אחד מן המגידים. אמר אחד מן המגידים במקום אחד מן האומרים להודיע שפי' ויאמר ליוסף ויגד ליוסף כי על החדשות נופל לשון הגדה ולא לשון אמירה:
וי"א אפרים היה רגיל לפני יעקב. פי' ואין זה מקרא קצר:
כדי שיברכם. דאל"כ מה צורך להזכיר זה:
לפני מותו. סמוך למיתתו שכשהגידו לו שהוא חולה וכבר היה קודם זה כמו חולה מחמת תשות כחותיו כדלעיל ידע שזהו חליו אשר ימות בו ומפני שהמנהג לברך את בניו ובני בניו סמוך למיתתו לקחם כדי לברכם:
ויגד המגיד. דלא שייך הכא לומר אפרים היה רגיל כדלעיל שהרי כתוב אחריו ויקח את שני בניו עמו ויחוייב מזה בהכרח שהוא מקרא קצר ומ"ש כאן והרבה מקראות קצרי לשון שב אל שתי מלות ויגד ויאמר והמתין הענין פה לכלול שניה' א"נ אינו שב אלא אל מלת ויגד אבל לא אל מלת ויאמר משום דהתם הוא בספק שמא יהיה האומר אפרים הרגיל לפני יעקב שאין זה מקרא קצר:
בשרני שעתידין לצאת ממני עוד קהל ועמים. פי' הנשארים לי להוליד כפי הנבואה ההיא ולכן לא הזכיר כאן גוי המורה על בנימין כי כבר נולד ונקרא האחד עמים בלשון רבים כמו אף חובב עמים המורה על שם ישראל לבדו וכתיב אחריך בנימין בעממך אבל בפרשת וישלח גבי גוי וקהל גוי' כתב גוים מנשה ואפרים ולא הוצרך להוסיף וי"ו על מלת גוים כמו שהוסיף פה וכבר הארכתי שם על זה ע"ש:
שעתיד אחד משבטי ליחלק. וחלוקו לשנים נחשב כאילו נולדו שני בנים אחרים כי כל אחד מהשנים אשר בם נחלק השבט אינו השבט הנחלק:
עד בואי אליך לפני בואי אליך. לא עד בואי אליך כמשמעו כי טרם בואו אליו יותר משתי שנים נולדו כדכתיב וליוסף יולד שני בנים בטרם תבא שנת הרעב ובעת בואו כבר עברו שנתים משנות הרעב כדכתי' כי זה שנתי' הרעב בקרב הארץ:
כלומר שנולדו משפרשת ממני עד שבאתי אצלך. מפני שמלת עד בכל מקום צריכה מלה מורה על מה שממנו הוצרך להוסיף משפרשת ממני ומפני שמלת הנולדים מורה על ההוו' וכבר נולדו קודם שנת הרעב שהוא קוד' בואו שתי שנים ויותר פי' אותם שנולדו כבר גם פי' עד בואי עד שבאתי לזאת הסב' עצמה כי כבר בא קודם זה הספור קרוב לי"ז שנה:
ליטול חלק בארץ איש כנגדו. אינו ר"ל שיטול כל אחד מהם מירושת הארץ כמו השיעור שיקח כל שבט ושבט שהרי הוא עצמו כתב אחר זה ואע"פ שנחלקה הארץ למנין גולגלותם וכל איש ואיש נטל חלק בשוה חוץ מן הבכורות כו' משמע שלא נחלקה הארץ לי"ב חלקים שוים אלא כל שבט ושבט לפי האוכלסין שלו וכן פי' ג"כ גבי לרב תרבה נחלתו ולשבט המרובה באוכלסין נתנו חלק רב אלא עכ"ל דה"ק ליטול כל אח' מהם בארץ תחום לעצמו כמו שיטול כל אחד וא' מהשבטים תחום לעצמו שאע"פ שלא נחלקה הארץ לשבטים לחלקים שוים אלא כל אחד לפי האוכלוסין שלו מ"מ נתחלקה לי"ב תחומין כמספר השבטים כמו שמפורש בבתרא פ' יש נוחלין והביאו הרב בפרשת פנחס ובעבור אותן התחומי' כיון הרב פה באמרו ליטול חלק בארץ איש כנגדו ר"ל שכל אחד מאפרים ומנשה יטול תחום לעצמו כמו שיטול כל אחד מהשבטים תחום לעצמו ופי' ולא יהיה להם שם בשבטים לענין הנחלה שלא יקחו תחומין לעצמן כמו השבטים ופי' לא נקראו שבטים אלא אלו לא נקראו שבטים לענין הנחלה שכבר פי' לעיל ולא יהיה להם שם בשבטים לענין הנחלה שפי' לקחת תחומין לעצמן אלא אלו פי' מנשה ואפרים בלבד ולא הנולדים אחריהם אבל יש לתמוה שאחר שפי' לא נקראו שבטים אלא אלו הוא שלא נקראו הנולדים אחרי אפרים ומנשה בשם שבטים לנחלה אלא אפרים ומנשה בלבד על כרחך לומ' שהקושיא של ואע"פ שנחלקה הארץ למנין גולגלותם היא על אפרים ומנשה עם הנולדים אחריהם ומאי קושיא והא לא נחלקה הארץ אלא לגולגלות השבטים ולגלגלות אפרים ומנשה בלבד אבל לא לגולגלות הנולדים ליוסף אחר אפרים ומנשה כנראה ממאמר לאלה תחלק הארץ אבל הנולדים ליוסף אחר אפרים ומנשה אינם מכלל השבטים לענין הנחלה ופי' על שם אחיהם יקראו בנחלתם שיתנו להם אפרים ומנשה חלק מנחלתם לא שיטלו חלק בארץ למנין גולגלותם כראובן ושמעון ושאר השבטים. והרמב"ן ז"ל טען ואמר ואינו נכון שא"כ אין הבכורה ליוסף אלא לענין הכבוד בלבד שיקראו בניו שבטים והכתוב אומר בנחלתם ובגמרא אמרו לנחלה הקשתי' לראובן ושמעון ולא לדבר אחר כו' כדאיתא בהוריות והזכירו רז"ל בכל מקום שהיה בכור לנחלה ויירש פי שנים כאחד כמשפט כל בכור לא שהיתה בכורתו שיקראו שבטים בלבד כדברי הרב ומזה נלמוד עוד שלא חלקו הארץ לכל שבטי ישראל לגולגלות' שא"כ מה הבכורה הזאת בירושה ואם נאמר שנתנו לכל א' מבני יוסף פי שנים כאחד מכל איש משאר השבטים לא הזכיר זה הכתוב כלל ולא מצינו ביעקב שיתן בכורה ליוסף אלא שאמר בכאן כראובן ושמעו' יהיו לי ומזה אמר הכתוב נתנה בכורתו ליוסף בן ישראל א"כ היו לגמרי כשני שבטים והיא בכורתו וכן הם דברי חכמים בכל מקום אבל הענין איננו כלל כמו שאמר הרב שא"י לשבטים נתחלקה שנים עשר חלקים עשו ממנה ונטל שבט שמעון הממועט שבהם כשבט יהודה המרובה באוכלוסין ונטלו אפרים ומנשה כראובן ושמעון בשוה וכך העלו בגמ' בפ' יש נוחלין וכתיב תתנחלו לשני' עשר שבטי ישראל חבלים וכן אמר אנקלוס תרין שבטין יפקון מבנוהי יקבלון חולקא ואחסנתא שיהיו שוים בקבלת הנחלה וטעם חולקא חלק בכור ואחסנת' ירושת הפשוט ומה שאמר הכתוב לרב תרבה לענין בתי אבות הנזכרים בפרשה דבר הכתוב שהשבט מחלק חלקו לבתי אבות של יוצאי מצרים ובית אב מרובה נותנין לו חלק גדול ובית אב ממועט נותנין לו חלק קטן ומתים יורשים את החיים כדמפורש בספרי ורש"י ז"ל הזכירו בפרשת פנחס והכלל שהיה בכור לנחלה ואם חלקו ישראל את הארץ לשבטים בשוה כמוזכר בגמרא נתנו לו כראובן ושמעון בשוה ואם אולי נאמר שחלקוה לגולגלותם כנגלה מן הכתוב נתנו להם כפלים במספרם חלק פשוט כדין שאר האנשים וחלק שני בכורה ויהיה טעם כראובן ושמעון כפלים במספרם אבל שיהיה יוסף כשאר השבטים בנחלה ותהיה הבכורה להקרא שני שבטים כמאמר הרב זה דבר שאי אפשר בשום פנים עכ"ד: ונראה לי שאין מכל אלו טענה על דברי הרב כי מה שטען שא"כ אין הבכורה ליוסף אלא לענין הכבוד בלבד ולא לנחלה והכתוב אומר בנחלתם וכן אמרו בגמרא לנחלה הקשתי' לראובן ושמעון ולא לדבר אחר וכן הזכירו רז"ל בכל מקום שיוסף בכור לנחלה ויורש פי שנים כאחד וכיוצא לאלה הטענות שמורים שיוסף נטל בנחלת הארץ יותר מכל א' מהשבטים חלק א' נוסף ולא מענין הכבוד בלבד כלם דברים תמוהים שהרי גם הרב ז"ל מודה בזה כמו שגלה דעתו בפי' לי הם בחשבון שאר בני הם ליטול חלק בארץ איש כנגדו שפירושו ליטול כל אחד מהם בארץ תחום לעצמו כמו שיקח כל א' מן השבטים תחום לעצמו ולא לענין הכבוד בלבד שיקראו בניו שבטים כאשר הבין הוא ממאמר לא נקראו שבטים אלא אלו שאם כן איך יתיישב מאמרו דלעיל שאמר לי הם ליטול חלק בארץ איש כנגדו ומאמר לא יהא להם שם בשבטים לענין הנחלה שהם מורים שהבכורה הזאת היתה לנחלה אלא עכ"ל כדפרישית שיוסף היה בכור לנחלה וירש פי שנים בארץ כמשפט כל בכור שהרי כל שבט ושבט לא לקח רק תחום אחד מהי"ב תחומין ויוסף לקח שני תחומין ומאמר אנקלוס ג"כ שאמר תרין שבטין יפקון מבנוהי יקבלון חולקא ואחסנתא שטעם חולקא חלק הבכור ואחסנתא ירושת הפשוט אינו אלא לתחומין שלקח תחום א' לירוש' הפשוט ותחום שני לחלק הבכור. ואין לטעון כיון שלא נחלקה הארץ אלא למנין גולגלותם מאי נפקא מינה אם לקח תחום א' או שני תחומין כי זאת הטענה עצמה נופלת גם על כל שבט ושבט כי מה תועלת לשבט בשיקח תחום לעצמו או שיכלל תוך תחום חבירו מכיון שלא לקח כל אחד אלא על פי מנין גולגלותיו ואם ישיבו שהתועלת בשיקח כל שבט ושבט תחום לעצמו הוא מפני שיש תחום של עדית ויש תחום של זיבורית ושמא יפול לו בגורלו תחום של עדית יותר משל חבירו ואעפ"י שלא נחלקה הארץ במדה אלא בשומא מ"מ יש הפרש בין עדית לזיבורית דעדית אית בה קופצים רבים יותר מהזיבורית. זאת התשובה בעצמה ישיבו על יוסף שיש לו זו התועלת שאם יפול בגורלו הראשון תחום של זיבורית אפשר שיפול בגורלו השני תחום של עדית ויעזר תחום הזיבורית בתחום העדית ועוד מהיכן הוציא מדברי הרב שהוא סובר שבכורתו של יוסף אינה אלא לענין הכבוד בלבד אם מאמרו מ"מ לא נקראו שבטים אלא אלו הנה זה המאמר כבר פירשנוהו שהוא כאילו אמר לא נקראו שבטים לענין הנחלה אלא אלו אלא שסתם ולא פי' מפני שסמך על מה שפירש קודם זה באמרו ולא יהא להם שם בשבטים לענין הנחלה ועוד אפי' את"ל שפי' לא נקראו שבטים אלא אלו הוא לענין הכבוד בלב' שיקראו בשם שבטים עדיין מזה אין ראיה כלל על שבכורתו של יוסף אינה אלא לענין הכבוד בלבד מפני שמאמר לא נקראו שבטים אלא אלו אינו אלא על מנשה ואפרים עם אחיהם הנולדים ליוסף אחריהם לא על שאר השבטים עם מנשה ואפרים כאשר חשב דא"כ מ"מ נקראו שבטים מיבעי ליה לא שלא נקראו שבטים אלא אלו דמשמע שבא להודיע שחוץ מנשה ואפרים אינם קרויין שבטים ומעתה מה שאמר ומזה נלמד עוד שלא חלק את הארץ לכל שבטי ישראל לגולגלותם שא"כ מה הבכורה הזאת בירושה איננו כן כי הבכורה הזאת בירושה היא שיטול חלק מן הארץ בתחומין כפל מה שיקח כל אחד ואחד מן השבטים שכל א' מהם לא לקח אלא תחום אחד וזה לקח שני תחומין ומזה אמר הכתוב נתנה בכורתו ליוסף בן ישראל שהיו לגמרי כשני שבטים. וכן מה שטען עוד שכבר העלו בגמ' פ' יש נוחלין שלא נתחלקה הארץ לקרקפתא דגברי אלא לשבטים דהיינו לי"ב חלקים שוים ונטל שבט שמעון הממועט שבהם כשבט יהודה המרובה באכלוסין אינה טענה כי כבר כ' רש"י בפסוק וישמעו את קול ה' אלהים וגו' שיש מדרשי אגדה ושאר מדרשות הרבה ואני לא באתי רק לפשוטו של מקרא ולאגדה המיישבת דברי המקר' ומשמעו וכיון שפשוטו של מקרא זה ומשמעו אינו אלא לקרקפתא דגברי שכ"כ הרמב"ן ז"ל עצמו ואם אולי נא' שחלקוה לגולגלותם כנגלה מן הכתוב פי' המקרא ע"פ פשוטו ואמר שחלוק הארץ היה לגולגלותם וכ"ש במקום הזה שרבותינו ז"ל נסתפקו בו אם נחלקה לשבטים או לקרקפתא דגברי אע"פ שהמסקנא היא שנחלקה לשבטים ועוד מאן לימא לן שפי' המסקנא שנחלקה לשבטים הוא לחלקים שוים דילמא ברייתא דקתני בתחלה לא נתחלקה הארץ אלא לי"ב שבטים שממנו פשטו הבעיא דלשבטים איפלג ארעא ולא לקרקפתא דגברי בשהיה החלק של כל שבט ושבט לפי רבוי האכלוסין שלו קמיירי כמו שכתב רש"י בפרשת פנחס שאע"פ שלא היו החלקים שוים שהרי הכל לפי רבוי השבט חלקו החלקים לא חלקו אלא על ידי הגורל כו' ויתפרש הא דבעי בגמרא א"י לשבטי' איפלג או לקרקפתא דגברי לי"ב חלקים בלבד נחלקה וכל חלק מהם כפי מספר גולגלולת השבט של יוצאי מצרים או של באי הארץ למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה ועל אותן הי"ב חלקים שהן הי"ב תחומין היה הגורל ע"פ רוח הקדש אע"פ שלא היו שוי' או לקרקפתא דגברי דהיינו לתר"א אלף תש"ל חלקים או לתר"ג אלף תק"נ חלקים למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה ועל אותם החלקים היה הגורל וי"ב תחומין היו כתובים בפיתקין לבד והגורל נתן לכל אנשי השבט תחום אחד ופשיט תלמודא מקרא דבין רב למעט ש"מ דלשבטים איפלג ארעא דאס"ד לקרקפתא דגברי ועליהם היה הגורל מאי בין רב למעט הרי כל חלק וחלק שוה לחברו אלא עכ"ל שהגורל לא היה אלא על השבט ש"מ דלשבטי' איפלג ארע' ש"מ והא דלא פשיט בגמרא הבעיא הזאת מברייתא דספרי דקתני בהדיא איש לפי פקודיו מלמד שלא נתחלקה א"י אלא לכל שבט ושבט לפי מה שהוא הוא דמאידך ברייתא דבתחלה לא נתחלקה הארץ אלא לי"ב שבטים יש ללמוד ממנה גם האופן של הגורל איך היה שלולא הברייתא הזאת לא היינו יכולים לדעת איך אפשר שיפול גורל על חלקי השבטים שהם מתחלפי' כל א' לפי רבוי האוכלוסין שלו שיתכן שיפול החלק הקטן לשבט המרובה באוכלוסין והחלק הגדול לשבט הממועט באוכלוסין אבל מהבריית' הזאת למדנו שזה הגורל לא היה כשאר גורלות דעלמא אלא אלעזר מלובש באורים ותומים ויהושע וכל ישראל עומדים לפניו וקלפי של שבטים וקלפי של תחומין מונחים לפניו ואלעזר מכוין ברוח הקדש ואומר אם שבט זבולן עולה תחום עכו עולה טרף בקלפי של שבטים ועלה בידו שבט זבלון בקלפי של תחומין ועלה בידו תחום עכו כו'. והביאו גם רש"י זכרונו לברכה בפרשת פנחס ולפי זה יהיה פירוש המסקנא שנחלקה הארץ לשבטים כל שבט ושבט לפי מה שהוא פירוש לפי מספר גולגלותיו כמו הברייתא של ספרי דקתני איש לפי פקודיו מלמד שלא נתחלקה ארץ ישראל אלא לכל שבט ושבט לפי מה שהוא וראיות רבות מוכיחות על הפי' הזה דאי כדפי' הרמב"ן ז"ל שהמסקנא דלשבטים איפלג ארעא הוא לי"ב חלקים שוים עכ"ל דברייתא דספרי משבשתא היא כמו שכתב הוא עצמו ומ"ל נפרושי המסקנא הכי ולשבושי הברייתא ועוד היכי פשיט תלמודא מקרא דבין רב למעט דלשבטי' איפלג ארעא ולא לקרקפתא דגברי משום דבין רב למעט מורה על כל א' מאנשי השבט ופירושו בין שהיה מגיע לו חלק מרובה כגון שבט שאנשיו מועטין בין שהיה מגיע לו חלק ממועט כגון שאנשיו מרובין דכיון דכל השבטים לוקחין בשוה שבט הקטן כשבט הגדול נמצאו חלקי בני שבט הקטן מרובין מחלקי בני שבט הגדול ואי לקרקפתא דגברי איפלג ארעא מאי בין רב למעט והלא כלם נטלו בשוה דילמא לעולם לקרקפתא דגברי איפלג ומאי בין רב למעט שבי' השבט המרובה באוכלוסין בין השבט הממועט באוכלוסי' ע"פ הגורל היה שלא היו החלקי' שוים אלא כל שבט לפי מה שהוא ואין הגורל הזה אלא ברוח הקדש כדאיתא בפרק יש נוחלין דהשתא הוי בין רב למעט דומיא דלרב תרבה נחלתו דלעיל מיניה ולא שפי' לרב תרבה יורה על השבט המרובה באוכלוסין ופי' בין רב למעט יורה על כל א' מאנשי השבט המגיע לו חלק רב והמגיע לו חלק מועט ועוד אם פי' לא נתחלקה הארץ אלא לשבטים הוא שכל שבט ושבט הוא לפי האוכלוסין שלו אם של יוצאי מצרים או של באי הארץ למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה ושבכורתו של יוסף לא היתה אלא בתחומין כמו שנראה מדברי רש"י ז"ל מצינן לפרושי שפיר הא דא"ל רב פפא לאביי בשלמא למ"ד ליוצאי מצרים נתחלקה הארץ היינו דקא צווחי בני יוסף אלא למ"ד לבאי הארץ אמאי קא צווחי הא כל חד וחד לנפשיה שקל בין לפי המסקנא דלשבטים נחלקה הארץ בין לפי הקס"ד דלקרקפתא דגברי נחלקה הארץ משום דבין כך ובין כך למ"ד ליוצאי מצרים נחלקה הארץ שפיר קא צווחי מכיון דיוצאי מצרים של יוסף היו ע"ב אלף ת"ש ובאי הארץ של יוסף היו פ"ה אלף ר' נוספים של באי הארץ על של יוצאי מצרים י"ב אלף ת"ק ואלו למ"ד לבאי הארץ נחלקה הארץ אין להם לצווח כלל מכיון דכל חד וחד לנפשיה שקל. אלא להרמב"ן ז"ל שפי' המסקנא דלשבטים נתחלקה הארץ לי"ב חלקים שוים ונטל כל שבט ושבט חלק א' ויוסף שני חלקים לא היה להם לצווח לא למ"ד ליוצאי מצרים נתחלקה הארץ ולא למ"ד לבאי הארץ נתחלקה הארץ משום דאי מילתיה דרב פפא הוא לפי המסקנא אין לומר בו בשלמא למ"ד ליוצאי מצרים אלא למאן דאמר לבאי הארץ דהא אין להעמיד לפי המסקנא המחלוקת של יוצאי מצרים או של באי הארץ אלא בחלוקת השבט לפקודיו שאז לא יפול תוספת ומגרעת בנחלה עד שיצווחו לא למ"ד ליוצאי מצרים ולא למ"ד לבאי הארץ ועוד מאחר שנטל כל שבט ושבט חלק א' מהי"ב חלקים שוים ויוסף נטל מהם שני חלקים שהוא הכפל של כל שבט ושבט אין לו לצווח מפני שאע"פ שמספ' גולגלותיו היו יותר ממספר גולגלות כל שבט ושבט מ"מ לא היה התוספת של גולגלותיו על גולגלות של כל שבט ושבט במדרג' הכפל כמו שהית' התוספת נחלתו על נחלת כל שבט ושבט במדרגת הכפל ואי מילתיה דרב פפא הוא לפי הקס"ד שהוא לקרקפתא דגברי אכתי אין לומ' בו בשלמא למ"ד ליוצאי מצרי' נתחלקה הארץ היינו דקא צווחי בני יוסף שהרי הוא עצמו אמ' ואם נאמר שחלקוה לגולגלותם כנגלה מן הכתו' נתנו להם כפליי' כמספר' חלק פשוט כדין שאר האנשי' וחלק שני בכורה לו ויהיה טעם כראובן ושמעון כפליים כמספרם וכיון שכן לא היה להם לצווח מאחר שכל איש ואיש מבני יוסף נטל כפל ממה שנטל כל איש ואיש משאר השבטים ועוד למה אמר להם יהושע עלה לך היערה כו' במקום שהיה לו להשיב שאין לכם מקום לצווח מאחר שכל א' מכם נטל כפל ממה שנטל כל איש ואיש משאר השבטים ואין סברא לומר שאעפ"כ היו צווחים מפני שהחלק הנוסף שנתנו לכל קרקפתא וקרקפתא אינו מן המנין מפני שלא נתנוהו לו אלא בעבור חלק הבכורה והם מה שהיו צווחים לא היו צווחים אלא בעבור החלק הפשוט שיש להם י"ב אלף ת"ק נוספי' בין יוצאי מצרים לבאי הארץ כמו שפי' הרשב"ם ז"ל דאם כן למה אמר להם יהושע אם אץ לך המקום עלה לך היערה וגו' דמשמע שמפני צרות מקומ' היו צוחים וכן הא דמשני בגמרא אמילתיה דרב פפא משום טפלים דהוו נפישי להו בשלמא אם פי' המסקנא הוא שנתחלק' הארץ לי"ב חלקים מתחלפי' כל שבט ושבט לפי רבוי האוכלוסין שלו אם של באי הארץ אם של יוצאי מצרים למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה איכא לשנויי שפיר דאפי' למ"ד לבאי הארץ נתחלקה וכל חד וחד שקל לנפשיה אעפ"כ היו צווחין משום טפלים דהוו נפישי להו פי' שהיו הטפלים שלו יתרים מהטפלים של כל שבט ושבט אלא להרמב"ן ז"ל שפיר' המסקנ' שנתחלקה הארץ לי"ב חלקים שוים וכל שבט ושבט נטל חלק א' מהם ויוסף נטל ב' חלקי' ופי' לקרקפת' איפלג שנטל כל קרקפתא וקרקפתא חלק א' שוה לחברו ויוסף נטל בכל קרקפת' וקרקפת' שני חלקי' האחד החלק הפשוט והאחר החלק של בכורתו שוב אי אפשר ליישב הא דמשני תלמודא משום טפלים דהוו נפישי להו משום דאי אפשר לומר שהיתרות של טפלי שבט מנשה על טפלי שבט יהודה הוא כל היתרות המופלג שיתרים פקודי יהודה על פקודי מנשה שהם כ"ד אלף ועוד נוספי' עליהם כל כך עד שיצווחו הם ולא יהודה וכל שכן שיהיה היתרות של טפלי אפרים על טפלי יהודה כל הסך המופלג שיתרים פקודי יהודה על פקודי אפרי' שהם מ"ד אלף ועוד נוספי' עליהם כל כך עד שיצווחו הם ולא יהודה שהרי שבט יהודה אע"פ שלא נטל מהארץ אלא כמו שנטל מנשה וכמו שנטל אפרים שוה בשוה ויש לו פקודי' יתרים על פקודי מנשה כ"ד אלף ועל פקודי אפרים מ"ד אלף לא היה צועק וא"כ עכ"ל שמנשה שהיה צועק צריך שיהיו הטפלים שלו יתרים על טפלי יהודה הכ"ד אלף של יהודה הנוספי' על פקודי מנשה ועוד נוספים עליהם כמה אלפים כדי שיצעק שבט מנשה ולא שבע יהודה וכן אפרים שהיה צועק עכ"ל שהיו הטפלים שלו יתרים על טפלי יהודה המ"ד אלף של יהודה הנוספים על פקודי אפרים ועוד כמה אלפי' נוספים עליהם כדי שיצעק שבט אפרים ולא שבט יהודה וזה דבר שאין השכל סובל אותו ועוד שלדברי הרמב"ן ז"ל שפי' המסקנא דלשבטי' איפלג שנחלקה לי"ב חלקים שוים יחוייב בהכרח שיפרש הקס"ד דלקרקפת' איפלג שנחלקה לי"ב חלקי' בלתי שוים כל א' לפי האוכלוסין שלו שזהו כדעת רש"י ז"ל ואם הית' טענת הרמב"ן ז"ל על רש"י על אומרו שנתחלק' הארץ לי"ב חלקים כל חלק וחלק לפי האוכלוסין שלו שטען אם כן מה הבכורה הזאת בירושה טענה צודקת עד שמצד הטענה הזאת דחה את דברי הרב ואמ' אבל הענין אינו כלל כמו שאמר הרב שארץ ישראל לשבטים נתחלקה י"ב חלקים עשו ממנה כו' מדוע לא טענו אותה בגמרא על הבעיא דאיבעיא להו ארץ ישר' לשבטי' איפלג או לקרקפתא דגברי איפלג לומר ומי מצית אמרת דלקרקפתא דגברי איפלג א"כ מה הבכורה הזאת בירושה אבל הוצרכו לפשוט את הבעיא הזאת מקרא דבין רב למעט ומברייתא דבתחלה לא נתחלקה אלא לי"ב שבטים סוף דבר דברי הרב הן העיקר וכל הפורש מהן כפורש מחייו. וא"ת אם פי' לקרקפתא דגברי איפלג ארץ ישראל הוא שנחלקה הארץ לתר"א אלף תש"ל או לתר"ג אלף תק"נ חלקים שוים למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה ועליהם היה הגורל איך יתישבו הכתובים שבחלוק הארץ שבספר יהושע דכתיב ויהי הגורל למטה בני יהודה ויצא הגורל לבני יוסף ויהי הגורל למטה מנשה ויעל גורל מטה בני בנימין ויצא הגורל השני לשמעון ויעל הגורל השלישי לבני זבולון וכו' שהם מורי' שהגורל היה על השבטים ולא על הגברים. י"ל שמאחר שהגורל הזה לא היה כשאר גורלות דעלמא אלא על פי רוח הקדש כדאמרן אם כן כמו שלא נפל גורל השבט המרובה באוכלוסין לשבט הממועט באוכלוסין אלא כל אחד לפי השבט הראוי לו כן לא נפלו אנשי השבט האחד מפוזרים בין חלקי אנשי השבטים האחרים אלא נפלו כל חלקי השבט האחד כלם מקובצים יחד אין זר אתם כאילו הי' זה בכוונת מכוין שיהיו כל חלקי השבט האחד בתחום אחד מלבד חלקי כל אנשי יוסף שנפלו בשני תחומין כל חלקי אנשי מנשה בתחום אחד וכל חלקי אנשי אפרים בתחום אחר עד שנמצא בזה הפועל כאילו נחלקה הארץ מתחלה לי"ב חלקי' כל חלק וחלק לפי רבוי אוכלוסי השבט ההוא אע"פ שמתחלה נתחלקה לתר"א אלף תש"ל חלקים או לתר"ג אלף תק"ן חלקי' והכתובים האומרים ויהי הגורל למטה יהודה גבול פלוני ויצא הגורל לבני יוסף גבול פלוני וכן כלם אינו ר"ל שגורל אחד בלבד היה לכללות השבט כמו שנראה מפשט הכתובים האלו אלא מפני שכל הגורלות של כל איש ואיש מאנשי השבט האחד נפלו מקובצים תוך גבול אחד מהי"ב גבולים הכתובים בפתקין קורא כל אותן הגורלות של כל אנשי השבט האחד גורל שבט פלוני בגבול פלוני כאילו הוא גורל אחד לכל השבט בכללו ואל יקשה עליך זה שאף לדעת הרמב"ן אי אפשר לומר אלא כן שהרי עכ"ל שגם הרמב"ן ז"ל יודה שפי' לקרקפתא דגברי איפלג הוא שנחלקה הארץ לתר"א אלף או לתר"ג אלף חלקי' שוים למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה והגורל היה על אותן החלקים שאין הפרש בין דברי הרב לדברי הרמב"ן ז"ל אלא בחלוק השבטים שהרב ז"ל יפרש אותו לי"ב חלקי' בלתי שוים כל אחד לפי מספר פקודיו והרמב"ן ז"ל יפרש אותו לי"ב חלקים שוים שא"ת שהרמב"ן ז"ל יפרש לקרקפתא דגברי כפי מה שפי' הרב גבי לשבטי' איפלג שנתחלקה הארץ מתחלה לי"ב חלקים בלתי שוים שכל חלק וחלק מאותם החלקים היה לפי מספר גולגלות השבט והיינו לקרקפתא דגברי דקאמר והגורל לא היה אלא על אותן הי"ב חלקים הבלתי שוים אם כן מאי דפשיט תלמודא ת"ש בין רב למעט ש"מ לשבטים איפלג ארץ ישראל ש"מ דילמא לקרקפתא דגברי איפלג ומאי בין רב למעט בין החלק הרב שהיה כמספ' קרקפת' השבט המרוב' באוכלוסין ובין החלק המועט שהיה כמספר קרקפתי השבט הממועט באוכלוסין כמו שיתפרש לרש"י ז"ל המסקנא. וא"ת בשלמא להרמב"ן ז"ל שפי' שהבעיא הזאת היא אם נחלקה הארץ לי"ב חלקים שוים או לי"ב חלקי' בלתי שוים כל אחד לפי רבוי האוכלוסין שלו לפי הפי' האחד או אם נחלקה הארץ לי"ב חלקים שוים או למספר באי הארץ או יוצאי מצרי' למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה לפי הפי' האחר איכא נפקותא בין זה לזה שאם נחלקה לי"ב חלקי' שוים יהיה כל חלק מחלקי אנשי השבט המרובה באוכלוסין יותר קטן מן החלק מחלקי אנשי השבט הממועט באוכלוסין ואם נתחלקה לקרקפתא דגברי יהיה החלק שנטל כל אחד מאנשי השבט המרובה באוכלוסין שוה לחלק שנטל כל אחד מאנשי השבט הממועט באוכלוסין אלא לרש"י ז"ל שפי' שהבעיא הזאת היא אם נחלקה הארץ לי"ב חלקי' בלתי שוים כל שבט לפי האוכלוסין שלו או אם נחלקה לתר"א אלף תש"ל או לתר"ג אלף תק"ן למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה מאי נפקא מינה בין זה לזה והלא בין כך ובין כך החלק שנטל כל אחד מאנשי השבט המרוב' באוכלוסין שוה הוא לחלק שנטל כל אחד מאנשי השבט הממועט באוכלוסין. י"ל שאין הנפקות' לדברי הרב בענין הריוח וההפסד אלא לענין חלוק הארץ והגורל בלבד שאם החלוק היה לי"ב חלקים בלבד הגורל היה עליהם בלבד ואם החלוק היה כמספר יוצאי מצרים או למספר באי הארץ למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה הגורל היה על כל אחד ואחד מהם וכי האי גונא כתב הרב גבי ותנח התיבה בחדש השביעי זה סיון שהוא שביעי לכסלו שבו פסקו הגשמים מכאן אתה למד שהיתה התיבה משוקעת במים י"א אמה שהרי כתיב כו' וא"ת הוא אלול ועשירי לכסלו שפסקו הגשמים כו' והפליג בפלפול המקראות ההם ואין הנפקותא מכל אותו הפלפול רק בשקוע התיב' בלבד אם היה י"א אמה או יותר או פחות כ"ש בחלוק הארץ וגורלה שראוי לדעת פרטיה ודקדוקיה יותר ויותר. ומה שטען הרמב"ן ז"ל עוד בפרשת פנחס על דברי הרב במה שפי' לרב תרבה נחלתו לשבט המרובה באוכלוסין ואמר שמדרש רז"ל בכתוב הזה אינו כן אלא אמרו בספרי לרב תרבה נחלתו הרי שיצאו עמו עשרה ובכניסתו לארץ נמצאו חמשה קורא אני עליו לרב תרבה וכו' וחשב שפי' לרב תרבה שב אל בית אב לא אל השבט מפני שתלה הרבוי והמיעוט ביוצאי מצרים הנקראים מטות אבותם כדתני' בספרי ר' יאשיה אומר ליוצאי מצרים נתחלקה הארץ שנ' לשמות מטות אבותם ינחלו ואינה טענה כי הרב ז"ל יפרש הברייתא הזאת על השבט המרובה באוכלוסין ובא ללמד שפי' לרב אינו ר"ל לרב האוכלוסין בכניסתו לארץ אלא לרב האוכלוסין ביציאתו ממצרים כגון הרי שיצאו עמו עשרה בנים ממצרים ובכניסתו לארץ נמצאו חמשה קורא אני עליו לרב תרבה נחלתו ויתנו לו חלק רב יותר מהשבט הממועט באוכלוסין ביציאתו ממצרים אע"פ שהוא רב האוכלוסין בכניסתו לארץ ושזאת הברייתא סוברת כר' יאשיה דאמ' ליוצאי מצרים נחלקה הארץ והראי' לפי' זה שהרי אח' זה מיד דרשו איש לפי פקודיו מלמד שלא נתחלקה א"י אלא לכל שבט ושבט לפי מה שהוא ואי אפשר לומר שישוב לרב על בית אב ולפי פקודיו על השבט ואף את"ל שהברייתא הזאת סוברת שיהיה לרב שבאל בית אב ולפי פקודיו שב אל השבט אין טענה מזה על דברי הרב שפי' שניהם על השבט מאחר שכבר גלה דעתו שיש מדרשי אגדה ושאר מדרשות רבים ואני לא באתי אלא לפשוטו של מקרא כו' וכתב בפרשת וארא ואין המדרש מתיישב אחר המקרא מפני כמה דברים לכך אני אומר יתיישב המקרא על פשוטו והדרשה תדרש וא"כ הכא נמי שהוא רחוק מאד שיהיה לרב תרבה שב אל בית אב ואיש לפי פקודיו שבצדו שב על השבט פירש אותו לפי פשוטו שישוב הכל על השבט ויהיה לפי פקודיו פי' לרב תרבה ואל תחשוב שמה שכתב הרב בפסוק וישמעו את קול ה' אלהים שיש מדרשי אגדה הרבה ואני לא באתי אלא לפשוטו של מקרא ולאגדה המיישבת דברי המקרא ושמועו אינו אלא במדרשי האגדה ושאר המדרשות אבל לא בדברי המשניו' והברייתות שהם הלכות ופסקי דינים דהא ביבמות בפרק כיצד שנו והיה הבכור מכאן שמצוה בגדול ליבם אשר תלד פרט לאילונית שאינה יולדת יקום על שם אחיו לנחלה אתה אומ' לנחלה או אינו אלא לשם יוסף תורין אותו יוסף יוחנן קורין אותו יוחנן נאמר כאן יקום על שם אחיו ונאמר להלן על שם אחיהם יקראו בנחלתם מה שם האמור להלן בנחלה אף שם האמור כאן בנחלה ולא ימחה שמו מישראל פרט לסריס ששמו מחוי ואמר רבא אף על גב דבכל התורה כלה אין מקרא יוצא מידי פשוטו הכא אתיא ג"ש ואפיקתיה מפשטיה לגמרי ופירש רש"י אין מקרא יוצא מידי פשוטו דא"ע גב דדרשינן ליה מידי פשוטו מיהא לא נפיק והכא אפיקתיה לגמרי שאין צריך לקרות לבנו בשם אחיו המת משמע דאי לאו ג"ש אע"פ שדרשו אותו רז"ל לנחלה לא היינו מוציאים אותו מפשוטו לגמרי הרי לך בפי' שאע"פ שדרשו מה שדרשו לולא הג"ש היינו אומרים אין מקרא יוצא מידי פשוטו ולפי זה אין לטעון על רש"י ז"ל מההו' דא"ל רב פפא לאביי בשלמא למ"ד ליוצאי מצרים נתחלקה הארץ היינו דכתיב לרב תרבה ולמעט תמעיט אלא למ"ד לבאי הארץ נתחלקה הארץ מאי לרב ומאי למעט דמשמע דקר' דלרב תרבה אבית אב קאי ולא על השבט עם שאין מזה טענה כלל דאיכא למימר ה"ק בשלמא למ"ד ליוצאי מצרים נתחלקה הארץ שנמצא שרבוי השבט ומיעוטו תלוי ברבויו ומיעוטו בעת צאתו ממצרים היינו דכתיב לרב תרבה לומר לך שאם היה השבט מרובה האוכלוסין בעת צאתו ממצרים תרבה נחלתו אעפ"י שהוא ממועט האוכלוסין בעת בואו לארץ אלא למ"ד לבאי הארץ נתחלקה הארץ שנמצא שרבוי השבט ומיעוטו תלוי ברבויו ומיעוטו שבעת הכנסו לארץ מאי לרב תרבה דקאמ' דמשמע לשבט שהוא רב עכשיו בעת הכנסו לארץ תרבה הא מלתא דפשיטא היא דהא בהדיא כתי' קרא לאלה תחלק הארץ וליכא למימר דבחזרה קמיירי שאח' שיקחו חלקם לפי באי הארץ יחזירו נחלתם ליוצאי מצרים ופי' לרב לרב האוכלסין בצאתו ממצרים תרבה נחלתו מהנחלה שירשו באי הארץ דההוא מלשמות מטות אבותיו ינחלו נפקא אליביה דההוא תנא ועוד דתרבה ותמעיט נטילה ראשונה משמע שנטל כל א' חלקו מן הארץ קודם שיחזירוהו לבית אבותם כדכתיב בסיפיה דקרא איש לפי פקודיו יותן נחלתו ודרשו שם מלמד שלא נתחלקה א"י אלא לכל שבט ושבט לפי מה שהוא:
אשר הולדת אם תוליד עוד. פי' מלת אשר שהיא במקו' אם ומלת הולדת שהו' פועל עבר במקום תוליד שהוא פועל עתיד מפני שאילו היה כמשמעו היה מביא גם אות' לאביו כדי לברך אותם ואין לומר שלא הביאם מפני קטנותם כי ברכת הנביא ברכת השם היא ואין למונעה מפני קטנותם ועוד מדוע לא הזכירם הכתוב בחלוק הארץ להודיע שקיימו מאמר יעקב על שם אחיהם יקראו בנחלתם כמו ויאמר אליו כלב בן יפונה הקנזי אתה ידעת את הדבר אשר דבר ה' אל משה כו' ועתה תנה לי את ההר הזה אשר דבר ה' וכתיב ויברכהו יהושע ויתן את חברון לכלב וכתיב אז יקרא יהושע לראובני ולגדי ולחצי שבט מנשה ויאמר אליהם אתם שמרתם את כל אשר צוה אתכם משה עבד ה' וגו' ועתה פנו וסעו לכם לאהליכם אל ארץ אחוזתכם וגו' להודיע שקיימו מה שנדרו וקיים גם יהושע מאמר משה להם וכתיב ויקח משה את עצמות יוסף עמו להודיע שקיים משה מה שצוה יוסף לאחיו והעליתם את עצמותי מזה אתכם וכיון שלא הביאם יוסף לאביו כמו שהביא את אפרים ומנשה כדי לברכם גם לא הוזכרו בענין הנחלה יחוייב מזה בהכרח שיהיה פי' אשר הולדת אם תוליד שהוא מאמר מסופק ולא כמשמעו שהוא מורה על הודאי ואע"פ שלא מצאנו אשר במקום אם הנה מאחר שמצאנו אם במקום אשר כמו עד אם דברתי דברי שפי' עד אשר דברתי דברי יתכן לפר' גם מלת אשר במקום אם ומה שנדחק לפרש אשר נשיא יחטא מלשון אשור אשרי הדור שהנשיא מודה על פשעיו אינו אלא משום דשני קרא בלישני' שבכלם כתב ל' אם וכאן ל' אשרופי' אשר תשמעו ע"מ אשר תשמעו ולא אם תשמעו דומיא דוהקלל' אם לא תשמעו מפני שע"מ בכ"מ מורה על שהמעש' קודם קיום התנאי שכל האומר ע"מ כאומר מעכשיו דמי וכאילו אמר ראה אנכי נותן לפניכם מעכשיו ברכה ע"מ שתשמעו אח"ז כמובן ממלת היום שפירושו מעכשיו אבל מלת אם מורה על קיום התנאי קודם המעשה ומלת היום מורה שברכם מהיום על מנת שישמעו ומפני שגם על מנת הוא מאמר תנאיי כמלת אם כתב אחריו והקללה אם לא תשמעו והוא במקום על מנת שלא תשמעו:
לא יהיו במנין בני. שלא יחשבו שלי כאפרים וכמנשה אלא שלך:
ואע"פ שאני מטריח עליך. דאל"כ מה ענין זה לכאן:
לא כן עשיתי לאמך. אינו ר"ל שלא קברתי' בארץ כנען כמו שאני מבקש ממך לקברני בארץ כנען שהרי הרב עצמו כתב בפרשת וישלח גבי ואביו קרא לו בנימין נראה בעיני לפי שהוא לבדו נולד בארץ כנען כו' ופי' בנימין בן ימין אלא ה"ק לא כן עשיתי לאמך לטרוח עליה להוליכה בעיר אע"פ שמתה סמוך לבית לחם כמו שאני מטריח עליך ומה שאמר אחר זה ואקברה שם ולא הולכתיה אפי' לבית לחם להכניסה לארץ אינו ר"ל לארץ כנען שהרי המקום שמתה בו ארץ כנען היא כדכתיב מתה עלי רחל בארץ כנען והרב ז"ל כתב בהדיא שבנימין לבדו נולד בארץ כנען ופי' בנימין בן של ימין ומקום לידתו הוא מקום מיתת אמו אלא עכ"ל שפי' לארץ לעיר כלומר לארץ נושבת ומעתה מה שכתב הרמב"ן ז"ל ולא ידעתי מהו וכי בחוצה לארץ נקברה ח"ו הרי בארץ מתה ושם נקברה כמו שאמר כאן בפי' מתה עלי רחל בארץ כנען ושם כתוב עוד מפורש ויבא יעקב לוזה אשר בארץ כנען היא בית אל וכתיב ויסעו מבית אל ויהי עוד כברת הארץ לבא אפרתה ומתה בדרך בין בית אל ובין בית לחם אפרתה והוא בארץ ישראל אין כאן מקום תמיה כלל:
עת הגריד. עת היובש וחברו בפ' מקום שנהגו שותלה במקום הטיט ואינו שותלה במקום הגריד:
שהארץ חלולה ככברה. שאע"פ שפי' כברת מלשון מדה מ"מ מדאפקה בלשון כברת ש"מ תרתי והיינו דפתח מתחלה כברת ארץ מדת ארץ ומסיים בה ולא תאמר שעכבו עלי גשמים כו' וכבר פרשתיו בפרשת וישלח:
אבל דע שעל פי הדבור קברתיה שם כו'. לפי דעתי אינו מחוייב שיהיה זה רמוז פה כמו שחשב הרמב"ן ז"ל כי מלת בדרך פה אינה מורה רק על דרכו שהיה הולך מפדן ארם אל חברון ארץ מגורי אביו ואע"פ שמתה ברמה אשר היא עיר נקראת לו לשם דרך מפני שכל המקומות שבין פדן ארם ובין חברון אשר היה הולך לדור בה כלם בשם דרך הם נקראים לו ומה שלא הוצרך לפרש פה הסיבה אשר לא הוליכה לקברה בחברון כמו שקבר את לאה הוא משום דמסתמא כבר הודיעה לו טרם המכרו כי לא יתכן שלא שאל הסבה בכל אותו הזמן שהיה עם אביו שכבר היה בן י"ז שנה והוא חכם כדכתיב כי בן זקונים הוא לו ארי בר חכים הוא ליה ולא בא הספור עתה רק מפני שבקש ממנו מה שלא עשה לאמו:
בקש לברכם ונסתלק' שכינה ממנו. מדבריו משמע שלא שאל מי אלה שאינם ראויים לברכה אלא מפני שראה שנסתלקה שכינה ממנו בעת שרצה לברכם ואלו בתנחומא אמרו א"ר יהודה בר שלום בכל יום היו יושבין ועוסקין לפניו ועכשו הוא אומר מי אלה אלא שראה לירבעם בן נבט ולאחאב יוצאים מאפרים ויהוא ובניו ממנש' לפיכך אמר יעקב מי אלה שעתידים לעמוד מאלו מיד נסתלקה ממנו רוח הקדש משמע שמפני שראה בנבואתו את ירבעם ואחאב שיוצאים מאפרים ואת יהוא ובניו שיוצאים ממנשה אמר מי אלה שעתידים לצאת מאפרים ומנשה ואחר כך נסתלקה שכינה ממנו ולפי' רש"י אתיא שפיר מה שהשיב בני הם אשר נתן לי אלהים בזה בשטר ארוסין ושטר כתובה על שאלת מי אלה שאינן ראויין לברכה אבל לפי' תנחומא שפי' מי אלה על ירבעם בן נבט ואחאב ויהוא ובניו העתידים שיצאו מאפרים ומנשה לא ידעתי איך יפרש תשובת בני הם אשר נתן לי אלהים בזה דלא שייך הכא לומר לא בני הם ולא אשר נתן לי אלהים בזה בשטר ארוסין ושטר כתובה ושמא י"ל דה"ק ראה לירבעם ולאחאב יוצאים מאפרים ויהוא ובניו ממנשה ואמר מי אלה הבנים עד העתידים לצאת מהם אותם הרשעים ומרוב התפעלותו נסתלק ממנו רוח הקדש והשיב לו יוסף בני הם אשר נתן לי אלהים בשטר ארוסין ובשטר כתובה ונולדו בכשרות ואין הפרש בין סלוק רוח הקדש ובין ראיית העתידים לעמוד מהם מאחר שזה גורם לזה ולכן אין הפרש בין מאמר רש"י מהיכן יצאו אלו הבנים שאינם ראויים לברכה ובין מאמר תנחומא מי אלה שעתידין לעמוד מאלו כלומר ומפני זה אינן ראויין אלו הבנים לברכה:
לא מלאני לבי לחקור מחשבה. הוצרך להאריך לומר לא מלאני לבי לחקור מחשבה שאראה פניך ולא אמר פללתי חשבתי מפני שאין טעם לומר על מי שהיה אצלו בחזקת טרוף טורף שלא חשבתי לראות פניו רק פירושו לא מלאני לבי לחקור מחשבה שאראה פניך כלומר לא מלאני לבי להכנס בחקירה במחשבתי שמא לא טורפת ואתה חי ויתכן שאראה פניך:
לאחר שנשקם הוציאם. לא לאחר שברכם כדעת החכם ר' אברהם ן' עזרא שצריך להיות מאוחר כי אין זאת ההוצאה שהוציא את בניו מעם ברכיו בעבור שילכו משם ולא ההשתחוייה שאחריה היא השתחווית הפטור כאדם המשתחוה כשהוא נפטר מרבו או מאביו רק שההוצאה היתה אחר הנשיקה מיד והוציאם מברכיו כדי לישבם זה לימין וזה לשמאל וההשתחוייה היתה כשחזר לאחריו מלפני אביו מיד לדרך כבוד בעלמא ואין כאן מוקדם ומאוחר:
כי יודע היה כי מנשה הבכור ואעפ"כ לא שת ימינו עליו. הוסיף כי יודע היה קודם כי מנשה הבכור כדי שיהיה כי מנשה הבכור נתינת טעם על מאמ' שכל את ידיו ופירושו למה נקראת שימת ידו השמאלית על ראש מנשה שהיא הפך הראוי והמנהג פועל השכל מפני שלא עשה זה מחמת טעות שלא ידע שמנש' הוא הבכור כי ידע היה שמנשה הוא הבכור ואעפ"כ עשה מה שעשה וא"כ לא עשה זה אלא משכל וחכמה ובזולת התוספת הזה היה המובן ממנו למה נקרא' שימת ידו השמאלית על ראש מנשה שכל מפני שמנשה הוא הבכור ואי אפשר זה דאדרבה לא היה לו לשים ידו השמאלית על ראשו אלא הימנית אבל החכם ר' אברהם ן' עזרא לא שם התוספת הזה והוצרך לפרש כי מנשה הבכור אע"פ שמנשה הבכור והרב ז"ל ימאן זה מפני שאין זה על פי שרשי רז"ל שאמרו כי משמשת בד' לשונות אי דילמא אלא דהא ולא בלשון אע"פ:
יברך את הנערים מנשה ואפרים. הוצרך לפרש זה אע"פ שהוא מובן מעצמו מפני שכתוב אחר זה ויברכם ביום ההוא לאמר וגו' דמשמע שעדיין לא ברכם והיה עולה על הדעת שאלה הנערים הנזכרים פה הם בני יוסף הקטנים שלא היו ראויים להביאם לאביו לרוב קטנות' אלא שעם כל זה הוכרח לומר שהם מנשה ואפרים מפני שהברכה הזאת היא מברכתו של יוסף כדכתיב ויברך את יוסף והברכה האחרת היא של מנשה ואפרים:
הרימה מעל ראש בנו ותמכה בידו. פי' מפני שמלת ויתמוך בכ"מ מורה על הסמיכה והסמיכה עם ההרמה שהיא ההסרה הם שני הפכים הוכרח לפרש שהסמיכה היתה בידו וההסרה היתה מעל ראש אפרים ומפני שא"א לסמכה בידו בהיותה מונחת על ראש אפרים רק אחר הרמת' מעל ראש אפרים אמר שהרימה תחלה מעל ראש בנו ואחר כך סמכה:
ידעתי בני ידעתי שהוא הבכור וגם הוא יהיה לעם ויגדל. הוסיף שהוא הבכור קודם וגם הוא יהיה לעם גם הוסיף וי"ו על מלת גם הוא גם חסר וגם הוא השני ואמר ויגדל מפני שבזולת זה יהי' ידעתי בני ידעתי דבק עם גם הוא יהי' לעם וגם הוא יגדל כאילו אמר ידעתי שנם הוא יהיה לעם וגם הוא יגדל ואין האמת כן שהרי תשובת ידעתי בני ידעתי אינה אלא הפך מחשבת יוסף שחשב הוא שלא ידע ואמר הוא ידעתי ואחר שמחשבת יוסף היתה שלא ידע אביו שהוא הבכור כדכתיב לא כן אבי כי זה הבכור יחוייב בהכרח שיהיה תשובת ידעתי בני ידעתי שהוא הבכור ויחוייב מזה שיהיה גם הוא יהיה לעם מאמר בפני עצמו כאילו אמר ידעתי שמנשה הוא הבכור וגם ידעתי שגם הוא יהיה לעם ולכן צריך להוסיף וי"ו על מלת גם שפירושו וגם ידעתי שנם הוא יהיה לעם ומה שאמר ויגדל במקום וגם הוא יגדל הוא להודיענו שלא היה צריך לומר פעם שנית מלת הוא מאחר שהוא הוא ובהסרת מלת הוא הסיר גם מלת וגם ואמר ויגדל במקום וגם הוא יגדל:
וזרעו יהיה מלא הגוים כל העולם יתמלא בצאת שמעו ושמו כו' כאילו אמר ושם זרעו יהיה מלא הגוים והוכרח לפרש כן מפני שא"א להתפרש כמשמעו שכל העולם יתמלא זרעו דומי' דמלא כל הארץ כבודו שכל העולם מלא כבודו אף כאן כל הגוים יתמלא את זרעו מפני שמאמר וזרעו יהיה מלא הגוים אחר מאמר ואולם אחיו הקטן יגדל ממנו מורה שפירושו כפי' יגדל ממנו המור' על גודלו בשם ובכבוד כדפרש"י שעתיד יהושע לצאת ממנו ועוד שלא היה בשום זמן כל העמים מלאים מזרעו אלא בזמן גלותם שהם מפוזרים ומפורדים בכל מקומות העמים וזו היא קללה ולא ברכה:
בך יברך הבא לברך את בניו יברכם בברכתו ויאמר איש לבנו ישימך וגו'. אמר הבא לברך שפירושו כשירצה לברך שלא תחשוב שהוא חובה לברך כל אחד מישראל את בניו לאמר ישימך וגו' והוסיף את בניו מפני שמל' יברך מהבנין הדגו' ויצטרך פעול בהכרח ושלא נחשוב שהפעול הוא יוסף הנרמז במלת בך אמר את בניו להורות שהפעול הם בניו ופי' בך עמך שיזכירוך בברכת לאמר ישימך אלהים כאפרים וכמנשה שהם במקום בך ואמר אחר זה ויאמר איש לבנו ישימך וגו' מפני שמאמרו יברך ישראל את בניו יחוייב לומר ישימכם בלשון רבי' לפיכך חזר ואמר ויאמר איש לבנו שפירושו כל אחד לבנו ומה שהכריחו לומר שהפעול הוא בניו ולא בנו שהוא יחיד שיפול עליו מלת ישימך הוא מפני שמאמר יברך ישראל כולל כל ישראל ולא יתכן לומר יברך כל ישראל את בניו רק את בניו שכלל כל הבנים:
וישם את אפרים בברכתו לפני מנשה. הוסיף מלת בברכתו להודיע שהשימה הזאת אינה מקומית שלא לקח את אפרים ושם אותו לפני מנשה שהרי שניהם היו עומדים לנכחו אפרים כנגד שמאלו ומנשה כנגד ימינו ועם תוספת מלת בברכתו הודיענו שהשימה הזאת שימת מעלה ופי' לפני מנשה קודם במעלה שברכתו קודמת במעלה מברכתו של מנשה ומה שהוצרך לפרש שתוספת ברכתו של אפרים על ברכתו של מנשה הוא להקדימו בדגלים ובחנוכת הנשיאים ולא בברכת' דלעיל הוא מפני שברכת' שוה לשניהם ואין שום תוספת לא' על האחר:
אתה טורח להתעסק בקבורתי וגם אני נתתי. הוצרך להוסיף אתה טורח כו' מפני שאין לזה הפסוק שום קשר ושום דבוק עם הקודם לו ומפני שמלת ואני עם הוי"ו מורה על אחר כאילו אמר אתה עושה לי כך ואני אעשה לך כך הוצרך להוסיף מלת אתה ואמר אתה טורח כו' ומפני שהגמול צריך להיות מהמין שבעבורו היה הגמול אמר שזה שנתתי לך הוא כדי שתקבר בו כי כן כתוב ואת עצמות יוסף אשר העלו ממצרים קברו בשכם:
שכם אחד על אחיך שכם ממש. אף על פי שאחד על אחיך מורה שפירוש שכם חלק כמו אחלקה שכם כתרגומו מ"מ המקרא של קברו בשכם הכריע שיהיה שכם ממש כמשמעו ופי' אחד על אחיך חלק אחד על אחיך ויחסר חלק כאילו אמר ואני הנה נתתי לך את שכם חלק אחד על אחיך וזהו שכתב רש"י אחר זה יהא לך יתרה חלק אחד על אחיך ופי' מיד האמורי הוא חמור אבי שכם ובב"ר וכי אמורי היה אלא חוי בכלל אמורי:
בחרבי ובקשתי כשהרגו שמעון ולוי את אנשי שכם נתכנסו כל סביבותיהם להזדווג להן וחגר יעקב כלי מלחמה כנגדן אבל לא רצה לפרש בחרבי ובקשתי על חרבם של שמעון ולוי מפני שלא עשו אותו מדעתו שהרי כעס עליה' על זה ואמר עכרתם אותי כו':
מיד האמורי מיד עשו שעושה מעשה אמורי. ובב"ר אמרו ואני נתתי לך שכם זו הבכורה ולבושו של אדם הראשון אשר לקחתי מיד האמורי זה עשו וכי עשו אמורי היה אלא שעשה מעשה אמורי ומאי בחרבי ובקשתי במצות ובמעשים טובים ובתרגום ירושלים ואנא הא יהבית לך חולק חד יתיר על אחך לבושיה דאד' קדמאה דנסביה אברהם אבוי דאבא מן ידוי דנמרוד רשיעא ויהביה ליצחק אבא ויצחק יהביה לעשו אחי ואנא נסבתינהו מידי דעשו אחי לא בחרבי ולא בקשתי אלא בזכותי ובעובדי טביא ומה שהוצרכו לפרש מיד האמורי מיד עשו ונקרא אמורי על שעושה מעשה אמורי או מיד שכם בן חמור ונקרא אמורי דחוי בכלל אמורי ולא מיד האמורי ממש כמו לתת אותנו ביד האמורי הוא מפני שלא מצינו שום עיר שלקחה יעקב מן האמורי עד שיאמר אשר לקחתי מיד האמורי אלא את שכם מחמור אבי שכם או הבכורה מעשו אחיו ואין לפרש אשר לקחתי מיד האמורי בעבור ארץ כנען שיקחו ישראל בחרבם ובקשתם וקראם חרבי וקשתי מפני שהם של בני בניו שא"כ הוה לו לומר ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך מן הארץ אשר לקחתי מיד האמורי וגו' כי בזולת זה המובן ממנו הוא שאותו החלק הנוסף הוא שלקח מיד האמורי:
