כראובן ושמעון. כאלו הם בני ממש ולא ירשו ממך כלום, כי אם היה נותן הבכורה ליוסף ומנשה ואפרים ירשוהו, היו למנשה חלק כבכור בארץ ג"כ, לכן אמר שיהיו כבניו ממש ואז לא תהיה בכורה למנשה על אפרים. אבל מולדתך ר"ל בני מנשה יהיו על שם אחיהם שיולדו למנשה ואפרים אח"כ ויחלקו בנכסיך (רא"ש):
ואני בבאי מפדן. ערש"י, ורא"ש טען עליו שאין כאן מקום לענין זה ויותר היה לו לומר דברים אלה בעת שואלו ממנו הקבורה בארץ כנען, לכן פי' שהדברים נוגעים בענין הנחלה, שממנה סיים דבריו, אמר לו כשמתה רחל לא הולכתיה לקברה במקום אחר לפי שמתה בין חלק בנימין ובין חלק אפרים, לכן קברתיה שם שתנוח על משכבה בחלק העתיד ליפול ביד בניה, ואמר היא בית לחם, להודיע אעפ"י שנקראת עתה בית לחם עתידה להקראות אפרת ע"ש אפרים, וסתם בית לחם היא בחלק אפרים, ומה שהוא בחלק יהודה נקראת בית לחם יהודה:
וישתחו לאפיו. ת"א ויב"ע על אפוהי, וכ"ת וישתחו אפים (וירא י"ט) על אפוהי, וא"כ אין לאפיו חוזר על יעקב כ"א על יוסף שהשתטח על פניו ארצה, וסמוכים לזה וישתחו למלך לאפיו ארצה (ש"ב) שמכוונו ע"כ לאפי המשתחוה לא לאפי שהשתחוה אליו, ולפ"ז למ"ד לאפיו כמלת את או כאות בית, וכמ"ש בסוף ויגש בלהורות לפניו גשנה:
ויגש אליו. ובמקום אחר אמר ויגש לו ויאכל (לעיל כ"ז), וההבדל בזה לרש"פ הגשה עם מלת לו אז ההגשה היא בעצמה התכלית, דהיינו שיהיה המאכל קרוב וסמוך לו, והגשה עם מלת אל אז ההגשה אינו רק הכשר התכלית, והתכלית עצמו יבא אח"כ דהיינו שיתברכו עמנו, וזהו ההבדל בכל הפעולות הנופלות ביחוס גבול שאליו כגון, הליכה ביאה יציאה עלי' ירידה פני' נטיה השקפה שמיעה וכיוצא בהם, אם יבואו בלמ"ד יהיה הפעל בעצמו התכלית המבוקש ואותן עם מלת אל יהיה הפעל רק הצעה והכנה אל התכלית שיבא אח"ז:
שכל את ידיו. במשמוש ידיו בלא ראות השכיל והבין שמנשה הוא הבכור (רע"ס) ובחנם נדחקו המפרשים:
ויברך את יוסף. לרשב"ם כוונתו ויברך את בניו, כי ברכת הבנים היא ברכת האב, וכפי' הרמב"ן, וכ"א במכדרשב"י (בבלק קפ"ז). ול"נ כי ע"כ צריכים אנו לומר כי ברכת יעקב את הנערים היתה אחר השתדל יוסף עמו לשום ימינו על ראש מנשה הבכור, כי מה יתן ומה יוסיף בהסירו את ימינו מעל ראש אפרים אחר הברכה אם כבר נעשה כן בשעת הברכה שהיא הזמן העיקרי אל היראת הגדולה לאחד על האחר, אלא ודאי שהשתדלות יוסף עם יעקב בשימת ימין על ראש הבכור היתה קודם הברכה, וכפי' הרשב"ם וירא יוסף כי ישית אביו וגו' ר"ל קודם שברכן ראה יוסף ששכל יעקב את ידיו אמר לא כן אבי, ופירוש ישית לשון עתיד ר"ל שבהורמת ידיו ובהושטתו אותם הכיר יוסף שרצונו להשית יד ימינו על ראש אפרים, לכן תמך את ידיו להסיר אותה מעל ראש הצעיר ולשומה על ראש הבכור ודבר דבריו אל יעקב, ויעקב השיב לו ידעתי בני ידעתי והיה כל זה לפני הברכה, א"כ שלשת הפסוקים וירא יוסף וגי' ויאמר יוסף וגו' וימאן אביו יגו' כל זה היה לפני הברכה, ואח"כ ברך את הנערים בברכה המתחלת האלהים אשר התהלכו וגו', עז"א כאן ויברך את יוסף, ואין מלת את כאן סימן הפעול שיוסף הוא המבורך אבל ענינו כמלות עם על הצטרפות, כי כמו שהוראת מלת את על הצטרפות הגשמי, את יעקב איש וביתו באו שהצטרפו יחד בביאתם, ככה יורה על הצטרפות הרוחני כמו את האלהים התהלך נח, שבכל תהלוכותיו צירף מחשבתו להיותן כפי הרצון האלהים ולא עשה מאומה הפך רצונו (מיט גאָטט, נאך דעססען וויללען), ככה מלת את יוסף הוא הצטרפות רוחני מחשבי, שבירך יעקב את הנערים בהצטרפות יוסף רצה לומר בהסכמת דעת ורצון יוסף, כי בטל יוסף דעתו מפני דעת אביו והתרצה בנפש חפצה לרצון אביו לשום את הימין על ראש הצעיר, ותרגום את יוסף (מיט איינווילליגונג יוסף'ס) ולא היתה הברכה שלא לרצון יוסף אבל הסכימה דעתו לזה:
האלהים אשר התהלכו. כל המאמר הזה הוא נושא בלתי נשוא, כי לא נאמר כאן לא מעשה ולא תפלה, ואם הוא שב על הפסוק שלאחריו, הנה בפסוק שלאחריו נזכר נושאו בפ"ע המלאך הגואל וגו' שאיננו רק שליח ה', לכן אמר הרש"ד שהוא מקרא קצר, ושיעורו בתשלומו האלהים אשר התהלכו וגו' ישלח את המלאך הגואל אותי מכל רע שיברך את הנערים, והוא כענין שאמר אברהם לעבדו זקן ביתו, ה' אלהי השמים אשר לקחני מבית אבי ומארץ מולדתי ואשר נשבע לי לאמר לזרעך אתן את הארץ הזאת הוא ישלח מלאכו לפניך וגו', וכפי' הרע"ס, ע"ש. אמנם א"צ לתוספת מלין אלה על לשון המקרא, כי קשר המקראות אלו הוא כפשוטו הנהוג בכל המקומות, שהמתפלל מסדר תחלה שבחו של מקום ואח"כ המבוקש ממנו, כמו (וישלח) אלהי אבי אברהם האומר אלי וגו' הצילני נא, כמו כן פה תחלה סדר יעקב שבחו של מקום בקראו אליו. אתה האלהים אשר התהלכו וגו' אתה האלהים הרועה אותי, ואח"כ סדר תפילתו והוא המלאך הגואל יברך את הנערים, וכן הבינו יב"ע לכן השכיל ואמר בתרגומו יהא רעוא קדמך דמלאכא דזמנתא לי למפרק יתי. אמנם כבר תמה הרי"א מה ענין המלאך הנזכר כאן ? האם היתה הנהגת יעקב ע"י מלאך? ומה שאמר ביישובו דחוק מאד, ועוד יש כאן תמי' רבתא האיך אמר יעקב המלאך הגואל אותי, למה לא הזכיר הסבה ראשונה ית' שהוא הגואל האמתי, וממנו תבא הברכה אל הנערים לא מן האמצעי, וכמו שהתחיל האלהים אשר התהלכו. וראיתי דבר חדש במכדרשב"י (בלק קפ"ז) כי שם מלאך הוא שמא דקב"ה, וכ"א בתקונים (ע"ז) ובגין דשכינתא איהי כלילא מעילאין ותתאין אתקריאת מלאך הה"ד המלאך הגואל אותי מכל רע, ויסע מלאך אלהים, ומלאך פניו הושיעם, יעו"ש. וכן במכדרשב"י (בראשית ס"א) וירא דוד את מלאך ד' וחרבו שלופה, קב"ה הוה, כתיב הכא מלאך ה' וכתיב התם המלאך הגואל אותי וכתיב ויסע מלאך האלהים, ושם (קי"ג) עומד לפני מלאך ה' דא אתר צרורא דנשמתין דצדיקין וגו', (ושם ע"ב) ובג"כ א"ל יגער ה' בך השטן ולא אמר הנני גוער בך, (ובד' קס"ו) מלאך ה' סביב ליראיו מלאך ה' דא שכינתא ע"ש. ובפרשת ויחי (ד' ר"ל) המלאך הגואל דא שכינתא, ובהקדמת תקונים (ד' ב') מלאך סליק כחושבן תרין שמהן כחדא יאהדונהי. ואף שבהשקפה ראשונה נראה זר מאד לתאר אותו ית' בשם מלאך, מ"מ בשום עין הבחינה על עיקר הוראת שם מלאך אין כאן זרות כ"כ, כי שם התאר מלאך הוא מגזרת מלאכה, ע"מ קשת סלח ציד, מי שנמסר לו לעשות מלאכת שולחו והיא עומד תחתיו ובמקומו נקרא מלאך מלשון מלאכה שעוסק במלאכת זולתו (געשאֶפטספיהרער), והנחתו הראשונה על המלאכים העליונים והשכלים הנבדלים העוסקים במלאכת הבורא ית' בעולמות שברא, ובשתוף השם נקראו ג"כ הכחות היסודות הטבעיות הממונים על מלאכת הטבע מלאכים, כמו עושה מלאכיו רוחות משרתיו אש לוהט, ונעתק מזה הענין לקרוא ג"כ בשם מלאך כל שליח המשולח בשליחות נכבדת לעסוק במלאכת המשלח שהיה הוא בעצמו עושה, ואין בה פחיתות וגריעות כבוד למשולח כאילו היה עבד ומשרת, זה מין השליח יקרא ג"כ מלאך (געזאנדטער, אבגעאָרדנעטער), ולכן לא תמצאנו במקרא כ"א במלכים ושרים אשר שולחים צירים נכבדים לפעול ענין יקר ונכבד אצל המלכי' והשרים, כמלאכי בלק אל בלעם ומלאכי יפתח וכדומה, והנה בריאת שמים וארץ עם כל צבאם קראם הכתוב מלאכת ה', כמ"ש כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלהים לעשות, והוא ית' פועל תמיד יום יום במלאכת הבריאה להוציא כל הדברים מן הכח אל הפועל, הנה מבחינה זו שפיר נוכל לתאר אותו ית' בשם מלאך מלשון מלאכה שפועל ועוסק תמיד כביכול במלאכת הבריאה (אללשאֶפפער, אללווירקער) דומה לשם אלהים שהוא תואר אליו ית' ונקראו גם המלאכים כן, וכל שופט ומנהיג, ככה שם מלאך, ונקרא הוא ית' בשם אומן כבסוכה מ"ט מעשה ידי אמן, מעשי ידי אומנתו של הקב"ה. לפי"ז כשאמר יעקב המלאך הגואל אותי אין כוונתו על מלאך אמצעי שליח השגחה, רק על הסבה הראשונה ית' והוא הוא הגואל אותי מכל רע וממנו יושפעו הברכות, ובזה אין לשון המקרא חסר:
ויקרא בהם שמי. לפי שכל האבות ובניהם ובני בניהם נקראו בשם עברים לפי תולדותם בעבר הנהר ונתיירא יוסף פן לא יקראו בניו בשם זה רק בשם מצרים אחר שנולדו שם לכן ברכם שיקראו בשם עברים כשאר השבטים (רי"א אשכנזי). ולדעת הסוברים כי אסנת אשת יוסף היא בת דינה שילדה משכם בן חמור החוי (עמ"ש ויגש מ"ו כ' אשר ילדה לו אסנת) אשר לפי שרש גזעם ישנו פגם גדול במנשה ואפרים עד שהיה אפשר לפקפק ביחוסם אם יחשוב אותם תוך שבטי ישראל, לכן ברכם יעקב ויקרא בהם שמי ושם אבותי, שלא יהיו נופלים מלהחשב בכלל שבטי ישרון, אבל יחשבו כאחד מבני יעקב וכן לאומרים שבני יעקב אחיותיהם נשאו אתי שפיר שבירך יעקב את אפרים ומנשה בברכה זו גם אם אסנת אמם בת פוטיפרע ממש היתה:
וידגו לרב. בלשון זה יש חזוק יותר מלשון ירבו כדגים, וכן התעיבו עול קשה יותר מלשון עושה עול נתעב, העמיקו סרה יותר מלשון מעשה סרה עמוקה וכן הרבה (רל"ש):
וידגו לרב. בכל הפקודים לא תמצאם יותר משאר השבטים, כאשר נפקדו במדבר ובערבות מואב, כי ברכת יעקב לרבוים לא היתה רק על זמן כניסתם לארץ, כאשר חתם בדבריו בקרב הארץ, ובאמת בהכנסם לארץ בשבע שנים שכבשו אז חלה עליהם ברכת יעקב, כי נתרבו כדגי הים שאין מספר לתולדותם, לכן אמר (יהושע י"ז י"ד) עד אשר עד כה ברכני ה', כלומר עד אשר נכבשה הארץ, ולכן השיבם יהושע לך היערה ובראת לך, וע"ז שפיר אמרו רבותינו (ב"ב קי"ח א') משום טפלא או משום עין הרע, כי בזמן לא כביר נתרבה עד כי חדל לספור. ופירוש רשב"ם שם במשום טפלא דחוק (הגר"א):
להסיר אתה. כל הפעלים המורים על התנועה הוראתם דבר והפוכו, ר"ל התנועה ממנו והתנועה אליו כפי המלות שיחוברו אליו, כמו וישע ה' אל הבל התנועה אליו, השע ממני תנועת ההסתלקות, וכן פעל נגש, וכן פעל סור כאן, ויש א"כ למלת הסיר הוראה תאומית התנועה מאפרים והתנועה אל מנשה, ומלת להסיר ישרת א"כ לשנים כפי ההוראה התאומית, ורש"ד בביאורו הוסיף מלת להשים על לשון המקרא והוא ללא צורך:
וזרעו יהיה מלא הגוים. תיב"ע סגיאין בעממיא, וכפי' ראב"ע גוים רבים יצאו ממנו. ולרש"י מוסב על יהושע שיצא מאפרים שינחיל את הארץ, וכל העולם יתמלא בצאת שמעו ושמו כשיעמיד חמה בגבעון וירח בעמק אילון. ולפי"ז יש לפרש מלא מן בלא יומו תמלא (איוב ט"ו) התמלא בסוכת עורו (שם מ') שפירושו לשון כריתה, וטעם מלא הגוים, מכלה ומכרית הגוים יושבי ארץ כנען והם ל"א מלכים שכבש יהושע, ולכוונה זו ת"א שליט בעממיא:
בחרבי ובקשתי. כשהרגו שמעון ולוי את אנשי שכם נתכנסו כל סביבותיהם להזדווג להם וחגר יעקב כלי מלחמה כנגדן (רש"י), והוא מב"ר שאמר שם ואני נתתי לך שכם אחד זו שכם ודאי, אשר לקחתי מיד האמורי זו חמור אבי שכם וכי אמורי הם ? אלא הוי בכלל אמורי, יעו"ש. ובמדרש ויסעו בפ' ויהי חתת אלהים וגו' ולא רדפו אחרי בני יעקב איתא וז"ל, רבותינו אמרו אעפ"י שלא רדפו אחריהם בפעם ההיא אבל לאחר שבע שנים רדפו ונתכנסו כל מלכי האמורי על בני יעקב ובקשו להרגם בבקעת שכם, לפי שלאחר מכן חזר יעקב ובניו לשכם ויבואו שם, אמרו לא די להם שהרגו כל אנשי שכם אלא שיורשים את ארצם, נתקבצו כולם ובאו עליהם להרגם וכו', ולפני חצר העיר היה להם מלחמה כבדה וכו' וירה יעקב חצים והרג למלך חצר ולמלך סרתה ולמלך ארם ולמלך מנהגי והרג מן ימינו אל שמאלו וכו', ונתקבצו כל האמוריים ובאו אצלם בלי כלי מלחמה והיו משתחוים להם ובקשו מהם שיעשו שלום, ואז עשה יעקב עמהם שלום ושלמו לבני יעקב כל הצאן ששבו שנים באחד ונתנו להם מס, והחזירו להם כל השבי וכו', ומשם והלאה עמדו בשלום עם האמוריים עכ"ל. מבואר כי יעקב כבש את שכם מן אמוריים במלחמה וביד חזקה, ובזה נתיישב המקרא על מכונו לדעת רבותינו. ולדעתם מלת שכם כאן יתבאר בהוראה תאומית וכפולה, שם העיר שכם, והוראת החלק כמו אחלקה שכם, וטעמו נתתי לך עיר שכם חלק אחד יותר על אחיך, וכתיב"ע יהבית לך קרתא דשכם חולק חד למתנא יתיר על אחך די נסיבית מידיהון דאמוראי בעידן די עלתון לגווה וקמית וסייעית יתכון בסייפי ובקשתי. ולפי"ז און כאן התנגדיות מצד הנגינה כמו שחשב הרש"ד בביאורו, וברח מפירוש זה שהוא דחוק בעיניו ובחר בפירוש שאר המפרשים שהוא יותר דחוק, דלדבריהם לקחתי הוא עבר במקום עתיד, ועוד היה ראוי לכתוב מן הארץ אשר אקח מיד האמורי, דבזולת זה המובן שאותו חלק הנוסף לבד הוא שלקח מיד האמורי:
