פסוק א:ויאמר וכו׳ וי״א אפרים וכו׳ כלו׳ ולפי״ז ניחא טפי מה שלא פי׳ שכך פירש״י בפ׳ מקץ בפ׳ השיב על כני שא״צ לפ׳ מי השיב לפי שידוע הוא מי שבידו להשיב ה״נ י״ל דלא פי׳ לפי שידוע מי שהיה דרכו לישב תדיר עם יעקב ומה שהכריחם לפ׳ אפרים טפי ממנשה לפי שנר׳ מן הכתובים דלקמן שיעקב הו״ל קירוב דעת וחיבה עם אפרי׳ טפי ש״מ לפי שהיה רגיל אצלו בתלמו׳ ועוד שמנשה אמרו עליו שהיה הממונה על בית יוסף כמ״ש רש״י בפ׳ מקץ ולכך מסתמא לא היה פנוי לישב תדיר אצל יעקב כמו אפרים שהיה הקטן:
פסוק א:ויקח וכו׳ לפני מותו וא״ת ומנא ידע יוסף שהיה לו למות ותי׳ הרא״ם ז״ל דהואיל וכבר קודם זה הי״ל תשות כח כמו חולה ועכשיו א״ל שהוא חולה אמר ודאי שיהו חליו אשר ימות בו עכ״ל ושותיה דמרן לא ידענא דפשוט בפ׳ הפועלים דעד יעקב לא הוה חולשא עד דאיהו בעא רחמי עלה דמלתא כדי שיוכל לצוות את בניו קודם ועד אלישע לא הוה מאן דחליש ואתפח וא״כ כיון שידע יוסף דחלה פשיטא שהיה יודע שימות דהא לא הוה מאן דחליש ואתפח:
פסוק ב:ויגד המגיד וכו׳ כתב הרא״ם ז״ל דלא שייך הכא לומר אפרים כדלעיל שהרי כתוב אחריו ויקח את שני בניו עמו עכ״ל ואחר המחילה רבה אגב ריהטיה לא ראה דבתחלה כתוב ויקח וכו׳ ובתר הכי ויגד וכו׳ וא״כ אי מהא לא אריא דשפיר מצי׳ למימר דתחלה יוסף לקחם עמו ואח״כ אפרים הלך לפניו והקדים להגיד ליעקב שיוסף היה בא ומיהו נר׳ דע״כ לא מצי׳ לפ׳ הכא דאפרים הוא ממ״ש ליעקב הנה בנך יוסף וכו׳ והרי אסור לבן לדבר כך ולקרא אביו בשמו אלא הכי הול״ל הנה אבי יוסף:
פסוק ב:ויתחזק וכו׳ וכן משה וכו׳ דלא תימא דוקא למלך ישראל צריך לחלוק כבוד לכך מייתי ממשה שחלק כבוד לפרעה ושוב הוצרך לאתויי מאליהו דלא תימא דישראל מומר גרע טפי מגוי דקי״ל דמין ישראל פקר טפי ועוד שהרי הוא מכיר רבונו וכו׳ קמ״ל דאפ״ה הואיל ומלך הוא צריך לחלוק לו כבוד שהרי אחאב היה מומר לע״ז ומסקנא בגמ׳ דחולין דמומר לע״א הרי הוא מומר לכל התורה ואפ״ה נהג בו כבוד ואע״ג דאמרי׳ ונשי׳ בעמך וכו׳ בעושה מעשה עמך הא לא״ה לא יש לחלק בין בפניו לשלא בפניו דכשהו׳ רשע דשרי למילטייה מ״מ בפניו צריך לחלוק לו כבוד וכ״מ בההיא דבבא בן בוטא עם הורודוס ברפ״ק דב״ב דאי לאו דהוה מסתפי דילמא עוף השמים הוה לייט ליה משום הך דונשיא בעמך וכו׳ אע״ג דבפניו היה נוהג בו כבוד:
פסוק ד:ונתתיך וכו׳ בשרני וכו׳ הוכרח לזה דאל״כ לאיזו נפקותא הוא מספר זה כאן ליוסף ואע״ג דכשמתחלק שבט א׳ לשנים נמצא שאין כאן תוספת אלא א׳ בלבד מ״מ מאחר שלשניהם נתחדש שם בפ״ע שהרי לא נקרא שום א׳ שבט יוסף לבד אלא זה נקרא מטה אפרים וזה מטה מנשה הרי שניהם מחודשים אך ק׳ במ״ש רש״י לצאת עוד קהל ועמים דאמאי א׳ נקרא בל׳ יחיד קהל והאחד בל׳ רבים עמים או גוים וע״ק דבפ׳ וישלח פירש״י גוים מנשה ואפרים הרי דשניהם נפקי מעמים או מגוים ולא כמו שפי׳ כאן ותו קשה אעיקרא דמלתא דהכא היכי אפש׳ לפ׳ קהל לחוד ועמים לחוד בשלמא אי הוה כתיב קהל בקמ״ץ הקו״ף ניחא אע״ג דכתיב גוים בלא וי״ו מצי׳ לפ׳ כמאן דכתיב בוי״ו כמו ראובן שמעון אבל השתא דכתיב קהל בשב״א הקו״ף על כרחך דבוק הוא קהל של עמים אשר ע״כ נראה ברור דאיכ׳ הכא ט״ס וצ״ל קהל עמים ואה״נ דתרווייהו מעמים או מגוים נפקי וכדכתב רש״י בפ׳ וישלח והא דכתיב קהל קאי על יוסף שהוא קהל של גוים דשבט איקרי קהל כדאי׳ בשבועות ובשאר דוכתי והאי דלא כתיב עמים או גוים לחוד דא״כ הוה משמע שיעקר שם יוסף לגמרי מן השבטים וחלילה אלא שניהם נקראים על שבט יוסף וכדכתיב לבני יוסף לאפרים אלישמע וכו׳ למנשה גמליאל וכו׳ ושוב ראיתי להרא״ם ז״ל כאן ובפ׳ וישלח שהרגיש בב׳ הקושיות הראשוני׳ שהקשינו והאריך בדבר ולבסוף מסיק דצ״ל שהגירסאות משובשות וצריך לגרוס בב׳ המקומות באופן א׳ או בשתיהן בויו או בשתיהן בלא וי״ו ע״ש ואילו הרב היה מרגיש הקו׳ השלישית אין ספק שהיה מכריח דדוקא בלא וי״ו צריך לגרוס וכדאמרן ואע״ג דבגמ׳ דפ״ק דהוריות דרשו קרא דונתתיך לקהל עמים על בנימין רש״י תפס שיטת הב״ר שהיא קרובה לפשט המקרא דלפי הגמ׳ ק״ק לאיזה תכלית סיפר יעקב זה השתא ליוסף ושוב נדפס ספר שער יוסף על מס׳ הוריות והאריך שם על ל׳ רש״י זה ע״ע:
פסוק ו:ומולדתך וכולי ק״ל דהא לא מצינו שהי״ל בנים אחרים לכך פירש אם תוליד והולדת עבר במקום עתיד וכמוהו רבים ואשר במקום אם דכי היכי דמצינו אם במקום אשר ה״נ י״ל אשר במקום אם:
פסוק ז:ואני וכולי לא הולכתיה אפי׳ וכו׳ כלו׳ דבשלמא במערת המכפלה איכא טעמא רבא בל״ז שכך נגזר עליה לפי שזלזלה במשכב הצדיק וכולי וכדפירש״י גבי ותצא לאה לקראתו אבל מ״מ היה אפ׳ לקברה בעיר אחרת ולא בדרך ואפ״ה לא הולכתיה אפילו לבית לחם אך ק׳ דמאחר דאיכא הך טעמא נימא כוליה להכי הוא דהואי ומנ״ל למדרש דלפי שזלזלה וכו׳ דילמא לא היה שם עונש כלל אלא שהוכרח הדבר שתיקבר דוקא בדרך להיות לעזרה לבניה וכו׳ וי״ל דאי לאו מחמת עונש בודאי לא היתה נקברת בדרך אלא במערת המכפלה שאין הדין נותן להרע לרחל בלי שום גרמא דידה כדי להטיב לאחרים ואם הקב״ה חפץ בתפלתה על בניה אין מעצור לה׳ להודיעה בזמן הגלות צרת בניה כדי שתתפלל והיה יכול לקבל הקב״ה תפלתה בכל מקום שהיא אך כיון שנתן שורת הדין להענישה על שזלזלה וכו׳ הא והא גרמא ליקבר דוקא להיות לעזרה וכולי דוגמא לדבר מה שאמרו על מרע״ה שלא נכנס לא״י כדי להיות עם מתי מדבר ולשוב בראשם לתחיית המתים כמ״ש ז״ל על פ׳ ויתא ראשי עם וכולי והרי המקרא צווח יען לא האמנתם וכו׳ אלא כדאמרן שאילו לא חטא אע״ג דאיכא טעמא לא היה גוזר הקב״ה עליו שלא ליכנס לארץ כדי שייטב לאחרים בשבילו שא״כ היה זה עול בחיקו ית׳ חלילה אלא מאחר שמצא ב״ח מקום לגבות חובו אהני נמי אידך טעמא וכדאמרן ומ״ש ואנקלוס תרגם וכו׳ ולפירושו יהיה כברת כמו כרבת כגון כשב כבש:
פסוק ט:בזה הראה לו וכו׳ הוצרך להביא המדרש משום דכיון דע״כ ליכא לפרושי שאלת יעקב מי אלה כפשטה שהרי פשיטא שהיה מכירם ובהכרח צ״ל כמ״ש רש״י לעיל מהיכן יצאו וכו׳ כלו׳ מוכרח שנולדה באיסור גויה ולפי״ז מאי קמהדר ליה יוסף בני הם וכו׳ יאמר נא ישראל גם אני יודע שבניך הם ואלא מיהא מוכרח שהולדת אותם באיסור לזה הוצרך לפ׳ שהראה לו שטר וכו׳ לומר שגיירה תחילה כדת וכהלכה בענין שיתפסו בה קידושין וקידשה בקדושין גמורים וכתב לה כתובה כמשפט בנות ישראל הכשרות וא״ת מהיכן נפ״ל שהראה לו ב׳ שטרות שטר אירוסין ושטר כתובה הא לא כתיב אלא בזה ונימא דלא מיירי אלא בשטר כתובה ולאירוסין נימא דקידשה בכסף דבשלמא בביאה לא כדאמרי׳ דרב מנגיד וכו׳ דפרצות׳ היא ואלא בכסף אמאי לא ואפ׳ לומר עם מ״ש הרמב״ם בריש ה׳ אישות דקידושי שטר וביאה הן מן התורה וקידושי כסף מד״ס ופירשו שם המפ׳ דקרי לה מד״ס משום שאין מפורש בתורה קידושי כסף אלא מג״ש ילפי׳ להו קיחה קיחה משדה עפרון וידוע דקי״ל אין אדם דן ג״ש מעצמו אא״כ קיבלו מרבו ויוסף כשפירש מאביו י״ל דאכתי לא הוה גמיר להך ג״ש ולכך לא היה יכול ללמוד כן מדעתו ורצה לקדש דוקא בשטר ודרשו תרווייהו מדכתיב בזה ולא כתיב זה ואין להק׳ נמי דמאן הוו עדי׳ דהנך שטרות דהיינו עדים שצריכים לחתום בכתובה וכן עדים שצריך לקדש בניהם דנכרים פסולים נינהו דאיכא למימר דבשעת הדחק כגון זו הוו מהני תרי מחסידי א״ה מאותם דכתיב הירא את דבר ה׳ ואע״ג דאמור רבנן טוב שבמצרים וכו׳ שעת הדחק שאני ואפ׳ שלקח לעדים לאיוב ויתרו שהיו מעבדי ומיועצי פרעה והיו כשרים:
פסוק ט:ויאמר קחם וכו׳ תרגלתי וכו׳ פי׳ דק״ל לרש״י דמאי קחם הול״ל חנם נא אלי לכך פי׳ דתלה הקיחה ביוסף לומר דלולא תפלתו לא היה יכול לברכם לפי שנסתלק רוח הקדש וכדלעיל וזש״ה ואנכי תרגלתי וכו׳ תרגלתי רוחי ביעקב בשביל אפרים כלו׳ בשביל ובזכות יוסף שנקרא אפרים בכמה מקומות להיות אפרים העיקר והמעולה שבבניו והכי אי׳ בפסיקתא בהדיא ואנכי תרגלתי וכו׳ בזכותו של מי בזכותו של יוסף ע״ע בילקוט והוכרחו לפ׳ כן דאל״כ ק׳ בלישנא דקרא דמעיקרא קאמר לאפרים ל׳ יחיד ולבתר כתיב קחם ל׳ רבים אלא דלאפרים קאי על האב וקחם על הבנים והא דלא התפלל יעקב גופיה על הדבר י״ל שהוא ע״ד אין חבוש מתיר עצמו וכו׳ א״נ מאחר שראה יעקב שנסתלקה ממנו רוח הקדש סבר דודאי אין זה בחנם אלא שאינם ראויים ולכך לא חש לבקש רחמים והוצרך לבקש יוסף ואזדא לה קו׳ הנח״י:
פסוק יב:ויוצא יוסף וכו׳ כדי לישבם וכו׳ וישתחו וכו׳ כשחזר וכו׳ את אפרים וכו׳ וכיון שיהא הבכור וכו׳ דבורים הללו שלשה המה נפלאו ממני וכלם מלאים קושיות לחסרון הפשט בדבור ראשון יש להבין דהוה מצי ליישבם זה לימין וזה לשמאל שם באותו מקום בהיותם עם ברכי אביו ולמה הוצרך להוציאם כדי ליישבם ובדבור השני שלפי הנר׳ בא רש״י ליישב מה מקום להשתחויה זו עכשיו ומשני שבשביל שחזר לאחוריו על פני אביו הוצרך להשתחוות מפני כבוד אביו וק׳ דלא יחזור ולא ישתחוה ומי הכריחו לחזור לאחוריו ומה שפי׳ הנח״י בדבור זה דכוונת רש״י במ״ש כשחזר לאחוריו היינו דכדי לעשות ההשתחויה הוצרך לפסוע לאחוריו כדי שיהא לו מקום פנוי בשביל פישוט ידים ורגלים מלבד שאין זה משמעות דברי רש״י תו ק׳ דא״כ הדרא קושיא דהשתחויה זו חוץ לזמנה ומאי שייטיה ובדבור השלישי איכא למידק מאי קמ״ל רש״י וכיוון שיהא הבכור מיומן הרי זה מובן בהדיא מן הכתוב שלזה כיון ומה חידש רש״י בזה ונלע״ד לפרש׳ כל הג׳ דבורים בחדא מחתא והיינו דיוסף כבר הלא מראש גילה דעתו של אביו דעדיף ליה אפרים ממנשה שהרי בקראי דלעיל חזי׳ דאמר ליה אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי הרי שכבר הקדים אפרי׳ למנשה וחשש שכן יעשה ג״כ לברכה להקדים את אפרים ולהשים ימינו עליו והוא היה רוצה שהבכור יהי׳ מיומן לברכה הילכך ביקש להמציא תחבולה להתקיי׳ מחשבתו מה עשה לאחר שנשקם הוציאם א׳ לא׳ מעם ברכיו של אביו ונתנם לאחוריו לחזור אח״כ ליתנם אדעתא דברוכי ואם ישאל אביו מדוע עושה כן יש לו תשובה מוכנת ומזומנת דבעי׳ הזמנה לברכה בהדיא דכל מידי דקדושה בעו הזמנה וכדחזי׳ גבי הב לן ונבריך והנה כשהוציא׳ הוציא מנשה תחלה להראות לאביו שעושה כפי דעתו החביב ליה אפרים טפי ולהיותו היותר חשוב הניחו באחרונה לאפוקיה וכדאשכחן גבי מנעלים ומלבושים כשחולץ חולץ של שמאל תחלה ה״נ הוציא מנשה תחלה והניחו לאחוריו של יוסף ושוב הוציא את אפרים והניחו גם הוא לאחוריו וכשהוצרך לעשות כן הוצרך לחזור לאחוריו להניח את הבנים ולכן הוצרך להשתחויה וז״ש רש״י כשחזר לאחוריו וכו׳ וכפשט דברי רש״י והנה נמצא שאפרים הוא קרוב לו מעתה וכשבא לחזור וליטלם כדי לישבם מוכרח ליטול את אפרים תחלה להיותו הקרוב לו וכיון שנוטלו צריך ליטלו בימין דבכל מידי הימין קודם ומכיון שנוטלו בימינו סמוכה לשמאל ישראל שכך הוא כל הבא לקראת חבירו וא״כ מוכרח להניחו שם לשמאל ישראל דהכי קי״ל דאין מעבירין על המצות וכי היכי דאשכחן גבי מתנות הדם דבההוא קרן דפגע ברישא ביה יהיב לפי שאין מעבירין ע״ה ועי״ז נמצא שיהא הבכור מיומן לברכה לזה כיון יוסף וז״ש רש״י וכיון שיהא הבכור וכו׳ ברם לא אהני ליה מעשיו ואדרבא בזה נתן מקום טפי ליעקב לעשות כרצונו משום דידוע דלעולם צריך לכלול הימין בשמאל והשמאל בימין דומיא דעקידת יצחק וכדרך שארז״ל צריך להזכיר מדת יום בלילה ומדת לילה ביום ומעתה ה״נ עביד יעקב וישלח ישראל וכו׳ והשית יד ימינו על ראש אפרים שיהיה בשמאלו לכלול הימין בשמאל ואת שמאלו על ראש מנשה שהיה בימין לכלול השמאל בימין וכיון דחזא יוסף דלא אהנו מעשיו התחיל לשאול בפיו לא כן אבי כי זה הבכור וכולי עד שהשיבו ידעתי בני וכו׳:
פסוק טז:המלאך הגואל וכו׳ כענין שנאמר וכו׳ אנכי האל וכולי הקושיא מבוארת דמה הוצרך רש״י לאתויי הך סיפא דקרא אחרינא הוא והוה סגי דלימא כענין שנאמר ויאמר אלי מלאך האלהים בחלום יעקב ותו לא והנח״י נדחק בזה ע״ש ולעד״ן שרבינו דיבר בקדשו דבר גדול והוא האמור בזהר הקדוש דהמלאך הגואל אין רוצה לומר מלאך ממש אלא דא שכינתא דהכי אקרי המלאך הגואל והוכרח רש״י בזה דאל״כ הכי תלי יעקב הגאולה במלאך ולא בהקדוש ברוך הוא ותו דמה שייך לומר הגואל אטו יעקב עבד הוה והול״ל המציל אותי ותו דמאחר שאמר האלהים הרועה אותי וכולי חזר והזכיר המלאך מה יתן ומה יוסיף הזכרת המלאך ומה מהניא ברכת המלאך ואמאי לא קאמר שהאלהים הוא יברך את הנערים דהויא ברכה שלמה מי שבידו לברך ית״ש לכך הוכרח רש״י לרמוז דאה״נ דהמלאך הגואל על שכינתא קאמר אלא מיהא לפי שאין דרכו של רש״י לפרש ע״ד הסוד רק איזה פעמים שרומז ומבליע בנעימה ה״נ עביד הכי והיינו דקאמר מלאך הרגיל להשתלח אלי והיינו שכינתא דהכי אבטח ליה קב״ה אנכי ארד עמך מצרימה ועל שכינתא קאמר כדאיתא בזהר ורמזה ניהלן במאי דמייתו ההוא קרא ויאמר אלי מלאך האלהים אנכי האל בית אל וק׳ שאם היה מלאך היכי קא״ל א״ו על שכינתא קאמר קרא:
פסוק טז:יברך את הנערים מנשה ואפרים פשיטא אטו חילק ובילק ונר׳ דק״ל דכיון דקפיד יעקב להקדים את אפרים כדחזי׳ מקרא דלעיל והנר׳ שהשית ימינו עליו אמאי בברכה הזכיר הנערים סתם דמשמע כפשטייהו דהגדול קודם הול״ל בהדיא יברך את אפרים ומנשה ומשני רש״י דאה״נ דהכא רוצה לומר כפשטיה מנשה ואפרים משום דהכא ברכה זו אינה ברכה לבנים דבתר הכי כתיב ויברכם ביום ההוא לאמר וכולי והתם ודאי קפיד לומר ישימך אלהים כאפרים וכמנשה אבל כאן ברכה זו היא ברכה לאב כדכתיב ויברך את יוסף וכולי ולכך אמר את הנערים סתם ואה״נ כפשטייהו:
פסוק כב:בחרבי וכולי ד״א שכם וכולי דאילו לפי׳ קמא לא שייך תיבת אחד והול״ל שכם על אחיך ואם רצ״ל שכם העיר תהיה לחלק אחד יתירה הרי החלק חסר בכתוב ואי אעיר קאי הול״ל אחת לכך מייתי ד״א ולד״א נמי ק׳ דמה שייך בבכורה אשר לקחתי מיד האמורי ואם כמ״ש רש״י על עשו מה ענין בכור׳ יעקב שלקח מיד עשו לבכורת יוסף הרי בכורת יוסף הוא בכורת ראובן ולא אותה של עשו ואם ר״ל כעין מה שלקח מעשו היל״ל כאשר לקחתי וכולי או כמו שלקחתי:
פסוק כב:אשר וכולי דבר אחר וכולי דאילו לפי׳ קמא ק׳ אמאי מדמהו לאמורי טפי מכל ז׳ אומות ולד״א ק׳ דהל״ל האמורי האל״ף בחט״ף פת״ח אם היא מל׳ אמירה ועוד דלא שייך וי״ו בלשון אמירה:
פסוק כב:בחרבי וכו׳ חכמתו וכו׳ דימה התורה לחרב שכשם שהחרב אע״פ שמכה בה היא נשארת בידו ויכולה להגין עליו בכל עת כך התורה בין בעידנא דעסיק בה בין בעידנא דלא עסיק בה אגיני וכולי והתפלה דומיא לקשת שאינו מכה רק פעם א׳ ויוצא מידו כך התפלה לא מהניא אלא לאותו דבר שמתפלל עליו ותו לא ומ״מ הקשת מגיע ומכה מרחוק משא״כ החרב רמז בזה מאי דאמור רבנן בברכות אר״א גדולה תפילה יותר ממע״ט שאין לך גדול במע״ט ממ״ר ואעפ״כ לא נענה אלא בתפלה ע״ש:
