ואני בבואי מפדן. לפי דעת המפרשים היה ראוי להיות מוקדם. ולכן פירושו אצלי שחוזר למאמר אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי. שפירושו יהיו לי כאלו אני הולדתים. וא"ת מאין לך זה. לזה אמר הטעם בזה לפי שבבואי מפדן מתה עלי רחל בדרך קודם זמנה. כי מן הדין היה לי להוליד ממנה שני בנים אחרים בענין שיהיו י"ב שבטים. ולפי שמתה עלי בדרך קודם זמנה אני רוצה שיהיו אלו השני בנים שלך במקומם ויהיו לי כאלו היא הולידה אותם אבל השאר יקראו על שמך. ואמר ויאמר מי אלה. להורות על מה שאמרנו באמרו כראובן ושמעון יהיו לי. ולפי שיוסף התחנן אליו ואמר בני הם אשר נתן לי אלהים בזה. ר"ל בזה המלכות. ולפי שהזמן והמקום והנושא שהייתי בו עבד ומלך ראוי שתברכם. ואמר קחם נא אלי ואברכם. לפי העת ולפי הזמן. וזהו קחם נא אלי. ואמר לא יוכל לראות. כלומר לא יוכל לראותם בטוב עין בעין כדי שתחול הברכה עליהם. ולכן וישק להם ויחבק להם. כדי להדביק מחשבתו בהם ולברכם. ואז א"ל ראה פניך לא פללתי. כלומר דברים הנמשכים ממך לא חשבתי לראות. ועכשיו הראה אותי השם במראה הנבואה. גם את זרעך והדברים הנמשכים מהם. וסיפר שלקחם יוסף לישבם הבכור כבכורתו והצעיר כצעירתו. ויעקב לא רצה בזה אלא שכל את ידיו כי מנשה הבכור. ורבינו יונה ז"ל פי' הבין את ידיו מידי יוסף כי מנשה הבכור. ולפי שהרגיש שהביא אליו מנשה בימינו. שכל וידע כי מנשה הבכור. או יהיה פירושו שכל את ידיו פועל יוצא והידים פעולות. כלומר נתן בשכל ידיו כאלו עשה בשכל ובחכמה מה שעשה. כי מנשה היה הבכור וראה בנבואתו שהיה קטן בברכה. וזה היה שכל ודבר גדול. כי אם היה נותן ימינו על ראש מנשה כן דרך העולם. וכן דעת התרגום אחכמינון לידוהי. ומענין זה השרש ניתן הסכל במרומים. ואע"פ שהוא כתוב בסמך וכבר כתבנו שעם הסמך ג"כ יתפרש כזה וכזה. ודעת המסרה כל לשון טפשותא הוא בס"מך חוץ מהוללות ושכלות שהוא בשי"ן ע"כ. וי"א שכל בידיו עם ידיו. שהיה לו דבר אלהי לכבד הקטן מהם על הגדול שבלא ראיה מכרת ומבדלת הצורות. שם ידו הימין על ראש הצעיר. להורות שהוא גדול בברכה אף כי מנשה הבכור. או יאמר שכל את ידיו. שכל בשכלו את ידי יוסף. בלוקחו את בניו להביאם אליו. שלוקח יוסף את אפרים בימינו כדי שיבא לשמאלו ואת מנשה בשמאלו כדי שיבא לימינו. וישלח יעקב את ימינו לנגד כוונת יוסף וישת אותה על ראש אפרים אע"פ שהוא הצעיר. גם שכל יוסף בידי אביו באיזה אופן יקח את בניו בידם להביאם אליו. כשישים אביו את ימינו על ראש הבכור ויקח הבכור בשמאלו להיות לימין אביו. ואביו ברוחו הנבואיי שם ימינו על ראש הצעיר. ובכאן היה ראוי שיאמר וירא יוסף כי ישית אביו. והפסיק ואמר ויברך את יוסף. לרמוז כי יעקב ראה מה שעשה ושחרה ליוסף. ולכן קפץ לברכו קודם שידבר יוסף כדי לקרר דעתו:
ואמר לו האלהים אשר התהלכו אבותי לפניו אברהם ויצחק וגומר. ולא בירכו אלא בירך לבניו. ובזוהר אמרו כי בברכת הבנים כלולה ברכת האב. והנרצה אצלי כי לפי שיעקב רמז ליוסף בדבריו שלא היו ראוים לברכה. וכן שינה הסדר לשים ימינו על ראש הצעיר. להורות לו שהבכור נמצא בו שמץ דבר. לכן לקרר דעתו אמר לו לא תחשוב שזה חסרון אצלך. כי כבר ידעת כי אחרים גדולים ממך קרה להם כזה וכזה והיה בזרעם זרע כשר ופסול. כי אברהם הוליד לישמעאל. ויצחק הוליד לעשו. ולזה הזכיר בכאן ברמז האלהים אשר התהלכו אבותי לפניו אברהם ויצחק. ולא בעבור פיסול בניהם הניחו הם לעבוד את ה' ולהתהלך בארצות החיים. והוא האלהים הרועה אותי מעודי עד היום הזה בלי הפסק באופן שמטתי היתה שלימה. ולכן לא תחשוב כי זרעך הוא כזרעם. כי המלאך הגואל אותי מכל רע יברך את הנערים. כמו שבירך לנערי ולבני. ויקרא בהם שמי בראשונה. ואחר כך שם אבותי. ואחר שבמיטתי אין פיסול והם חשובים כבני ממש. איך אפשר שיהיה בהם פיסול. והרמז בזה שהפיסול יהיה מעט. והכשרות יהיה מרובה. וזהו וידגו לרוב בקרב הארץ. ואולי רמז כי סבת שלימותו היה היסורים שעבר מנעוריו. וזהו האלהים הרועה אותי ורודה אותי במדת הדין מנעורי עד היום הזה. ולכן המלאך הגואל אותי מכל רע. יברך את הנערים ויגאלם מכל רע כמו שגאל אותי:
ואמר וירע בעיניו. להורות שבכל זה לא נתקררה דעתו. ויתמוך יד אביו לסייעה ולהרימה. לפי שחשב כי אולי בחולשתו נפלו ידיו ככה. והיה רוצה להסירם מעל ראש אפרים ומעל ראש מנשה. וכשראה יעקב היה מכביד ידיו בכוונה. אמר לו לא כן הדין והמשפט להעביר הבכורה מהבכור. וכמו שאמרו אין רוח חכמים נוחה הימנו. ואז אמר לו אביו. ידעתי בני מה שאתה אומר. וידעתי דין הפשוט ודין הבכורה. ויש לי לידע כי קטן וגדול שם הוא. כי אחיו הקטן יגדל ממנו. וזה ראוי להקרא בכור אחר שזרעו יהיה מלא הגוים. ורמז בזה על יהושע שעתיד לצאת ממנו שעתיד ללחום מלחמות ה' ולהרוג ולהכרית כל מלכי כנען. וזהו וזרעו יהיה מלא הגוים כורת הגוים כמו בלא יומו תמלא. ולפי שיוסף לא נתקררה דעתו בברכה הראשונה. חזר לברך ליוסף ולבניו. וזהו ויברכם ביום ההוא. שיאמרו הבאים אחריו כן. כמו שהוא אומר בך יברך ישראל שזה רומז ליוסף ולברכת בניו. לאמר שיאמרו גם כן כמו שהוא אומר ישימך אלהים כאפרים וכמנשה. וזהו לאמר פעם שנית. ואחר שאומרים ישימך אלהים כאפרים וכמנשה אם כן שניהם כאחד טובים. אבל הראשון הוא מוקדם. ולפי שעד עכשיו ברכם באמירה שיאמרו כן. אמר שעכשיו ברכו בפועל שיהיה קודם לכל דבר. וזהו וישם את אפרים לפני מנשה. לפי שאולי חשב יוסף כי זה בא לו מצד אסנת אשתו ולפי שלא היתה ראויה. אמרו רבותינו בזוהר כי לכך אמר בכאן וימאן אביו. ואמר ביוסף עם אשת אדוניו וימאן ויאמר אל אשת אדוניו. לרמוז כי בזכות אשת אדוניו זכה לכל הכבוד הזה. ואסנת בת פוטיפר היא אשה ראויה ומה' היתה לו. ולהורות לנו זה סמך מיד ויאמר ישראל אל יוסף הנה אנכי מת וגומר ואני נתתי לך שכם אחד וגומר. כי מה ענין זה לכאן לומר והשיב אתכם אל ארץ אבותיכם עם ואני נתתי לכם שכם אחת בוי"ו כי הוא מיותר. ואם אינו מיותר הוי"ו נוספת. לכן אני אומר כי כל זה הזכירו למעלת יוסף. וכמו שבזכות וימאן נזדמן לו וימאן אחר בברכת בניו. כן בזכות יוסף באשת אדוניו דכתיב ביה וינס ויצא החוצה זכו ישראל לצאת ממצרים. כמאמרם ז"ל בזכות וינס ויצא החוצה. הים ראה וינס. ולכן ויקח משה את עצמות יוסף עמו. וכל זה בזכות שנגדר מן העבירה. ולכן אמר ויאמר ישראל אל יוסף הנה אנכי מת והיה אלהים עמכם והשיב אתכם אל ארץ אבותיכם. ואע"פ שאני אומר והיה אלהים עמכם. עכ"ז ואני הנה נתתי לך שכם אחד על אחיך ומעלה יתירה עליהם שתהיה נחלק לשני שבטים. וכן אני נותן לך הבכורה בזה שתקת פי שנים כבכור בענין שכל אחיך יתנו לך כבוד. אחר שזכותך גדול וכן אני נותן לך עיר שכם שתהיה נוספת לך בעבור אסנת אשתך שהיא בת דינה שהשליכוה בסנה. כמאמרם ז"ל. ושכם נתנה לדינה בכתובתה כדכתיב הרבו עלי מאד מוהר ומתן. ואחר שראויה לאשתך כפי דין התורה אני נותן לך עיר שכם נוספת על אחיך:
