פסוק א:רש"י ד"ה ויאמר ליוסף, ...ויש אומרים אפרים היה רגיל לפני יעקב בתלמוד וכו'. ומנשה היה הממונה על בית יוסף (רש"י למעלה מב, כג). אך אם כן, קשה להבין כיצד זה שלא הכירו כאשר הוצג לפניו יחד עם מנשה. (פ' ויחי תשנ"א)
פסוק א:ואולי לקח יוסף "את שני בניו עמו", כלו' גם את מנשה, ואף כי אפרים היה החביב על סבא יעקב, כדי שלא אפרים לבדו יקבל את ברכת יעקב. (פ' ויגש תשנ"ו) ור' רש"י להלן (ח) ומשכיל לדוד ביאר שלא פירש שאלת יעקב "מי אלה" כפשוטו, שהרי ברור שהיה מכירם.
פסוק ו:רש"י ד"ה ומולדתך וגו'. לפי רש"י אין בחלוקת שבט יוסף לשנים אלא ענין של כבוד בלבד, שיקראו בניו שבטים. וראה להלן פס' כב. (פ' ויחי תשנ"ו)
פסוק ו:וראה רמב"ן על אתר החולק על רש"י בזה וסובר שיוסף היה בכור גם לענין נחלה וירש פי שנים כדין כל בכור. (פ' ויחי תשנ"ט) ור' הבנת רא"ם ברש"י, על־פיה מיושבות מרבית קושיות רמב"ן על רש"י.
פסוק ז:רש"י ד"ה כברת ארץ, מדת ארץ, והם אלפים אמה כמדת תחום שבת, כדברי רבי משה הדרשן. ולא תאמר... שהארץ חלולה ומנוקבת ככברה. ע"כ. קצת תמוה שלמעלה (לה, טז) מביא רש"י את פירושו של מנחם, ולא את זה של ר' משה הדרשן, פירושים שאף כי הם דומים, אינם זהים. וקצת קשה אפוא, מה ראה על ככה, ומה בין התם להכא. (פ' ויחי תשמ"ט)
פסוק ז:ור' גם רש"י ד"ה ואקברה שם. (פ' ויחי תשנ"ב)
פסוק ז:רש"י ד"ה ואקברה שם, ולא הולכתיה אפי' לבית לחם, להכניסה לארץ וכו'. וקשה לי והרי גם סמוך לבית לחם ארץ ישראל הוא, וכאמור במפורש בכתוב, "מתה עלי רחל בארץ כנען". (פ' ויחי תשמ"ב)
פסוק ז:ור' שפתי חכמים (אות ו) ש"לארץ" פירוש - ארץ מיושבת. ואכן כך נראה. (פ' ויחי תשמ"ז)
פסוק ז:שם. ...דע לך שעל־פי הדיבור קברתיה שם וכו'. הרי לך עוד מקרה שאחד האבות חושב דווקא בשעת התרגשות אישית חזקה ביותר - מות אשתו האהובה - לא על גורם ההתרגשות כי אם על דבר שעתיד להתרחש מאות שנים מאוחר יותר. (פ' ויחי תשנ"ז) ור' מש"כ למעלה (מו, כט).
פסוק ח:רש"י ד"ה וירא ישראל את בני יוסף, בקש לברכם ונסתלקה שכינה ממנו וכו'. ואכן, אם אין מבינים לשון הכתוב "ועיני ישראל כבדו מזקן" (פס' י) כעבר רחוק, או אומרים "אין מוקדם ומאוחר", כי אז באמת יש הכרח במדרש זה שרש"י מביאו, ואולם ראה דברי רשב"ם הפשטן. (פ' ויחי תשמ"ט)
פסוק ח:שם. ...לפי שעתיד ירבעם ואחאב לצאת מאפרים וכו'. הרי לך עוד מקרה שבו מיוחסת לאחד האבות ראייה למרחוק דווקא בשעה של התרגשות רבתי. ובהקשר זה גם יש מקום להרהר, מה היה קורה, אלו יעקב אבינו היה רואה את מצב צאצאיו היום. (פ' ויחי תשנ"ב)
פסוק ח:וזה שראה רק עכשיו את העתיד להיות הוא משום שעתה היתה שעת השראת שכינה, כשהתכונן לברכם. (פ' ויחי תש"ס)
פסוק ח:וקשה לי, במה שונה ברכתם של אפרים ומנשה, שעתידים ירבעם ואחאב ויהוא ובניו לצאת מהם, מברכת אברהם את ישמעאל או ברכת יצחק את עשיו שהיתה לכאורה משום "בהדי כבשי דרחמנא למה לך" (ברכות י ע"א), ואם כן, מאי שנא הכא? (פ' ויחי תשס"ב)
פסוק ח:רש"י ד"ה ויאמר מי אלו, מהיכן יצאו אלו שאינן ראויים לברכה. ע"כ. לכאורה קשה לו לרש"י שמפס' ה משמע, שיעקב הכירם יפה (אף בלא הערתו לפס' א, ד"ה ויאמר ליוסף). (פ' ויחי תשמ"ב)
פסוק ח:ואכן צריך לשאול לגופו, והרי יעקב הכיר נכדיו אלה כבר כשבע עשרה שנה, ולמה אינו מכירם עתה, ובמיוחד אפרים "שהיה רגיל לפני יעקב בתלמוד", כדברי רש"י למעלה. (פ' ויחי תשמ"ח) ור' משכיל לדוד שרש"י לא פירש שאלת יעקב "מי אלה" כפשוטו, שהרי ברור שהיה מכירם.
פסוק ט:רש"י ד"ה בזה, הראה לו שטר אירוסין וכו'. ובשפתי חכמים (אות י)"...משום שסובר שאינם בני קידושין והם ממזרים" וכו', והוא בשם מהרש"ל. וקשה לי על דבריו (א) למה לא בדק יחוסם עד כה, ובייחוד זה של אפרים שאותו לימד תורה? (למעלה פס' א, רש"י), (ב) הרי בן בלא קידושין עדיין אינו ממזר! (פ' ויחי תשס"א)
פסוק ט:רש"י ד"ה בזה, ...ובקש יוסף רחמים על הדבר ונחה עליו רוח הקודש (כלה ג, טו). ע"כ. על מה ביקש רחמים? על הסתלקות השכינה או מעשה צאצאיו. מלשון רש"י אין זה ברור. (פ' ויחי תשס"ג) וזה לשון המדרש: מיד נשתטח בקרקע ובקש רחמים לפני הקב"ה ואמר ריבון העולם אם הם ראויים לברכה (מצד עצמם, התחנן שלא יעכבו עוונות זרעם) אל תחזירני היום בבושת פנים.
פסוק ט:"קחם נא אלי ואברכם". מששמע יעקב על ייחוסם של שני נכדיו אלה, ביקש לברכם בנפרד, לשם איזון מורשתם מצד אסנת בת פוטיפרע. (הרב ישראל מאיר לאו בשבת חזנות במלון רנסנס, ירושלים, פ' ויגש תשס"ד)
פסוק י:"ועיני ישראל כבדו מזקן". למעלה (כז, א), "ויהי כי זקן יצחק ותכהין עיניו מראת" מביא רש"י לא פחות משלושה טעמים לכבדות עיני יצחק, ואלו כאן - לא כלום, אף כי לכאורה היה יעקב צעיר בהרבה ממה שהיה יצחק אבינו אז.
פסוק י:אחר ששוחחתי עם אסף שי' בנדון, חזר אלי והוכיח לי, כי לכאורה לא היה יצחק אז אלא בן קכ"ג שנה (רש"י שם, ב), נ"ז שנה קודם מתתו, שהרי בן ק"פ נסתלק (לה, כח). תוך כדי השיחה שמתי לב ששם טעם כבדות העינים אינו מפורש כמו כאן, ואולי גם משום כך נמנע רש"י מהשערות שאין כוחן יפה לעומת טעם פשוט - "מזוקן". (פ' ויחי תשנ"ז) וכיון שכאן מפורש - "מזוקן", הרי שלמעלה אין הטעם שווה.
פסוק י:למעלה מביא רשב"ם ראיה שהזיקנה משפיעה על כוח הראייה מס' שמואל א' (ג, ב), ותמוה שאינו מביא מכאן. (פ' ויחי תשס"ב)
פסוק י:"לא יוכל לראות... והנה הראה אתי" וגו'. לכאורה יש כאן משום סתירה פנימית שאם אינו יכול לראות, כיצד אפשר להראות לו. ואולי זוהי צורה של הבעת תודה לו ית' - אע"פ שאינו יכול לראות, הראה לו... (פ' ויחי תשנ"ו)
פסוק יא:"ויאמר ישראל אל יוסף ראה פניך לא פללתי". למדנו מכאן שחייב אדם להודות לקב"ה על הטוב שעושה עמו בכל הזדמנות נאותה. (פ' ויחי תשנ"ד)
פסוק יב:רש"י ד"ה ויוצא יוסף אתם, לאחר שנשקם (יעקב), הוציאם יוסף מעם ברכיו (של יעקב) כדי לישבם וכו'. וקשה לי, הנה כבר היו בני כ"ד-כ"ה שנה ורש"י מתארם כילדים קטנים, בעוד שלמעלה עשה את מנשה בן ה'-ז' למתורגמן (מב, כג). עוד קשה, מדוע הוציאם, הרי עד עתה היו קרובים ליעקב ביותר, ולכאורה דבר לא מנע ממנו לברכם. ובעצם קשה להבין, למה יוסף שנבון וחכם היה, הכניס עצמו למצב כזה, כלו' מדוע לא הביא אל יעקב תחילה את מנשה ואחר את אפרים, שהרי לא מצינו שאדם יברך שני בנים בעת ובעונה אחת, והם אפילו לא תאומים. ומאידך, מכיוון שיעקב עשה כן, למה אנחנו נמנעים מזה? (פ' ויחי תשנ"ד, תשנ"ו, תשנ"ז, תשנ"ט)
פסוק יב:ועתה קשים לי דברי רש"י "לישבם זה לימין" וכו'. למה לא: להעמידם? כלום בילדים ברכה בישיבה דווקא ולא בעמידה? (פ' ויחי תשס"ב) ור' באר בשדה שבהיותם על ברכי יעקב היה טורח גדול להרים ידיו ולסמוך עליהם, לכן הוציאם והושיבם על הארץ לפניו.
פסוק יד:"וישלח ישראל" וגו'. כאן שאל משה מרדכי שי' מעין שאלת הגמ' במס' מגילה (ז ע"ב), וכי אפשר דבר שנצטער אותו צדיק וכו'? והרי די צרות התפתחו מהעדפת הצעיר על פני הבכור - יצחק ע"פ ישמעאל, יעקב ע"פ עשו, יוסף ע"פ ראובן, ולמה זה חוזר יעקב אבינו ע"ה על מעשה שכזה? ובדברי רש"י להלן (פס' יט) אין כדי למנוע קנאה. (פ' ויחי תשל"ד)
פסוק יד:באשר לדברי הגמ' הנ"ל, ראה דבר יפה ב"תורה תמימה" מה, כב (אות ז). (פ' ויחי תשמ"ב)
פסוק יד:ולכאורה יש מקום להרחיב את השאלה של משה מרדכי שי' - גם אם יעקב אבינו ראה ברוח הקודש את אשר עתיד להיות דורות רבים מאוחר יותר, למה אין אומרים - ברוה"ק - בהדי כבשא דרחמנא למה לך (ברכות י ע"א), כי מה טעם בהסקת מסקנה מעשית עתה מגילוי שכזה? (פ' ויחי תשמ"ט)
פסוק יד:וראה אצל רש"ר הירש להלן (מה, כ) שמאריך בענין העדפת הצעיר על הבכור, אבל אין זה לטעמי. (פ' ויחי תשנ"ב)
פסוק יד:ושמא חשב יעקב שכאן יכול להעדיף את הצעיר מתוך הכרת טובה, שהרי אפרים היה "רגיל אצלו", כדברי רש"י למעלה (פס' א)? (פ' ויחי תשנ"ג) ור' בראשית רבה (ו, ד) שאפרים היה מצעיר את עסקיו ועל־כן זכה לבכורה.
פסוק טו:"ויברך את יוסף". והברכה מהי? "המלאך הגאל... יברך את הנערים" וגו', כלו' האב מתברך בברכת בניו. והשוה להלן (פס' כ) "ויברכם... בך יברך ישראל" וגו'. (פ' ויחי תשנ"ו)
פסוק טז:רש"י ד"ה המלאך הגואל אתי, מלאך הרגיל להשתלח אלי וכו'. ורש"י מביא דוגמה אחת (כי אין עוד). ומכיוון שכך, קשה לשונו "רגיל", שהרי פעם אחת אינה הופכת להרגל. (פ' ויחי תשס"ב)
פסוק טז:ואולי על שום כך אומר יעקב שהמלאך יברך, אותו המלאך שהוא "רגיל" אליו. אך ראה ר"ע ספורנו המפרש יפה את הפסוקים טו-טז (ד"ה ויאמר, ד"ה האלהים אשר התהלכו אבתי לפניו, ד"ה המלאך הגאל אתי מכל רע יברך), וכך כתב: ויאמר - אחר שברך את יוסף. האלהים, אשר התהלכו אבתי לפניו - אתה אלהים אשר אתה הוא שהתהלכו אבותי לפניו, עשה בזכותם. המלאך הגאל אתי מכל רע יברך - צוה שהמלאך הגואל אותי יברך את הנערים, אם אינם ראויים לברכתך בלתי אמצעי. (פ' ויחי תשס"ג)
פסוק יז:"וירא יוסף כי ישית אביו" וגו'. משמע שיוסף הופתע מהעדפת יעקב את אפרים, ומה תימה יש כאן, והרי כבר למעלה (פס' ה) הקדים יעקב את אפרים על פני מנשה. וראה העמק דבר למעלה (פס' ה) שכתב: יעקב ידע מכבר ברוח הקדש שעוד בשעת ברכה שיברכם אח"כ יקדים אפרים למנשה, אבל יוסף לא הבין, וכסבור שמשום הכי הקדים אפרים למנשה בשביל שרוצה להשפיל בזה את ראובן הקודם שאינו אלא כהשני בבני יוסף, על־כן היה נבוך בעת הברכה במה שהקדים ושינה את אפרים לטוב. וראה גם דבריו לפס' ט. (פ' ויגש תשנ"ח)
פסוק יז:"ויתמך יד אביו". קצת תמוה שמעשה יוסף קודם לדיבורו שבפס' הבא - "לא כן אבי" וגו'. (פ' ויחי תשמ"ח)
פסוק יז:ועוד קשה לי, הפועל תמ"ך הוא חיובי, וגם אונקלוס מתרגמו - סעד, ועל כן אינו מתחבר היטב - לפי הרגשתי - עם הפועל "להסיר". (פ' ויחי תשמ"ט)
פסוק יז:עכ"פ נראה שהכתוב רוצה לתאר מעשה יוסף בביטוי מעודן, ועל כן קשה עוד יותר, כיצד זה אומר יוסף בפס' הבא "שים ידך", ולא: שים נא ידך, כמו, למשל, אומר אברהם לעבדו (כד, ב) או יעקב לבנו ליוסף (מז, כט). (פ' ויחי תשס"ג) ור' העמק דבר על אתר שכתב: לא מצא לב להרים היד בפועל ממש, אלא תמך יד אביו הכהה מזוקן וחולשה, ובזה חשב לדחותה לאט לאט. וזהו פירוש להסיר וגו', חשב בתמיכה זו להגיע לידי הסרה, וכאשר לא יכול בזה האופן, אמר בפירוש.
פסוק יח:"שים ימינך". כמה שכתבתי לפס' הקודם. (פ' ויחי תשס"ג)
פסוק יט:רש"י ד"ה גם הוא יהיה לעם וגו'. שעתיד גדעון לצאת ממנו וכו'. מסתבר שד"ה המכוון הוא "וגם" הוא יגדל. שהרי רק זה מתפרש בדברי רש"י אלה, ולא הרישא של הפס' - "גם הוא יהיה לעם". (פ' ויחי תשמ"ח)
פסוק יט:והראיה לכך בדיבור הבא - יגדל ממנו בכך שמנהיג גדול יותר יצא ממנו, כלו' הגדולה נמדדת לפי גדולת המנהיג. (פ' ויחי תשנ"ו)
פסוק כ:רש"י ד"ה בך יברך ישראל, הבא לברך את בניו, יברכם בברכתם, ויאמר איש לבנו, ישימך אלהים כאפרים וכמנשה.
פסוק כ:רא"ם מאריך: אמר הבא לברך לפירושו: כשירצה לברך, שלא תחשוב שהוא חובה לברך כל אחד מישראל את בניו לאמור ישימך וכו'.
פסוק כ:גור אריה: פירוש: אין זו מצות עשה, שאין יעקב מצוה מצוות לישראל, אלא שכל כך היו אפרים ומנשה חשובים עד שמי שבא לברך את בנו, יברך אותו עם ההגבלות. משתמע מדברי רש"י שהמנהג מקובל ונפוץ. וכיון שבש"ס אין זכר למנהג ברכת הבנים, חיפשתי בספרות ההלכה. טבעי שאחפש תחילה ב"שמירת שבת כהלכתה", והנה אין במפתח של חלק ב' ערך ברכת הבנים ובסך הכל מוזכר הדבר בהערה מוצנעת (סי' סה הע' נט), ומהרי"ל [רבי יעקב סג"ל מולין] לא היה מברך הילדים בשבת שבתוך האבלות כדרכו בכל השבתות, דאין זה ממילי דפרהסיא, והוא מסמן מקורו ב"ערוך השולחן" יו"ד סי' ת' סע' ה.
פסוק כ:גם ב"משנה ברורה" מוזכר ענין זה פעם אחת, ואף כאן בשם מהרי"ל בהערה לסי' קנט בקשר לערבית ליל תשעה באב, ושם מעיר: "ואם חל במוצ"ש, אין מברכים הבנים", ומישהו הזדרז להוסיף שם בסוגריים מרובעים "במקום שנוהגין בזה".
פסוק כ:ברור שאין מהרי"ל יכול להיות המקור היחיד למנהג, שהרי אין להניח שדבריו הגיעו לידי יהודי בבל, כורדיסתאן, לוב, קוצין ותוניסיה שכולם נוהגים בו בצורה זו או אחרת.
פסוק כ:ובדיוני אחרונים בקשר להלכות נשיאת כפים שראיתי - אם מותר לזר לברך בפסוקי "יברכך..." ואם מותר לו להניח ידיו על ראש המתברך וכדומה, תמיד מדובר בחבירו, במתברך או בחתן, ולא בברכת הבנים בכלל. (ראה באור הלכה לסימן קכח סק"ג ד"ה דזר עובר בעשה)
פסוק כ:ודומני שגם במה שמספר ר' חיים מוולוזין שהגר"א הקפיד לברך תוך שימת יד אחת על ראש המתברך, מדובר בברכת חתנים ולא בברכת הבנים. הסיפור ידוע, אך לא מצאתי את מקורו עכשו. (הסיפור מובא בתורה תמימה לבמדבר ו, כג וכך כתוב שם: ויש להעיר על מה סמכו העולם לברך איש את אחיו בנשיאות כפים על ראש המתברך, כמו שנוהגין בברכות חתנים וכדומה, אחרי כי מתבאר הוי סדר ברכה זו מיוחדת רק לכהנים, ולזרים יש בזה איסור עשה... ואני שמעתי מאיש אמונים שהגר"א מווילנא ברך את הגאון מורנו ר' יחזקאל הלוי לנדא (הנודע ביהודה) מו"ץ דווילנא בשעת חופתו והניח ידו אחת על ראש הגרי"ח בשעת הברכה, ושאלוהו על ככה, והשיב, כי לא מצינו ברכה בשתי ידים רק לכהנים במקדש, וזולת זה לא ראיתי ולא שמעתי מי שיעיר בזה, והיא הערה נפלאה. וכן מפורש בסידור הגר"א אמרי שפר דף פז ע"ב - הראני ר' גרשון באס שי').
פסוק כ:היתה זו הפתעה גדולה בשבילי, ואני רוצה להתחלק עמכם במה שמצאתי בסידורים אחרים (רובם אינם מדברים בנושא זה).
פסוק כ:וזה לשון ס' מעבר יבוק (ר' אהרן ברכיה די מודינה, תלמיד הרמ"ע מפאנו): "...כשישים אדם ידו על ראש הקטן, מתברך, שנאמר וישלח ישראל את ידו ויברכם, כי ביד האדם ט"ו פרקים, כמניין ט"ו תיבות לברכת כהנים, לומר - יחולו על ראשך הברכות שבשלושת הפסוקים הללו שהם ט"ו.
פסוק כ:ומנהג לברך בשבת קודש, ובפרט בלילי שבת שהוא סוד שבת מלכתא... ובסוד נפש יתירה שעל המברך ומתברך יחולו הברכות. ועוד, כי אין שטן ופגע רע בשבת שיקטרג על הברכה, כי נידחו מערב שבת לנוקבא דמתהומא רבא. וצורך גבוה הוא לברך האדם בניו בשבת. ואם יש לו בת, גם היא יברכנה, ובפרט בלילי שבת, והמשכיל יבין.
פסוק כ:ויאמר (יברכך וכו' ישימך אלהים וכו' אחר כך יאמר) ונחה עליך רוח חכמה ובינה רוח עצה וגבורה רוח דעת ויראת ה'". (ומכל הנ"ל, נראה בעליל, שאין הוא מנהג שטות מכמה פתאים שנמנעים לברך יוצאי חלציהם בשבת קודש, והלא אמרו רז"ל: לעולם אל תהיה ברכת הדיוט קלה בעיניך, ומה גם בעת רצון כנ"ל. אין זה אלא מידת עצלות בפיתוי היצר כמנהגו להפיל על האדם תמיד עצלות מאד ברצותו לעשות קצת רצון הבורא ית')
פסוק כ:הנהגת ליל שבת - בסידור "בית יעקב": מנהגם של ישראל לברך הילדים בליל שבת (אחד האבות ואחד הרבנים) אחר התפילה או בכניסה לבית, שאז חל השפע. וראוי להמשיכו על הילדים ביחוד שאין בכוחם להמשיך שפע במעשיהם, אבל ע"י גדול - אמצעי משובח הוא - יורד וחל ונאחז ביותר בקטנים שעדיין לא טעמו טעם חטא, ועל ידיהם הוא מתפשט יותר, אבל גם הבנים הגדולים מקבלים ברכה מאבותיהם ונכון הוא. ומניחים שתי ידיהם על ראשיהם כמו שמצינו בכל המברכים, כדרך שנהג משה רבנו ע"ה עין יפה (כנראה מתכוון לאמור בפ' פנחס (במדבר כז, כג): "ויסמך את ידיו עליו" (על יהושע), בעוד שנצטוה: "וסמכת ידך עליו". ור' רש"י שם) וכן ראוי למברך לעולם, כי טוב עין הוא יברך, וכן כהנים בברכת כהנים בשתי ידיים, וכן מצינו במלאכים ליל ערב שבת, שאמרו ז"ל שמניחים ידיהם על ראשו של אדם כשמברכין אותו (ולא ידעתי, היכן זה נאמר). ומה שמצינו ביעקב אבינו ע"ה שיברך אפרים ומנשה כל אחד ביד אחת, לא היתה עינו צרה ח"ו, אלא מפני ההכרח הוצרך לעשות כן, כדי שלא להטיל קנאה ביניהם מאחר שבאו לפניו בבת אחת לקבל ברכתו.
פסוק כ:ובדין היה שיקדים מנשה הבכור, אבל הוא בחר באפרים להקדימו כמו שמפני כך, שיכל ידיו וישת ימינו על ראש אפרים וגרם הקפדת יוסף, וכל שכן אם היה מקדימו לפני מנשה, היתה הקפידא יותר בודאי. לכן נשמט מזה בכל האפשרות, למעט הקפדה, זה דבר ברור לפי פשוטו של ענין.
פסוק כ:מלבד שבלתי ספק יש בו גם כן טעם על־פי הסוד, שלא רצה הקב"ה שיתברכו משתי ידיו (אולי מפני שצפה הקב"ה בירבעם ומה שגרם גדעון), לפיכך סבב הדבר באופן שיצטרך יעקב לברכם רק ביד אחת, מפני השלום, כאמור.
פסוק כ:וכן היה מנהג אבי מורי הרדב"ז, ולא בחסרי הדעת שחושבין שיש קפידא לברך דוקא ביד אחת. וסוד הידיים לברכה גדול. ואומרים המברכים ישמך אלהים כאפרים וכמנשה, גם יברכך וגו', וכל אחד יכול להוסיף ברכה משלו כצחות לשונו. (ור' דבריו גם בשו"ת יעב"ץ סימן קכה)
פסוק כ:ענייני שבת (י) בסידור עתיק (בלא שער) ובו הרבה ליקוטי דברים: ...ושמעתי טעם נכון מה שנוהגים בכל ישראל לברך את בניהם ובנותיהם בכל שבת ויום טוב, מפני שלפעמים בימות החול האב והאם מקללין את בניהם מרוב צער או מחמת איזו סיבה, שאירעה להם, ולכן עתה בזמן השמחה מבטלין אותן הקללות על־ידי הברכות, ויהפוך ה' את הקללה לברכה, והעת גורמת שגם המלאך הרע יענה אמן על זה. (מקור הטעם בספר החיים לאחי המהר"ל מפראג בחלק פרנסה וכלכלה פ"ו)
פסוק כ:וב"אוצר התפילות" מוסיף אחר קטעים מן המובא לעיל: והעיקר שיברך לבניו, שיזכה לגדלם לתורה ולחופה ולמעשים טובים, ויהיו יראי השם באמת לאמיתו בלי שום פנייה, רק בלבב שלם, ויאריכו ימים בעבודת ה' ובתורתו לשמה לאמיתה של תורה, ויזכה לראות מהם בנים ובני בנים עוסקים בתורה ומצוות באמת, ויזכו לשני שולחנות כרוב רחמיו ית' שמו לאין תכלית.
פסוק כ:למחרת אמירת הדברים שהיתה בליל שבת, אמר לי ר' משה ישמח שתרגום יונתן בן עוזיאל מוסיף שהברכה מיועדת ל"יומא דמהולתא" ואולם דברי המפרש על אתר מאד אינם נראים כי הוא מביא דחוקים במקום מקור במדרש כלשהו (פ' ויחי תשנ"ב, שבת בר מצוה של רפאל שי') ובשו"ת חת"ס (או"ח סימן כג) הביא מפירוש המחזור שמברכין את הילדים דווקא בשבת וביו"ט משום שבימות החול טרודים על המחיה ועל הכלכלה ואי־אפשר לכוון בברכתם, משא"כ בשבת ויו"ט.
פסוק כ:ועתה התעוררתי לשאלה, שאין מזכירים בפ' ויחי ברכת הבת - דינה, וכן הוא כמעט בכל המובאות שבכאן, והרי זה נושא שראוי לטיפול. (פ' ויחי תשס"ב)
פסוק כ:"ויברכם... בך... כאפרים וכמנשה". לשון היחיד "בך" קשה. על מי הוא מוסב? וראה רמב"ן על אתר המסב תיבת "בך" על יוסף. (פ' ויחי תשנ"ב)
פסוק כ:ועתה קשה לי על דברי רמב"ן הללו, שהרי הכתוב פותח בלשון רבים - "ויברכם", המוסב לכאורה על אפרים ומנשה, ולא על יוסף. (פ' ויחי תשנ"ט)
פסוק כ:ובכלל קשה מהו ייחודם של אפרים ומנשה שבהם יברך איש ישראל את בניו? על השאלה האחרונה אמר לי ידיד ושכני בבית־הכנסת ר' אליקים בן מנחם נ"י שיש בשני אלה, ובהקדמת אפרים על פני מנשה משום המשך בחירת הצעיר על פני הגדול ממנו, דהיינו יצחק לפני ישמעאל, יעקב לפני עשו, יוסף לפני ראובן, אלא שאין זה הסוף, שהרי גם אצל משה ואהרן ואצל דוד ואחיו כך הוא. ושכח את הזוג הראשון - קין והבל. (פ' ויחי תשל"ט)
פסוק כ:לפני שנים תרגמתי דברי תורה של הרב ד"ר עזרא מונק ז"ל, שהיה רבה הראשי של קהילת "עדת ישראל" בברלין ומחשובי רבני אשכנז שלפני השואה, ובדבריו נדרש לשאלתנו (הוא כתב כן באחת מאגרותיו לבני המשפחה שבהן כתבה הרבנית את חדשות המשפחה והוא הוסיף דבר על פרשת השבוע. בשעתו תירגמתי דברי תורה אלה לבקשת בנו הרב מיכאל ז"ל שחשב לפרסמם, אך משום מה הדברים עדיין לא נתפרסמו, כנראה משום שבינתיים נפטר בנו זה, אשר טיפל בדבר במרץ רב וביקר בביתנו לא פעם, או הוא או אשתו, ולא ידעתי, מה עלה בגורל הדברים, וחבל). במכתבו כתב שייחודם של אפרים ומנשה היה בכך שגדלו והתחנכו בסביבה זרה, לא יהודית, וחרף זאת הגיעו למעמד יהודי מכובד והמשיכו בדרך ישראל סבא. (פ' ויחי תשמ"ז)
פסוק כ:לכאורה אפשר לחזק את רעיונו של ר' עזרא מונק ז"ל בדברי רש"י להלן (שמות א, ה) המשבח את יוסף על זה שעמד בצדקתו חרף הסביבה העוינת.
פסוק כ:וכאשר מיכאל שי' אמר רעיון זה ליד השולחן בליל שבת, העיר־הוסיף נחמיה שי', שאפרים ומנשה גם הצטינו בכך שלא רבו על הבכורה ועל הברכה כמו קודמיהם (קין והבל, יעקב ועשו), ויפה אמר. (פ' ויחי תשנ"ז, בית־אל)
פסוק כ:מעין הנ"ל ראיתי השתא בספרו של רבה של בית־אל ר' שלמה אבינר ("טל חרמון"). ור' דברי הנצי"ב בהרחב דבר על אתר (ד"ה כאפרים וכמנשה אות א) שכתב טעם אחר: והענין שידוע שאינו ראוי לברך את האדם אלא מעין ברכותיו שברכו ה' עד כה, לעשיר בעשרו ולחכם בחכמתו... ואם־כן אין ראוי לברך למי שאינו עוסק בתורה שיהיה כאפרים, וכן למי שהוא אינו עוסק בהויות העולם שיהיה כמנשה, אבל בשעת מילה דלא נודע עדיין את הדרך אשר הילד ילך בה, אז יברך ישראל ישמך אלהים כאפרים, אם יהא עוסק בתורה יצליח כמוהו, וכמנשה אם יהיה עסוק בהויות העולם יהיה כמנשה.
פסוק כ:"בך יברך ישראל לאמר". רק עתה שמתי לב שזוהי הפעם הראשונה שהשם ישראל בא כשם אומתנו, ולא ראיתי מי יעיר על כך. (פ' אמור תשס"ו)
פסוק כ:"ישימך אלהים כאפרים וכמנשה". הברכה המקבילה לבנות: "ישימך אלהים כשרה רבקה" וכו', לא ידעתי מקורה ודברנו על כך בליל שבת. למחרת אמר לי שלו' שי', שאולי מקורה באמור במגילת רות (ד, יא) "יתן ה' את האשה... כרחל וכלאה", והשלמתי שזה שאנו מוסיפים שרה ורבקה הוא לא לבייש את האמהות.
פסוק כ:בהזדמנות זו נזכרתי שוב בשאלתו של הרב עזרא מונק ז"ל, למה דווקא אפרים ומנשה ושם שאל גם למה דווקא האמהות ותשובתו - כל אלה גדלו וחיו בסביבה נכרית של עובדי ע"ז וחרף זאת היו לדמויות ראשיות בישראל. (פ' אמור תשס"ו)
פסוק כ:רש"י ד"ה וישם את אפרים, ברכתו לפני מנשה, להקדימו בדגלים וכו'. גם כאן יש משום התייחסות לעתיד הרחוק בשעת התרגשות, וצ"ע. (פ' ויחי תשמ"ז)
פסוק כב:רש"י ד"ה ואני נתתיך לך, לפי שאתה טורח... וגם אני נתתי לך נחלה שתקבר בה וכו'. וצריך לדעת, למה לא נתן לו להקבר במערת המכפלה אף הוא. (פ' ויחי תשנ"ו) ובשמות רבה (כ, יט) דרשו: "השבע השביע" (שמות יג, יט) - הוא נשבע להם שאין בלבו עליהם, והם נשבעו לו שאין בלבם עליו, אמר להם, בבקשה מכם אחי, משכם גנבתם אותי, החזירו את עצמותי לשכם.
פסוק כב:באשר לעצם ההפליה לטובה היא חזרה על הפלית כתונת הפסים ראה דעת זקנים מבעלי התוספות על אתר שכתב: עכשיו שהיה מלך לא היו מתקנאים, שהדין לכבדו מפני כבוד המלכות. (פ' ויחי תשס"ב)
פסוק כב:אך לכאורה קשה מכאן על האמור למעלה (מז, כט רש"י ד"ה חסד ואמת) - אם אמנם נתן יעקב ליוסף את שכם על שום הטירחה בדבר קבורתו בארץ, מה חסד של אמת לפי הגדרת רש"י יש כאן? ואגב, עתה קשה לי, למה אין חסד של אמת במתן בסתר? וכמו שכתבתי שם. (פ' ויחי תשס"ג) ור' משכיל לדוד שם שיעקב ביקש מיוסף בתורת חסד של אמת, ולאחר שקיבל יוסף על עצמו ונשבע על הדבר, אז נתן לו יעקב שכרו את העיר שכם.
פסוק כב:רש"י ד"ה שכם אחד על אחיך, שכם ממש וכו'. אף שאפשר לפרש "שכם" מלשון חלק, המקרא שקברו את יוסף בשכם מכריע שהכוונה לעיר שכם. ומעניין שאונקלוס סותם ומתרגם "חלק", ואלו יונתן בן עוזיאל מפרש: "תקרתא דשכם". (פ' ויחי תשנ"ו)
פסוק כב:רש"י ד"ה בחרבי ובקשתי, כשהרגו שמעון ולוי את אנשי שכם, נתכנסו כל סביבותיהם להזדווג להם, וחגר יעקב כלי מלחמה וכו'. וקשה לי, והרי למעלה (לה, ה) נאמר "ויהי חתת אלהים על הערים אשר סביבותיהם". (פ' ויחי תשמ"ז)
פסוק כב:ואם "חתת אלהים" משום כלי המלחמה שחגר יעקב, כדברי רש"י כאן, הרי אין זה כי אם חתת יעקב. (פ' ויחי תשנ"א)
פסוק כב:ולכאורה צ"ל שאכן נתכנסו וכו', ורק אחר כך היתה "חתת אלהים על הערים" וגו'. ואולי נרמז דבר זה בלשון הכתוב (שם) "ולא רדפו אחרי בני יעקב", כלו' אמנם נתכנסו כדי לרדוף, אך לא רדפו משום שאחר התכנסותם היתה חתת אלהים וכו', וכך נראה נכון. (פ' ויחי תשנ"ב)
פסוק כב:ור' מה שכתבתי למעלה (לד, ל). (פ' ויחי תש"ס)
פסוק כב:רש"י ד"ה אשר לקחתי מיד האמרי, מיד עשו שעשה מעשה אמורי (בראשית רבה צז, ו). דבר אחר וכו'. ראה ספר זכרון שזה לפי הפירוש השני שפירש רש"י, ששכם אחד היא הבכורה - שיטלו בניו שני חלקים בארץ ישראל (שהרי יעקב לקח מעשו את הברכות ואחר־כך אמר לו יצחק "ויתן לך את ברכת אברהם לך ולזרעך אתך לרשתך את ארץ מגריך אשר נתן אלהים לאברהם" (כח, ד) ובזה זכה יעקב בחלק ארץ ישראל שהיה מגיע לעשו), אבל לפי הפירוש הראשון שהכוונה לעיר שכם שתנתן ליוסף כחלק נוסף, יהיה פירוש "מיד האמרי" - מיד תושבי ארץ כנען שנקראו "אמריים". (פ' ויחי תשמ"ה)