פסוק א:ויסע ישראל וכל אשר לו ויבא בארה שבע. ליחד המדות, וכן ויזבח זבחים ר"ת בגימ' אחד, והזבחים היו שלמים, ולזה אמר לאלהי אביו יצחק, כן כתב רבינו בחיי ז"ל, כי מפני שראה גלות מתחיל בזרעו והיה מפחד מזה ע"כ הוצרך להקריב קרבן הזה לפחד יצחק כדי להשלים המדות, וכיון שהקריב קרבן אל הכוונה הזאת אז נראה לו פחד יצחק במדת הדין הרפה, לבאר כי אע"פ שיגלו שם בניו לא יכלו בגלותם, ועל כן אמר אלהים במראות הלילה, כלומר אע"פ שהוא דין שהוא אלהים במראות הלילה במדת הדין הרפה הוא בשרו בגאולה אחר השעבוד ע"כ:
פסוק א:במדרש א"ר יהושע חזרתי על כל בעלי אגדה שבדרום שיאמרו לי פסוק זה ולא אמרו עד שבאתי אצל ר' יהושע בן פרויה ואמר לי הרב והתלמיד שהיו מהלכים בדרך שואלים תחלה בשלום התלמיד ואחר כך בשלום הרב א"ר הונא כי אתא רבי יהושע בן לוי לטבריא שאליה לר' יוחנן ולרשב"ל, ר' יוחנן אמר שחייב אדם בכבוד אביו יותר מכבוד זקנו, רשב"ל אמר על ברית השבטים הקריב. הוקשה להם ז"ל לפי שהקרבן אינו אלא להוי"ה כי זובח לאלהים ח"ו יחרם ואיך יעקב יזבח לאלהי אביו, לזה אמר ששאל לכל בעלי אגדה שבדורו ולא אמרו לו, וכן רבי יהושע בן לוי שבא לטבריה ושאל לר' יוחנן וריש לקיש. ומה שאמר ריש לקיש על ברית השבטים הקריב הוא כמו שפירש רבינו בחיי ז"ל, וכן בזוהר ע"ש:
פסוק א:ובמדרש ויסע ישראל בארה שבע. הלך לקוץ ארזים שנטע אברהם זקנו בבאר שבע שנאמר ויטע אשל בבאר שבע, וכמה היה ארכן שלשים אמה והצניעום עד הקמת המשכן הה"ד וכל איש אשר נמצא אתו עצי שטים ע"כ, לזה אמר נמצא:
פסוק ג:ויאמר אנכי החל אלהי אביך אל תירא מרדה מצרימה. שהיה ירא יעקב שמא יטמעו בניו עם המצרים ויתערבו עמהם וישאו נשים מהם וילמדו לשונם כמו שהיה בבבל שנאמר חצים מדבר אשדודית ואינם מכירים לדבר יהודית ונשאו נשים נכריות ולא יהיה להם גאולה, לזה הבטיחו הקב"ה ואמר לו אנכי ארד עמך מצרימה, כמו שבירידה אני נכנס עמהם במנין שהיו ע' חסר אחד עד שנכנס הקב"ה עמהם והשלים מנין ע', ולזה נתיחסו הזכרים בשמותם שאמר ואלה שמות בני ישראל ועלי למנין ס"ט והקב"ה השלים מנין ע', יש לו בהם צורך וכתב רבינו בחיי ז"ל כל הנפש הבאה ליעקב מצרימה שבעים ועם יעקב ע"א, וכן אספה לי שבעים איש מזקני ישראל ועם משה ע"א, וכן סנהדרי גדולה ע' ועם הנשיא שעל גביהם ע"א, וכן ע' אומות ועם ישראל ע"א, וכל זה דוגמא של מעלה כנגד ע' מלאכים הסובבים לכסא הכבוד ועם הקב"ה ע"א והם נקראים בית דינו ע"כ. א"כ נכנס עמהם להשלימם בכל מיני שלימות שכביכול הוא שוה להם כן יהיה בעלייה עלו לס' רבוא חסר אחד עד שנכנס הקב"ה עמהם במנין, זהו ההבטחה שהבטיחו כמו שבירידה אני שוה לכם כביכול והם כלם צדיקים ואינם מתערבים עמהם ואין נושאים מהם ואין משנים שמותיהם כמו שאמר ואלה שמות כן בעלייה שמי מעיד עליהם. ואם תאמר למה לא עשה כן בגלות בבל, דע שבגלות מצרים הם כמו הנער הקטן שעדיין לא ראה אור והם היו מוטבעים בגלולי מצרים ובע"ז שלהם כמו שאמרו ז"ל על פסוק לבא לקחת לו גוי מקרב גוי וגו' ולא ידעו הקב"ה ולא ראו נפלאותיו ולא הכירו דרכיו, ולזה אע"פ שעשו במדבר כמה הכעסות ועשו העגל ונגזרה גזרה במדבר הזה יתמו ושם ימותו לא נגזרה על פחות מבן עשרים ולא על יותר מס' ואפילו על מי שנגזרה עליהם הגזרה שהם מבן כ' ולמעלה לא מת אחד מהם פחות מס' עד שעבר עליהם כרת. אבל אחר שהוציאם ממצרים ועשה להם כמה נסים ונפלאות בים ובמדבר ובנתינת התורה ובמן ובבאר והעלם לא"י ובנה להם ב"ה אז נמסרה הבחירה בידם, משל לבן קטן שהיה אביו מאכילו ומשקהו ומלבישו וכשגדל השיאו אשה ובנה לו בית אמר לו עד עתה הטפלתי בך מכאן והלאה הטפל אתה בעצמך כבר גדלת וידעת הטוב והרע ובחרת, לזה לא נעשה להם בגלות בבל כמו שנעשה להם במצרים, כי הניחם על בחירתם והם הלכו אחר יצרם:
פסוק ג:עוד אל תירא מרדה מצרימה. לפי שאמר ליצחק אל תרד מצרימה וירא שלא יעכב על ידו והקריב לו קרבנות כדי שלא יעכב, לזה אמר לו אל תירא לא די שלא אעכב אלא אדרבא אנכי ארד וכו', ואמר ואנכי אעלך גם עלה, א"ל בזכות התורה שקבלו כשאומר אנכי ה' אלהיך, אעלך מזה הגלות, גם זה גלות בבל, עלה זה גלות אדום, אז כשבשרו כן אמר ויקם יעקב מבאר שבע, קימה היא לו ירידתו למצרים אע"פ שהיא שפלה והולכים לה בירידה, אינה אלא קימה, ולזה אמר לו אל תירא מרדה מצרימה, כלומר לא יעלה על דעתך כמו שהולכים לה בירידה כן יהיה לך ירידה ח"ו, לזה לא נזכרה בו ירידה אלא אמר ויקחו את מקניהם וגו' ויבאו מצרימה, לא אמר וירדו וכה"ח וכל זרעו הביא אתו לא אמר הוריד, וכן ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה לא אמר היורדים, והיית רק למעלה ולא תהיה למטה, וכן הבטיחו שאמר לו כי לגוי גדול אשימך שם, אז"ל ויהי שם לגוי גדול מלמד שהיו ישראל מצויינים שם:
פסוק ה:וישאו בני ישראל את יעקב אביהם ואת טפם ואת נשיהם בעגלות אשר שלח פרעה לשאת אותו. לפי שאמר פרעה ועינכם אל תחוס על כליכם אולי יש לכם הרבה מטלטלים ואין מספיקים העגלות לשאת, לזה אמר וישאו בני ישראל, הוא חשב שהולכים בדרך הטבע ובאמת וישאו בני ישראל בעגלות שנשאו נושאיו אשר שלח לשאת ולא נשאו אלא שקפצה להם הארץ, ומשום כבוד המלכות לקחום, ולזה אמר אשר שלח פרעה לשאת אותם וכו', ואותם ששלח פרעה שרפם יהודה, ופירוש אשר שלח ר"ל שבאו בעגלות ולא בחמורים לחלוק כבוד למלכות ולכבודו של יעקב:
פסוק ו:ויקחו את מקניהם ואת רכושם. המקנה אינו ניקח ובפרט אם הוא בהמה גסה היל"ל וינהגו את מקניהם כמו שאמר וינהג את כל מקנהו, כל זה ראיה שלא באו בהליכה ממש אלא בקפיצה ולזה אמר ואת רכושם כי היה רכושם רב לא כמו שאמר להם פרעה ועינכם אל תחוס, ולזה אמר אתו ג"פ, יעקב וכל זרעו אתו, בניו ובני ביתו אתו, בנותיו ובנות בניו וכל זרעו הביא אתו, לומר שבזכותו קפצה להם הארץ אם לעבד קפצה לו ליעקב ולי"א שבטים לכ"ש וארונו של יוסף והוא מת היה הולך מאליו מ' שנה יעקב וכל בניו בדרך מועט לכ"ש שילכו העגלות מאליהן:
פסוק ז:בניו ובני בניו וגו' וכל זרעו הביא אתו מצרימה. זה הפסוק כולו הוא מיותר וכבר אמר ויבאו מצרימה יעקב וכל זרעו אתו למה כפל הענין ולמה אמר אתו ג"פ. אפשר לומר שהביא יעקב כל הדורות שעתידין לבא הביאם בגלות מצרים ולזה כפל ואמר ב"פ וכל זרעו הביא אתו כדי שיראו נסיו ונפלאותיו ויקבלו התורה שכולם היו במעמד הר סיני שנאמר להם אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים שכולם נבלעו בהם וכה"א ואותנו הוציא משם, בכל דור ודור אומרים אותנו הוציא משם, ובכל מצוה ומצוה אומר אשר הוצאתיך ולא אמר אשר הוצאתי את אבותיך, וכן אנו אומרים אמת ממצרים גאלתנו, לא גאלת את אבותינו, ועם המשל שאמ' לעיל תבין יותר, וכן אמר כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות לא אמר אראך, וכן אמר יצאו כל צבאות ה', וא"כ אומר הוציא ה' את בני ישראל ממצרים על צבאותם קודם אמר על צבאות ה' ואח"כ אמר צבאותם. אלא יצאו כל צבאות ה' שכינה ומחנותיה, ולזה צבאות ה' מלא, בני ישראל על צבאתם חסר, הם כל הדורות העתידין לבא ג"כ היו במצרים ויצאו כדי להרגילם בגלות כדי שיוכלו לקבל הגלות של ע' אומות שהוא גלות אדום שמכתבת טרוניא לכל המלכיות, כי אברהם אבינו בירר לבניו ד' גליות כדי שלא יכלו באש של גיהנם, וה' הסכים על ידו שנאמר אם לא כי צורם מכרם וה' הסגירם, וחזרה גיהנם משרפות אש לכל העכו"ם קוצים כסוחים, וכן יצחק כוונת ברכתו לעשו היתה זאת שישבו בני יעקב תחת גלות אדום ואחיו ועתה יעקב הביאם כולם וכולם כוונו לשבור הקליפה ולהתיך זוהמת הנחש, וסימן אל גנת אגוז ירדתי ארבע קליפות יש לאגוז ולזה ד' גליות נאמר לאברהם, והנה אימה חשכה גדולה נופלת, ויעקב אבינו רצה לכלול הכל בגלות מצרים שבאו שם ע' אומות מחמת הרעב, וכשבאו ישראל במעמד הר סיני פסקה זוהמת הנחש ונשתברו הקליפות שהם ד' בכורות אלא שחזרה בעשיית העגל, ומה שאנו אומרים בליל פסח ואילו לא הוציא את אבותינו עדיין אנו ובנינו וכו', זהו לשכך אוזן הבן שאין לו דעת לקבל כמו שאמר כנגד ד' בנים דברה תורה וכו', א"כ וכל זרעו כל הדורות היוצאים מזרעו הבי"א מצרימ"ה גימ' משה גואל, שהביא גואלם עמהם, ולזה רמזו ז"ל וחמושים אחד מחמש מאות שאותם שהיו בגוף ושאר הנשמות העתידין לבא יצאו, וכן חמשים במלואו כזה ח"ת מ"ם שי"ן יו"ד מ"ס הנעלם גימ' העתידין ע"ה, הם הנשמות הנעלמות, ומשו"ל השאר מתו בשלשת ימי אפלה פירוש שנתעלמו, ולזה היה רבוי שהיו יולדות ו' בכרס אחד וי"א שהיו יולדות בכל יום, וכן ג"כ רמזו על פ' אהיה אשר אהיה א"ל הקב"ה למשה אני הייתי עמהם בגלות זה אהיה עמהם בשעבוד מלכיות היל"ל אהיה עם בניהם ולמה אמר עמהם לרמוז למה שאמרתי, א"כ יעקב הביא כל הדורות העתידין לבא תחת גלות מצרים ויכלול בו כל שאר הגליות שעתידין לקבל ולא יהיה גלות עוד ויחזרו לכוונת הבריאה להיות כמלאכים שנאמר בראשית ברא אלהים, שהם המלאכים נקראים בני אלהים שנאמר ויבאו בני האלהים וכתיב אני אמרתי אלהים אתם, ובמעמד הר סיני נפסקה זוהמת הנחש אלא שחזרה ונמשכה הערלה בעשיית העגל:
פסוק כח:ואת יהודה שלח לפניו אמר בזוהר כמו שאדם הראשון לא בא לעולם עד שברא הקב"ה כל מה שצריך ובא אדם ומצא עולם בנוי ושלחן ערוך כן יעקב שהוא תקונו של אדם לא ירד למצרים עד שירד יוסף לפניו וקבץ כל כסף וזהב של כל העולם אחר כך ירד, כן כתב בפ' מקץ דף קצ"ו:
פסוק כח:ואת יהודה שלח לפניו אל יוסף להורות לפניו גושנה. שלחו לפנות ע"ז מאותו מקום, ולמוד הוא לפנות ע"ז שהרי שרף ע"ז בעגלות ששלח פרעה שהיה בהם ע"ז, ומה שאז"ל לפנות לו מקום לבית המדרש נדרש ממ"ש ב"פ לפניו, ושלחו לפי שהוא גבור ויכריחם על כרחם לפי שהביאו עמהם שטר מתנה שנתן פרעה ארץ גשן לשרה במתנה, ולז"א וישבת בארץ גושן בארץ יש לך ישובין בה, הזכירו שיביא עמו שטרי המתנה, וכן גשנה במלואו גימ"ל שי"ן נו"ן ה"א גימ' משטרו שהיא כתובה בשטרו, גם משטרו שהוא הקב"ה הוא בארץ גושן, כי במצרים נאמר ועברתי דרך העברה, אבל בארץ גושן היה לו ישוב לפי שמשטרו שם שעולה בה רצועה מא"י, גשן באתב"ש בגי' אר"י לזה שלח ארי, ולזה אמר פרעה כי טוב כל ארץ מצרים לכם הוא, גושנה במ"ק טוב והיא מיטב הארץ ששם מושב בני מלכים וישראל בני מלכים. גשן באלב"ם גנ"י לפי שהיו שם גנות ופרדסים כדי שיטעו שם ארזים להוליכם עמהם במדבר לעשות מהם משכן, וכד"א תחת התפוח וגו' אל גנת אגוז וגו' והרד"ק ז"ל כתב בספר יהושע את כל הארץ הזאת ואת כל ארץ הגושן ז"ל אין זה גושן של מצרים והיא נבלעת בתוך ערי ישראל כמו שאמר ויעל לקראת אביו גושנה מלמד שהיא בעליה כלפי א"י ובזכות שהלך יהודה בשליחות אביו להורות לפניו זכרו שיהיה לחלקו ארץ גושן שהיא טובה ע"כ, א"כ גושנה היא א"י אבל ארץ גושן היא ח"ל לזה גושנה בה"א בסוף, ולזה אמר ואמרתם אנשי מקנה היו עבדין בעבור תשבו בארץ גושן, אבל יעקב אבינו היה בגושנה באותה רצועה שהיא א"י כי אותו מקום לא היה מכיל לכולם כי אם ליעקב לבד. ואפשר באומרו ואת יהודה שלח לפניו רמז כאן שנשתלחה אותה רצועה מא"י לגושן, וזה שחזר ואמר לפניו גושנה אותה רצועה היתה נעלמת שלא היתה נודעת אלא ליעקב ולבניו, ולזה אמרו לו ועתה ישבו נא עבדיך בארץ גושן, וכן אמר פרעה במימוב הארץ הושב את אביך ואת אחיך ישבו בארץ גושן, ולזה צוה יעקב ליוסף בעת מיתתו אמר לו וקברתני בקבורתם פחד שלא יאמר יוסף שיקברוהו בגושנה שהיא א"י א"ל אע"פ כן לא תקברני אלא עם אבותי, א"כ יעקב אבינו ע"ה לא נכנס באויר ח"ל כדי שלא להטמא מאוירה של ארץ העמים אלא היתה הרצועה של א"י מתקפלת והולכת לפניו והוא בתוכה, וכן כשהוליכוהו לאחר מיתה היתה מתקפלת והולכת עמו, וזהו שרמז לו אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך גם עלה, כי מלת אנכ"י היא כ"י והיא נקראת א"י ליודעי חן, וזהו טעם גלגול מחילות כדי שלא יטמאו מאויר ארץ העמים כשבאים לקבל הנשמה בא"י שנאמר נותן נשמה לעם עליה, וכן אמר יוסף רד"ה אלי ר"ד ה' שהיא שכינה. וא"ת איך יעקב ישב בבית לבן באויר ח"ל, לפי שעדיין לא נולדו י"ב שבטים אבל אחר שנולדו י"ב שבטים בא לארץ ישראל, לזה קודם שנולד בנימין שהוא השלמת הי"ב בא לא"י ונעשה הוא והם אחד:
פסוק ל:ויאמר ישראל אל יוסף אמותה הפעם. יש בו כמה פירושים אמותה הפעם נתאוה למות שלא יראה עוד יגון ואנחה כי רבות אנחותיו. עוד אמותה הפעם פחד שלא ימות מרוב השמחה כמו המעשיות של מס' כתובות (ס"ב). עוד אמותה הפעם שאני חי שנאמר ותחי רוח יעקב ארגיש במיתה כי קודם הייתי מת. עוד אמותה הפעם קודם בכל עת שהייתי זוכר יוסף הייתי מת עתה שאני חי לא אמות כי אם פעם אחת, וזהו הפעם. עוד לפי שהיה יעקב מתירא שלא יבא פעם אחרת בגלגול כמחז"ל לקיים י"ב שבטים כי אינו יכול לקיימם בחייו לפי שהשביעו לבן אם תקח נשים וגו' ולכך נתאבל עליו וימאן להתנחם אע"פ שהיה לו י"א בנים ובני בנים, ולזה אמר אמותה הפעם ולא מותא תנינא. ועוד שיעקב אע"ה היה יודע משרטוטי הפנים אם חטא אם לא וכשראה יוסף ידע משרטוטי פניו שלא חטא, ולזה אמר אחרי ראותי ראיה שלי אינה כמו ראיית אחרים שאינם יודעים בשרטוטי הפנים, ראותי את פניך לא אמר ראותי פניך אלא את פניך השרטוט שעל פניך, כי עודך חי אם הוא מדבר עמו ודאי שהוא חי ומאי עודך, אלא אמר לו אני רואה בשרטוטים שאתה צדיק ולא חטאת שהצדיק נקרא חי שנאמר ובניהו בן איש חי, כי עודך כמו יום שנפרדת ממני אה כן מאחר שאתה צדיק לא אפחד מן המיתה, כי מי שמניח בן רשע יש לו צער באותו עולם, לא כן מי שמניח בן צדיק שיש לו נחת רוח, לזה נתאוה למות. אמותה הפעם אחרי ראותי ר"ת בגימ' ר"ז שהיה יודע ברזי השרטוטים וראה חוט של חסד משוך על יוסף, והיינו ז"ר. כי עודך חי ר"ת בגימ' צ"ח, שאין בו שום לכלוך:
פסוק לא:ויאמר יוסף אל אחיו ואל בית אביו אעלה. לא אמר לאביו אלא לאחיו כי לאביו מאחר ששטרו עמו לא יעכב עליו אבל לכם אולי יעכב, לכך צריך אני להקדים אליו לומר אחי ובית אבי ולא אמר לו על אביו. והאנשים רועה צאן, לא תחשוב שהם רועים לאחרים כי אנשי מקנה וכו' כדי שיקבל אתכם בסבר פנים יפות, כשיראה שאתם משתדלים בגידול הצאן ורועים אותם שהם עובדים להם, וכן צוה להם ואמר כי יקרא לכם פרעה ואמר מה מעשיהם ואמרתם אנשי מקנה, לא תאמרו על ענין הרעיה אלא על הגידול שהוא העיקרי, ותאמרו לו מנעורינו ועד עתה גם אנחנו גם אבותינו וכו', כי לי לא נאה לומר כן כי יאמרו אתה יצאת מבית אביך קטן ויש לך כמה שנים ששכחת הכל. בעבור תשבו בארץ גושן ולא יעשה אתכם מאנשי מלחמתו ויקח אתכם. כי תועבת מצרים כלומר עבודתם של מצרים שהיא תועבה לנו כל רועה צאן, לפי שהכומרים של מצרים אין למלך עליהם שום נגישה וכל שום תביעה כמו שאמר רק אדמת הכהנים לא היתה וכו'. ומקצה אחיו לקח חמשה אנשים להראות לפרעה שלא מחולשה תפסו אומנות זו אלא מחיבתם בצאן כדי שיקבלם בעין יפה, ומה שתפסו אומנות זו לפי שאמר להם יעקב אביהם שמעתי כי יש שבר במצרים שהדלות יהיה במצרים והמצריים עובדים לצאן, וכדי שיהיו זרעם מורגלים בה ותהיה עבודת הצאן רחוקה בעיניהם כדי שירחקו אותם ולא יתערבו בהם, קרוב לזה כתב רבינו בחיי ז"ל:
פסוק לא:עוד אפשר לומר כדי שיהיו חביבים בעיניהם על שרועים תועבותיהם ולזה היו ישראל מצויינים. עוד תפסו אומנות זו שאינה צריכה טורח הרבה כדי שיהיו לבם וגופם תלוי לעבודת הש"י, ועוד כדי לקנות בה מדת הרחמנות ויהיה להם הרחמנות בטבע, כי הרועה צאן צריך לנהלם מעט מעט על פי דרכם כמו שנאמר ואני אתנהלה לאטי גו', וכמו שאמר בחיקו ישא עלות ינהל וגו', ולזה היה משה רועה ודוד, שהקב"ה רצה להקנותם מדת הרחמנות תחילה ואח"כ ירעו ישראל, וכה"א ידוע תדע פני צאנך שית לבך לעדרים, יאמר אם אתה תרחם על צאנך, ופי' ידע כמו וידע אלהים שהוא לשון רחמנות, ואמר אם אתה מרחם על הצאן כדאי אתה שתרעה ישראל, שית לבך לעדרים שהם ישראל. וכן הוא אומר כרועה עדרו ירעה, אם הוא מתנהל כרועה שהוא רועה עדרו לא צאן אחרים אלא עדרו שהוא מרחם עליהם יותר, אם הוא מתנהג כן עדרו של הקב"ה ירעה, ומלת עדרו חוזרת לכאן ולכאן וכן הוא אומר כי מרחמיו ינהגם וגו', וכדי לקנות מדת רחמנות שהיא מדה שניתנה לישראל שנאמר ונתן לך רחמים, ואין קבוץ גליות אלא ברחמים שנאמר וברחמים גדולים אקבצך, ושם הוי"ה באתב"ש עולה ברחמים, לזה החזיקו ברעיית בהמה דקה, ואז"ל כל המרחם על הבריות מביא טובה לעולם שנאמר טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו כלומר שמרחמם ינהגם:
פסוק לא:ועוד כדי שיתרחקו מן הישוב כדי שלא יכנס חמדת העולם הזה בלבם בראותם בני אדם נושאים ונותנים ובונים ונוטעים גנות ופרדסים וקונים עבדים ושפחות ומאכלם תענוגים ושלחנם מלא דשן ומלבושיהם יקרים ונקיים וישנים על מטות שן, כדי שלא יפנה לבם לזה, היו מתרחקים מן הישוב והיו מסיחים דעתם מנשיהם ובניהם כדי שתהיה דעתם שלימה בעבודת הש"י ולא יהיה להם שום עיכוב והיסח הדעת מהעבודה אלא יהיו דבקים בו תמיד כמו שנאמר ובו תדבקון, וכן אמר דוד המלך ע"ה שויתי ה' לנגדי תמיד. ועוד בהתרחקו מן הישוב יתרחק מן העבירות שבין אדם לחבירו כגון גזל וחמס זנות ורכילות ולשון הרע ושבועת שקר ואונאה ורבית ושנאת חנם ושפיכות דמים: