על פגישת יעקב ויוסף

ההכנות לפגישת יעקב ויוסף

עשרים ושתים שנים מחכה יעקב לרגע הזה, שנים של צער וייאוש, אך גם של תקוה והשתוקקות. את סיפור בניו, שיוסף נטרף, כנראה, לא קנה. למרות כתונת הפסים הטבולה בדם, הוא עדיין זוכר את החלומות של יוסף ומצפה להתגשמותם. לא מרצונו החופשי הוא שלח את יוסף מעמק חברון אל אחיו השונאים אותו, אלא כוח עליון, ויד נעלמה דוחפים אותו למעשה שיחולל מהפכה בביתו ויצעיד אותו להגשמת ייעודו עלי אדמות. אכן הוא הכיר את הכתונת ואמר: "כתנת בני, חיה רעה אכלתהו טרוף טורף יוסף" (לז, לג), הוא קרע את שמלותיו שם שק על מתניו והתאבל על בנו ימים רבים (לז, לד); אבל הוא מאן להתנחם, כי "אין אדם מקבל תנחומין על החי, אבל המת משתכח מן הלב שנאמר (תהילים לא, יג) "נשכחתי כמת מלב" (מסכת סופרים פכ"א). יעקב קרוע בתוכו, מצד אחד הוא מבקש "כי ארד אל בני אבל שאולה" (לז, לה) אבל באותה עת הוא מסרב לקבל תנחומים. בהרגשה ברורה שיוסף עדיין חי, צולח יעקב אבינו בקושי רב עשרים ושתים שנים של סבל נורא.

כל כן מובן שכאשר מבשרים האחים ליעקב כי "עוד יוסף חי וכי הוא מושל בכל ארץ מצרים" (מה, כו), הוא מגיב בהתאמה לעוצם הגעגועים: "ותחי רוח יעקב אביהם, ויאמר ישראל רב, עוד יוסף בני חי אלכה ואראנו בטרם אמות", כאומר אין לי בחיי אלא שאיפה זו לראות את יוסף. מן הסתם נוספה שמחה על שמחתו בראותו את העגלות, ובהן רמז וסימן שיוסף עדיין זוכר את תורת נעוריו, את פרשת עגלה ערופה, וכי לא מרד במוסר אביו ובדרך ה', גם כשנתמנה לשליט במצרים. בראיית פני יוסף יראה יעקב אות לקיום הבטחת ה' כי לא יראה פני גהינום: "רב עוד יוסף – לפי שהבטיחו הקב"ה, שאם לא ימות אחד מבניו בחייו, לא יראה פני גהינום, ויזכה למה שנאמר 'מה רב טובך אשר צפנת ליראיך', על כן אומר כאן 'רב' – מעתה אזכה לשכר העולם הבא" (כלי יקר). אכן כשראה יעקב את יוסף, הוא חוזר ואומר "אמותה הפעם אחרי ראותי את פניך כי עודך חי" (מו, לו), רש"י: "לא אמות אלא פעם אחת".

גם יוסף מחכה, מייחל ומצפה למפגש עם אביו. אל נשכח שדמות דיוקן אביו מלווה אותו לאורך כל הדרך. אמנם אנו למדנו, שליוסף נראתה דמות אביו רק במאורע מסוים, בשידוליה של אשת פוטיפר, "ותתפשהו בבגדו לאמר וגו' באותה שעה באתה דיוקנו של אביו ונראתה לו בחלון" (סוטה לו ע"ב), אבל קשה להניח שרק באותה שעה נזכר יוסף באביו. מן הסתם בכל צומת, בכל רגע חשוב של יוסף במצרים, הוא נזכר באביו המשלחו לדרך לבנות את עם ישראל מעמק חברון. גם בחילופי הדברים שבין יוסף לאחיו הוא מזכיר את האב הזקן בהתרגשות. כאשר שבים האחים ועמם בנימין האח הקטן שדובר בו רבות, אין יוסף משגיח בו תחילה; אלא ראשית "וישאל להם לשלום ויאמר השלום אביכם הזקן אשר אמרתם העודנו חי" (מג, כז), ורק אח"כ הוא מתפנה לשים לב לבנימין, "וישא עיניו וירא את בנימין אחיו בן אמו" (מג, כט). גם בהתוודע יוסף לאחים, הדיבור הראשון שיצא מפיו קשור לאב: "אני יוסף העוד אבי חי" (מה, ג).

על כן מצפים אנו בכליון עין בהתרגשות ובמתח לקראת המפגש הדרמטי הטעון כל כך, בין שני הדבקים שבכורח עליון הופרדו זה מזה, ועתה שבים ומתאחדים. הסערה שאנו מצפים לה בפגישה עומדת ביחס ישר לשנים הרבה של ניתוק, שכל אחת מהן הוסיפה מימד ועוצמה לקושי הפרידה. ברם התיאור המקראי מתמקד רק בצדו האחד של המפגש: "ויאסר יוסף מרכבתו ויעל לקראת ישראל אביו גשנה, וירא אליו ויפל על צואריו ויבך על צואריו עוד" (מו, כט). כל לב רגיש שם לב לעובדה שהפסוק מתאר את חלקו של יוסף בלבד, ואילו חלק יעקב נאלם ונעלם; "ואמרו רבותינו שהיה קורא את שמע". נלמד את הלקח מהתנהגותם של האב ובנו במפגש המרגש ממה שמפורש בכתובים וממה שצפון בהם.

יוסף במפגש עם אביו

ראשית נלמד מהמפורש בכתוב על יוסף. אהבת אב וכבודו עולים מהעובדה שיוסף בעצמו אסר את מרכבתו, "להזדרז לכבוד אביו" (רש"י). והרי הוא כאן כאברהם שחובש את חמורו בעצמו, כי "האהבה מקלקלת את השורה" (רש"י כב, ג). "ויעל לקראת ישראל אביו גשנה וירא אליו", הרמב"ן הקשה, "ולא ידעתי טעם בוירא אליו, כי ידוע שנתראו כאשר נפל על צוארו" ייתכן שבשל כך הוסיף רש"י: "יוסף נראה אל אביו", מהיכן לרש"י שיוסף נראה אל אביו? "דאין לומר שיעקב נראה ליוסף שהרי יעקב לא הלך להראות לו אלא לראותו, ועוד שהלך למצרים לגור שם אבל יוסף הלך לקראתו להראות לו לאביו" (מהרש"ל מובא בשפתי חכמים). והספורנו הסביר: "וירא אליו – מתוך עבדיו הסובבים אותו ולא המתין שיבוא אביו אליו אל המרכבה". 

על משמעות דברי רש"י כתב ר' לייב חסמן מגדולי בעלי המוסר, שבוודאי גם יוסף כאביו היה מלא געגועים לאחר כ"ב שנות פרידה. "כמה ציפה לרגע הגדול והיקר מכל ימי חייו שבו יוכל שוב ליפול על צווארי אביו ולנשקו... כאשר עלה יוסף אל אביו גשנה היה מקום שתהיינה בלבו שתי מטרות: (א). לראות את אביו (ב). להיראות אל אביו, כל אחת מהן בפני עצמה יש בה כדי למלא את לבו ואת נפשו מבלי השאיר מקום לחברתה. מה עשה יוסף? 'ויעל לקראת ישראל אביו – יוסף נראה אל אביו' לומר לך שכל מחשבתו והרגשתו קודש היו לעלות לקראת אביו לקיים מצוות כיבוד אב, דהיינו שאביו יראהו. התייגע וביטל כעת את ההרגשה של חפץ נפשו לראות אביו, כדי שלבו יהיה פנוי להרגשה שניה – שאביו יראה אותו"! (אור יהל, ח"ג, עמ' עח-עט)

וזה דומה למפגש בין יוסף לבנימין כשכל אחד משתתף בצרת חברו מבלי שים לב לצרה מקבילה שנופלת בחלקו: "ויפל על צוארי בנימין אחיו ויבך, ובנימין בכה על צואריו" (מה, יד), רש"י: "ויפל – על שני מקדשות שעתידין להיות בחלקו של בנימין וסופן להחרב, ובנימין בכה על משכן שילה שעתיד להיות בחלקו של יוסף וסופו להחרב". "כשנפגשו השבטים אחרי פרוד אנוס וממושך של שנים כה רבות, חשו וחזו מבשרם שהפרוד היה תוצאה של שנאת חנם, ברוח קדשם ראו כמה גדול וחמור הוא עוון שנאת חינם שעלול בכוחו להחריב את בית המקדש, על כן בכו באותה שעה על החרבנות העתידיים. ומה התיקון לעוון זה? כיצד מונעים אותו? ע"י אהבת חינם, סימן ההיכר של אהבה זו הוא כשמיצר האחד בצרתו של השני כמו בצרה של עצמו, בצערו של הזולת יכאב לו יותר מאשר צער שלו". זו מדרגת "כל המבקש על חברו והוא צריך לאותו דבר, הוא נענה תחילה" (בבא קמא צב, ע"א) "והוא צריך לאותו דבר" אין פירושו שהוא צריך לרפואה או לפרנסה, ובעל זאת הוא מתפלל לרפואה ולפרנסה של חברו. אלא שהוא צריך מאד שלחברו יהיה טוב. וכך כתבו בעלי התוס' כאן "ויעל יוסף – עליה היתה לו על שהלך לקראת אביו לכבדו".

יעקב במפגש עם בנו

נפנה עתה לחלקו של יעקב. הראשונים נחלקו אם הסיפא של הפסוק, "ויפל על צואריו ויבך על צואריו עוד", מתארת את יוסף או את יעקב. רש"י כתב: "אבל יעקב לא נפל על צוארי יוסף ולא נשקו, ואמרו רבותינו שהיה קורא את שמע", ופשט הכתוב מסייעו שהרי נושא הפסוק אינו משתנה והוא יוסף מתחילתו ועד סופו. אבל הרמב"ן חלק עליו וכתב "נפל אביו על צואריו ובכה עליו עוד, כאשר יבכה עליו תמיד עד היום הזה כשלא ראהו. ואח"כ אמר אמותה הפעם אחרי ראותי את פניך. ודבר ידוע הוא, מי דמעתו מצויה אם האב הזקן המוצא את בנו חי לאחר היאוש והאבל או הבן הבכור המולך". את השאלה מהפסוק הבא הפותח ב"ויאמר ישראל" ומשמע שלפני כן לא מדובר על יעקב, מתרץ הרמב"ן: "ואל תחוש בעבור אמרו 'ויאמר ישראל' כי ממנו ידבר ויחזור ויזכיר שמו... וכן במקומות רבים תמיד בתורה ובמקרא", שבשרשרת פעלים, חוזרים לעתים על שם פועל הפעולה, למרות שהדבר מיותר.

בין למר ובין למר חז"ל פירשו שיעקב קרא קריאת שמע ברגע המפגש. בעלי הלכה ודקדוקה ילמדו מכאן חובת הקפדה על זמן קריאת שמע. שגם רגע כה יקר שמחכים לו כ"ב שנה אינו דוחה קריאת שמע, ואם הגיע הזמן יחכו יוסף ואלך כיוצא בו עד לקיום מצות הבורא. בכך מתרצים המפרשים שאלה על יוסף: "וא"ת יוסף למה לא קרא גם כן את שמע? וי"ל דיוסף היה עוסק במצוות כיבוד אביו, ועוסק במצוה פטור מן המצוה. ועי"ל דיוסף היה פוטר עצמו בפסוק ראשון מפני שהיה טרוד בגירסה עם התלמידים" (שפתי חכמים, אות ד). בעלי הלכה אולי יטעמו טעם בתשובה זו, ברם מדוע דחה יעקב את זמן ק"ש לרגע האחרון ביודעו שהוא עתיד לפגוש את יוסף בקרוב?

נתרץ את השאלה מתוך רעיון על פרשת ביכורים. שנינו במשנה: "כיצד מפרישין הביכורים? יורד אדם בתוך שדהו ורואה תאנה שביכרה, אשכול שביכר, רימון שביכר, קושרו בגמי ואומר הרי אלו ביכורים" (בכורים ג, א). כשאדם יורד סתם לתוך שדהו ורואה תאנים, ענבים ורימונים מן הסתם מחשב הוא חשבון כלכלי של הכנסות והוצאות, של פרנסה וקיום; שהרי פירות אלו הם מטה לחמו. הציפיה לתאנה שביכרה, לאשכול הראשון גורמת ליחס שונה לפרי הזה: על תאנה ורימון ראשונים אין אדם חושב במושגים כלכליים. כאן נקבץ לפניו כל החורף ברגע אחד, העמל הגשמי של יקיצה לפנות בוקר להשקיה, של עבודה בחום השמש הקופחת, אימוץ שרירים של משא פרך – כל אלו מתנקזים בפרי הראשון. גם הדאגה ממיעוט הגשם, הפחד ממתקפת חרקים מזיקים, וגם גשמי הברכה בעתם והשמחה על טל מועיל – כל אלו קמוצים ברימון הבכור.

אומרים חז"ל, חבל להמיר תאנה כה יקרה, רימון ואשכול כה חשובים במחירם בשוקי חוצות. את כל היבול מכור בשוק לפרנסת ביתך, ותתמקח כתגר על מחירו. ברם התאנה הראשונה – לה', הרימון הראשון – קודש. כך מקדיש האדם לה' חורף שלם במחי רגע, שהרי הפרי הראשון הוא תמצית החורף כולו. זוהי בחינה נוספת בבכיית רבי, "יש קונה עולמו בשעה אחת" (ע"ז י ע"ב). כי כשיודעים להקדיש לה' אותם רגעים מיוחדים המקפלים בתוכם משך זמן ארוך, מקדשים את החיים כולם, "כורכו בגמי ואומר הרי אלו ביכורים".

שעת הפגישה של יוסף ויעקב היא שעת ביכורי פרי החיים. יעקב יודע שהוא עומד בפני רגע מיוחד במינו, רגע המקבץ ומכיל תקופה של כ"ב שנים. מי הצדיק, שיוכל לומר שהוא עבד ה' זמן כל כך ארוך ללא הפסקה? אבל להקדיש לה' רגע אחד היא משימה בת ביצוע גם לאדם רגיל, חבל לבטל רגע זה בשאלות לגיטימיות על מה שקרה ועל מה שיהיה, ומדוע ולמה וכיצד – את אלו אפשר להניח ולהזניח לרגעים הרגילים שיבואו מחר-מחרתיים. את הרגע  הזה כורך יעקב בגמי ואומר "שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד"