פסוק א:לאלהי וכו׳ חייב אדם וכו׳ וטעמא דעד האידנא לא עביד הכי דהא חזי׳ בתפלתו בפ׳ וישלח שאמר אלהי אבי אברהם ואלהי אבי יצחק וה״נ גבי לבן אמר לולי אלהי אבי אלהי אברהם ופחד יצחק וכו׳ ומאי שנא האידנא י״ל דכל זמן שהיה יצחק קיים היה מתפחד יעקב לייחד את שמו ית׳ עליו שהרי ידע שאין הקדוש ברוך הוא מיחד שמו על הצדיקים בחייהם ואף על פי שהיה סומא וחשוב כמת אין זה דרך כבוד שהבן יחשוב אביו כאילו הוא מת ולכך הוכרח התם לתלות העיקר באברהם אבל האידנא שכבר נפטר מן העולם תלה ביצחק ומה שכתב שחייב בכבוד אביו יותר מאבי אביו אצטריך דלא תימא דכיון שהוא ואביו חייבים בכבוד זקנו זקנו עדיף קמשמע לן דלאו הכי שהרי כבוד אביו הוזכר בתורה וכבוד זקנו לא נזכר אפילו ברמז:
פסוק ב:יעקב יעקב ל׳ חיבה והא דלא קאמר ליה ישראל איצטריך לומר לו כן ללמד דאע״פ שא״ל לא יעקב וכו׳ לא שיעקר שם יעקב וכו׳ וכדאמרו בש״ס דברכות:
פסוק ד:אעלך הבטיחו וכו׳ דאם אי׳ דר״ל בחיים אמאי שינה מל׳ דברישא דקרא אנכי ארד עמך וה״נ הול״ל ואנכי אעלה עמך א״ו דרצה לומר דוקא אחר מותו שיעלהו ומאי דכתיב גם עלה לפי דרך זה נמי אפשר שהבטיח שגם כל בניו ההולכים עמו גם הם עצמותיהם יקברו בארץ ומשום דיוסף לא היה מן ההולכים עמו הוצרך לרבויי באפי נפשיה ולכך סמך לו גם עלה ויוסף כלו׳ ויוסף גם כן בכלל:
פסוק ו:אשר רכשו וכו׳ אבל מה שרכש וכו׳ דאל״כ הול״ל בקצרה ויקחו את רכושם ותו לא:
פסוק י:בן הכנענית בן דינה וכו׳ דאל״כ מאחר שלא השמיענו הכתוב עד עתה בשמעון בפרטות שנשא כנענית לא שייך לומר הכנענית בדידיה טפי מכלהו אבל לפי׳ ז״ל ניחא אבל יש להתישב היאך נשאה שמעון דבשלמא מ״ש רש״י בפרשת וישב על התאומות שנשאו השבטים לר״י י״ל שהחליפו כדכתיב התם אבל דינה היתה אחותו גם מן האם וי״ל עם מ״ש רז״ל על פ׳ ואחר ילדה בת שדינה היה זכר ונהפך ע״י תפלה של לאה לפי הש״ס דידן או ע״י תפלת רחל לפי הירוש׳ ובזה י״ל ששמעון היה יודע שדינה היתה ראויה לצאת מרחל ובנימין מלאה וכיון שכך שבדרך נס נהפכו אזלי׳ אחר מה שהיה ראוי להיות ודינה בת רחל מקריא א״נ י״ל דמש״ה אי׳ במד׳ שנשבע לה שמעון שישאנה והיה מוכרח לישבע לפי שלא היתה רוצה לצאת ואחר כך חשב שמעון דהואיל ונשבע על זה ובסנהדרין פ׳ ד׳ מיתות אי׳ פלוגתא דתנאי דאיכא מ״ד דב״נ מותר אפי׳ באחותו מן האם ואע״ג דלא קי״ל הכי הואיל וכבר נשבע כדי שלא תהיה שבועתו לשוא הו״ל בשעת הדחק שיש לסמוך על סברא זו וכדאמרינן בעלמא כדאי הוא רבי פלוני לסמוך עליו בשעת הדחק:
פסוק טו:שלשים ושלש ובפרטן וכו׳ ההרגש שמבחוץ נר׳ דק״ל מאי דכתיב כל נפש בניו ובנותיו ל״ג דמאח׳ שלא היה בכל בני לאה רק בת א׳ דינה לא הול״ל ובנותיו רק ובתו דבשלמא בפ׳ ויקומו כל בניו וכל בנותיו שבפרש׳ וישב שפיר מדריש למר כדאית ליה כלותיו הכנעניות ולמכ״ל תאומות הנולדות עם השבטים כדפירש״י שם אבל הכא לא שייך לא הא ולא הא דכנעניות אינם בכלל יוצאי יריכו והתאומות צ״ל שמתו כמ״ש רש״י בסמוך וא״כ אמאי כתיב ובנותיו ולפי מה שפירש״י ניחא שכולל גם יוכבד דבני בנים הרי הן כבנים ושייך לכתוב ובנותיו ודע דכדי להודיע שמה שהוסיף הכתוב על הפרטות בחשבון הכולל היא נקבה לכך נכתב שלשים ושלש בלשון נקבה דהול״ל ושלשה כיון דרוב׳ זכרים והואיל ולרמוז זה הוצרך לכתוב כאן ושלש אגב כתב נמי בבני זלפה שש עשרה בל׳ נקבה לפי שבהם ג״כ היתה נקבה בכללם סרח בת אשר אבל בבני רחל ובני בלהה שלא היתה שם נקבה כתב המנין בל׳ זכר כל נפש ארבעה עשר כל נפש שבעה ומ״ש רבינו שנולד׳ בין החומות והכי אמור רבנן בב״ב צ״ל דהוכרחו לומר כן שנולדה דוקא בין החומות משום דאם לא נולדה אלא אחר הכניסה ממש לא היתה נכנסת בחשבון דבשלמא מנשה ואפרים אף על פי שנולדו במצרים ממש מ״מ הואיל שכבר נולדו קודם ביאת יעקב והיו שם שייך להכניסם בחשבון אבל זו אם איתא שלא נולדה אלא אחר שנכנסו בתוך מצרים ממש אין סברא להכניסה במנין והיתה גם היא בכלל תולדותיהן שהולידו אחר כך במצרים וא״א לומר גם כן שנולדה בדרך קודם כניסה כלל שהרי כתיב אשר ילדה וכולי במצרים לכך הוצרכו לומר שהיו שני חומות במצרים ונולדה בין החומות:
פסוק יט:בני רחל אשת יעקב ובכלן וכולי מלבד מה שמרגיש רש״י בפשיטות אמאי כתיב בה אשת יעקב יש ג״כ הרגש מבחוץ והיינו דבכלן כתיב אלה בני לאה וכן בזלפה ובבלהה וברחל לא כתיב אלה ובמה שפירש״י הא נמי ניחא דהואיל והיתה עיקרו של בית וכל עצמו לא עבד אצל לבן אלא בשבילה נמצא שעל ידה נולדו כל התולדות הללו ולכך כתיב בני רחל כאילו אכלהו קאי דיש שייכות קצת לקרותם כלם בני רחל משא״כ באידך דאלה דוקא הכתובים בה הוא דשייכי לדידה ואין עוד:
פסוק כו:כל הנפש וכולי עשו שש נפשות וכו׳ הק׳ הש״ח דהא נפשות עשו לא היו אלא חמשה כנר׳ מהכתוב והניחו בצ״ע ולעד״ן ליישב שהרי התם חשיב קרא ותלד עדה לעשו את אליפז ובשמת ילדה את רעואל ואהליבמה ילדה את יעוש ואת יעלם ואת קרח והתם פירש״י והוא מהמדרש דקרח זה ממזר היה ובן אליפז היה שבא על אהליבמה אשת אביו שהרי הוא מנוי עם אלופי אליפז עכ״ל ואיברא דהכי איתא התם בקרא דבתר הכי אלה אלופי בני עשו בני אליפז אלוף תימן וכו׳ אלוף קרח אך קשה שבאותו ענין עצמו הדר וקחשיב בתר הכי ואלה בני אהליבמה אשת עשו אלוף יעוש אלוף יעלם אלוף קרח וע״ק דבפ״ק דסוטה אמרי׳ דל״ו כתרים תלו לו בארונו של יעקב ורש״י ז״ל התם בפירושו אזיל ומני כ״ג אלופים מבני עשו ולא מצאה ידו למנותם אלא באמרו דתרי קרחים היו חד מבני אליפז וחד מבני אהליבמה ע״ש והיכי קאמר הכא דקרח היה ממזר והרא״ם ז״ל בפ׳ וישלח הרגיש בקו׳ זו ורצה לומר דמדרשים חלוקים הם ולעד״ן שיש ליישב הכל דאה״נ דתרי קרחים הוו ושניהם בני אהליבמה חד הולידו עשו ואחד הוליד אליפז וכשהלך עשו מארץ כנען כבר נולדו שניהם אלא כיון דחד ממזר הוה לא חש הכתוב לכתבו בפירוש כאן לפי שהיה צריך להאריך בשבילו הרבה שהרי בני עשו לא הוליד שום א׳ מהם בארץ כנען וא״כ היה צריך לכתוב אחר ואהליבמה ילדה את יעוש וכו׳ ותלד עוד אהליבמה לאליפז את קרח ועוד דלא רצה הכתוב לכתוב מעשה ביש זה להדיא שבכל הממזרים דהתם לא הזכירם אלא ברמז ש״מ דלא ניחא לכתבם להדיא ובשלמא אם לא היה לעשו ג״כ בן א׳ ששמו קרח היה רומזו גם לזה כמו האחרים אבל כיון שגם לעשו היה לו קרח לא ניחא ליה למכתב ואת קרח ואת קרח תרי זמני לכתוב גם הממזר והילכך כיילינהו לתרווייהו בחד קרא וסמך על מה שיכתוב בתר הכי באלופים אלוף קרח בבני אליפז ואלוף קרח בבני אהליבמה שילד׳ לעשו דש״מ דתרי הוו וזה מוכרח לומר שאליפז כבר הוליד לממזר זה קודם יציאתם מארץ כנען דהא בתולדות דבתר הכי שהוליד בהר שעיר לא נזכרו אלא תימן אומר צפו וגעתם וקנז ועמלק והיכן הוא קרא שנמנה אח״כ באלופיו אלא מוכרח שהולידו תחלה בארץ כנען והשתא ניחא מאי דאמו׳ רבנן שש נפשות היו לו כשהל׳ מארץ כנען דאע״ג דקרא לא קחשיב אלא חמש ע״כ שש היו אלא דתרי נכללו בקרח ולדרכנו ניחא לישנא דרבנן בב״ר דקאמר הדין קרח דהכא ממזר הוה והומ״ל בקיצור קרח ממז׳ הוה אלא קאמר הדין דהכא לאפוקי קרח אחרינא דלאו ממזר הוה שהיה בן עשו ודוק:
פסוק כח:להורות לפניו וכולי ומ״א וכו׳ הוצרך לזה דאילו לפי פשוטו הול״ל להראות א״נ להכין וכיוצא בזה לכך מייתי המדרש שפרשוהו מל׳ הוראה ממש והטעם שהוצרך יעקב להכין מקום זה קודם הליכתו דלכאור׳ לא היה צריך לזה דהוה סגי אחר שילך לשם לתקן לו מקום בפרט דיעקב כל כן דהוה הוה מצי לעסוק בתורה ומה צורך לתיקונים בפרט שלא מצינו שעשה כן בשאר מקומות אלא נר׳ דמשום דקא״ל הקדוש ברוך הוא אנכי ארד עמך מצרימה חש יעקב הואיל וידע שכל ארץ מצרים מלאה גלולים דילמא כשיכנס שם למקום טומאה רצוצה תסתלק השכינה מעליו לכך הקדים ושלח יהודה להכין מקום ומשכן לשכינה כדי שיוכל לומר בהגיעו שם קומה ה׳ למנוחתך:
פסוק כט:וירא אליו יוסף וכולי דלא שייך ל׳ וירא אליו אלא למי שבא להראות לחבירו וזה לא יתכן אלא ביוסף כי יעקב לפי הנר׳ לא היה עוד בדרך כשהגיע לארץ גושן כדכתיב ויבאו ארצה גושן נכנס לבית מדרשו והיה יושב שם:
פסוק כט:ויבך וכו׳ אבל יעקב וכולי נר׳ דיוסף כיון שהוצרך לצאת לדרך בבקר להזדרז לכבוד אביו קרא ק״ש לאחר עלות השחר מיד כדפסקי׳ בפ״ק דברכות אבל יעקב היה קורא כעיקר המצוה כותיקין סמוך להנץ החמה ובאותו זמן הגיע יוסף אצלו:
פסוק ל:אמותה הפעם וכו׳ והייתי אומר שיתבעני וכולי פי׳ לפי שהוא גרם לו ששלחו יחיד בדרך והיא סכנה לו בפרט שגם אמו מתה בדרך ומה שלא אמר לו סבור הייתי למות ב׳ מיתות כלומר לירד לגיהנם לפי הסימן שהיה מסור לו שאם לא ימות א׳ מבניו בחייו מובטח לו שאינו רואה פני גהינם וכמו שפירש״י על פ׳ כי ארד אל בני וכו׳ ה״ט משום דהכא משמע באמרו אמותה הפעם שאותה הדאגה שהי״ל מקדם עכשיו אזדא לה לגמרי ואם הוא על ענין הגיהנם כנזכר אכתי לא סר החשש לגמרי דאף על גב דאכתי חי הוה מכל מקום אכתי אפשר דילמא ימות או הוא או מן האחרים בחייו לכך פירוש על ענין תביעת מיתתו דחששא זו מעתה אזדא לה מכל וכל:
פסוק לא:ואומרה אליו וכו׳ ועוד אמר וכולי הוצרך לזה משום דלכאורה אם זה ג״כ מדברי יוסף שאומר לאביו שכך הוא רוצה לומר לפרעה שהאנשים רועי צאן וכולי ק׳ דלא הול״ל כי אנשי מקנה היו בל׳ עבר אלא כי אנשי מקנה הם ומכח זה ס״ד לפרש שהם דברי משה שמספר שאותם האנשים דהיינו אחי יוסף אנשי מקנה היו וכו׳ אלא שזה א״א דא״כ בקרא דבתר הכי שהם דברי יוסף שאומר להם והיה כי יקרא לכם פרעה וכו׳ הול״ל פעם אחרת ויאמר עוד יוסף לאחיו כי יקרא לכם וכו׳ הואיל והפסיק הכתוב בסיפור זה שאותם האנשים היו אנשי מקנה א״ו מוכרח לומר שגם אלו מדברי יוסף וה״פ ועוד אומר לו והאנשים וכולי ומאי דכתיב היו ל״ק דר״ל היו מעולם הם ואבותיהם וכמו שצום שיאמרו גם הם רועי צאן וכולי גם אבותינו והש״ח כתב בשם הנח״י דמשום דכתיב ואגידה לפרעה ואמרה אליו לכך פי׳ דואגידה קאי על אחי וכולי באו אלי שהוא הגדה מחודשת ואמרה אליו קאי על והאנשים רועי וכו׳ ואחר המחילה רש״י עצמו סותר זה שהרי הוא מפרש בהדיא ואומרה אליו אחי וגו׳ ועוד וכו׳ הרי שהאמירה קאי ג״כ על אחי וכולי:
