א וַיִּסַּ֤ע יִשְׂרָאֵל֙ וְכָל־אֲשֶׁר־ל֔וֹ וַיָּבֹ֖א בְּאֵ֣רָה שָּׁ֑בַע וַיִּזְבַּ֣ח זְבָחִ֔ים לֵאלֹהֵ֖י אָבִ֥יו יִצְחָֽק׃ ב וַיֹּ֨אמֶר אֱלֹהִ֤ים ׀ לְיִשְׂרָאֵל֙ בְּמַרְאֹ֣ת הַלַּ֔יְלָה וַיֹּ֖אמֶר יַעֲקֹ֣ב ׀ יַעֲקֹ֑ב וַיֹּ֖אמֶר הִנֵּֽנִי׃ ג וַיֹּ֕אמֶר אָנֹכִ֥י הָאֵ֖ל אֱלֹהֵ֣י אָבִ֑יךָ אַל־תִּירָא֙ מֵרְדָ֣ה מִצְרַ֔יְמָה כִּֽי־לְג֥וֹי גָּד֖וֹל אֲשִֽׂימְךָ֥ שָֽׁם׃ ד אָנֹכִ֗י אֵרֵ֤ד עִמְּךָ֙ מִצְרַ֔יְמָה וְאָנֹכִ֖י אַֽעַלְךָ֣ גַם־עָלֹ֑ה וְיוֹסֵ֕ף יָשִׁ֥ית יָד֖וֹ עַל־עֵינֶֽיךָ׃ ה וַיָּ֥קָם יַעֲקֹ֖ב מִבְּאֵ֣ר שָׁ֑בַע וַיִּשְׂא֨וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֜ל אֶת־יַעֲקֹ֣ב אֲבִיהֶ֗ם וְאֶת־טַפָּם֙ וְאֶת־נְשֵׁיהֶ֔ם בָּעֲגָל֕וֹת אֲשֶׁר־שָׁלַ֥ח פַּרְעֹ֖ה לָשֵׂ֥את אֹתֽוֹ׃ ו וַיִּקְח֣וּ אֶת־מִקְנֵיהֶ֗ם וְאֶת־רְכוּשָׁם֙ אֲשֶׁ֤ר רָֽכְשׁוּ֙ בְּאֶ֣רֶץ כְּנַ֔עַן וַיָּבֹ֖אוּ מִצְרָ֑יְמָה יַעֲקֹ֖ב וְכָל־זַרְע֥וֹ אִתּֽוֹ׃ ז בָּנָ֞יו וּבְנֵ֤י בָנָיו֙ אִתּ֔וֹ בְּנֹתָ֛יו וּבְנ֥וֹת בָּנָ֖יו וְכָל־זַרְע֑וֹ הֵבִ֥יא אִתּ֖וֹ מִצְרָֽיְמָה׃ ח וְאֵ֨לֶּה שְׁמ֧וֹת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֛ל הַבָּאִ֥ים מִצְרַ֖יְמָה יַעֲקֹ֣ב וּבָנָ֑יו בְּכֹ֥ר יַעֲקֹ֖ב רְאוּבֵֽן׃ ט וּבְנֵ֖י רְאוּבֵ֑ן חֲנ֥וֹךְ וּפַלּ֖וּא וְחֶצְר֥וֹן וְכַרְמִֽי׃ י וּבְנֵ֣י שִׁמְע֗וֹן יְמוּאֵ֧ל וְיָמִ֛ין וְאֹ֖הַד וְיָכִ֣ין וְצֹ֑חַר וְשָׁא֖וּל בֶּן־הַֽכְּנַעֲנִֽית׃ יא וּבְנֵ֖י לֵוִ֑י גֵּרְשׁ֕וֹן קְהָ֖ת וּמְרָרִֽי׃ יב וּבְנֵ֣י יְהוּדָ֗ה עֵ֧ר וְאוֹנָ֛ן וְשֵׁלָ֖ה וָפֶ֣רֶץ וָזָ֑רַח וַיָּ֨מָת עֵ֤ר וְאוֹנָן֙ בְּאֶ֣רֶץ כְּנַ֔עַן וַיִּהְי֥וּ בְנֵי־פֶ֖רֶץ חֶצְר֥וֹן וְחָמֽוּל׃ יג וּבְנֵ֖י יִשָׂשכָ֑ר תּוֹלָ֥ע וּפֻוָּ֖ה וְי֥וֹב וְשִׁמְרֽוֹן׃ יד וּבְנֵ֖י זְבוּלֻ֑ן סֶ֥רֶד וְאֵל֖וֹן וְיַחְלְאֵֽל׃ טו אֵ֣לֶּה ׀ בְּנֵ֣י לֵאָ֗ה אֲשֶׁ֨ר יָֽלְדָ֤ה לְיַעֲקֹב֙ בְּפַדַּ֣ן אֲרָ֔ם וְאֵ֖ת דִּינָ֣ה בִתּ֑וֹ כָּל־נֶ֧פֶשׁ בָּנָ֛יו וּבְנוֹתָ֖יו שְׁלֹשִׁ֥ים וְשָׁלֹֽשׁ׃ טז וּבְנֵ֣י גָ֔ד צִפְי֥וֹן וְחַגִּ֖י שׁוּנִ֣י וְאֶצְבֹּ֑ן עֵרִ֥י וַֽאֲרוֹדִ֖י וְאַרְאֵלִֽי׃ יז וּבְנֵ֣י אָשֵׁ֗ר יִמְנָ֧ה וְיִשְׁוָ֛ה וְיִשְׁוִ֥י וּבְרִיעָ֖ה וְשֶׂ֣רַח אֲחֹתָ֑ם וּבְנֵ֣י בְרִיעָ֔ה חֶ֖בֶר וּמַלְכִּיאֵֽל׃ יח אֵ֚לֶּה בְּנֵ֣י זִלְפָּ֔ה אֲשֶׁר־נָתַ֥ן לָבָ֖ן לְלֵאָ֣ה בִתּ֑וֹ וַתֵּ֤לֶד אֶת־אֵ֙לֶּה֙ לְיַעֲקֹ֔ב שֵׁ֥שׁ עֶשְׂרֵ֖ה נָֽפֶשׁ׃ יט בְּנֵ֤י רָחֵל֙ אֵ֣שֶׁת יַֽעֲקֹ֔ב יוֹסֵ֖ף וּבִנְיָמִֽן׃ כ וַיִּוָּלֵ֣ד לְיוֹסֵף֮ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַיִם֒ אֲשֶׁ֤ר יָֽלְדָה־לּוֹ֙ אָֽסְנַ֔ת בַּת־פּ֥וֹטִי פֶ֖רַע כֹּהֵ֣ן אֹ֑ן אֶת־מְנַשֶּׁ֖ה וְאֶת־אֶפְרָֽיִם׃ כא וּבְנֵ֣י בִנְיָמִ֗ן בֶּ֤לַע וָבֶ֙כֶר֙ וְאַשְׁבֵּ֔ל גֵּרָ֥א וְנַעֲמָ֖ן אֵחִ֣י וָרֹ֑אשׁ מֻפִּ֥ים וְחֻפִּ֖ים וָאָֽרְדְּ׃ כב אֵ֚לֶּה בְּנֵ֣י רָחֵ֔ל אֲשֶׁ֥ר יֻלַּ֖ד לְיַעֲקֹ֑ב כָּל־נֶ֖פֶשׁ אַרְבָּעָ֥ה עָשָֽׂר׃ כג וּבְנֵי־דָ֖ן חֻשִֽׁים׃ כד וּבְנֵ֖י נַפְתָּלִ֑י יַחְצְאֵ֥ל וְגוּנִ֖י וְיֵ֥צֶר וְשִׁלֵּֽם׃ כה אֵ֚לֶּה בְּנֵ֣י בִלְהָ֔ה אֲשֶׁר־נָתַ֥ן לָבָ֖ן לְרָחֵ֣ל בִּתּ֑וֹ וַתֵּ֧לֶד אֶת־אֵ֛לֶּה לְיַעֲקֹ֖ב כָּל־נֶ֥פֶשׁ שִׁבְעָֽה׃ כו כָּל־הַ֠נֶּפֶשׁ הַבָּאָ֨ה לְיַעֲקֹ֤ב מִצְרַ֙יְמָה֙ יֹצְאֵ֣י יְרֵכ֔וֹ מִלְּבַ֖ד נְשֵׁ֣י בְנֵי־יַעֲקֹ֑ב כָּל־נֶ֖פֶשׁ שִׁשִּׁ֥ים וָשֵֽׁשׁ׃ כז וּבְנֵ֥י יוֹסֵ֛ף אֲשֶׁר־יֻלַּד־ל֥וֹ בְמִצְרַ֖יִם נֶ֣פֶשׁ שְׁנָ֑יִם כָּל־הַנֶּ֧פֶשׁ לְבֵֽית־יַעֲקֹ֛ב הַבָּ֥אָה מִצְרַ֖יְמָה שִׁבְעִֽים׃ כח וְאֶת־יְהוּדָ֞ה שָׁלַ֤ח לְפָנָיו֙ אֶל־יוֹסֵ֔ף לְהוֹרֹ֥ת לְפָנָ֖יו גֹּ֑שְׁנָה וַיָּבֹ֖אוּ אַ֥רְצָה גֹּֽשֶׁן׃ כט וַיֶּאְסֹ֤ר יוֹסֵף֙ מֶרְכַּבְתּ֔וֹ וַיַּ֛עַל לִקְרַֽאת־יִשְׂרָאֵ֥ל אָבִ֖יו גֹּ֑שְׁנָה וַיֵּרָ֣א אֵלָ֗יו וַיִּפֹּל֙ עַל־צַוָּארָ֔יו וַיֵּ֥בְךְּ עַל־צַוָּארָ֖יו עֽוֹד׃ ל וַיֹּ֧אמֶר יִשְׂרָאֵ֛ל אֶל־יוֹסֵ֖ף אָמ֣וּתָה הַפָּ֑עַם אַחֲרֵי֙ רְאוֹתִ֣י אֶת־פָּנֶ֔יךָ כִּ֥י עוֹדְךָ֖ חָֽי׃ לא וַיֹּ֨אמֶר יוֹסֵ֤ף אֶל־אֶחָיו֙ וְאֶל־בֵּ֣ית אָבִ֔יו אֶעֱלֶ֖ה וְאַגִּ֣ידָה לְפַרְעֹ֑ה וְאֹֽמְרָ֣ה אֵלָ֔יו אַחַ֧י וּבֵית־אָבִ֛י אֲשֶׁ֥ר בְּאֶֽרֶץ־כְּנַ֖עַן בָּ֥אוּ אֵלָֽי׃ לב וְהָאֲנָשִׁים֙ רֹ֣עֵי צֹ֔אן כִּֽי־אַנְשֵׁ֥י מִקְנֶ֖ה הָי֑וּ וְצֹאנָ֧ם וּבְקָרָ֛ם וְכָל־אֲשֶׁ֥ר לָהֶ֖ם הֵבִֽיאוּ׃ לג וְהָיָ֕ה כִּֽי־יִקְרָ֥א לָכֶ֖ם פַּרְעֹ֑ה וְאָמַ֖ר מַה־מַּעֲשֵׂיכֶֽם׃ לד וַאֲמַרְתֶּ֗ם אַנְשֵׁ֨י מִקְנֶ֜ה הָי֤וּ עֲבָדֶ֙יךָ֙ מִנְּעוּרֵ֣ינוּ וְעַד־עַ֔תָּה גַּם־אֲנַ֖חְנוּ גַּם־אֲבֹתֵ֑ינוּ בַּעֲב֗וּר תֵּשְׁבוּ֙ בְּאֶ֣רֶץ גֹּ֔שֶׁן כִּֽי־תוֹעֲבַ֥ת מִצְרַ֖יִם כָּל־רֹ֥עֵה צֹֽאן׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

פרדס יוסף

לא ידוע

פסוק א:
לאלקי אביו יצחק. רש"י חייב בכבוד אביו יותר מזקנו, ממד"ר והק' רמב"ן דהי' לו לומר אברהם ויצחק כמו בפ' וישלח וסו"פ ויצא, וכ' בס' לוית חן דאז עדיין יצחק חי ואינו בדין שיתחייב בכבוד אביו יותר מזקינו דאת ואביך חייבין בכבודו, כמ"ש בקידושין ל"ב אביך אמר השקיני כו' אבל כאן יצחק מת לא הי' מוטל כבוד אברהם רק על יעקב לבדו וכיון דכבוד אביו גדול תלה רק ביצחק ע"ש. ועתש"ו רע"א סי' ס"ח שנשאל בצוואת אם שהוא כנגד צוואת אב והוציא מלוי"ח דלאחר מיתת אם שוב דמיא לאב ואיזה שירצה יעשה, וכחו אביך אמר כך ואמו הגרושה אמרה להיפך של"ש שהיא מחויבת לכבדו, אמנם זה נסתר מב"י יו"ד סי' שע"ו באם מתה אמו ואביו מקפיד שלא יאמר קדיש צריך לשמוע לאביו, ונר' ראיה לב"י מקידושין מבין ריסי עיניך ניכר שבן אלמנה אתה, פרש"י דאין אתה צריך למעשה רק ללמוד. ואולי צריך למעשה דאמו צותה מה שיעשה אחר מיתתה ואביו מקפיד אע"כ דבכה"ג צריך לשמוע לאביו, ומ"מ צ"ע דמ"ש מיתה מגירושין ובשו"ת נוב"י מ"ת אה"ע סי' מ"ה כ' דבמת אביו וצוה לעשות כן ורצון אמו להיפך דישמע לאם, דכיבוד בחיים עדיף מכיבוד לאחר מיתה ע"ש וא"כ מכ"ש אם אביו בחיים עדיף מכבוד אם דלאח"מ, אולם גם זה נסתר מהב"י הנ"ל שכ' דדוקא כיבוד אב עדיף משל אם ולא כ' דכיבוד בחיים עדיף מכיבוד לאחר מיתה, ויהי' נ"מ לדינא דאפי' בהיפך אם אביו מת וצוה לו לומר קדיש ואמו מקפדת דישמע לאמו, ומצינו עוד בקידושין ל"א מכבדו בחיי' ומכבדו במותו, ומצינו בהיפך בכתובות דק"ג דאינו מחויב בכבוד אחי' הגדול אחר מיתת אבי', ועי' יו"ד סי' ר"מ סכ"א אף דכיבוד אשת אביו ואחיו הגדול הוא מדין כיבוד אב כמ"ש הרמב"ן שם לפי שגנאי להם שיבזו לתולדותם והם מצטערים בזה. ורק י"ל חילוק לענין כבוד כמו לומר אבי מארי זה שייך גם לאח"מ, אבל כיבוד כגון להאכיל לאשת אבי' ואחי' שהוא ענין נחת רוח לאבי' י"ל דל"ש לאח"מ האב. ועשו"ת גבעת פנחס סי' ג' מהפלאה ז"ל:
ועי' ד"מ יו"ד סר"מ סק"ז בשם מהרי"ק שורש ל' דאינו חייב בכיבוד אבי אביו והד"מ הביא ממד' ורש"י הנ"ל דחייב בכבודו רק לאביו מחויב יותר לכבדו, והובא כן ברמ"א סעי' כ"ד ובט"ז סק"כ הק' על מהרי"ק שנעלם ממנו פרש"י בחומש, ובנקה"כ כ' דלא ידע מה חידש הט"ז הא נזכר זה בד"מ. ואפשר משמע דרש"י בחומש רגיל יותר ממדרש משום שכ' קצת פוסקים דרש"י במקום תרגום שחייב אדם לקרות ב' מקרא וא' תרגום ע"ש. וע"ש בחידושי רעק"א בכל זה אם יש לו לכבד לאביו ואבי אביו, אבל בלא"ה חייב בכבוד אבי אביו בכל מילי כמו שחייב לאביו ולא כהמהרי"ק דאינו חייב כלל בכבוד אבי אביו, ועתש"ו שבות יעקב ח"ב סי' ק"ד. ובאמת מרש"י בעצמו במכות י"ב א' ד"ה ה"ג אלא, וסוטה מ"ט א' ד"ה בר, משמע דאינו מחויב בכיבוד אבי אביו ע"ש, ובאמרי ברוך ובהגהות מהר"צ חיות. וע"ש ביד אברהם דמסוטה אין ראיה דדילמא דוקא בן הבת א"ח בכיבוד זקינו וכמ"ש במ"ר וישב דבן בתו ל"ח כבנו אבל בן בנו חייב, וע' ברביד הזהב, ובמהרש"א סוטה. ומה שכתבתי בפ' וישלח (ל"ב י') וכ"כ באמת הגר"א מווילנא ע"ש, ובלא"ה נ"ל לחלק דחייבים בכבוד זקנו יותר מאלו הנתרבים מ"את" בכתובות דק"ג דהמתרבים מאת הטפל לאב ואם כגון אשת אבי' ואחיו הגדול, אבל אב ואם הזקנים המה בכלל אביך ואמך ממש שכן קורין אל אבא אבא ולאם אמא אמא:
ועשו"ת שם אריה או"ח סי' א' דמחויב לשמוע לאבי אביו משום דאתה והוא מחויבים בכבודו, וכמ"ש הלוי"ח ולא הביאו, ועש"ך סר"מ סק"מ ובאה"ט בשם תשו' שארית יוסף סי' י"ט דכבוד רבו של רבו גדול משל רבו דאפי' רבו חייב בכבודו, אפי' הוא לא למד אצלו ולא כרמ"א שם, וע"ש בנחלת צבי. וע"ש בשם אריה דאפשר דזה הטעם דאם אביו מצוה לעשות עבירה דאינו מחויב לשמוע לו דאביו גופי' א"י לעבור מלשמוע בקול אב שלו מטעם זה דכלכם חייבים בכבוד המקום, והעלה כן דא"ח לשמוע לאביו, אם הוא נגד אבי אביו. ועוד דעובר בלפני עור שמכשיל אביו לעבור כבודו עש"ה, ובאמרי שפר תולדות, ובשו"ת תשובה מאהבה ח"א סי' קע"ח. ובכל"ח רצה לומר דאף דאי' שם ביו"ד דאף באביו רשע חייב לכבדו, אבל בזקנו רשע א"ח, דבאביו אפי' אם ניחוש למיעוטא דלאו אביו מ"מ הוא בעל אמו וג"כ חייב לכבדו, ולכן חיישינן דילמא עשה תשובה אבל אבי אביו אם ניחש דעשה תשובה יש לחוש דילמא לאו אבי אביו הוא וא"ח בכיבוד כלל ע"ש והביא ג"כ די"ל דאם מת אביו א"ח בכיבוד אבי אביו וג"כ לא הביא הלוית חן. אך צ"ע דמה דמיון לאשת אב או בעל אמו דכל הקורבה ע"י אישות וכשמת אביו ואמו פקעה הקורבה ושפיר לאח"מ א"ח בכיבוד, משא"כ קורבה של זקינו לא נפקע דהוא קורבה עצמיית, וכיון דחייב בכבוד זקינו משום אביו מה בכך דמת אביו, ופי' בר"מ פ"ו מממרים דחייב בכבוד אחיו אף לאח"מ אביו, ועי' בלב שמח על ס' המצות שורש ב' שכ"כ וברמב"ן שם לא כ"כ. והסברא לחלק בגמ' סוטה הנ"ל בין בן בת לבן בן מב' טעמים, א' כיון דבת בעצמה בעודה נשואה לבעלה פטורה מכיבוד ה"ה בנה דאתי מחמתה. ב', כמו דחייב ללמוד עם בן בנו והוא בכלל ולמדתם את בניכם ומקרא והודעת לבניך ובני בניך יום אשר עמדת בחורב וכיון דהוא מחויב בגידולו לתורה ה"ה דמחויב בן בנו לכבדו, וכמ"ש בסי' רמ"ה סעי' ג', וע' בבית הלל בזה. אך בש"ך שם סק"א הביא דאף לבן בתו מחויב ללמד וע"ש בפתחי תשובה סק"א ובסר"מ סקי"ח. ובחי' מהרש"ק על יו"ד בענין זה, ובשאגת אריה על מכות די"ב אריכות. ועי' מה שכתבתי בפ' ויחי (נ' י'):
פסוק א:
יצחק. ערש"י ורמב"ן למה יצחק ולא אברהם, ועי' בילקוט רמז קנ"ב, ובס' סדורו של שבת ח"ב דרוש ח' על גמ' ברכות נ"ד. א', חייב לברך על הרעה כשם על הטובה, ויש ב' הודאות א' כשיש לו צרה ר"ל וינצל ממנה יודה לה' על מה שניצל, אבל יותר הי' נוח לו אם לא קרה לו כלל הסבה כי עד ההצלה הי' לו צער, ב', אוהבי ה' באמת לא יחישו לצורך עצמם, ויודו לה' שע"י הצלה נתגדל שמו של ה' כמו הצלת אברהם מאור כשדים ודניאל מגוב אריות ולא יוכל להתגדל שם ה' אם לא מקודם הרעה, וז"ש ויזבח לאלקי אביו יצחק אחר הנסים וראה את יוסף ונתקדש ש"ש בפתרון החלומות והי' חביב בעיניו הצרות ויזבח לאלקי אביו יצחק, ומדתו של יצחק דין וזבח תודה על הדין וצרה שהי' לו עד עתה, ע"ש וז"פ חייב לבסומא עד דלא ידע כו':
פסוק א:
ברמב"ן בענין שכינה. ועשו"ת נודע ביהודה מ"ת או"ח סי' ק"ז מה ששאל על מה רמזו באמרם שכינה ומה גלות השכינה. בס' המורה ח"א פכ"ה כ' ידוע כי זאת החלה הוא התמדת העומד במקום אחד והוא שוכן באלוני ממרא כו' וענין השכינה במקום הוא התמדת העומד במקום א', ולפי זאת השאלה הושאל לבורא ית' כלו' להתמדת שכינתו או השגחתו באיזה מקום שהתמידה בו השכינה, או לכל דבר שהתמידה בו השגחה ונ' וישכן כבוד ה' כו', וכל מה שבא מזאת הפעולה מיוחס לבורא ית' בענין התמדת שכינתו כלו' אורו הנברא במקום, או התמדת השגחתו בדבר א' כל מקום כפי ענינו עכ"ל, ומכאן ואילך דברי תלמיד ואני לוקח מדבריו שנתן פירושים לשכינה אור נברא או השגחה, ואני אומר ששניהם הם דבר א' והשגחת בורא ית' אינו דבר שאין בו ממש, אבל השגחה עצמה נאצל ממנה אור הגדול וההשגחה הוא שקראו רז"ל שכינה, והנה לפי רצון הבורא וכאשר הוא בזמן שישראל עושין רצונו, או עיקר השגחתו בישראל ולהם משפיע כל שפע טוב אלא שמחמת ריבוי הטובה מגיע ג"כ למקומות אחרים, והדבר מפורש בפ' בחוקתי ופניתי אליכם ופרש"י אפנה מכל עסקי לשלם שכרכם, וכן בפ' עקב ארץ אשר ה"א דורש אותה פרש"י והלא כל ארצות דורש אלא כביכול אינו דורש אלא אותה וע"י אותה דרישה דורש כל ארצות ששם הוא מקום התמדת ההשגחה, וזה הפי' ששכינה שירה בישראל שהשגחה שקרוי' שכינה הוא רק בישראל וכ"ז כשישראל עושים רצונו, אבל בהתגברות חטאנו גלינו מארצנו ששם הוא התמדת השגחה, וגלים לארצות העמים, ואז נהפך הוא שכל השפע טוב יורד לאוה"ע ומן התמצית אנו מקבלים מאותה האומה כדי חיותינו בצמצום עכ"ל. ובאמת פלא לי על הנ"ב שלא הביא הרמב"ן כאן בביאור ענין שכינה, וע"ע בס' האמונות ודעות לר' סעדי' גאון בזה, וע"ע בסנהדרין דפ"ד כחה שכינתות איכא וכו' ובמהרש"א שם, ועי' בס' דברי שאול פ' ויצא מהדורא תנינא:
וע"ע ברמב"ן בסופו מ"ש גלו למצרים כו' שנ' אנכי ארד עמך, וכ' בס' מיני תרגומא שלא מצא נוסחא זו רק במגילה כ"ט א' בענין אחר ע"ש. וערמב"ן כאן עשו"ת חתם סופר ח"ו סי' פ"ט ובמלת כביכול עי' תשבי דיש חולקים לב' תיבות כ"ב יכול התורה בכ"ב אותיות יכולה לומר כן, ועוד פי' כמו דיכיל לקבל זה, וערש"י יומא ג' ע"ב מש"כ בזה, ובערכין ט"ו א', ומנחות כ"ח א', ובמדרש תלפיות ענף כביכול שהאריך בזה, וע"ע בפמ"ג או"ח באגרת שני' אות כ' וביבין שמועה כלל ל"ג, עש"ה ואני לקצר הנני בא:
פסוק ד:
אנכי ארד, ערש"י ובס' מאורי אור על מגילה דכ"ח, הביא בשם הרמ"א ז"ל על שינוי הלשון כדמיון היורד לתוך בור עמוק, ומהפחד יורד הרגיל תחלה, וז"פ ארד תחלה ואתה תלך אחרי. והוי עמך. ובעלותו מרוב שמחה מניחו לעלות תחלה, זה אעלך אח"כ גם עלה אני אחריך:
פסוק ד:
ויוסף ישית ידו על עיניך, פ' ראב"ע במותך כן מנהג החיים עם המתים, ועי' בזה"ק ויחי רכ"ו א' בפסוק השבעה לי שיש בזה סוד שהבן מחויב לסתום עיני אביו בשעת מיתתו ע"ש ועי' באלי' רבא או"ח סי' שי"א בשם תוס' יו"ט שלכך אף במת בשבת דאסור להזיז בו אבר מ"מ מותר לסתום ע"פ זהר הנ"ל, ועי' בישועות יעקב בזה, ובדברי שאול מ' תנינא:
פסוק ז:
בניו ובני בניו ערש"י, ועשו"ת מבי"ט חו"מ סי' כ' כמו בני בנים כבנים ה"ה בני בני בנים ה"ה כבני בנים, דהיו בכלל הע' נפש חצרון וחמול בני פרץ, ועי' ברה"ז:
פסוק ח:
באוה"ח מה שלא אחרו בבני, לאה וכ' לי שארי הרה"ג ר' ליבל אייזענבערג נ"י דומ"צ מלאסק, שהרי בפסוק ט"ו כ' אלה בני לאה אשר ילדה וצ"ע:
פסוק י:
ושאול בן הכנענית רש"י היא דינה, וברא"ם הק' דלמה לאיסור כנענית חששו ולאיסור אחותו שהוא איסור ממ"ת ואילך לא חששו, ובגו"א כ' דאף דהיו מקיימים התורה קודם ח"ת אך צריכים הי' לקבל עליהם כגרים. ול"ש אחוה דגר כקטן שנולד דמי, ואין להקשות דא"כ יהי' יוצאי מצרים מותרים בקרוביהם, וחידש דהא דגר כקטן שנולד רק בנתגייר מעצמו אבל במ"ת שכפה עליהם הר כגיגית והוי בע"כ ל"ה כקטן שנולד ועיי בהקדמה לשב שמעתתא מ"ש בזה, ובכל"ח כ' דישראל שורשם וחיותם בתורה ל"ש כקטן שנולד ורק בגר שבא מאומה אחרת ומפריד עצמו מהם ה"ה כנולד ע"ש:
עוד כ' בגו"א מה שהותר להם לישא אחותם הי' ברוח הקודש, וכן מה שנשא יעקב ב' אחיות ומי שהי' מודיע להם האיסור הודיע ההיתר ע"ש, והא דאסור לעבור אפי' עפ"י בת קיל או רוה"ק דתורה לאו בשמים, ז"ד לאחר קבלת התורה, משא"כ קודם מ"ת, אבל בז' מצות שנצטוו ב"נ שוב ל"מ רוה"ק, ועמ"ש בפ' וירא (כ' ז') בשם ס' יד אלי' שכ"כ. אך קשה מעקדה דשפ"ד א' מז' מצות ואפ"ה שמע אברהם מפי הדיבור, והגם שהי' לצורך קרבן אין סברא לחלק, אך בכל"ח כ' דנביא מוחזק לצורך שעה נאמן כמו אלי' בהר הכרמל אבל לישא אחיות בתמידיות וכן יעקב בב' אחיות זה אינו בגדר צורך שעה וא"א להתיר בשמים, וע"כ צ"ל דע"ז לא נצטוו והי' הקיום ברוה"ק ויבא ההיתר ג"כ ברוה"ק ועי' רמב"ן ראה (י"ג ד') דלהוראת שעה וכל להתיר אף בעניני עריות ע"ש, וכ"כ בחת"ס או"ח סי' ר"ח ד"ה ויש כאן מקום תימה, ויש ראיה מפסחים פ"ז א' שצוה ה' להושע לקחת אשת זנונים, וע' במו"נ ח"ב פמ"ו ובתוס' סוטה ל"ה ב', שהק' על יהושע דנסיב לרחב הכנענית ותי' דע"פ הדיבור הי', וע"ע בס' קול יהודה בליקוטים על ב"ב דקכ"ג אריכות במהרש"א שם, ועמ"ש בפ' וירא (כ' י"ב) בשם בית שלמה ע"ש:
פסוק יב:
וימת ער ואונן. עי' אוה"ח דלמה הזכיר מיתתם, ומצאתי להתה"ד בפסקי מהרא"י סי' קי"ד שנשאל ע"ז כמו כן בפ' במדבר (ג' ג') וימת נדב ואביהוא מה נפקותא יש ביה, וכ' דשאלה זו אינה צריכה אפי' בבית החיצון דאם באנו לישב כל הפסוקים שהם כה"ג לא תסתפק מגלת עפה, אמנם הך יש ליישב דמשום חיבת זרע יהודה לפני המקום שמשם יצא כתר מלכות, וכן משום חיבת זרע אהרן שמשם יצא כתר כהונה, כ' בתורה לידתו ומיתתו של אותו זרע שאפי' שלא לצורך, וכה"ג פי' רש"י בפ' חיי (כ"ד מ"ב) דיפה שיחת עבדי אבותינו לפני המקום מתורתו של בנים עכ"ל:
פסוק טו:
אלה בני לאה. רש"י אשה מזרעת תחלה כו' עי' מהרש"א נדה ל"א א' בשם פענח רזי. ועמ"ש בפ' ויצא (ל' כ"א):
פסוק טו:
רש"י זו יוכבד עמ"ש בזה פלפול נחמד בפרדס דוד ח"ו על ב"ב דקכ"ג. וע"ע בלוית חן, וס' שליחות אלי'. ובדברי רמב"ן כאן שש נשים אורח תלדנה וכו', עמ"ש בשו"ת חתם סופר בלקוטים סוס"י נ"ט:
פסוק יט:
אשת יעקב. רש"י לפי שהי' עיקרו של בית. עי' תורת חייה סנהדרין כ"א, שתי' בזה הא דאי' שם בנשי דוד, והששי יתרעם לעגלה אשת דוד, בכלהו לא כ' אשת דוד, וע"כ משום דהיתה חשובה מכולן, דעגלה זו מיכל בת שאול לכך קרי לה אשת דוד, ונר' דה"ט דמתני' דקתני לא ירבה לו נשים מי"ח ודחיק דעגלה זו מיכל, ועד אותה מעשה הי' לה בנים, ומכאן ואילך לא הי' לה ולא קסבר דעגלה לאו מיכל, ויכול להרבות עד כ"א נשים, וע"כ משום דקרי לה אשת דוד היא מיכל, ובס' מירא דכיא הביא בשם הג"ר נפתלי כ"ץ ז"ל דלמה מקודם שהזכיר כמה פעמים רחל בתורה לא כ' אשת יעקב וי"ל דהראב"ע בפכ"ג כ' דיעקב עצמו השלים ע' ולא יוכבד והוא נגד גמ' ומד', לכן כ' רש"י כאן לרמז דא"א לומר כן דלעיל בבני לאה ל"ג כ' רש"י זו יוכבד, ק' דילמא יעקב השלים, לכן פרש"י דהיתה עיקרו של בית ואי יעקב השלים למה כלל עצמו בבני לאה, הי' לו לכלול עצמו בבני רחל ולמנות בלאה ל"ב ובני רחל ט"ו והי' יעקב משלים החסרון בבני רחל דהיא עיקר, אע"כ יוכבד ויעקב לא נמנו כלל, ובא הרמז אשת יעקב להורות שלא תטעה שיעקב השלים:
פסוק כא:
וחופים ע' תיב"ע בזמן דאיתפרש יוסף הוה בר י"ח וחזי לכילת הילולא, וק' הא הי' בן י"ז כמ"ש בפ' וישב. וראיתי בזה לפמ"ש הרמב"ם בפט"ו ה"ב מאישות דחייב בפו"ר מי"ז, וכ' הה"מ דהפי' משעברה י"ז שלימות והוא בתחילת י"ח, ועב"י אה"ע שי' א' ובדו"פ ובקו"א מהב"ח וא"ש. וע"ע בכתובות ד"נ ע"א בר שית למקרא והק' בשטמ"ק הא אי' באבות בן חמש למקרא ותי' בסוף חמש, וע"ע ברמב"ם פ"ב ה"ב מת"ת בפחות משש אין מכניסין אותו וכ' בכ"מ והא דבן חמש למקרא י"ל בן ה' שלימים, וא"כ הר"מ סותר עצמו דבן י"ח לחופה מפרש בתחלת י"ח וחמש למקרא בסוף חמש וצ"ע:
פסוק כג:
ובני דן חשים. ע' ראב"ע, ובב"ב קמ"ג ב' יליף דלבן אחד נמי קרי לי' בלשון רבים דכ' ובני פלוא אליאב, ומכאן אין ראיה די"ל שהי' מרובים כחושים של קנה, וע' במהרש"א, ובס' אבני שהם הביא מ"ש במד' בתורתו של ר"מ כ' ובן דן חושים, וצ"ע למה דוקא ר"מ הי' לו גי' אחרת. וכ' עפמ"ש בחולין ע"ד א' ר"מ ס"ל עובר לאו ירך אמו. ובב"ב קכ"ג בכללן אתה מוצא ע' ובפרטן ס"ט זו יוכבד, והמהרש"א בב"ב קמ"ג הביא הטעם דכ' ובני דן חושים שחושים נחשב לשנים כמ"ש במד' וכ"ז צריכין לומר רק אי עובר ירך אמו א"כ יוכבד ואמה נחשבים לחד עכצ"ל שחושים נחשב כב' לכן כ' ובני בל"ר, אבל אי לאו ירך אמו ויוכבד ואמה נחשבים לב', ע"כ דוקא בתורתו של ר"מ דס"ל עובר לי"א ונחשב יוכבד ואמה לב', כ' ובן דן חושים, דל"צ לחשוב חושים לב'. ובס' זכר צדיק כ' דמבואר בפע"ח שבת גימ' כ"ז פעמים הוי"ה, ממילא ב' שבתות בגי' נ"ד, ואחז"ל אלמלא שמרו ב' שבתות מיד נגאלו, וזה בני דן הוא ב' שבתות נ"ד פעמים הוי' חושים אז יבא משיח צדקינו:
פסוק כו:
כל הנפש ערש"י עי' יערות דבש ח"א דרוש ב' הא דיומא כ"ב והי' מספר בנ"י וכ' אשר לא ימד ולא יסופר ומשני כאן בעושין רצונו כו', וצ"ב למה תלי' בזה וכ' עפמ"ש חז"ל אל יוצא עצמו מהכלל, כי נידן העולם בתר רוב ורוב העולם כשרים אבל אי יבא לדין בפ"ע מי האיש שלא ימצא בו מומים. ולכן אסור לספיר לישראל דכשהן בכלל א' נדונין בדרך כלל אבל כשמפרידין יבא המשחית ושטן לקטרג. אך זה אם רוב ישראל צדיקים, אבל אי ח"ו נהפך אדרבה יש למנות בפ"ע, וז"פ כשעושין רצונו לא יספר, ובאין עושין רצונו המספר צורך גדול להצדיקים בפ"ע, וזה"פ בפרטן ס"ט ובכללן ע' כי שכינה שהשלימה ע' כמ"ש במד' וזהר ולכן בכללן כשכוללן יחד אז השכינה שרי' ואתה מוצא ע' אבל בפרטן עלמא דפרודא אז אין השכינה שרי' ואין אתה מוצא רק ס"ט עש"ה:
ובב"ב קכ"ג בכללן ע' ובפרטן ס"ט אלא תיומת עם דינה דכ' ואת דינה בתו.. ובס' עיון יעקב שם כ' ופרשב"ם ומבני לאה חסרים דכ' ל"ג, נר' דהרגיש דלא תימה דקרא קרי ע', אע"פ שחסר א' כיון שהוא מספר שלם כמו ארבעים יכנו וכן תספרו חמשים יום לכן פי' דכ' ל"ג ואינו רק ל"ב. עי"ל דק' דלמה מתרץ ואת דינה בתו ומק' מבנימין דכ' מקודם הו"ל לתרץ מקרא הקודם את בנימין והמקשה ליקשה אלא מעתה מאת דינה, לכן כ' רשב"ם מבני לאה חסרים לכך הוצרך לתרץ מאת דינה שהיא מבני לאה משא"כ בנימין שהוא מבני רחל, והמקשה שלא הק' על כלל דבני לאה דהי' מתרץ תיכף מאת דינה אבל עכשיו תיקשי מאת בנימין עכ"ל וע"ע בעץ יוסף בשם תו"ת:
וע"ש בתוס' הא דתיומת עם בנימין ובעלמא אי' תיומת הי' עם כל השבטים בב"ר וישב, ופרדר"א פל"ז וע"ש במהרש"א, ובס' מצודת דוד הביא רש"י וישב (ל"ז ל"ה) דתיומת נולדה עם כל שבט ונשאום, ומשו"ה נולדו תיומת כדי שלא יקחו בני יעקב כנעניות, וק' למה נצרכה תיומה בדינה, וי"ל דאי' בפ' הרואה דינה שדנה כו' מיד נתהפך הזכר שבמעי לאה לנקבה, וא"כ הי' לאה מעוברת עם זכר ותיומה ואח"כ שנתהפכה דינה לנקבה והי' ב' נקבות, וא"כ נולד יוסף לבדו שבת זוגו נולדה מלאה, ולענ"ד משום זה אכפל קרא וכ' בדינה דוקא ואת ליתורא למידרש שגם היא נולדה עם תיומה, ובכל השבטים לא איצטריך ואת לרבות תיומה דמוכח מקרא וכל בנותיו כפרש"י, וא"ש התוס' דק"ל על המקשן א"מ ואת בנימין, וא"כ נולד תיומה עם בנימין דילמא הכ"נ אלא שמתה ולפיכך לא חשב לה ומתרץ תוס' בעלמא אמרי' תיומה עם כל שבט וק' למה וע"כ כדי להשיאן לאחיהם וא"כ כשנולדה תיומה עם דינה הי' ראוי' לבנימין, וע"כ מוכח דלא נשאום האחים את התיומת א"כ הדק"ל, והוכרח לתרץ תי' אחר:
פסוק כט:
ויבך רש"י אבל יעקב לא נפל שקרא ק"ש ובפדר"א פל"ט אי' ללמדך שאביו של אדם כמלכו ובס' לחמי תודה כ' דהק' המפו' דאם הי' זמן ק"ש א"כ גם יוסף הי' קורא ק"ש ואיך הי' מפסיק לנשק אביו ורק אי' בפ"ב דברכות שבאמצע ק"ש מותר לשאול מפני היראה, ואי אביו של אדם לענין זה כמלך א"כ מותר לשאול באמצע ק"ש בשלום אביו וז"ש ללמדך שאביו כמלכו. ובשם הגה"ק מקאצק ז"ל אי' הענין דיעקב נטל האהבה שנתעורר עתה לבנו יקירו שחשב שמת והתיישב ליקח אהבה הזאת ונתנה ביחוד ק"ש ובקבלת עול מלכות שחים. ובשם היהודי ז"ל אי' מחמת שהי' אהבה גשמיות שלא ראה את יוסף זמן רב ע"כ הניח אותה אהבה בק"ש. אבל יוסף שהי' מקיים כיבוד אב בזה אהבה, לא הי' צריך לקרות ק"ש. ושמעתי בשם זקיני הגאון מלאסק ז"ל עפמ"ש בברכות ה' ב', לעולם ירגיז יצ"ט על יצה"ר אם נצחו מוטב ואם לאו יעסוק בתורה, ואם לאו יקרא ק"ש ואם לאו יזכיר לו יום המיתה. ובפסוק כ"ח להורות לפניו גושנה פרש"י לתקן לו בית תלמוד הוא תורה. וכאן קרא ק"ש, ואמותה הפעם הוא יום המיתה, הראה לו הג' דברים לנצח היצה"ר ודפח"ח:
ועי' ברכי יוסף יו"ד סי' רמ"ד דבשעת תפלה אין לקום מפני ת"ח דאין חולקין כבוד לתלמיד במקום הרב, ומקרבנות עד עלינו צורך גבוה הם על דרך האמת וראי' מיעקב דמי יאמר דהי' בפסוק ראשון דוקא, ואם הלכה רופפת שוא"ת עדיף, ואין ראי' מאברהם שאמר אל נא תעבור דלא הי' מקבל מלכות שמים אז, ואח"כ דחה זה דביעקב פסוק שמע ישראל הי' אומר והי' מייחד יחוד מרוב גדלו, ואי' בברכות כ"א ב' דהעוסק במעשה מרכבה אינו פוסק אפי' ליהא שמי' רבא ומ"ש ואם הלכה רופפת שיא"ת ליתא דהכי איתמר ואם הלכה רופפת פוק חזי מה עמא דבר והרי עומדין בשעת ק"ש לפני ת"ח, ומ"ש דא"ח כבוד במקום רב ז"א דלעמוד לפני חכמים מ"ע. ואי' ביומא ס"ט א' דמשום כבוד כה"ג חולקין כבוד לתלמיד ופרש"י מראין שיש שררות הרבה למטה ממנו, אלמא דכי איכא כבוד לרב במה שמחלקין כבוד לתלמיד לית לן בה, וכאן נמי איכא כבוד שמים לקיים מצותי', ותו דאי' בב"ב קי"ט, ובסי' רמ"ב סכ"א דכי פליג רבי' יקרא חולקין ולא במקום א' מצינו שחלק ה' כבוד לזקנים, ובירו' פ"ג דבכורים אני קיימתי מצות זקן תחלה, ופי' דל"ת א"ח כבוד לתלמיד במקום רבו, לז"א אני קיימתי והיכי דפליג רבי' ליקרא חולקין. ומ"ש מאברהם אינו מיחוור כי אברהם חזי במורא גדול זו גילוי שכינה ועם כ"ז לקיים מצוותי' אמר אל נא תעבור ואנן יד עניי בבהכ"נ ואומרים פסוקי דזמרה כ"ש שצריכין לכבד ת"ח, ועוסק במצוה דפטור ממצוה ל"ש דיכול לקיים שניהם ולקום ברגע לפני הת"ח, וכ"מ בשבלי הלקט סי' י"ד דבשעה שקראו את רבו לתורה א"צ לעמוד כל אותו זמן משום אימת צבור וכ"פ בסי' רמ"ב סי"ח ומוכח דעכ"פ כשהולך לקרות בתורה עומד בפניו, ועוד ראי' מהוריות י"ג ב' כשהנשיא נכנס לביהמ"ד כו' והרי קדושת ביהמ"ד גדולה מבהכ"נ ואפי' לומר אסותא א"ל בביהמ"ד, ואי' שעמוד אש יורד משמים ביומי דכלה דאלול ואדר ועכ"ז עומדים בפני הנשיא אב"ד וחכם כ"ש בבהכ"נ וכ"כ הראב"ן. ואני תמה על הנ"ל דיעקב קורא שמע אחר פרשה ראשון ואפ"ה לא הפסיק הלא דינא דמשיב שלום לאיש נכבד אף באמצע פסוק כמ"ש באו"ח סי' ס"ו וכ"כ ברדב"ז עכ"ד בקיצור. ועתש"ו הרשב"א ח"א סי' רמ"ג:
ועט"ז סי' ס"ו סק"א הקו' על רש"י דהא באמצע פרק שואל מפני יראה א"כ למה לא הפסיק משום כבוד מלכות כמו שפרש"י בפ' ויחי (מ"ז ל"א) והוכיח דבפסוק הראשון א"י להפסיק, ובס' לוית חן תי' דאי' ביו"ד סי' רמ"ד ס"ח דאם שניהם שווים שאינם זקנים א"צ א' לקום מחבירו ובמד' ע"פ כי כמוך כפרעה כ' דהי' יעקב מלך בארץ כנען, וא"כ ל"ה צריך יעקב להפסיק בק"ש מכבוד מלכות דשניהם הי' מלכים, והא דחלק לו כבוד בחליו, י"ל דבשעת חלי' ל"ה יעקב נכתר בכתר מלכות דאין שלטון ביום המות (ערש"י קהלת ה' ח'), א"נ י"ל דהא דמפסיקין ז"ד אם הוא שעה עוברת שאדם הנכבד עובר מלפניו אבל אם יהי' מצוי לו אח"כ ודאי אין לו להפסיק, ולכן לא הפסיק יעקב דיוסף הי' מצוי לו אח"כ, ויל"ע מברכות די"ד דהביא ראי' מרבה דאין מפסיקין בהלל. וע"ע בס' שארית יעקב בח"ב בהקדמה אריכות בזה. ובשו"ת כתב סופר או"ח סי' ל"ז כ' דק' למה קרא ק"ש לפני' או לאחרי' רק דיעקב כיבד ליוסף בכבוד מלך, וכל מה שמכבדים למלך מפני שהוא נבחר מה' וחלק לו מכבודו ומי שפורק עול מלכות שמים ומקיל בכבודו ומכבד למלך ב"ו מגרע ג"כ כבודו של מלך ב"ו כמובן, ומשו"ה קרא ק"ש אז כיון דכיבדו בכבוד מלכים, ולהראותו כי מכבדו בכבוד מלכים שחלק ה' מכבודו, ולא משום שנבחר מפרעה, לכן קרא ק"ש וקיבל עלי' עול מלכות שמים, ומשו"ה מכבד אותו כי חלק ה' מכבודו לו, ועי"ז נתעלה כבוד מלכות של יוסף ע"ש:
ועי' בקובץ דרושים חוב' ה' סי' ג', דרוש ארוך, והקיצור, דאחז"ל יש שגופו חביב מממונו בכל נפשך. ובכל מאודו אם ממונו חביב מגופו, וכן י"ל בכל לבבך אפי' נוטל לבבך, ונחוץ לדעת מה הלבבך החביב מנפשו וממונו, וי"ל דבמלחמה כל צד מקבץ כל המחנות נגד השונא וכשיראה שמצבו ברע יתאמץ על המעמדות (פאזיציעס) שלא יפול לשונא, ובפרט מקומות של מזון ועוד יותר במקום שיש כלי זין, ואף אם נחוץ לנוס יקחו מקודם הכלי זין, ויש עוד תקנה שיתגבר על השונא, אבל אם ישאר הכ"ז אפס כל תקוה, ואם רואה שהוא מנוצח אז יעמוד נס ודגל לבן לאות כי יכיר למנוצח. כן האדם לוחם עם השונא הוא הזמן אשר לו כל"ז, חרב יגון ורעב, ואדם החלש חוגר מתני' ברמ"ח אברי' ושס"ה גידיו, ועליהם שר צבא זה הראש ושכל, ובעזרת כחו וממונו מנהל מלחמה להנצל מפגעי הזמן וכמה נופלים חלל בדמי ימיהם, וגם אלו אשר יעשו חיל, נשברים תחת משא הזמן עד בא הזקנה ומראה לנס דגל לבן זה שערותיו הלבנים לאות כי הוא מנוצח מהזמן ומבקש אל תשליכנו לעת זקנה. ועל ג' דברים אדם לוחם, על "חיים, מזונות, ושביעת רצון מהחיים" דיש אדם בריא ולו ממון רב ועכ"ז אין לו נחת רוח בחיים, ואלו הג' קראו חז"ל במו"ק כ"ח חיי בני ומזונא, וזה שמתפללים לברכה ולא לקללה, לחיים ולא למות, לשובע ולא לרזון, ונחת רוח של אדם בא ע"י הבנים, (ועי' תפא"י קידושין פ"א מ"ט) וע"י ג' כל"ז תשובה תפלה וצדקה יוכל לנצח השונא, וגם יש תורה עבודה וגמ"ח כמ"ש בתהלים מ"ד בך צרינו ננגח ב"ך כ"ב אותיות שבתורה, ובב"ק די"ו כל העוסק בתורה וגמ"ח אויביו נופלים לפניו, ותורה נקרא חרב (שבת ס"ג) וכן תפלה (ויחי ח"ח כ"ב בחרבי ובקשתי תרגום בצלותא ובעותא), ויש הרבה שהבנים חביבים עליהם מגופם כמ"ש הנשר מוטב שיכנס החץ בי ולא בבני (רש"י דברים ל"ב י"א) וכן אמר דוד מי יתן מותי תחתיך אבשלום בני (ש"ב י"ט) ועי' אהבת יהונתן הפטרת עקב דאי נסה ה' לאברהם ליתן נפשו לשחיטה ל"ה הנסיון גדול כ"כ ע"ש ועי' מה שכתבתי בפ' וירא (כ"ב א') וא"ש דמיחסין העקדה לאברהם ולא ליצחק, ולפי"ז י"ל דבנים הם לב האדם ויושבים בלבם, וז"ש ואהבת את ה"א אפי' נוטל לבבך זה הבנים, וכדאי להפקיר ג' פאזיציעם בני חיי ומזוני כדי להציל הפאזיציעס של אהבת ה', וזה י"ל הספרי רמ"א בכל לבבך כאברהם, נפשך יצחק, מאודך יעקב, דאברהם הקריב בנו הוא בכל לבבך, ויצחק עקד עצמו הוא בכל נפשך, ומאדך אחז"ל יעקב חזר על פכין קטנים שצדיקים ממונם חביב מגופם, ויעקב לחם על ג' דברים בחו"מ בתחלת הי' לו אימת מות מעשו, ואח"כ עבד אצל לבן כ' שנה ואח"כ רוגזו של יוסף, והורה יעקב כי יש עיקר חשוב מאלו הג' וזו אהבת ה', וכשנודע לו שבנו חי אז זכר פרשת ק"ש כי אהבת ה' עולה על כל אהבה, וע"ע באוה"ח בפ' ק"ש בדרך זה:
פסוק כט:
בתרגום יונתן, נתקצרו ימיו של יוסף במה שהשתחוה לו יעקב, עי' מדרש תלפיות ענף יוסף שלכאו"ק הא אביו פתאום השתחוה לו, ועוד דעדיין מחויב דהוא מלך, ותי' דנענש שיצא לקראת אביו בתכסיסי מלוכה וכיון שאביו עדיין לא הי' מכירו הדעת נוטה שיסבור יעקב שהוא מלך מצרים דהיינו פרעה, ויוסף הי' לו להקדים שליח לפניו להודיעהו שהוא יוסף, וע"ז נענש שגרם שהשתחוה לו, ע"ש שנענש ע"י י' פעמים ששמע עבד ועי' לעיל (מ"ד י"ח):
פסוק ל:
אמותה הפעם. רש"י סביר הייתי כו' עי' בפתיחה לס' ים התלמוד על ב"ק אות כ"ה דקשה איך לא הבין יעקב דיוסף חי שלא יכול להתנחם ומת נשכח מלב, ונראה דאיתא בתשו' צמח צדק סי' ו' מי ששכר שליח לילך בורך ונהרג צריך המשלח תשובה, דאיתא בסנהד' דצ"ה א' אמר ה' לדוד עד מתי יהי' פון זה טמון בידך ע"י נהרג נוב עיר הכהנים דבסבתו נהרגו הכהנים, וגם כאן הי' יעקב סובר דצריך תשובה ויענש ע"ז, ואיתא כל שחבירו נענש ע"י אין מכניסין אותו במחיצתו של הקב"ה וסבר יעקב שלכן לא נשכח מלבו שלא נכנס יוסף במחיצת ה' ועיקר השכחה דהנשמה נסתלקת למעלה אבל כיון דאין מכניסין למחיצת הקב"ה לא נשכח, וז"ש סבור הייתי למות ב' מיתות דע"י לא יהי' מכניסין ליוסף למחיצת ה', אבל עתה שחי ומכרוהו ע"י שהוציא דבה רעה, ואי' בשו"ת מהר"ם לובלין סי' מ"ד דאם הי' ע"י סיבת השליח אין המשלח חייב עונש א"כ אחותה הפעם רק בעולם הזה ולא בעוה"ב ע"ש:
ובעיקר הדבר מקורו בתשו' מהרי"ו סי' קכ"ה ובצ"צ סי' צ"ג השיג עליו דזה דוקא בהלך בחנם אבל ההולך בשכר אדעתי' דנפשי' עביד, וע"ע בשו"ת רמ"ץ או"ח סי' מ"ו שהשיג מכמה מקומות דאף במתנות חנם אמרו אי לאו דעביד נייחא נפשי' כו' והוי כשכר, ובנודע ביהודה מ"ק או"ח סי' ל"ד, כ' דרק בהתחיל המשלח בשליחות כגון דוד שהתחיל בבקשת הלחם, אבל לא בהתחיל השליח ובקש ממנו תחלה ע"ש, והגרי"ש בהגהותיו לנ"ב השיג עליו מסנהדרין ק"ד דגם יונתן נענש בשביל זה והא דוד התחיל עם יונתן ולמה נענש, ובעיקר הדבר דהביא מהרי"ו ראי' מדוד ולא פשע, כ' בצ"צ סי' ו' דמ"מ דוד הכשיל לאחימלך במה שלא גילה לו שבורח מפני שאול, ובתשו' אבן השהם סי' מ' הק' מפ' שמואל א וכ"ב כ"ב) ידעתי ביום ההוא כי שם דואג האדומי כי הגד יגיד לשאול אנכי סבתי בכל נפש בית אביך ע"ש, וא"כ פשע דוד דידע מכל המאורע מקודם וכה"ק שם ברמ"ץ ותי' דמ"מ הי' דוד שוגג שדן את שאול לכף זכות שלא יענש את הכהנים רק אח"כ שנענשו אמר שהוא היה הסיבה עש"ה. ובתשו' משיבת נפש יו"ד סי' נ"ג. וע"ע שו"ת מהרש"ל סי' צ"ו ושו"ת אבני נזר יו"ד ח"ב סי' תע"ח עש"ה אריכות בכ"ז:
פסוק לד:
בי תועבת מצרים כל רועה צאן. עי' ראב"ע של"ה אוכלים בשר וכן יעשו אנשי הודו היום וכו' פי' ס' הברית ח"א מאמר כ' פ"ה דהי' מאמינים בענין הגלגול בדעת מגונה מאד ואמרו שאין שום בע"ח שאין מגולגל בו נפש אדם שמת. והשוחט שור הוא כהורג איש, ויש מהם שאין מדליקין נר בלילה כדי שלא ישרפו בהם הזבובים ע"ש: