ויסע ישראל וגו׳. ברוח גבוה של ישראל ואז לא נצרך שישאוהו בניו: ויבא בארה שבע. כך עלה בדעתו לעקור דירתו מחברון לבאר שבע. מקום שהצליח אביו למצוא מאה שערים בעת הרעב לכך ויזבח זבחים לאלהי אביו יצחק. דייק הכתוב זבחים שהמה שלמים מסוגלין להיות לרצון לפרנסה כמ״ש בס׳ במדבר כ״ג י״ח. ודייק עוד לאלהי אביו יצחק שהוא הי׳ מושגח ביחוד לפרנסה כמ״ש לעיל כ״ח י״ג ובס׳ שמות ג׳ ו׳ וט״ו שע״ז מורה משמעות אלהי יצחק. ובזה מתיישב שפיר עוד הא דכתיב לאלהי ובאמת לא כתיב בקרבנות אלא לה׳ כדאיתא שלהי מס׳ מנחות אלא כאן הפי׳ לתכלית הענין של אלהי יצחק וכיב״ז נתבאר בפ׳ יתרו ויזבח עולה וזבחים לאלהים יע״ש. אמנם עד כה לא עשה כן באשר הי׳ אבל על יוסף. וא״א להקריב שלמים בזמן שהוא חסר כידוע. אבל עתה כי שב רוחו עלה בדעתו להפיק רצון מה׳ בזה האופן ולהיות בא״י במראת הלילה. בעצם היום התראה אליו במראות הלילה להשכילו שהגיע שעה לקבל עליו עול גלות שמכונה בשם לילה. והעולם חשוך אז מהופעת רוה״ק רק בשעות קצרות לצורך ענין כמו אור הברק שמבהיק את הלילה: יעקב יעקב. כבר כ׳ הרמב״ן שבכונה קראו יעקב ולא ישראל אבל הוא ז״ל הסביר כי מעתה לא ישור עם אלהים ועם אנשים ויוכל אלא יהי׳ בבית עבדים עד שיעלנו. ולא נראה כמ״ש לעיל ל״ב כ״ט דזה הלשון נאמר גם בזמן עומק הגלות וכן דעת חז״ל יע״ש. אלא משום דישראל משמעו בחינה גבוהה השייך ביחוד לאומה הישראלית שבא רק ע״י תורה ועבודה ומסולק מהליכות עולם של כל בני אדם. ויעקב הוא בבחינה פשוטה של כל אדם שמעשיהם הטובים מתאימים עם הליכות עולם ג״כ וכאן אמר ה׳ שיצאו מא״י למצרים ויהא נשאר בבחינה פשוטה כאשר יבואר: אלהי אביך. כן הוא כאשר התפללת והקרבת זבחים כדי להתברך בשפע פרנסה למעלה מדרך הטבע כמדת יצחק. אבל זה יהי׳ במצרים כאשר באמת הי׳ בתחלת בוא יעקב למצרים עלה הנילוס וחדלה גזרת הרעב לרגלו וכן בכל המשך שהיו ישראל במצרים היו מתפרנסים עם רב ועצום בהשגחה נפלאה כדאי׳ בפ׳ יוה״כ. ובב״ר שהיתה אשה שואבת חצי מים וחצי דגים ועוד הרבה. וזהו שאמר אל תירא מרדה מצרימה. כמו שביקש יוסף. אלא שסירב יעקב משום שהי׳ ירא שלא יהא נשקע זרעו בהתערבות האומה של מצרים. ורק בא״י מקום מקודש לעבודת קרבנות וגם מיוחד לחכמת התורה יותר מכל הארצות יכול להיות משומרת נקודה הישראלית לדור דור. משא״כ במצרים אינו מקום תורה ועבודה אפשר שיהא ח״ו נשקע עין ישראל. וע״ז הבטיחו ה׳ אל תירא וגו׳. כי לגוי גדול אשימך שם. לדרשות חז״ל משמעות גוי גדול שיהיו גוי מצוין בפ״ע. ולא משוקעין במצרים. ולפי הפשט משמעות גוי בכ״מ אומה שיש לה מדינה ומלוכה בפ״ע כמ״ש כ״פ. ובמצרים נעשו מוכשרים לזה וע׳ מ״ש בס׳ דברים ל״ב ח׳: ארד עמך. להשגיח עליך ביחוד: ואנכי אעלך גם עלה. שתי עליות היינו עליה חושית שיעלו בשעת גאולה לא״י. וגם עלה עליה רוחנית שביציאת מצרים יעלו במ״ת ובעבודת הקרבנות יותר מאשר היו עוד לפני בואם למצרים: ויוסף ישית ידו על עיניך. לא נתבאר תכונת הבטחה זו. הרשב״ם וספורנו פירשו על צרכיו וזה אינו אלא הבטחה קלה. וגם יוסף אמר בעצמו וכלכלתי אותך שם. והראב״ע פי׳ במותך ואינו מובן ג״כ הלא כל בניו יחיו לפניו ואדרבה יבואר להלן מ״ו ל׳ שיעקב הוצרך להתפלל שלא ימות יוסף בחייו. אלא יש בזה הבטחה נפלאה לעיקר קיום האומה במצרים ומשמעות עיניך היינו תשוקתו ומדתו המיוחדת שנתן יעקב עיניו ע״ז ומבואר בפ׳ ברכה דעין יעקב היא לשבת בטח בדד. ופי׳ בטח להיות בשלום ובמדת אהבה בין אדם לחבירו כמדת יעקב בהפלגה כמ״ש לעיל כ״פ וע׳ לעיל ל״ב כ״ו. ופי׳ בדד הוא שלא להתערב יותר מן ההכרח עם אוה״ע. כמ״ש לעיל ל״ג ט״ו וי״ח ול״ז א׳. וכך הוא רצונו של הקב״ה כמ״ש ריש שירת האזינו בפסוק ה׳ בדד ינחנו. אבל מדות הללו מסוגלות להיות נשמרות אך ע״י תורה ועבודה שהמה מבדילים בין ישראל לעמים וגם אהבת השלום באה ע״י ת״ח המרבים שלום וכאשר ביארנו בפ׳ ברכה בפסוק וישכון ישראל בטח בדד עין יעקב וגו׳ אף שמיו יערפו טל. וא״כ הי׳ עיקר מקיימי האומה הישראלית ונקודתה שבט לוי ויהודה שבהם הי׳ עיקר תורה ועבודה אבל במצרים לא נשמר עין יעקב כ״א ע״י יוסף. היינו מדת בטח בא ע״י גמ״ח ובקשת אהבה יתירה של יוסף כמו שאמר יעקב בברכת יוסף כמבואר להלן מ״ט כ״ד. ולענין בדד. השתדל יוסף בכחו לפנות ארץ גושן. ולהושיב את ישראל שם. כאשר יבואר עוד. ולא עשה כן אלא כדי שיהיו ישראל בדד. ואע״ג שאח״כ קלקלו ישראל ואמרו נהי׳ כמצרים כמבואר בש״ר פ״א. שהפרו ברית מילה משום זה הטעם. זה אינו סותר ההבטחה שהרי ע״י בחירה שלהם הופרה כמו שהי׳ בא״י ג״כ בהמשך הימים אבל ההכנה הית׳ מתוקנת באופן שלא יהיו מוכרחים לכך: ויקם יעקב מבאר שבע. באשר היה קשה על יעקב הליכה זו שיודע הי׳ שהולך לגלות ע״כ כתיב ויקם נדרש להזדרז ולילך. וע׳ לעיל י״ט ל״ה: וישאו בני ישראל את יעקב אביהם. בהלוכו למצרים השפיל דעתו. וע״כ לא עצר כח לילך בעצמו: בעגלות אשר שלח פרעה. אחר שהודיע יעקב לבניו דבר ה׳ לילך לשבת למצרים עד עת קץ הודיעו בניו לו ג״כ כי כך גזר פרעה על יוסף שלא ישלח תבואה לא״י כ״א להביאם מצרימה. ולב מלך ביד ה׳: בנותיו ובנות בניו. פרש״י יוכבד ושרח. והפלא לומר שבני יעקב לא הולידו כולם רק זכרים ולא נקבות. אלא נראה דגם המה הולידו הרבה נקבות אלא שלא היו בכלל שבעים נפש. ולא עוד אלא דיעקב עצמו היו לו עוד בנות מנשיו כמשמעות הכתוב לעיל ל״ה ויקומו כל בניו וכל בנותיו אלא שלא נזכרו בשמם משום שלא הי׳ בהם ענין נוגע לאומה ישראלית כמו שאירע ע״י דינה ואל תתמה שהרי גם בא״א איכא תנא בב״ב דקמ״א שהי׳ לו בת. ולא נזכרה בתורה משום שלא יצא ממנה זכרון בישראל לדורות. וה״נ הי׳ ביעקב אבינו. ולא תקשה ממה שכתוב כל הנפש הבאה לבית יעקב שבעים דודאי הי׳ יותר משבעים. אלא שבעים אלו היו מכוונים נגד שבעים שרי אוה״ע כמש״כ בשירת האזינו בפסוק בהנחל עליון גוים. וגם היו משונים מטבע שארי ב״א שהרי שמעון ולוי בני י״ג הרגו עיר ומלואה אע״ג שהיו כמה אנשים שלא מלו עצמם כמש״כ לעיל שם ל״ד כ״ד. וער ואונן נשאו אשה להוליד וכן פרץ הוליד בני ז׳ וח׳ ודינה בת שש כבר היתה ראויה לאיש לרדוף אחריה וכן היו כל שבעים נפש. משא״כ שארי בנים שהולידו לא היו אלא כשארי ב״א. ע׳ מש״כ להלן מ׳ כ״ג בבני מנשה: וכל זרעו. הוסיף בזה דור מאוחר מב״ב וכדאיתא ביבמות ד״ע אין לי אלא בנים זרעה וזרע זרעה מנין ת״ל וזרע אין לה. הרי אפי׳ כמה דורות בכלל זרע. וגם כאן לשון וכל זרעו משמע הכי ועדיין אינו מדוקדק כפל וכל זרעו. הרי כתיב במקרא הקודם וכל זרעו אתו אלא נכלל בזה תלמידיו שלמדם תורה וכמש״כ להלן מ״ח י״ט בפסוק וזרעו יהיה מלא הגוים: הביא אתו מצרימה. בניו ובני בניו באו אתו מעצמם שהרי מצווים היו מפי הגבורה לרדת מצרים. ושיהא מקוים בהם כי גר יהיה זרעך וגו׳ אבל בנותיו ובנות בניו ותלמידיו לא היו מצווים ע״ז ויכולים היו לינשא לאחרים בארץ כנען. אבל יעקב הביאם אתו מצרימה לשמרם ולהשגיח עליהם כ״ז שהי׳ אפשר: בכור יעקב ראובן. לא מנה הכתוב כסדר בני יעקב כמו לעיל ל״ה. ולא מנה אלא בני ראובן בני שמעון. וא״כ למאי כתיב בכור יעקב ראובן ואפי׳ אם רצה הכתוב לייחס את ראובן הי׳ ראוי לכתוב בני ראובן בכור יעקב חנוך כמו שכתוב בפ׳ במדבר אלא יש בזה ענין שיבואר בזה כמה בלבולים בפרשה. היינו מה שמנה שלשים ושלש בני לאה. ולבסוף במקרא כ״ו מונה כל נפש ששים ושש. ואם בני לאה שלשים ושלש ש״ה ששים ושבע. גם בעיקר השלמה לשבעים נפש יש דעות שונות כידוע באגדה ובמדרש. והנראה דהבכורה נחשב לשנים מש״ה בהיותם יוצאים מא״י נחשב ראובן הבכור לשנים ובזה נשלם המנין של שלשים ושלש בני לאה ובבואם למצרים שהי׳ עיקר הנהגה ביד יוסף נחשב יוסף לשנים ובני לאה לשלשים ושנים וע״ע להלן ובריש ס׳ שמות א׳ ה׳ עכ״פ פי׳ הבאים מצרימה שמתחילים לבא מצרימה: ויהיו בני פרץ וגו׳. לא כתיב בני פרץ כמו להלן בני בריעה. אלא ללמדנו דבשביל שמתו ער ואונן היו בני פרץ חצרון וחמול למלאות מספר בני יהודה חמשה: כל נפש בניו ובנותיו. וכן כתיב בבני רחל ובבני בלהה משא״כ בבני זלפה. ולדברינו שהיו לכולם עוד בנות אלא לא באו בסכום שבעים נפש מש״ה כתיב כל נפש שהי׳ להם לא נחשב אלא כך. אבל זלפה לא הי׳ לה באמת יותר באותה שעה מש״ה לא כתיב כך: הבאה ליעקב מצרימה. שעומדת לבא למצרים ואז ירד ראובן מבכורתו ונמנה כל נפש ששים ושש: ובני יוסף וגו׳. לפי סדר המקרא הקודם שמונה הבנים עם בניהם יחד ששים ושש. א״כ כאן הי׳ ראוי לכתוב ובמצרים היו נפש שלש. והכי מיבעי. ויוסף יולד לו במצרים מנשה ואפרים נפש שלש. אלא בא לרמז שלא נחשב אותו בשוה עם בניו. אלא הוא בפ״ע שנים. ובניו שנים ובזה נשלם כל הנפש שבאה כבר שבעים והיינו משום שבמצרים נחשב הבכורה ליוסף. והנה כמו שכתב הרמב״ן כ״פ די״ב שבטים פעם נחשב שבט לוי בכלל ואז נחשב מנשה ואפרים לאחד. ופעם להיפך. רק לעולם יש להם בכונה פרטית מספר שנים עשר שבטי יה. כך שבעים נפש פעם נשלם כה ופעם כה: וירא אליו. כבר עמד ע״ז הרמב״ן ראיה זו מה היא. וכן לשון המקרא ויבך על צואריו עוד צריך ביאור. ועיקר משמעות הכתוב שרק יוסף בכה ולא יעקב הוא פלא. ורש״י כ׳ בשם מדרש חז״ל שיעקב קרא אז ק״ש גם זה צריך ביאור וכי לא הי׳ יכול לכוין השעה של ק״ש שלא בעת ראות פני יוסף אבל כ״ז ניתן ללמדנו על דרשת ת״י וטקיס יוסף וכו׳ וקדם דאשתמודעי׳ אבוי סגד לי׳ ואתחייב למיהוי שנוי קטיען ותהא ואתחמי לי׳ ורכן על פריקת צווריה וברא על צוורי׳ תוב על דסגד לי׳. וכך הענין שיוסף תקע עצמו לדבר החלום שעתיד השמש להשתחוות לו. והוא אביו. והרבה להשתדל ע״ז עד כה ולא עלה בידו כמש״כ לעיל. ע״כ עלה בדעתו שיבא לקראתו בבגדי מלוכה ומכש״כ לפי מה שכתוב בסה״י שפרעה שלח לו הכתר. והי׳ סבור יוסף שיעקב יכירנו מ״מ וישתחוה לו מפני כבוד המלוכה. או אפי׳ אם לא יכיר אותו ויהי סבור שהוא פרעה וישתחוה לו. יהא בזה האופן מתקיים החלום. אבל באמת לא הכירו יעקב מתחלה וכסבור שהוא פרעה והשתחוה לו שהרי כבר נודע לו שפרעה גזר שיבואו לשם ויהיו משועבדים אליו. ואח״כ הראה עצמו יוסף לאביו והי׳ לאביו תרעומת בלבו עליו כי אע״ג שיעקב שמר דבר החלום ולא התקנא בו. מ״מ לא באופן שיוסף עצמו יהא גורם לדבר להשפיל את אביו לפניו. ע״כ מה עשה להסיח דעתו כרגע קרא ק״ש בדביקות ואהבת ה׳ שיש בזה כח להסיח דעת מכל דברי עוה״ז : אמותה הפעם אחרי ראותי את פניך. באשר נתיירא יעקב שלא יענש יוסף בקיצור ימים וימות בעוד יעקב חי כדאי׳ בקידושין דל״ג כל ת״ח שאינו עומד מפני רבו כו׳ ואינו מאריך ימים כו׳. ע״כ התפלל ואמר ליוסף אמותה הפעם אחרי ראותי את פניך כי עודך חי. כלומר יהי רצון שאמות בעודני רואה את פניך כי עודך חי: ויאמר יוסף וגו׳. כל הספור נראה כפול שאמר יוסף שיעשה כך. ואח״כ מספר הכתוב שעשה כך בפרטות והי׳ יכול לכתוב ויעש יוסף ואחיו כן ויאמר פרעה אל יוסף וגו׳. אבל באמת משונה הלשון שעשה הוא ואחיו ממה שאמר יוסף לעשות ע״כ יש לדקדק ולהבין עומק הדברים. והנה אמר יוסף אעלה משמעו במקום שאין אנשים נכנסין לפרעה זולת הוא לבדו. והוא בעלית פרעה וכך הי׳ סבור יוסף לעשות מטעם שיבואר: ואגידה לפרעה. לבד דברים המפורשים הגיד ענין השייך לזה. ואמרה. אלו דברים השייכים להודיע לאחיו כי כן יאמר באו אלי. לשון ביאה אל האדם משמעו בשני פנים. א׳ שהאורח בא לביתו וחצרו ממש. אע״ג שאין תכלית ביאתו בשבילו. ב׳ שבא לעיר בשבילו אפילו עומד במקום אחר. והנה יוסף ידע שפרעה אמר אליו שיבואו אחיו ובתיהם אליו היינו בשביל פרעה לרשותו. ואע״ג שלא הי׳ יכול להכריחם לכך כמו שביארנו לעיל מ״ה י״ט. מ״מ אחר שבאמת באו המה וכל בתיהם עם בקרם וצאנם יוכל להיות שיחליט פרעה שבאו אליו לאיזה שירות וא״כ יושיבם פרעה במקום שיראה לפי צורך המלוכה וא״כ היאך יוכל יוסף לומר שבאו בשבילו ע״כ הי׳ מחשב להעלים מפרעה שכבר באו לארץ גושן וא״כ יהא פרעה סבור שמה שיוסף אומר באו אלי. היינו שנכנסו עתה לביתו וחצירו. ומזה הטעם לא יכול יוסף לבקש שישבו בגשן באשר הוא מחויב לחוש לטובת המדינה. ומי יודע מה בלב פרעה להשתמש בם. ואולי דעתו להושיבם במקומות מפוזרים לטובת המדינה. ע״כ לא מצא עצה כ״א להודיע לפרעה בתורת ספור: והאנשים רועי צאן. והודיע לאחיו תכלית הודעה זו לפרעה כי יהיו תועבת מצרים וממילא יגזור פרעה מעצמו שישבו בארץ גושן מקום שאין שם עיקר הישוב של מצרים: כי אנשי מקנה היו. מכבר בשנים שעברו דבכלל מקנה כל בהמה ביתיות כמבואר להלן מ״ז י״ז סוסים וחמורים וגמלים. וזה לא היה לבזיון כמו רועי צאן ורצה יוסף למעט כל האפשר להבזות את אחיו ובית אביו בעיני פרעה לומר שעיקר תולדותם המה פחותי ערך ע״כ יאמר כי אנשי מקנה היו ובהמשך הזמן ירדו ממעמדם ונשארו רועי צאן: אנשי מקנה היו. אינם צריכים לבזות א״ע ולומר שהם רועי צאן עתה שהרי כבר ידע פרעה מדבר יוסף: ועד עתה. שירדנו ממעמדנו: גם אנחנו. שאנו ירודים אבל היינו במעלת אנשי מקנה: גם אבותינו. שהיו אנשים גדולים כל ימיהם: בעבור תשבו וגו׳. הזהירם שלא יבקשו בפירוש לשבת בארץ גושן. שלא יהיה מוקשה בעיני פרעה מאין ידעו טיב ארץ גשן והלא עדיין המה בית יוסף אלא ממילא תשבו בארץ גושן שמעצמו יצוה פרעה כן: כי תועבת מצרים וגו׳. ולא ירצה להושיבכם במקום עיקר הישוב. כך עלה בדעת יוסף לסבב הדבר להגיע לתכלית המבוקש לשבת בדד. אע״ג שיהיה באופן שיהיו אחיו ובית אביו לבוז מחמת זה בעיני פרעה. מ״מ הכל כדאי כדי להגיע לזה התכלית הנחוץ לשמירת קדושת ישראל. והי׳ עיקר רצון יוסף לומר לפרעה לשון באו אלי. כדי שיהא רואה אם יקפיד פרעה על אמרו שבאו לצרכו אז יבאר כונת דבריו אלה שבאו לביתו. וא״כ לא יהא יכול לבקש לא הוא ולא אחיו ישיבת גושן. אלא באופן שיהא ענינם מתועב בעיני פרעה וירחיקם פרעה ויושיבם בגושן. ואח״כ מספר הכתוב כי הקב״ה היסב את הענין שלא היו מגיעים לזה משום בזיון אלא בדרך כבוד כאשר יבואר:
