א וַיִּסַּ֤ע יִשְׂרָאֵל֙ וְכָל־אֲשֶׁר־ל֔וֹ וַיָּבֹ֖א בְּאֵ֣רָה שָּׁ֑בַע וַיִּזְבַּ֣ח זְבָחִ֔ים לֵאלֹהֵ֖י אָבִ֥יו יִצְחָֽק׃ ב וַיֹּ֨אמֶר אֱלֹהִ֤ים ׀ לְיִשְׂרָאֵל֙ בְּמַרְאֹ֣ת הַלַּ֔יְלָה וַיֹּ֖אמֶר יַעֲקֹ֣ב ׀ יַעֲקֹ֑ב וַיֹּ֖אמֶר הִנֵּֽנִי׃ ג וַיֹּ֕אמֶר אָנֹכִ֥י הָאֵ֖ל אֱלֹהֵ֣י אָבִ֑יךָ אַל־תִּירָא֙ מֵרְדָ֣ה מִצְרַ֔יְמָה כִּֽי־לְג֥וֹי גָּד֖וֹל אֲשִֽׂימְךָ֥ שָֽׁם׃ ד אָנֹכִ֗י אֵרֵ֤ד עִמְּךָ֙ מִצְרַ֔יְמָה וְאָנֹכִ֖י אַֽעַלְךָ֣ גַם־עָלֹ֑ה וְיוֹסֵ֕ף יָשִׁ֥ית יָד֖וֹ עַל־עֵינֶֽיךָ׃ ה וַיָּ֥קָם יַעֲקֹ֖ב מִבְּאֵ֣ר שָׁ֑בַע וַיִּשְׂא֨וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֜ל אֶת־יַעֲקֹ֣ב אֲבִיהֶ֗ם וְאֶת־טַפָּם֙ וְאֶת־נְשֵׁיהֶ֔ם בָּעֲגָל֕וֹת אֲשֶׁר־שָׁלַ֥ח פַּרְעֹ֖ה לָשֵׂ֥את אֹתֽוֹ׃ ו וַיִּקְח֣וּ אֶת־מִקְנֵיהֶ֗ם וְאֶת־רְכוּשָׁם֙ אֲשֶׁ֤ר רָֽכְשׁוּ֙ בְּאֶ֣רֶץ כְּנַ֔עַן וַיָּבֹ֖אוּ מִצְרָ֑יְמָה יַעֲקֹ֖ב וְכָל־זַרְע֥וֹ אִתּֽוֹ׃ ז בָּנָ֞יו וּבְנֵ֤י בָנָיו֙ אִתּ֔וֹ בְּנֹתָ֛יו וּבְנ֥וֹת בָּנָ֖יו וְכָל־זַרְע֑וֹ הֵבִ֥יא אִתּ֖וֹ מִצְרָֽיְמָה׃ ח וְאֵ֨לֶּה שְׁמ֧וֹת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֛ל הַבָּאִ֥ים מִצְרַ֖יְמָה יַעֲקֹ֣ב וּבָנָ֑יו בְּכֹ֥ר יַעֲקֹ֖ב רְאוּבֵֽן׃ ט וּבְנֵ֖י רְאוּבֵ֑ן חֲנ֥וֹךְ וּפַלּ֖וּא וְחֶצְר֥וֹן וְכַרְמִֽי׃ י וּבְנֵ֣י שִׁמְע֗וֹן יְמוּאֵ֧ל וְיָמִ֛ין וְאֹ֖הַד וְיָכִ֣ין וְצֹ֑חַר וְשָׁא֖וּל בֶּן־הַֽכְּנַעֲנִֽית׃ יא וּבְנֵ֖י לֵוִ֑י גֵּרְשׁ֕וֹן קְהָ֖ת וּמְרָרִֽי׃ יב וּבְנֵ֣י יְהוּדָ֗ה עֵ֧ר וְאוֹנָ֛ן וְשֵׁלָ֖ה וָפֶ֣רֶץ וָזָ֑רַח וַיָּ֨מָת עֵ֤ר וְאוֹנָן֙ בְּאֶ֣רֶץ כְּנַ֔עַן וַיִּהְי֥וּ בְנֵי־פֶ֖רֶץ חֶצְר֥וֹן וְחָמֽוּל׃ יג וּבְנֵ֖י יִשָׂשכָ֑ר תּוֹלָ֥ע וּפֻוָּ֖ה וְי֥וֹב וְשִׁמְרֽוֹן׃ יד וּבְנֵ֖י זְבוּלֻ֑ן סֶ֥רֶד וְאֵל֖וֹן וְיַחְלְאֵֽל׃ טו אֵ֣לֶּה ׀ בְּנֵ֣י לֵאָ֗ה אֲשֶׁ֨ר יָֽלְדָ֤ה לְיַעֲקֹב֙ בְּפַדַּ֣ן אֲרָ֔ם וְאֵ֖ת דִּינָ֣ה בִתּ֑וֹ כָּל־נֶ֧פֶשׁ בָּנָ֛יו וּבְנוֹתָ֖יו שְׁלֹשִׁ֥ים וְשָׁלֹֽשׁ׃ טז וּבְנֵ֣י גָ֔ד צִפְי֥וֹן וְחַגִּ֖י שׁוּנִ֣י וְאֶצְבֹּ֑ן עֵרִ֥י וַֽאֲרוֹדִ֖י וְאַרְאֵלִֽי׃ יז וּבְנֵ֣י אָשֵׁ֗ר יִמְנָ֧ה וְיִשְׁוָ֛ה וְיִשְׁוִ֥י וּבְרִיעָ֖ה וְשֶׂ֣רַח אֲחֹתָ֑ם וּבְנֵ֣י בְרִיעָ֔ה חֶ֖בֶר וּמַלְכִּיאֵֽל׃ יח אֵ֚לֶּה בְּנֵ֣י זִלְפָּ֔ה אֲשֶׁר־נָתַ֥ן לָבָ֖ן לְלֵאָ֣ה בִתּ֑וֹ וַתֵּ֤לֶד אֶת־אֵ֙לֶּה֙ לְיַעֲקֹ֔ב שֵׁ֥שׁ עֶשְׂרֵ֖ה נָֽפֶשׁ׃ יט בְּנֵ֤י רָחֵל֙ אֵ֣שֶׁת יַֽעֲקֹ֔ב יוֹסֵ֖ף וּבִנְיָמִֽן׃ כ וַיִּוָּלֵ֣ד לְיוֹסֵף֮ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַיִם֒ אֲשֶׁ֤ר יָֽלְדָה־לּוֹ֙ אָֽסְנַ֔ת בַּת־פּ֥וֹטִי פֶ֖רַע כֹּהֵ֣ן אֹ֑ן אֶת־מְנַשֶּׁ֖ה וְאֶת־אֶפְרָֽיִם׃ כא וּבְנֵ֣י בִנְיָמִ֗ן בֶּ֤לַע וָבֶ֙כֶר֙ וְאַשְׁבֵּ֔ל גֵּרָ֥א וְנַעֲמָ֖ן אֵחִ֣י וָרֹ֑אשׁ מֻפִּ֥ים וְחֻפִּ֖ים וָאָֽרְדְּ׃ כב אֵ֚לֶּה בְּנֵ֣י רָחֵ֔ל אֲשֶׁ֥ר יֻלַּ֖ד לְיַעֲקֹ֑ב כָּל־נֶ֖פֶשׁ אַרְבָּעָ֥ה עָשָֽׂר׃ כג וּבְנֵי־דָ֖ן חֻשִֽׁים׃ כד וּבְנֵ֖י נַפְתָּלִ֑י יַחְצְאֵ֥ל וְגוּנִ֖י וְיֵ֥צֶר וְשִׁלֵּֽם׃ כה אֵ֚לֶּה בְּנֵ֣י בִלְהָ֔ה אֲשֶׁר־נָתַ֥ן לָבָ֖ן לְרָחֵ֣ל בִּתּ֑וֹ וַתֵּ֧לֶד אֶת־אֵ֛לֶּה לְיַעֲקֹ֖ב כָּל־נֶ֥פֶשׁ שִׁבְעָֽה׃ כו כָּל־הַ֠נֶּפֶשׁ הַבָּאָ֨ה לְיַעֲקֹ֤ב מִצְרַ֙יְמָה֙ יֹצְאֵ֣י יְרֵכ֔וֹ מִלְּבַ֖ד נְשֵׁ֣י בְנֵי־יַעֲקֹ֑ב כָּל־נֶ֖פֶשׁ שִׁשִּׁ֥ים וָשֵֽׁשׁ׃ כז וּבְנֵ֥י יוֹסֵ֛ף אֲשֶׁר־יֻלַּד־ל֥וֹ בְמִצְרַ֖יִם נֶ֣פֶשׁ שְׁנָ֑יִם כָּל־הַנֶּ֧פֶשׁ לְבֵֽית־יַעֲקֹ֛ב הַבָּ֥אָה מִצְרַ֖יְמָה שִׁבְעִֽים׃ כח וְאֶת־יְהוּדָ֞ה שָׁלַ֤ח לְפָנָיו֙ אֶל־יוֹסֵ֔ף לְהוֹרֹ֥ת לְפָנָ֖יו גֹּ֑שְׁנָה וַיָּבֹ֖אוּ אַ֥רְצָה גֹּֽשֶׁן׃ כט וַיֶּאְסֹ֤ר יוֹסֵף֙ מֶרְכַּבְתּ֔וֹ וַיַּ֛עַל לִקְרַֽאת־יִשְׂרָאֵ֥ל אָבִ֖יו גֹּ֑שְׁנָה וַיֵּרָ֣א אֵלָ֗יו וַיִּפֹּל֙ עַל־צַוָּארָ֔יו וַיֵּ֥בְךְּ עַל־צַוָּארָ֖יו עֽוֹד׃ ל וַיֹּ֧אמֶר יִשְׂרָאֵ֛ל אֶל־יוֹסֵ֖ף אָמ֣וּתָה הַפָּ֑עַם אַחֲרֵי֙ רְאוֹתִ֣י אֶת־פָּנֶ֔יךָ כִּ֥י עוֹדְךָ֖ חָֽי׃ לא וַיֹּ֨אמֶר יוֹסֵ֤ף אֶל־אֶחָיו֙ וְאֶל־בֵּ֣ית אָבִ֔יו אֶעֱלֶ֖ה וְאַגִּ֣ידָה לְפַרְעֹ֑ה וְאֹֽמְרָ֣ה אֵלָ֔יו אַחַ֧י וּבֵית־אָבִ֛י אֲשֶׁ֥ר בְּאֶֽרֶץ־כְּנַ֖עַן בָּ֥אוּ אֵלָֽי׃ לב וְהָאֲנָשִׁים֙ רֹ֣עֵי צֹ֔אן כִּֽי־אַנְשֵׁ֥י מִקְנֶ֖ה הָי֑וּ וְצֹאנָ֧ם וּבְקָרָ֛ם וְכָל־אֲשֶׁ֥ר לָהֶ֖ם הֵבִֽיאוּ׃ לג וְהָיָ֕ה כִּֽי־יִקְרָ֥א לָכֶ֖ם פַּרְעֹ֑ה וְאָמַ֖ר מַה־מַּעֲשֵׂיכֶֽם׃ לד וַאֲמַרְתֶּ֗ם אַנְשֵׁ֨י מִקְנֶ֜ה הָי֤וּ עֲבָדֶ֙יךָ֙ מִנְּעוּרֵ֣ינוּ וְעַד־עַ֔תָּה גַּם־אֲנַ֖חְנוּ גַּם־אֲבֹתֵ֑ינוּ בַּעֲב֗וּר תֵּשְׁבוּ֙ בְּאֶ֣רֶץ גֹּ֔שֶׁן כִּֽי־תוֹעֲבַ֥ת מִצְרַ֖יִם כָּל־רֹ֥עֵה צֹֽאן׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

ברכת אשר

אשר וסרטיל

פסוק א:
"...ויבא בארה שבע, ויזבח זבחים" וגו'. ולא ידעתי, למה המתין בזביחה זו עד בואו באר־שבע. כלום לא היה יכול לעשות זאת בחברון, מקום מושבו (לז, יד)? וכמובן הוא הדין באשר להמשך, וביחוד ללקיחת הנשים והטף בעגלות ולקיחת המקנה והרכוש, והרי כל זה היה לכאורה בחברון, ולא בבאר־שבע. (פ' ויגש תשס"א)
פסוק א:
ושמא יש רמז לתשובה בדברי רשב"ם ע"א כלומר בבאר־שבע כבר הוקם מזבח בעבר (ע"י יצחק), מה שאין כן בחברון. (פ' ויגש תשס"א) ור' רמב"ן על אתר.
פסוק א:
רש"י ד"ה לאלהי אביו יצחק, חייב אדם בכבוד אביו יותר מכבוד זקנו, לפיכך תלה ביצחק ולא באברהם. ע"כ. והוא מבראשית רבה (צד, ה), אמר ר' יוחנן וכו'. ועל דרשה זו מסתמך רמ"א (יו"ד סי' רמ, כד), בניגוד למהר"י קולון (שורש מד). על נושא זה דברתי כשהבנים הכניסו ספר תורה בגני טל, בזאת חנוכה התשנ"א, לע"נ סביהם וסבתותיהם הי"ד, אותם לא הכירו כלל.
פסוק א:
ולא ידעתי טעמו של הגר"א (בס"ק לד) המבחין בין בני בנים לבני בנות, שהללו אינן חייבות בכבוד זקניהן, עד ששמתי לב שלהלן (פס' ז) חסר ענין בני בנות כשכל דרגות הקירבה הישירה האחרות נמנות. ואולי ראה הגר"א בזה רמז לדבריו. (פ' ויגש תשנ"א)
פסוק א:
וראה בביאור הגר"א (שם אות לד) המסתמך על בראשית רבה הנזכר. (פ' ויגש תשנ"ג) ור' תורה תמימה על אתר שלפי הגר"א "בני בנות אינם כבנים" ושם הביא ראיה מכמה גמרות ש"גם בני בנות הרי הם כבנים". והוסיף שקרוב לומר שהגמרא חולקת בזה על המדרש רבה. וכן העלה בשו"ת תורה לשמה סי' רכא, וכתב שלענין פסק הלכה אזלינן בתר תלמודא דידן. וכן פסק הגר"ש קלוגר בשו"ת טוב טעם ודעת מהדו"ק סי' ריג.
פסוק א:
ושאלני חזי שי' ואח"כ עמנואל שי' מן "אתה ואביך חייבים בכבודי" שרש"י מביא בס' ויקרא (יט, ג ד"ה אני ה' וגו'). (פ' ויגש תשנ"ד)
פסוק א:
ולפי פשוטו אפשר לומר שתלה דווקא ביצחק אביו משום שלא הורשה לצאת את הארץ, ולכאורה גם הוא (יעקב) לא רצה לצאתה. וראה "העמק דבר". (פ' ויגש תשנ"ח)
פסוק ב:
רש"י ד"ה יעקב יעקב, לשון חיבה. וקשה לי שאין רש"י מנסה לפרש את עצם השימוש בשם יעקב במקום ישראל הבא אמנם ברישא של פס' זה, והרי למעלה (לב, כט) נאמר "לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל". (פ' ויגש תשמ"ג) ורמב"ן כתב: קראו יעקב לרמוז כי עתה לא ישור עם אלהים ועם אנשים ויוכל (ע"פ לב, כט), אבל יהיה בבית עבדים עד שיעלנו גם עלה, כי מעתה הגלות תתחיל בו.
פסוק ב:
ור' לעניין זה - לאמור למעלה (לב, כט; לה, י) - "העמק דבר" כאן. (פ' ויגש תשנ"ח)
פסוק ב:
"במראת הלילה". והרי זה לכאורה דרך נבואה. שונה ופחותה מן הרגיל. למה? (פ' ויגש תשמ"ה)
פסוק ד:
"...על עיניך". מתרגם אונקלוס: עינך, לשון יחיד. ולא אדע, מדוע. (פ' ויגש תשס"ד)
פסוק ד:
רש"י ד"ה ואנכי אעלך, הבטיחו להיות נקבר בארץ. מסתבר שרש"י מבקש להסביר, למה בסיפא יעקב הוא סביל, ואלו ברישא הוא פעיל - "ארד עמך". (פ' ויגש תשמ"ה)
פסוק ה:
"...ואת נשיהם" וגו'. משום מה אין הכתוב מונה אותן בשמותיהן ולכאורה - משום שאינן מיוצאי ירך יעקב וכך אע"פ שמעולם לא נמנע אדם מלקרוא לכלתו בתי. ולכאורה מכאן קשה על דברי הדרשן האומר שבני יעקב נשאו לנשים את התאומות שנולדו עמהן, כי את אלה הרי היה צריך למנות בשם, ורק אם לא נשואין, אפשר לומר שכולן מתו לפני הירידה למצרים. (פ' ויגש תשנ"ו) ור' נחלת יעקב שאחר שמתו תאומות אלו, נשאו בני יעקב נשים אחרות משאר אומות ולא נמנו בין יורדי מצרים כי לא היו יוצאי ירך יעקב. ור' מש"כ למעלה (לז, לה) ולהלן (מו, כו; מז, ז).
פסוק ו:
רש"י ד"ה אשר רכשו בארץ כנען, אבל מה שרכש בפדן ארם, נתן הכל לעשו בשביל חלקו במערת המכפלה וכו'. וקשה לי מנין הזלזול הזה בנכסי חו"ל, ואימתי חיסלם? בסוכות ובשכם עדיין היו עמו, ואימתי נפגש בשניה עם עשו אחיו בדרך לא"י, חוץ מבשעת קבורת יצחק (לה, כט). ולכאורה צריך לומר שדבר זה נעשה באותה ההזדמנות, אלא שגם זה קשה, כי הנה יעקב כבר בן מאה ועשרים שנה, ועד אז באמת הפריד במשך כל השנים בין נכסי א"י ונכסי חו"ל? (פ' ויגש תשמ"ה)
פסוק ו:
וראה רש"י להלן (נ, ה ד"ה אשר כריתי לי) "ועוד מדרשו" וכו', משמע שאכן נעשתה העסקה בשעת קבורת יצחק. (פ' ויחי תשמ"ז) ור' באר בשדה שם שיעקב הביא לעשו כל מה שהביא מבית לבן, כי לא רצה ליהנות מנכסי חוצה לארץ, שבזה ידע פרעה כמה מאוסה היתה חוץ־לארץ בעיניו, וכמה קשה עליו להיקבר שם.
פסוק ו:
ואמנם, יוצא שהאבות שילמו בשביל המערה פעמיים, ויורשי המוכרים אינם שמים לב. (פ' ויגש תשנ"ה)
פסוק ז:
רש"י ד"ה ובנות בניו, סרח בת אשר ויוכבד בת לוי. ע"כ. וקשה לי שאין רש"י מפרש ביטוי הרבה יותר קשה באותו פס' - "בנותיו", וראה "דעת זקנים מבעלי התוספות" שכתבו: וקשיא דבניו ניחא, אלא בנותיו מאן נינהו, שהרי לא נכנסו מבנותיו למצרים כי אם דינה, שהתאומות מתו? ושמא י"ל דכלותיו קרי בנותיו. אך קשיא לי... ושמא רצה לומר דינה ובת לוי ובנות בנים הכי הן כבנות. וראב"ע כתב שאלו דינה ושפחות קטנות שעלו עמה. ורמב"ן כתב שכשהכתוב מדבר ביחוסי הרבים, יאמר ביחיד לשון רבים. (פ' ויגש תש"מ)
פסוק ז:
ולגופו של הכתוב קשה, כיצד זה שכה מעט היו הבנות שנולדו בדור השלישי בבית יעקב. ובאשר לדור השני, ראה רש"י להלן (כו). (פ' ויגש תשנ"ג) ור' מש"כ להלן (פס' כו).
פסוק ז:
ועוד קשה. כיצד אפשר להבין כאן שמדובר ביוכבד והרי אין היא מוזכרת בכל ס' בראשית, אלא רק בשמות (ו, כ) ובס' במדבר (כו, נט). (פ' ויגש תשנ"ו) ור' רא"ם שיוכבד בת לוי נולדה בין חומות מצרים בעת כניסתם לשם (ר' רש"י להלן טו) ולא נזכר שמה בין יורדי מצרים, כיון שלא נולדה עד כניסתם למצרים, והיא בכלל השבעים שבאו מצרימה.
פסוק ז:
וראה שפתי חכמים (אות פ). (פ' ויגש תשנ"ט)
פסוק ז:
"...וכל זרעו". מסתבר שמונח כולל זה אחר איזכור הבנים ובני הבנים מוסב על הריבעים של יעקב - חצרון וחמול, בני בניו של יהודה (יב) וחבר ומלכיאל, בני בניו של אשר (יז), וקצת תמוה שבעל "העמק דבר" דוחק עצמו לפרש תלמידיו, ר' להלן (מח, יט). ואולי הוא עושה כן משום דברי רש"י להלן (נ, יג). (פ' ויגש תשנ"ט)
פסוק ח:
רש"י ד"ה הבאים מצרימה, על שום השעה קורא להם וכו'. ראה באר יצחק שאף שבאותו זמן שכתב משה את התורה, עברו קרוב למאתיים וחמישים שנה מביאתם מצרימה, בחר הכתוב לשון הווה "הבאים", כדרך המספר שלפעמים מעמיד עצמו בזמן המאורע המסופר. (פ' ויגש תשנ"ח)
פסוק י:
רש"י ד"ה בן הכנענית, בן דינה שנבעלה לכנעני וכו'. וקשה לי, איזה פירוש הוא זה, והרי לא בן כנעני כתוב כאן, וכיצד אפשר לקרוא לדינה כנענית משום שנבעלה לכנעני, ולא מצינו כזה.
פסוק י:
ועוד, למעלה (מא, מה) מובא בדעת זקנים שיצאה מזה אסנת, והדבר מיוחס שם לרש"י בפ' וישלח, אך לא מצאתי כן.
פסוק י:
שם. ...לא היתה דינה רוצה לצאת עד שנשבע לה שמעון שישאנה. והוא ע"פ בראשית רבה. ודברי הדרשן קשים. (א) והרי הם אח ואחות מאב ואם? (ב) כיוון ששמעון ולוי הרגו את כל אנשי העיר, עם מי ביקשה להישאר? (פ' ויגש תשמ"ד, תשמ"ח, תשנ"ז) ור' גור אריה שרש"י כאן סתם כדעת רבי עקיבא (בסנהדרין נח ע"א) שאין איסור אחות לבן נח (ומה שסתם רש"י למעלה (כ, יב) כשיטת האוסרים אחות מן האם לבן נח, כך דרכו לסתום כפי השיטה שפשוטי המקראות מתיישבים על פיה - רא"ם). ור' גם מש"כ למעלה (לז, לה).
פסוק יב:
"ויהיו בני פרץ חצרן וחמול". וקשה לי ומה באשר לבניהם של שלה וזרח? (פ' ויגש תשמ"ג)
פסוק יב:
והנה בדברי הימים א' (ב, ו) מונה הכתוב חמישה בני זרח, וצריך לומר שאלה נולדו במצרים אבל בני שלה אינו מונה גם שם. (פ' ויגש תשמ"ז)
פסוק טו:
"...כל נפש בניו ובנותיו שלשים ושלש". כאן איש אינו מעיר לשאלה, מיהן בנותיו של יעקב, ולא כמו למעלה (לז, לה; מו, ז). וראה "דעת זקנים" לפס' ד שאם נפרש "בנותיו" בכלותיו, הרי בפסוקנו אי־אפשר לפרש כן, מכיוון שהנשים לא נמנו במספר האמור "מלבד נשי בני יעקב" (כו), וכאן הרי הן כלולות במספר ל"ג. (פ' ויגש תשנ"ט)
פסוק כו:
"...יוצאי ירך יעקב מלבד נשי בני יעקב, כל נפש ששים ושש". "מלבד" פירושו שהשתים שאכן ירדו למצרים, אינן כלולות במספר ס"ו. והנה גם כאן קשה על דברי המדרש שרש"י הביא למעלה (לז, לה), שהרי לדברי ר' יהודה כל נשי בני יעקב מתו (ר' רש"י לפסוקנו) וממילא אינן נמנות, ולדברי ר' נחמיה, אין מקום למנותן שהרי אינן "יוצאי ירך יעקב", ושוב לא שייך לומר "מלבד".
פסוק כו:
ולענ"ד בשורשן של הקושיות שהעלנו (לפסוקים לז, לה; מו, ז; שם, טו ופסוקנו), עומדת השאלה הגדולה באשר ליחס התמוה שבין בנים ובנות בבית יעקב. בדור הראשון - בת אחת לעומת שנים עשר בנים, ובדור השני - שתי בנות (שרח - מז, יז. ויוכבד - שמות ב, א) לעומת חמישים ושלושה. ויחס זה נשאר תמוה גם אם נקבל את דעת ר' יהודה שתאומות נולדו עם השבטים לפחות בדור השלישי.
פסוק כו:
ונ"ל שהעיקר הוא שאמנם היו והיו בנות בכל הדורות כנגד הבנים, אלא שאין הכתוב מונה אותן אלא אם כן הן מתיחסות במשהו מיוחד - דינה, יוכבד, סרח (ר' מדרשים בנדון) ור' לשון בעל "העמק דבר" למעלה (ז): "והפלא לומר שבני יעקב לא הולידו כולם רק זכרים ולא נקבות" וכו', ועוד קודם לכן (לז, לה) העיר: "ליעקב היו עוד בנות מנשיו... אלא שלא נזכרו בשמן משום שלא היה בהן ענין נוגע לאומה הישראלית" וכו'. ובזה נופלות כל הקושיות. (פ' ויגש תשנ"ט)
פסוק כו:
ור' מה שכתבתי למעלה (לז, לה; מ, ז; שם, טו). (זאת ועוד אמרתי במסיבת בת־המצוה של דבורה שתי', מוצ"ש פ' ויגש תשנ"ט)
פסוק כו:
רש"י ד"ה כל הנפש הבאה ליעקב, ...ואין הבאה זו לשון עבר אלא לשון הווה כמו (אסתר ב, יד) בערב היא באה וכו'. ולרגל עקרונו של רש"י שאין הווה (למעלה כט, ג), הרי זה תמוה. (פ' ויגש תשס"ב)
פסוק כו:
שם. ...ולדברי האומר תאומות נולדו עם השבטים, צריכים אנו לומר שמתו לפני ירידתן למצרים, שהרי לא נמנו כאן. ע"כ. לכאורה עצם התירוץ־ההנחה קשה - כי למה ימותו דווקא כל הנשים הללו? (פ' ויגש תשנ"ג)
פסוק כו:
ור' מה שכתבתי למעלה (פס' ז). ועוד קשה, למה לא יאמר הכתוב כאן: מלבד נשי בני יעקב ובנות בניו, שהרי לגביהן קיימת אותה השאלה. ואף יש לתמוה - עם כל בן נולדה תאומה, ומה נולד עם דינה? (פ' ויגש תשנ"ח)
פסוק כו:
"כל נפש ששים ושש". דומה שחשבון שבעים נפש שירדו הוא כך: יעקב, בני לאה ובניהם ודינה בכלל - 33 (טו), בני זלפה - 16 (יח), בני רחל - 14 (כב), בני בלהה - 7 (כה), הרי זה סך 70 נפש. ונקט כאן הכתוב מספר ממועט "ששים ושש", להבדיל בין הבאים ביחד באותה השעה ובין אלה שכבר ישבו במצרים - יוסף ושני בניו. וכיון שהכתוב מונה את יוצאי ירך יעקב, יצא יעקב מן המנין (ר' רשב"ם על אתר ודעת זקנים לפס' כז). ורש"י (לפס' טו) נקט שאין יעקב מנוי בין השבעים כלל, אלא זו יוכבד שנולדה בין החומות בכניסתן לעיר. (פ' ויגש תשנ"ז)
פסוק כח:
רש"י ד"ה לפניו. בעוד שהפירוש הראשון מבאר "לפניו", בא השני לבאר משמעו של "להורת", וזה לכאורה קשה. (פ' ויחי תשס"ג)
פסוק כט:
רש"י ד"ה ויאסר יוסף מרכבתו, הוא עצמו אסר וכו'. לכאורה היה מקום להוסיף לנמק גם כאן - כי האהבה מקלקלת השורה, כמו שרש"י אומר במקום אחר. (רש"י במדבר כב, כא), כי השנאה מקלקלת את השורה. (פ' ויגש תשנ"ד) וזו לשון המדרש (בראשית רבה נה, יא): אמר רבי שמעון בן יוחאי: אהבה מקלקלת את השורה ושנאה מקלקלת את השורה. אהבה מקלקלת את השורה, דכתיב (בראשית כב, ג): "וישכם אברהם בבוקר ויחבש את חמורו" - ולא היו לו כמה עבדים? אלא אהבה מקלקלת את השורה. ושנאה מקלקלת את השורה, שנאמר (במדבר כב, כא): "ויקם בלעם בבוקר ויחבש את אתונו" - ולא היו לו כמה עבדים? אלא שנאה מקלקלת את השורה. אהבה מקלקלת את השורה, שנאמר (בראשית מו, כט): "ויאסר יוסף מרכבתו ויעל לקראת ישראל אביו" - וכי לא היו ליוסף כמה עבדים? אלא אהבה מקלקלת את השורה. אמר רבי שמעון בן יוחאי: תבוא חבישה ותעמוד על חבישה... תבוא אסירה שאסר יוסף לכבוד אביו ותעמוד על אסירה של פרעה שהיה הולך לרדוף את ישראל. והוסיפה נחמה ליבוביץ בעיונים לספר שמות עמ' 187: מה משמעות הדברים? האם ידע אברהם שעליו להתגבר על בלעם העתיד לקום לאויב על ישראל? וכי ידע יוסף בכבדו את אביו שעליו לנצח את פרעה הרשע? לא זו כוונת חז"ל. אלא שמעשה המצוה שנעשה אי פעם - אינו הולך לאיבוד. וכוח האהבה עתיד לנצח את כוחות השנאה. והוסיפה שם כי בכל ארבעת המקומות רש"י לקח מדברי חז"ל רק את הדרוש לפירוש הפסוק.
פסוק כט:
"ויפל על צואריו ויבך על צואריו עוד". מכאן ראיה שלמעלה (מה, יד) אין דורשים הדרשה על שני המקדשות שעתידין להיות בחלקו של בנימין על שום לשון הרבים, אלא כמבואר שם בשפתי חכמים (אות ב). (פ' ויחי תשנ"א)
פסוק כט:
ושם בשפתי חכמים שבחומש "המאור" (אות ג) כתוב: כלו' לא מלשון הרבים אלא מלשון צואר דורש הדרשן, שהרי ביחס לבכי האחים נאמר (מה, טו) "ויבך עליהם". אבל עדיין קשה שהרי גם כאן בא לשון צואר! (פ' ויגש תשנ"ג)
פסוק כט:
ועוד קשה, למה אינו דורש גם כאן לשון הרבים כמו שם, אלא אם כן נאמר ששם לא לשון הרבים הוא הבסיס לדרשה. (פ' ויגש תשנ"ג)
פסוק כט:
ור' מה שכתבתי שם. (פ' ויגש תשנ"ו)
פסוק כט:
ולמתפללים כראוי צריך להיות קשה, כיצד זה הפריע יוסף את אביו בשעת אמירת קריאת שמע (ועכ"פ, ר' העמק דבר על אתר) ולמה לא המתין יוסף עד שיסיים יעקב? (פ' ויגש תשנ"ח)
פסוק כט:
רש"י ד"ה ויבך על צואריו עוד, ...אבל יעקב לא נפל על צוארי יוסף ולא נשקו. ואמרו רבותינו שהיה קורא את שמע. ע"כ. מכיוון שדרשה זו קשה לי, חיפשתי מקורה וראיתי שרבים חיפשו לפני ולא מצאו אלא מימי הגאונים (תשובת הגאונים סי' מה תשובה לח בשם מר רב יהודאי גאון ז"ל). לענ"ד, הן אם מדובר בקריאת שמע של שחרית הן בזו של ערבית, קשה להניח שנפגשו דוקא עם הנץ החמה או עם צה"כ שאינם זמנים מתאימים לתנועת שיירה. וכלום יצא יעקב אבינו ע"ה למצרים עם שעון־עצר ביד, ובדיוק כשהגיעה שיירת יוסף (השוה המדרשים המובאים בתורה שלמה סי' קעג וקעה) הגיע זמן קריאת שמע? ואפילו אם יעקב אבינו ע"ה דייק ביותר ואף האריך בה מאד, כיצד זה שלא החזיר ליוסף שום סימן חיבה אחר סיום קריאת שמע? והרי יוסף בכה "עוד" - "לשון הרבות בכיה", כדברי רש"י. וזה שיוסף לא אמר קריאת שמע באותה השעה הוא פשוט, שהרי עסק במצוה (כיבוד אב ואם), וממילא פטור.
פסוק כט:
ובמקצת דומה דרשה זו למאמרי חז"ל על התבטאות האבות בשעת התרגשות אישית־פרטית דווקא, השוה למשל לעיל מה, יד. וזכורני שלידידי ר' אברהם וולף ז"ל היתה בנדון שיטה - חז"ל מבקשים להראות גדולת האבות.
פסוק כט:
ושמא כאן כוונת הדרשן ללמדנו להעמיד דיוק בקיום מצוות מעל התרחשות משפחתית? (פ' ויגש תשמ"ה, תשמ"ח, תשנ"ח, תשנ"ט) ור' מש"כ למעלה (כט, יא; מה, יד) ור' גור אריה שכאשר בא יעקב וראה את יוסף בנו מלך, מיד הכיר גודל השגחתו יתברך, המשלם שכר טוב ליראיו, ובאה בלבו אהבתו ויראתו של הקב"ה, עד שייחד מלכות שמים בקריאת שמע.
פסוק כט:
ואמר לי ר' יהודה גרינשפן שי' בשם החתם סופר, כי עד בואו לגבול מצרים היה יעקב פטור מן המצוות, שהרי עסק במצות ה' לרדת למצרים, אך משעבר את הגבול, מסתיים לו קיום מצוה זו וממילא נתחייב במצות קריאת שמע. (פ' ויחי תשס"א)
פסוק כט:
בשבת חזנות לכבודה של "אגודת אפרת" האריך הרב ישראל מאיר לאו שליט"א לדבר על השאלה, האם בסופו של דבר נודעה ליעקב האמת בדבר מכירת יוסף או לאו. לדבריו - לא נודעה לו, והוא על שום שבסך הכל נפגש יוסף עם יעקב רק פעמיים, פעם עם הגיעו מצרימה (מו, כט) ופעם כאשר חלה (מח, ג) וזאת מפני חשש יוסף מפגישה עם אביו בארבע עיניים כדי לא להיאלץ לספר לו את האמת, והסתמך על פסיקתא רבתי (ג, מה) המדבר על ניתוק שני של י"ז שנה. והנה התעלם מפגישתם כאשר ביקש יעקב מיוסף לקברו בא"י (מז, כט). (פ' ויגש תשס"ד)
פסוק כט:
"ויעל לקראת ישראל אביו גשנה... אעלה ואגידה לפרעה". שתי עליות יש כאן. הראשונה - משום שהיא בכיוון ארץ ישראל, שהיא גבוהה מכל הארצות, והשניה - מסתבר משום שבית פרעה, ארמונו של מלך מצרים, במקום מוגבה מאחרים נבנה, כמקובל לגבי ארמנות מלכים. (פ' מקץ תשמ"ו)
פסוק לא:
"ואל בית אביו". לא ידעתי למה צריך להודיע על כוונתו ללכת לבית פרעה גם לנשים ולילדים. וצ"ע. (פ' ויגש תשמ"ט)
פסוק לא:
ואולי זה כדי למנוע מהם לסתור דבריו בשיחה לפי תומה. (פ' ויגש תשנ"ח)
פסוק לא:
רש"י ד"ה ואמרה אליו אחי וגו'. ועוד אומר לו, והאנשים רועי צאן וגו'. ע"כ. לפי פשוטו של מקרא הרי שפס' לב עדות הכתוב הוא, מאמר מוסגר, ומשום כך קשה, מה היה צריך יוסף לנמק לאחיו, למה יאמרו לו לפרעה שרועי צאן הם, והרי לא היו חשודים על אמירת שקר, וממילא היו משיבים לו כן, כי זוהי האמת, וכפי שמעיד פס' לב. (פ' מקץ תש"ן)
פסוק לא:
על כן בא רש"י להדגיש שפס' לב הוא חלק מאנומון המתוכנן של יוסף. ברם, כך גם משתמע מן הרישא של פס' לג "והיה כי יקרא לכם פרע" וגו', ואם כן אפוא מה צריך את הערתו של רש"י. וצ"ע. (פ' מקץ תשנ"ה) ור' גור אריה שבא רש"י לפרש כפל הלשון "ואגידה לפרעה" "ואמרה אליו", שיש כאן שני עניינים והם מפורשים בפסוקים הבאים - בואם, והיותם רועי צאן, וחילקם יוסף לשני דיבורים, כי אין מן הנימוס לבא אל המלך ולבקש מיד שיתן להם ארץ מסוימת.
פסוק לד:
"ואמרתם אנשי מקנה היו עבדיך מנעורינו" וגו'. ולא ידעתי, לשם מה צריך היה להכין את אחיו לומר כך, כאלו שאלמלא הכינם, היו אומרים דבר אחר, והרי אנשי אמת היו - "תתן אמת ליעקב". כלום לא בטח בהם בענין זה?
פסוק לד:
ואפילו ידעו "כי תועבת מצרים כל רעה צאן" לא יאמרו שקר. (פ' ויגש תשס"ד)
פסוק לד:
רש"י ד"ה בעבור תשבו בארץ גשן, והיא צריכה לכם שהיא וכו'. ולכאורה היה צריך לומר ואתם צריכים לה, שהרי לא הארץ צריכה. (פ' ויגש תשנ"ד)
פסוק לד:
ולכאורה קשה שהרי כבר ישבו שם, ר' פס' כח. (פ' ויגש תשנ"ח) ור' דעת מקרא שבתחילה רק חנו שם ומשנטלו רשות התיישבו.