א וַיִּסַּ֤ע יִשְׂרָאֵל֙ וְכָל־אֲשֶׁר־ל֔וֹ וַיָּבֹ֖א בְּאֵ֣רָה שָּׁ֑בַע וַיִּזְבַּ֣ח זְבָחִ֔ים לֵאלֹהֵ֖י אָבִ֥יו יִצְחָֽק׃ ב וַיֹּ֨אמֶר אֱלֹהִ֤ים ׀ לְיִשְׂרָאֵל֙ בְּמַרְאֹ֣ת הַלַּ֔יְלָה וַיֹּ֖אמֶר יַעֲקֹ֣ב ׀ יַעֲקֹ֑ב וַיֹּ֖אמֶר הִנֵּֽנִי׃ ג וַיֹּ֕אמֶר אָנֹכִ֥י הָאֵ֖ל אֱלֹהֵ֣י אָבִ֑יךָ אַל־תִּירָא֙ מֵרְדָ֣ה מִצְרַ֔יְמָה כִּֽי־לְג֥וֹי גָּד֖וֹל אֲשִֽׂימְךָ֥ שָֽׁם׃ ד אָנֹכִ֗י אֵרֵ֤ד עִמְּךָ֙ מִצְרַ֔יְמָה וְאָנֹכִ֖י אַֽעַלְךָ֣ גַם־עָלֹ֑ה וְיוֹסֵ֕ף יָשִׁ֥ית יָד֖וֹ עַל־עֵינֶֽיךָ׃ ה וַיָּ֥קָם יַעֲקֹ֖ב מִבְּאֵ֣ר שָׁ֑בַע וַיִּשְׂא֨וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֜ל אֶת־יַעֲקֹ֣ב אֲבִיהֶ֗ם וְאֶת־טַפָּם֙ וְאֶת־נְשֵׁיהֶ֔ם בָּעֲגָל֕וֹת אֲשֶׁר־שָׁלַ֥ח פַּרְעֹ֖ה לָשֵׂ֥את אֹתֽוֹ׃ ו וַיִּקְח֣וּ אֶת־מִקְנֵיהֶ֗ם וְאֶת־רְכוּשָׁם֙ אֲשֶׁ֤ר רָֽכְשׁוּ֙ בְּאֶ֣רֶץ כְּנַ֔עַן וַיָּבֹ֖אוּ מִצְרָ֑יְמָה יַעֲקֹ֖ב וְכָל־זַרְע֥וֹ אִתּֽוֹ׃ ז בָּנָ֞יו וּבְנֵ֤י בָנָיו֙ אִתּ֔וֹ בְּנֹתָ֛יו וּבְנ֥וֹת בָּנָ֖יו וְכָל־זַרְע֑וֹ הֵבִ֥יא אִתּ֖וֹ מִצְרָֽיְמָה׃ ח וְאֵ֨לֶּה שְׁמ֧וֹת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֛ל הַבָּאִ֥ים מִצְרַ֖יְמָה יַעֲקֹ֣ב וּבָנָ֑יו בְּכֹ֥ר יַעֲקֹ֖ב רְאוּבֵֽן׃ ט וּבְנֵ֖י רְאוּבֵ֑ן חֲנ֥וֹךְ וּפַלּ֖וּא וְחֶצְר֥וֹן וְכַרְמִֽי׃ י וּבְנֵ֣י שִׁמְע֗וֹן יְמוּאֵ֧ל וְיָמִ֛ין וְאֹ֖הַד וְיָכִ֣ין וְצֹ֑חַר וְשָׁא֖וּל בֶּן־הַֽכְּנַעֲנִֽית׃ יא וּבְנֵ֖י לֵוִ֑י גֵּרְשׁ֕וֹן קְהָ֖ת וּמְרָרִֽי׃ יב וּבְנֵ֣י יְהוּדָ֗ה עֵ֧ר וְאוֹנָ֛ן וְשֵׁלָ֖ה וָפֶ֣רֶץ וָזָ֑רַח וַיָּ֨מָת עֵ֤ר וְאוֹנָן֙ בְּאֶ֣רֶץ כְּנַ֔עַן וַיִּהְי֥וּ בְנֵי־פֶ֖רֶץ חֶצְר֥וֹן וְחָמֽוּל׃ יג וּבְנֵ֖י יִשָׂשכָ֑ר תּוֹלָ֥ע וּפֻוָּ֖ה וְי֥וֹב וְשִׁמְרֽוֹן׃ יד וּבְנֵ֖י זְבוּלֻ֑ן סֶ֥רֶד וְאֵל֖וֹן וְיַחְלְאֵֽל׃ טו אֵ֣לֶּה ׀ בְּנֵ֣י לֵאָ֗ה אֲשֶׁ֨ר יָֽלְדָ֤ה לְיַעֲקֹב֙ בְּפַדַּ֣ן אֲרָ֔ם וְאֵ֖ת דִּינָ֣ה בִתּ֑וֹ כָּל־נֶ֧פֶשׁ בָּנָ֛יו וּבְנוֹתָ֖יו שְׁלֹשִׁ֥ים וְשָׁלֹֽשׁ׃ טז וּבְנֵ֣י גָ֔ד צִפְי֥וֹן וְחַגִּ֖י שׁוּנִ֣י וְאֶצְבֹּ֑ן עֵרִ֥י וַֽאֲרוֹדִ֖י וְאַרְאֵלִֽי׃ יז וּבְנֵ֣י אָשֵׁ֗ר יִמְנָ֧ה וְיִשְׁוָ֛ה וְיִשְׁוִ֥י וּבְרִיעָ֖ה וְשֶׂ֣רַח אֲחֹתָ֑ם וּבְנֵ֣י בְרִיעָ֔ה חֶ֖בֶר וּמַלְכִּיאֵֽל׃ יח אֵ֚לֶּה בְּנֵ֣י זִלְפָּ֔ה אֲשֶׁר־נָתַ֥ן לָבָ֖ן לְלֵאָ֣ה בִתּ֑וֹ וַתֵּ֤לֶד אֶת־אֵ֙לֶּה֙ לְיַעֲקֹ֔ב שֵׁ֥שׁ עֶשְׂרֵ֖ה נָֽפֶשׁ׃ יט בְּנֵ֤י רָחֵל֙ אֵ֣שֶׁת יַֽעֲקֹ֔ב יוֹסֵ֖ף וּבִנְיָמִֽן׃ כ וַיִּוָּלֵ֣ד לְיוֹסֵף֮ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַיִם֒ אֲשֶׁ֤ר יָֽלְדָה־לּוֹ֙ אָֽסְנַ֔ת בַּת־פּ֥וֹטִי פֶ֖רַע כֹּהֵ֣ן אֹ֑ן אֶת־מְנַשֶּׁ֖ה וְאֶת־אֶפְרָֽיִם׃ כא וּבְנֵ֣י בִנְיָמִ֗ן בֶּ֤לַע וָבֶ֙כֶר֙ וְאַשְׁבֵּ֔ל גֵּרָ֥א וְנַעֲמָ֖ן אֵחִ֣י וָרֹ֑אשׁ מֻפִּ֥ים וְחֻפִּ֖ים וָאָֽרְדְּ׃ כב אֵ֚לֶּה בְּנֵ֣י רָחֵ֔ל אֲשֶׁ֥ר יֻלַּ֖ד לְיַעֲקֹ֑ב כָּל־נֶ֖פֶשׁ אַרְבָּעָ֥ה עָשָֽׂר׃ כג וּבְנֵי־דָ֖ן חֻשִֽׁים׃ כד וּבְנֵ֖י נַפְתָּלִ֑י יַחְצְאֵ֥ל וְגוּנִ֖י וְיֵ֥צֶר וְשִׁלֵּֽם׃ כה אֵ֚לֶּה בְּנֵ֣י בִלְהָ֔ה אֲשֶׁר־נָתַ֥ן לָבָ֖ן לְרָחֵ֣ל בִּתּ֑וֹ וַתֵּ֧לֶד אֶת־אֵ֛לֶּה לְיַעֲקֹ֖ב כָּל־נֶ֥פֶשׁ שִׁבְעָֽה׃ כו כָּל־הַ֠נֶּפֶשׁ הַבָּאָ֨ה לְיַעֲקֹ֤ב מִצְרַ֙יְמָה֙ יֹצְאֵ֣י יְרֵכ֔וֹ מִלְּבַ֖ד נְשֵׁ֣י בְנֵי־יַעֲקֹ֑ב כָּל־נֶ֖פֶשׁ שִׁשִּׁ֥ים וָשֵֽׁשׁ׃ כז וּבְנֵ֥י יוֹסֵ֛ף אֲשֶׁר־יֻלַּד־ל֥וֹ בְמִצְרַ֖יִם נֶ֣פֶשׁ שְׁנָ֑יִם כָּל־הַנֶּ֧פֶשׁ לְבֵֽית־יַעֲקֹ֛ב הַבָּ֥אָה מִצְרַ֖יְמָה שִׁבְעִֽים׃ כח וְאֶת־יְהוּדָ֞ה שָׁלַ֤ח לְפָנָיו֙ אֶל־יוֹסֵ֔ף לְהוֹרֹ֥ת לְפָנָ֖יו גֹּ֑שְׁנָה וַיָּבֹ֖אוּ אַ֥רְצָה גֹּֽשֶׁן׃ כט וַיֶּאְסֹ֤ר יוֹסֵף֙ מֶרְכַּבְתּ֔וֹ וַיַּ֛עַל לִקְרַֽאת־יִשְׂרָאֵ֥ל אָבִ֖יו גֹּ֑שְׁנָה וַיֵּרָ֣א אֵלָ֗יו וַיִּפֹּל֙ עַל־צַוָּארָ֔יו וַיֵּ֥בְךְּ עַל־צַוָּארָ֖יו עֽוֹד׃ ל וַיֹּ֧אמֶר יִשְׂרָאֵ֛ל אֶל־יוֹסֵ֖ף אָמ֣וּתָה הַפָּ֑עַם אַחֲרֵי֙ רְאוֹתִ֣י אֶת־פָּנֶ֔יךָ כִּ֥י עוֹדְךָ֖ חָֽי׃ לא וַיֹּ֨אמֶר יוֹסֵ֤ף אֶל־אֶחָיו֙ וְאֶל־בֵּ֣ית אָבִ֔יו אֶעֱלֶ֖ה וְאַגִּ֣ידָה לְפַרְעֹ֑ה וְאֹֽמְרָ֣ה אֵלָ֔יו אַחַ֧י וּבֵית־אָבִ֛י אֲשֶׁ֥ר בְּאֶֽרֶץ־כְּנַ֖עַן בָּ֥אוּ אֵלָֽי׃ לב וְהָאֲנָשִׁים֙ רֹ֣עֵי צֹ֔אן כִּֽי־אַנְשֵׁ֥י מִקְנֶ֖ה הָי֑וּ וְצֹאנָ֧ם וּבְקָרָ֛ם וְכָל־אֲשֶׁ֥ר לָהֶ֖ם הֵבִֽיאוּ׃ לג וְהָיָ֕ה כִּֽי־יִקְרָ֥א לָכֶ֖ם פַּרְעֹ֑ה וְאָמַ֖ר מַה־מַּעֲשֵׂיכֶֽם׃ לד וַאֲמַרְתֶּ֗ם אַנְשֵׁ֨י מִקְנֶ֜ה הָי֤וּ עֲבָדֶ֙יךָ֙ מִנְּעוּרֵ֣ינוּ וְעַד־עַ֔תָּה גַּם־אֲנַ֖חְנוּ גַּם־אֲבֹתֵ֑ינוּ בַּעֲב֗וּר תֵּשְׁבוּ֙ בְּאֶ֣רֶץ גֹּ֔שֶׁן כִּֽי־תוֹעֲבַ֥ת מִצְרַ֖יִם כָּל־רֹ֥עֵה צֹֽאן׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

נתינה לגר

הרב נתן מרקוס אדלר

פסוק ד:
אנכי ארד, אנא אחות. עי' במורה שתמה בזה על המת' שת' "אנא איחות" ולא "אתגלי" כדרכו להרחיק ההגשמה בכ"מ, ועי' ברמב"ן שתמה על הרמב"ם איך מלאו לבו לחשוב שלמען הרחיק ההגשמה ית' "אתגלי" למה יברח מיחש אליו ית' התנועה או השמועה, ולא יברח מיחש אליו דבור ואמירה וקריאה, שבכלם ית' "ומליל" ואמר וקרא" ולזאת סתר פירושו ובנה לו בנין לעצמו בדברי המת', ואנכי כבר הארכתי בהקדמה כוללת, שכל "וירד" או "ארדה" אף במקומות שבתרגום שלנו לא נמצא "אתגלי" נמצא כן בכ"י בבית עקד הספרים British Museum ורק זה לבדו ת' גם שם "איחות" אולי רומז למה שאמרו רז"ל (מגילה כ"ט) בא וראה כמה חביבין ישראל לפני הקב"ה שבכ"מ שגלו שכינה עמהם, גלו למצרים שכינה עמהם כו' " ואפשר לומר שהמת' בחר בדרשה הזאת משום כפילת הכנוי "אנכי ארד" ואין להקשות מן "ואנכי אהיה עם פיך" (שמות ד' ב') שת' "ומימרי" ולא חש לכפילת הכנוי, כי שם הביא באמת הרמב"ן נוסחא אחרת "ואנא אהי עם פומך" ולכן "אנכי עמך" (לעיל כ"ח ט"ו) ששם בא רק בכנוי אחד, ת' "מימרי בסעדך".
פסוק י:
בן הכנענית, בר כנעניתא. אף שלעיל (ל"ח ב') ביהודה ת' "כנעני תגרא" באשר חשש לכבוד בני יעקב שלא נפרש כי נשאו כנעניות, אפשר הכא הוכרח לת' כפשוטו משום שהתורה גלתה בפירוש בהבדילה אותו ביתוד מיתר אחיו. ועוד שהמסתור לא ניתן בארץ הקדם בידי הנשים וכן אמרו רז"ל, והובא ברש"י (לקמן נ' י'), וישאו אותו בניו ולא בני בניו שכך צום, אל ישאו מטתי לא איש מצרי ולא אחד מבניכם שהם מבנות כנען.
פסוק כ:
כהן און. רבא דאון. באסנת ויתרו משום כבודו של יוסף הצדיק ומרע"ה ת' "רבא" ובמלכי צדק מלך שלם, משום כבוד ה' ת' "משמש", ובכהני מצרים ת' "כומריא" והוא מל' נכמרו רחמיו במקרא, ובתלמוד מכמרא בישרא, בעבור שמחממין ומיגעין א"ע בעבודתם. ולדעת אחרים מקורו מל' סוריא וענינו "חשך" והושאל אל הכומרים העושים במחשך מעשיהם.
פסוק כא:
לערים, מקרי לקרי. משמע שמפרש כבעל הטעמים שמקצה איננו שב על הערים, רק שב על העביר (ועי' בנחה"ש ובס' תל"ע סי' שנ"ו בהוראת המ"ם).
פסוק כב:
כי חק, ארי חלקא. ולקמן פסוק כ"ו ת' "לחק, לגזרא" מדכתיב הכא "ואכלו את חקם".
פסוק כג:
ובני דן חשים, ובני דן חשים. ת' כבעברית ולא כדרשת רז"ל (ב"ב קמ"ה) משום דבמסקנא לא קיימא הכי, ואפ"ה ת' "בני" ולא כתורתו של ר"מ, או משום דבני בנים ה"ה כבנים, או כמ"ש הראב"ע שבן אחר היה לו.
פסוק כד:
והיה בתבואות, ויהי באעולי עללתא. ר"ל בהביא התבואה, ות בל"י כדרכו. וכמו שת' לקמן (ויקרא כ"ה ט"ז).
פסוק כו:
הבאה. דעלו, (בנוסחאות מדויקות) ערש"י שחלק בין. הבאה שהוראתו ל' עבר, ובין הבאה שהוראתו ל' הוה, ובת' מדויק ראיתי שפה ת' "עלא" ובפ' שאח"ז עלו".
פסוק כט:
וירא אליו, ואתגלי ליה. (כ"ה בנוסחאות מדויקות) עי' ברמב"ן, ומפני שת' "ואתגלי" ולא "ואתחזי" או "ואשתמודע" ש"מ שסבר שהיתה ראייה רוחנית, אם משום שעיניו היו כבדות מזוקן, או שקרא ק"ש (ועי' בפסוק שאח"ז).
פסוק ל:
אמותה הפעם, אלו אנא מאית זימנא הדא מנחם אנא. לא ת' כפשוטו שרוצה עתה למות (שלא רצה לומר שיעקב יפתח פיו לשטן) ולא כמדרשו שקרא ק"ש בקבלת עול מלכות שמים כמ"ש ר"ע (ברכות ס"א) "עכשיו שבאה לידי כו'", רק ת' כפשוטו, אם אמות הייתי מתנחם כי לראותך רגע אחד חי עולה לי לכמה שנים.
פסוק לד:
כי תועבת מצרים כל רעה צאן, ארי מרחקין מצראי כל רעי ענא [או מרתקא דמצרים] ובכ"י "ארי בעירא דמצראי דחלין לה כל רעי ענא" ולעיל (מ"ג ל"ב) תרגם כן וכ"מ מרש"י שהיה לפניו כן הני' בת"א. ושמעתי בשם בעל הכתב והקבלה זללה"ה, כי "תועבה" במקומות כאלה הוא תקון הלשון לגנאי אצל ע"ז, ולעיל (שם שם)היה צ"ל "כי יִרְאָה היא למצרים" וגם פה היה צ"ל "כי כבוד מצרים כל רעה צאן" יען כי באשר עבדו לצאן היו מכבדים את כל רועה צאן השומר אותה מכל נזק ופגע, וכן "הן נזבח את תועבת מצרים" [שמות ח' כ"ב] הוא כמו "הן נזבח את אלהי מצרים" ודפח"ח. ולפ"ז תכון היטב הנוסחא הראשונה בת' "ארי מרחקין" ג"כ בתקון הלשון ור"ל מגדלים מנשאים ומקדישים. ועמ"ש בהקדמה שדרך אונקלוס שלא לבזות ע"ז ונגד פניהם כבוד. אבל יותר נראה להיודע את קורות מצרים, כי רועי הצאן היו מבוזים בעיני מצרים מפני שלא נהגו כבוד ליראתם. וזהו כוונתה הת' "ארי מרחקין".