פסוק א:נדרשתי. והנה האל משיב לבני הגולה כי בעונות אבותיהם שגברו ועבדו עכו"ם ובעונותם בגלות ועברו על המצות ארך הגלות כל כך, ואמר נדרשתי ללא שאלו נדרשתי לאבותיכם אם ידרשוני ולא שאלוני, וכפל הענין במלות שונות ושלש הענין ורבע שאמר נמצאתי ואמר אמרתי ואמר פרשתי ידי, וכל זה לחזק הענין כי כמה פעמים היה שולח להם ביד הנביאים שובו אלי ואשובה אליכם וכיוצא בענין הזה:
פסוק א:לא קורא בשמי. כאלו לא נקרא בשמי עם ה' כן לא פנה אלי:
פסוק ב:פרשתי ידי. לקבלם בתשובה אם ירצו וי"ת שלחית נביי וגו':
פסוק ב:לא טוב. ר"ל דרך רע וכן מנהג הלשון, כמו יתיצב על דרך לא טוב, אשר לא טהורה היא, אשר איננה טהורה, והדומים לו:
פסוק ג:העם, על פני. ר"ל בירושלים גם בבית המקדש עשו תועבות:
פסוק ג:בגנות. כמו שהיה מנהג תחת כל עץ רענן:
פסוק ג:על הלבנים. בשעה שהיו שורפין הלבנים היו משימין עליהם קטרת לעכו"ם:
פסוק ד:היושבים בקברים. לדרוש אל המתים וי"ת דיתבין בבתיא וגו':
פסוק ד:ובנצורים ילינו. בחרבות ילינו בלילה שיראו להם השדים לדעתם, כי המזיקים נראים בחרבות למאמינים בהם, וכן ונצורי ישראל להושיב ענין חרבות, וי"ת ועם פגרי בני אנשא דיירין:
פסוק ד:בשר החזיר. עוברין על כל הנמנע בתורה:
פסוק ד:ומרק פיגולים. כולל כל שאר הבהמות טמאות שקצים ורמשים וכלם הם פגולים ונתעבים:
פסוק ד:ומרק. כמו ואת המרק שפוך, כי הוא מרוק הבשר וכליהם נראים באותו השומן הדבק בהם ויכיר אדם כי בשר חזיר ושקצים בשלו בהם אם ירצו לכפור בהם ולומר שלא אכלום, וכתוב ופרק והענין אחד:
פסוק ה:האומרים. הם טמאים ואוכלים כל טמא ואומרים למי שהוא טהור אני טהור ממך:
פסוק ה:קרב אליך. כלומר עמוד בעצמך אל תקרב אלי:
פסוק ה:אל תגש בי כי קדשתיך. אני קדוש ממך:
פסוק ה:אלה. שעשו המעשים הרעים האלה ולא הכירו בעצמם כי רע עשו הם מעלים עשן באפי:
פסוק ה:אש יוקדת. באפי כל היום עליהם ועל זרעם אחריהם, לפיכך ארבה הגלות לבניהם זמן רב:
פסוק ו:הנה כתובה. החטאת הגדולה לא נמחית אלא הרי היא כתובה לפני לזכרה תמיד:
פסוק ו:לא אחשה. לא אשקוט:
פסוק ו:כי אם שלמתי. עד אשר אשלם להם משלם רעות אבותיהם המצטרף עם עונותיהם הגלות אבל העיקר הוא עונות אבותם שגדלו:
פסוק ו:ושלמתי על חיקם. אף על פי שאני עתיד לשלם גמולם לבניהם אחריהם מעתה אשלם לעצמם שעשו הרעה וי"ת כן הא כתיבא קדמי וגו':
פסוק ז:עונותיכם ועונות אבותיכם יחדו. כלומר הצטרפו אלה עם אלה והאריכו אתכם בגלות:
פסוק ז:אשר קטרו. אותו המעשה הרע כפרו בי ועבדו עבודת עכו"ם, והוא שאמר חרפוני, כי כשעבדו על הגבעות הנה חרפוני ובזוני וכפרו בי כי אני צויתים שלא לעבוד עבודת עכו"ם כי העובד עבודת עכו"ם כופר בעיקר:
פסוק ז:ומדותי פעולתם ראשונה אל חיקם. תחלה אמדד להם עצמם פעולתם אל חיקם ואחר כך לבניהם הראשון כתוב אל וקרי על חיקם וזה השני על וקרי אל חיקם:
פסוק ח:כה אמר ה'. אמר כנגד בני הגלות אל תתיאשו בעבור זה שאמרתי מן הגאולה כי אף על פי שאשלם לכם עון אבותיכם בהאריכי גלותכם בעונם עם עונותיכם לא אטוש אתכם, אלא על כל פנים אוציא אתכם מן הגלות ואשיבכם אל ארצכם אחר שישלם עונשכם, והמשיל לאשכול ענבים שבשל להוציא ממנו התירוש, ואם יבא אדם להשחיתו יאמר לו חברו אל תשחיתהו כי ברכה בו כי תירוש יש בו שהוא ברכה וטובה, ואף על פי שיש בו חרצנים וזגים שאין בהם ברכה בעבור התירוש שיש בו השאירהו כן ישראל אף על פי שיש בהם חוטאים צדיקים יש בהם שהם ברכה לעולם ובעבור הצדיקים אין ראוי להשחיתו אלא כמו שיעשו באשכול שידרכו אותו ויוציאו ממנו התירוש וישליכו ממנו החרצנים והזגים כן יעשה האל בישראל יוציאם מהגלות בהגיע עתם ויצרפם בדרך, כמו שכתוב בנבואת יחזקאל וברותי מכם המורדים והפושעים בי וגו' וי"ת כן כדנן אמר ה' כמא דאשתכח וגו':
פסוק ט:והוצאתי מיעקב זרע. פירוש זרע ברכה, כלומר זרע הראוי ליעקב, וכלל בכלל יעקב עשרת השבטים:
פסוק ט:ומיהודה. כלל בו בנימן, כי מלכות אחת היו וגלו כאחד, וזכר שתי הגליות שלא יתיאשו אפילו עשרת השבטים שלא שבו משגלו בראשונה מבטיח אותם שישובו עוד לארצם וירשוה, ואמר הרי ר"ל הר ציון והר הבית שהוא בחלק יהודה:
פסוק י:והיה השרון לנוה צאן כמו שהיה כי מקום מרעה, וכן כתוב ועל הבקר הרעים בשרון:
פסוק י:ועמק עכור לרבץ בקר. וכן העמקים ירבצו בהם הבקר וירעו בהם כמו שהיו ויותר טוב כי ירבצו בטח ולא יפחדו מאויב והעמקים מקום מרעה גם כן, ומה שזכר עמק עכור לפי שהיה לו שם גנאי מתחילה, אמר עוד לא יזכר אותו השם כי רבץ בקר יקראו עמק ברכה, וכן אמר הושע ואת עמק עכור לפתח תקוה, ולמי תהיה כל זאת הברכה לעמי אשר דרשוני לא לאשר עזבוני, לפיכך אמר אחריו:
פסוק יא:ואתם עוזבי השם. אמר כנגד אנשי הדור שהיו עובדים עכו"ם והם יכלו ברשעתם הם ונשמתם ולא יראו בטובת ישראל לעתיד לבא, כמו שאמר ורבים מישני אדמת עפר יקיצו רבים ולא כלם אלא הצדיקים:
פסוק יא:השכחים. שם התאר, אמר הם השוכחים הר קדשי שהוא בית המקדש מלהקריב עליו קרבן:
פסוק יא:העורכים לגד שלחן. גד פירושו מזל, כלומר מקריבים למזל מן המזלות, ואמר רבי משה כהן שהוא כוכב צדק כי כן יקרא בלשון ערבי:
פסוק יא:והממלאים למני ממסך. וכן ממלאים, כלומר משלימים ממסך יין, ר"ל נסך למני והוא שם כוכב, ויש מפרשים לככבים שהם מנוים והם שבעה ככבי לכת:
פסוק יב:ומניתי. לשון נופל על הלשון, והוא דרך צחות, כמו גד גדוד יגודנו, דן ידין עמו, ועקרון תעקר, ולפי שאמר למני אמר ומניתי, אתם עובדים למנין הככבים ואני אמנה אתכם לחרב ולא יחסר אחד, וכן אמר אחריו כלכם לטבח תכרעו יען כו':
פסוק יב:ובאשר לא חפצתי. זה היה מרד להכעיס שבחרתם באשר לא חפצתי:
פסוק יג:לכן כה אמר ה'. מה שאמר למעלה מזה הוא כנגד אותו הדור שהיה הנביא בו כמו שפירשנו שהיו עובדים עכו"ם, ואם כנגדם אמר זאת הפרשה גם כן לא יתכן זה כי כלם גלו כשגלו צדיקים ורשעים, גם מהצדיקים מתו בחרב כמו שכתוב נתנו את נבלת עבדיך מאכל לעוף השמים בשר חסידיך לחיתו ארץ, אלא מה שאמר ומניתי אתכם לחרב על הרשעים גמורים המכעיסים האל בעכו"ם, אמר שלא נשאר אחד מהם שלא מת בחרב אבל האחרים גלו הצדיקים ושאינם צדיקים גמורים, ואף על פי שמתו מן הצדיקים אל אמונה ואין עול ידע מה שעשה אין להרהר אחריו, ואם נאמר כי זאת הפרשה כנגד עולי הגולה כמו שכתוב שיצרפם בעלותם מהגלות אינו דבק במה שכתוב למעלה, ועוד שאמר ואתם תרעבו ולא אמר ואתם אלא לאותם שזכר, על כן הנכון בעיני כי אלה הפסוקים נאמרו דרך משל על שכר העולם הבא, אמר מתחלה ענשם בעולם הזה ומניתי אתכם לחרב ועתה אמר ענשם לעולם הבא, ואמר הנה עבדי יאכלו, ר"ל תשיג נפשם המשכלת בחכמה העליונה בידיעת האל, וההשגה הזאת תענוג הנפש כמו שהאכילה והשתיה תענוג הגוף וכן נאמר גם כן דרך משל הוי כל צמא לכו למים ואמר לכו שברו ואכלו, ואמר שמעו אלי ואכלו טוב, כל זה משל לחכמה, וכתיב לא רעב ללחם ולא צמא למים כי אם לשמוע דבר השם, וכן צמאה נפשי לאלהים, וכן בספר משלי הרבה כזה, ורבותינו ז"ל משלו גם כן שכר העולם הבא וענשו בזה הענין, והביאו גם כן אלה הפסוקים לראיה, אמרו תנן התם רבי אליעזר אומר שוב יום אחד לפני מיתתך, אמרו לו תלמידיו וכי אדם יודע באיזה יום ימות אמר להם כל שכן ישוב היום שמא ימות למחר ונמצא כל ימיו בתשובה, ואף שלמה אמר בחכמתו בכל עת יהיו בגדיך לבנים אלו תשובה ומעשים טובים, אמר רבן יוחנן בן זכאי משל למלך שזמן את עבדיו ולא קבע להם זמן פקחים שבהם קשטו את עצמן וישבו על פתח בית המלך אמרו כלום בית המלך חסר כלום טפשים שבהם הלכו ועשו מלאכה ואמרו כלום יש סעודה שאין בה טורח פתאום בקש המלך את עבדיו הללו נכנסין מקושטין והללו נכנסין כשהן מלוכלכים שמח המלך לקראת פקחין וכעס לקראת טפשים אמר הללו ישבו ויאכלו והללו יעמדו ויראו, זיואי חתנו של רבי מאיר בשם ר"מ אומר אף הם נראים כמשמשים אלא אלו ואלו יושבים הללו אוכלים והללו רעבים הללו שותים והללו צמאים, שנאמר לכן כה אמר השם הנה עבדי יאכלו ואתם תרעבו הנה עבדי ישתו ואתם תצמאו וגו':
פסוק יד:הנה עבדי. מנהג הסעודה לאחר אכילה ושתיה שהם שמחים ישמחו וירונו וירימו קול בשירים וצעקתם תהיה להפך, כי הרמת קול עבדי תהיה מטוב לב והרמת קולכם תהיה מכאב לב ומשבר רוח ויהיה קולכם קול יללה:
פסוק טו:והנחתם. על עונש הגוף אמר זה כי עונש הנפש לא ידע אדם בו, אלא פירוש כשתמותו מיתת הגוף בחרב תניחו אחריכם שמכם לשבועה ולקללה הפך הצדיק שכתוב בו זכר צדיק לברכה, אבל אתם יזכר שמכם לקללה כי בחירי יקללו בכם מי שיקללו ויאמרו יהיה כך וכך והמיתך ה' כמו שהמית פלוני ופלוני כמו שאמר על צדקיה ואחאב שקללם מלך בבל, שנאמר בהם ולוקח מהם קללה לכל גלות יהודה אשר בבבל לאמר ישימך אלהים כצדקיהו וכאחאב אשר קלם מלך בבל באש:
פסוק טו:ולעבדיו יקרא שם אחר. בהפך זה שיהיה שמם וזכרם אחריהם לברכה ויתברכו בהם, כמו שאמר בך יברך ישראל לאמר ישימך אלהים כאפרים וכמנשה:
פסוק טו:לשבועה. כמו לקללה, וכן אמר בסוטה יתן ה' אותך לאלה ולשבועה, כי בשבועה יזכיר האדם קללה כמו שאומר אדם בשבועתו אהיה כך וכך אם עשיתי זה, ויונתן תרגם והמיתך וימיתכון ה' מותא תנינא:
פסוק טז:אשר המתברך. ומתי יהיה זה שיקללו בחירי ה' הרשעים אחר צאת ישראל מהגלות ויבאו הרשעים לעת הזאת לכליון והיו כל זדים וכל עושי רשעה קש, כי באותו הזמן המתברך בארץ יתברך באלהי אמן שלא ישאר בעולם שום אמונה ושום יראה שיתברך וישבע אדם בה אלא באלהי אמן לבד, ואמר בארץ כי בכל העולם תהיה אמונה אחת והיא אמונת אלהי אמן, ופי' אלהי אמן, כמו אל אמונה, כמו שאמר כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרא כולם בשם ה' ולעבדו שכם אחד, ופי' מתברך מבקש הברכה לעצמו, כמו והתברכו בזרעך, ולא אמר ונברכו בך, והמתברך יאמר אלהי אמן יברכני כמו שברך פלוני ופלוני הצדיקים, וכן לא ישבעו שום שבועה אלא באלהי אמן, כמו שאמר כי לי תכרע כל ברך תשבע כל לשון:
פסוק טז:כי נשכחו הצרות הראשונות. כי עד אותו הזמן לא היה העולם בלא צרות ובלא מלחמות ובאותו זמן יהיה שלום בעולם, כמו שאמר ודבר שלום לגוים, ואמר, וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות ולא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה, וכל כך יהיה שלום עד שישכחו הצרות הראשונות, ובאמרו וכי נסתרו מעיני, הראה כי הכל היה מאת ה' לכל גוי וגוי לא בדרך מקרה, וכן דברו הנביאים מפי ה' על הצרות והמלחמות על כל גוי וגוי טרם בואם:
פסוק יז:כי הנני. מרוב הטובה שתהיה כאלו יהיה העולם חדש שמים חדשים והארץ חדשה, כמו שאמר ולא תזכרנה הראשונות, פי' הצרות הראשונות כמו שאמרנו, והחכם רבי אברהם פירש שמים חדשים על הרקיע, אמר שהאל יחדש אויר טוב שיהיו בני אדם בריאים ויחיו שנים רבות גם יוסיף בכח הארץ והנה היא חדשה, ואם כפירושו יהיה זה בכל העמים והנה אמר הכתוב כי כימי העץ ימי עמי לא עמים אחרים:
פסוק יח:כי אם שישו. יאמר כנגד ישראל יאמר להם האל שישו וגילו עדי עד מרוב הטובה לא יאמר להם דבר אחר, כלומר שום דבר רע כי אם זה הדבר הטוב:
פסוק יח:אשר אני בורא. פירוש מחדש, כי הדבר החדש יקרא בריאה, כמו בראשית ברא אלהים וגו', ואם בריאה יברא ה':
פסוק יח:כי הנני בורא את ירושלים גילה. שיהיה שמה גילה ושם עמה משוש, וזכר ירושלים כי אף על פי שיהיה שלום בכל העולם תהיה ירושלים העיקר ומשם יצא השלום לעולם והתורה והדרך הטוב שבעבורו יהיה שלום, כמו שאמר על מלך המשיח ודבר שלום לגוים, ואמר והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ה' ואל בית אלהי יעקב ויורינו מדרכיו ונלכה באורחותיו, כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים, ורב הטובה והשלום ואריכות הימים בירושלם ובארץ ישראל יהיה, כמו שאמר נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים ונשא מגבעות:
פסוק יט:וגלתי בירושלם. לפיכך יהיה שמה גילה כי אני אשמח בה מפני שיעשו בה רצוני וישכון בה כבודי, וכן עמה משוש שאשיש בהם שיהיו עבדי ובחירי ועושי חפצי:
פסוק יט:קול בכי וקול צעקה. כי יבכו בני אדם בעיר על מת בלא זמנו או על חלל או על שביה ששבו מן העיר וכל זה לא יהיה כי חרב ומלחמה לא יהיה ומיתה טבעית לא תהיה כי אם לשנים ארוכים שיהיה האדם מלא ימים כשימות עד שלא יבכו לו, והנה יהיה הפירוש בפסוק שאחריו:
פסוק כ:לא יהיה משם. מירושלם, והוא הדין לכל ארץ ישראל אבל ירושלים היא העקר והיא ראש ממלכת ישראל, ופירוש משם כי באמרו לא יהיה, ר"ל לא יצא משם לקבורה:
פסוק כ:עול. נער, כמו עולל וזקן, כי בן ששים לזקנה והנה הוא זקן ולא מלא את ימיו עד שיהיה בן שבעים, וזה בזמן הזה אבל באותו הזמן לא יאמרו על זקן שמלא את ימיו עד שיהיה בן שלש מאות וחמש מאות שנה ויותר כמו שהיו הדורות הראשונים בתחילת בריאת העולם היו החיים ההם בכלל או ביחידים ולעתיד לבא יהיה בכלל ישראל:
פסוק כ:כי הנער בן מאה שנה ימות. אם ימות אדם בן מאה שנה וזה יהיה בעונו יאמרו עליו נער מת, ופירש זה ואמר והחוטא בן מאה שנה יקולל, כלומר כי קללת האל תהיה לו וחוטא הוא כשימות בן מאה שנה:
פסוק כא:ובנו בתים וישבו. בהם כל ימי עמוד הבנין ויותר, וכן ונטעו כרמים ואכלו פרים כל ימי היותם נושאי פרי, ופירש הענין ואמר:
פסוק כב:לא יבנו. כי כימי העץ שיטעו כן יהיו ימיהם, כמו שאמר לא יטעו ואחר יאכל, ואמר עמי ובחירי כי להם יהיה אריכות הימים לבד ועל דרך מופת לא לשאר העמים, ויונתן תרגם כי כימי העץ ארי כיומי אילן חייא, ואפשר שכוון בזה למה שאמרו רבותינו ז"ל עץ חיים מהלך חמש מאות שנה:
פסוק כב:יבלו בחירי. שיבלה מעשה ידיהם בימיהם, כמו שאמר ולא יבנו ואחר ישב:
פסוק כג:לא יגעו לריק. הפך מה שאמר בקללה וזרעתם לריק זרעכם ואכלוהו אויביכם, אמר להם כי כל יגיעם יהיה לברכה כי לא יבא אויב שיאכל יגיעם ולא שדפון וירקון:
פסוק כג:ולא ילדו לבהלה. כי לא ימותו בניהם בחייהם שיבהלו במיתתם:
פסוק כג:וצאצאיהם אתם. כל ימיהם יהיו אתם כי לא ימותו בחייהם, וכפל הענין במלות שונות:
פסוק כד:והיה. הפך מה שנאמר בגלות סכותה בענן לך מעבור תפלה:
פסוק כד:טרם יקראו. פעמים טרם יקראו ופעמים עוד הם מדברים:
פסוק כה:זאב וטלה. כבר פירשנו הענין בפרשת ויצא חטר:
פסוק כה:ונחש עפר לחמו. כמו שהיה לא דבר אחר, כלומר לא ישוך אדם מישראל, כמו שמפרש לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי והיא ארץ ישראל, והמשיל התורה כנחש יהיה פירוש שלא יהיה מאכלו אלא מין שהוא עפר שנאמר כי עפר אתה כי ישראל נאמר עליו בזמן ההוא כי מלאה הארץ דעה את ה' והנה איננו עפר ולא ישוך הנחש עקבו:
