פסוק א:נדרשתי. כאלו האל משיב לבני הגולה על תלונתם לומר איך אגאל אתכם הלא המצאתי עצמי להיות נדרש בצרה אבל היתה בלא תועלת כי היא היתה לעם אשר לא שאלו לדרוש אלי:
פסוק א:נמצאתי. הייתי ממציא עצמי והיא היתה מבלי תועלת כי היתה לעם אשר לא בקשו אותי וכפל הדברים פעמים רבות להפלגת הענין והתמדתו כי הרבה לשלוח נביאים להחזירם למוטב ולא הועיל:
פסוק א:אמרתי הנני. לקבל תפלתך:
פסוק א:אל גוי. ר״ל אבל היתה אל גוי אשר לא רצו לקרוא בשמי:
פסוק ב:פרשתי ידי. שיתקרבו אלי ואקבל תשובה כאדם המרמז לחבירו לבוא אליו:
פסוק ב:אל עם סורר. אבל היתה אל עם סורר אשר הולכים בדרך לא טוב אחר מחשבות לבם:
פסוק ג:העם. הם העם המכעיסים וכו׳:
פסוק ג:על פני. לפני בירושלים מקום השראת השכינה זובחים. לעכו״ם:
פסוק ג:בגנות. דרכם היה להעמיד עכו״ם בתוך הגנות וכן נאמר המתקדשים והמטהרים אל הגנות (לקמן סו):
פסוק ג:על הלבנים. בשעה שהיו שורפין הלבנים היו משימין עליהם קטורת לשם עכו״ם:
פסוק ד:היושבים בקברים. שתשרה עליהם רוח טומאה של שדים:
פסוק ד:ובנצורים ילינו. היו לנים בין פגרי המתים שאינם יכולים לצאת ממקומם כמו הנתונים במצור והוא כפל ענין במ״ש:
פסוק ד:ומרק פגולים כליהם. כל כליהם בלוע מרוטב מתועב מדבר טמא:
פסוק ה:האומרים. לאלה שאינם אוכלים ממאכלים יאמרו גשה אליך לעמוד במקומך אל תגש לנגוע בי כי קדשתי ממך ואל תטמא אותי:
פסוק ה:אלה. הדברים האלה העלו עשן באפי להיות חמתי בוערת כל היום כאש הבוער:
פסוק ו:הנה כתובה לפני. הרעות שעשו כתובה לפני ולא נשכחו:
פסוק ו:לא אחשה. לא אשתוק עליהם כי אם אשלם גמול והתשלומין יהיה על חיקם ולא לבניהם אחריהם:
פסוק ז:עונותיכם. תשלום הגמול יהיה על עונותיכם ועל עונות אבותיכם יחדיו:
פסוק ז:חרפוני. במה שעבדו שמה לעכו״ם בפרסום רב:
פסוק ז:ומדותי. בראשונה אמדוד אל חיקם גמול פעולתם ואח״ז אפרע מהם עון אבותם הואיל ואחזו במעשה אבותם:
פסוק ח:כאשר ימצא. ר״ל עכ״ז אל תתייאשו מן הגאולה כי כמו כאשר ימצא באשכול ענבים גרגרים מבושלים כל צרכם הראויים לעשות מהם יין:
פסוק ח:ואמר. ר״ל ואם מי רוצה להשחיתו יאמר האומר אל תשחיתהו כי יש בו תירוש שהוא ברכה וטובה ואף על פי שיש בו חרצנים וזגים שאינם ברכה מ״מ השאירהו בעבור התירוש:
פסוק ח:למען עבדי. הצדיקים אשר בקרבם:
פסוק ח:לבלתי השחית הכל. כלל וכלל לא אשחית בעבור עבדי הצדיקים:
פסוק ט:זרע. רצה לומר זרע ברכה הראויה ליעקב:
פסוק ט:יורש הרי. הר ציון והר הבית וירשוה בחירי. העם שבחרתי לי הם ירשו את הירושה שהבטחתי להם זו ארץ ישראל:
פסוק ט:ישכנו שמה. ולא יגלו עוד ממנה:
פסוק י:והיה השרון. מקום המישור והשמן יהיה לנוה צאן כי שמה ירעו כמאז ולא תהיה שממה כמות שהיתה בזמן הגולה:
פסוק י:ועמק עכור. אף העמקים העכורים והמקולקלים יהיה לרבץ בקר כי שם ירבצו ושם ירעו מרעה שמן:
פסוק י:לעמי. כל הטובה הזו תהיה לעמי אשר דרשוני בהיותם בגולה ולא עזבו את ה׳:
פסוק יא:ואתם. אבל אתם העוזבים את ה׳ וכפרו בו:
פסוק יא:השכחים. אשר שכחו את בית המקדש ולא זכרו שבו לבד ראוי להקריב קרבנות:
פסוק יא:העורכים. אשר ערכו מאכלים על השלחן להקריב לגד והוא כוכב צדק והיו ממלאים יין מזוג לנסך למני וגם הוא שם כוכב:
פסוק יב:ומניתי אתכם לחרב. במנין אמסר אתכם לחרב למען לא יפקד מי:
פסוק יב:וכולכם לטבח תכרעו. איש לא נעדר מן המנין:
פסוק יב:יען. בעבור אשר קראתי אליכם ביד עבדי הנביאים לעזוב דרך ההוא ולא עניתם לאמר נעזוב הדרך הרע הזה:
פסוק יב:ובאשר. בהדבר אשר לא חפצתי אני בחרתם אתם:
פסוק יג:לכן וכו׳. ר״ל מלבד העונש שיהיה לכם בעולם הזה עוד תקבלו עונש בעולם הבא כי עבדי הצדיקים יאכלו ר״ל יהנו מזיו השכינה וכן ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו (שמות כ״ד:י״א) ור״ל שנהנו מזיו השכינה כאלו אכלו ושתו:
פסוק יג:ואתם. אבל אתם עוזבי ה׳ תהיו רעבים מזה ההנאה כי לא תזכו לזה:
פסוק יג:הנה עבדי ישתו וכו׳. כפל הדבר במ״ש ואתם תבושו. על אשר מעלתם בה׳:
פסוק יד:מטוב לב. מסיבת טוב לב:
פסוק יד:ומשבר. מסיבת שבר רוח תעסקו ביללה:
פסוק טו:והנחתם שמכם. לאחר שתמותון תניחו את שמכם להיות לשבועה לבחירו הצדיקים כי יאמרו בשבועתם אם עשיתי כזאת יקרני כמקרה הרשעים ההם כמו ישימך ה׳ כצדקיהו וכאחאב וכו׳ (ירמיהו כ״ט:כ״ב):
פסוק טו:והמיתך. כל אחד מכם ימות מיתת עולם באבדן הנפש בעולם הבא:
פסוק טו:ולעבדיו. אבל לעבדיו שדבקו בו יקרא שם אחר לכבוד ולתפארת וכמ״ש ואתם כהני ה׳ תקראו וכו׳ (לעיל סא):
פסוק טז:אשר המתברך בארץ. ר״ל כ״כ יגדל שמם עד אשר שכל המתברך והמתהלל בפי אנשים בכל הארץ לא יתהלל בשום דבר כי אם בזאת יתהלל לומר עליו שנדבק באלהים אמת שאימן ושמר ההבטחה ההיא לגדל שמות הדבקים בו:
פסוק טז:ישבע באלהי אמן. כי כולם יאמינו בו על שהאמין הבטחתו ולכן ישבעו בו ובמ״ש ונשבעות לה׳ צבאות (לעיל יט):
פסוק טז:כי נשכחו. ר״ל כ״כ חרבה הטובה עד שיהיו נשכחים כל הצרות הראשונות שסבלו בהיותם בגולה:
פסוק טז:וכי נסתרו מעיני. גם מעיני יהיו נסתרים צרות כאלה כי לא יהיה עוד בעולם א״כ לא יהיה נראה:
פסוק יז:כי הנני בורא שמים וכו׳. ר״ל יהיה רוב טובה בעולם כאלו נברא עולם חדש אשר לא ימצא שם צרות, או הדברים כמשמען וכמ״ש כי כאשר השמים החדשים וכו׳ עומדים לפני (לקמן סו):
פסוק יז:ולא תזכרנה הראשונות. לפי רוב הטובה שיהיה אז לא תזכרנה הצרות הראשונות:
פסוק יז:ולא תעלינה על לב. כפל הדבר במ״ש:
פסוק יח:כי אם שישו. רצה לומר לא יאמר לכם שום דבר כי אם שישו וגילו עד עולם על אשר אני הוא הבורא את השמחה ותהיה מתקיימת לעולם:
פסוק יח:בורא את ירושלים גולה. אחדש שם ירושלים להקרא גולה ואחדש שם עמה להקרא משוש:
פסוק יט:וגלתי בירושלים. כי כשהיתה ירושלים חריבה ועמה בגולה לא היתה שמחה לפני המקום לכן אמר כשתהיה בנויה ועמה יהיו בטובה יהיה שמחה לפני המקום:
פסוק יט:ולא ישמע וכו׳. כי לא יבוא עוד עליהם צרות:
פסוק כ:לא יהיה משם. לא יצא משם לקבר אדם שהוא קטן בשנים ואף הזקן קצת שלא השלים כל ימיו ולא ימות גם הוא כי אז יאריכו ימי האדם באריכות נפלא:
פסוק כ:כי הנער בן מאה שנה ימות. ר״ל אם ימות מי בן מאה שנים יאמרו עליו נער מת:
פסוק כ:והחוטא. הנחסר מן העולם כשיהיה בן מאה שנה לקללה תחשב כי עודו נער לפי מרבית חיי האנשים שיהיה אז וכפל ענין במ״ש:
פסוק כא:ובנו בתים וישבו. לא ימותו טרם יכלה הבנין עד לא ישבו בה וכן ונטעו כרמים וכו׳:
פסוק כב:ואחר ישב. על כי ימותו הם עד לא ישבו בה:
פסוק כב:כי כימי העץ. כימי משך זמן עמידת העץ המתקיים הרבה כאילן חרוב וכדומה כימי עץ הזה יהיה ימי עמי:
פסוק כב:ומעשה וכו׳. כי יש מעשים שיעשה האדם והוא יזקין והם עדיין נראים חדשים כבנין והמכתב לכן אמר עמי בחירי יבלו מעשה ידיהם כי הם יראו בחורים וחזקים ומעשה ידיהם יזקינו וירקבו בימיהם:
פסוק כג:לא יגעו לריק. לא יהיה יגיעתם לריק ר״ל לא ימותו בניהם בחייהם:
פסוק כג:לבהלה. למות בחייהם להבהיל אותם וכפל הדבר במ״ש:
פסוק כג:כי זרע. כי זרעם המה זרע ברוכי ה׳ ולא ימותו בקוצר שנים:
פסוק כג:וצאצאיהם אתם. כל ימיהם יהיו צאצאיהם עמהם כי לא ימותו בחייהם וכפל הדבר במ״ש:
פסוק כד:והיה טרם יקראו. פעמים אענה להם למלאות שאלות לבבם עד לא יקראו להתפלל בפה פעמים כשעוד הם מדברים בתפלה אשמע אני לתת משאלותם:
פסוק כה:) ירעו כאחד. ולא יטרוף הזאב את הטלה כי אף החיות הטורפות לא יטרפו עוד כמ״ש וגר זאב וכו׳ (לעיל יא):
פסוק כה:כבקר. כמו הבקר אוכל תבן כן יאכל האריה:
פסוק כה:ונחש עפר לחמו. הנה עפר יהיה מאכלו כתולדתו ונטבעו ולא יזיק למי:
פסוק כה:לא ירעו. לא יעשו רעה למי ולא ישחיתו את מי:
פסוק כה:בכל הר קדשי. הוא ארץ ישראל:
פסוק כה:אמר ה׳. כן יאמר ה׳:
