פסוק א:דברי ה': נִדְרַשְׁתִּי, נעניתי לְאותם שלוֹא שָׁאָלוּ. שלא כדרכו של עולם, אני נעתר לישראל בלי שהם מבקשים זאת. נִמְצֵאתִי לְלֹא בִקְשֻׁנִי, בלא חיפוש מוקדם מצדם. אָמַרְתִּי: "הִנֵּנִי הִנֵּנִי" אֶל גּוֹי לֹא קֹרָא בִשְׁמִי. ה' מנכיח את עצמו, למרות שנראה שהעם אינו מעוניין בכך.
פסוק ב:פֵּרַשְׂתִּי יָדַי בבקשה, בהזמנה, ואפילו בהענקת ברכה כָּל הַיּוֹם אֶל עַם סוֹרֵר הַהֹלְכִים הַדֶּרֶךְ, בדרך לֹא טוֹב אַחַר מַחְשְׁבֹתֵיהֶם הרעות, מחשבות עבודה זרה –
פסוק ג:הָעָם הַמַּכְעִיסִים אוֹתִי עַל פָּנַי, בפני תָּמִיד, זֹבְחִים בַּגַּנּוֹת, בגינות לאלילים וּמְקַטְּרִים להם עַל הַלְּבֵנִים;
פסוק ד:הַיֹּשְׁבִים בַּקְּבָרִים, וּבַנְּצוּרִים, במקומות סתר יָלִינוּ. רומז לדורשים אל המתים, שהיו שוהים בבתי הקברות ובמחילות כדי ליצור קשר עם המתים; מלבד פולחניהם הזרים – הָאֹכְלִים בְּשַׂר הַחֲזִיר, וּמְרַק פִּגֻּלִים, שיקוצים, מאכלי איסור, מלאים כְּלֵיהֶם;
פסוק ה:הָאֹמְרִים, אותם שנטמאו בכל מיני טומאות מזהירים את זולתם: קְרַב אֵלֶיךָ, אל תתקרב אלי אלא אל עצמך בלבד. אַל תִּגַּשׁ, תיגע בִּי כִּי קְדַשְׁתִּיךָ. אני קדוש יותר ממך, ולכן אל תטמא אותי בנגיעתך. על אֵלֶּה עָשָׁן בְּאַפִּי, אֵשׁ יֹקֶדֶת, הם מעוררים את כעסי עליהם כָּל הַיּוֹם, בכל עת.
פסוק ו:הִנֵּה כְתוּבָה לְפָנָי כל רשימת חטאיהם. לֹא אֶחֱשֶׁה, אשתוק, כִּי אִם שִׁלַּמְתִּי את עונשם, וְשִׁלַּמְתִּי כפי המגיע להם עַל חֵיקָם, אל קרבם.
פסוק ז:עתה הוא פונה אל העם: השילום יבוא על עֲוֹנֹתֵיכֶם וַעֲוֹנֹת אֲבוֹתֵיכֶם יַחְדָּו, אָמַר ה', על אֲשֶׁר קִטְּרוּ אבותיכם לאלילים עַל הֶהָרִים, וְעַל הַגְּבָעוֹת חֵרְפוּנִי, קיללוני, כמנהגם לקיים את הפולחנים במקומות הגבוהים. וּמַדֹּתִי, אקבע שיעור שילום פְעֻלָּתָם רִאשֹׁנָה, ראשית לכול, או: במלואה, כפי מה שהיא, או: אמדוד את מעשיהם מתחילתם, והם יקבלו את עונשם אֶל חֵיקָם.
פסוק ח:ואולם לא כל העם סורר. כֹּה אָמַר ה': כַּאֲשֶׁר יִמָּצֵא הַתִּירוֹשׁ, מיץ הענבים, היין החדש בָּאֶשְׁכּוֹל של הגפן, שפרותיה לא צמחו יפה, והם נחתכים ומושלכים, וְאָמַר אז איש לרעהו: "אַל תַּשְׁחִיתֵהוּ עם האשכולות הרקובים, כִּי בְרָכָה בּוֹ. יש בו תוכן" – כֵּן אֶעֱשֶׂה לְמַעַן עֲבָדַי החיים בין הפושעים הרבים, לְבִלְתִּי הַשְׁחִית הַכֹּל, את כל העם.
פסוק ט:וְהוֹצֵאתִי מִתוך יַּעֲקֹב זֶרַע הראוי לברכה, וּמִיהוּדָה אוציא יוֹרֵשׁ להָרָי, להרי הארץ, וִירֵשׁוּהָ בְחִירַי, אלו שבחרתי בהם, משום שבחרו בי, וַעֲבָדַי יִשְׁכְּנוּ שָׁמָּה. למרות הפגיעה החמורה בארץ ובחוטאים, יישאר בה כדי להזין את עבדי ה' ובחיריו.
פסוק י:וְהָיָה הַשָּׁרוֹן, שאין בו תבואה מרובה, לִנְוֵה צֹאן, למקום מרעה, וְעֵמֶק עָכוֹר, מלוכלך, שיש בו ביצות או מים רעים, יהיה מנוצל לְרֵבֶץ בָּקָר. קרקעות שאי אפשר לגדל בהם תבואה ישמשו לגידול צאן ובקר, לְפרנסת עַמִּי אֲשֶׁר דְּרָשׁוּנִי. שלעומת האנשים שהוזכרו לעיל, שלא שאלו ולא ביקשו את ה', מי שדרשו את ה' יירשו את הארץ הטובה וישכנו בה במנוחה.
פסוק יא:עתה פונה אל החוטאים: וְאַתֶּם, עֹזְבֵי ה' הַשְּׁכֵחִים, השוכחים אֶת הַר קָדְשִׁי, שאינכם באים לעבוד אותי במקדשִׁי, הַעֹרְכִים לַגַּד, לאליל המזל שֻׁלְחָן, וְהַמְמַלְאִים לַמְנִי, כנראה שם אליל מִמְסָךְ, כנראה נהגו לנסך לכבוד אליל זה משקאות.
פסוק יב:וּמָנִיתִי, ספרתי או זימנתי אֶתְכֶם לַחֶרֶב. זהו משחק לשון: הממלאים למני יימנו לחרב, וְכֻלְּכֶם לַטֶּבַח תִּכְרָעוּ, תיהרגו כשבויים, הכורעים על ברכיהם וראשיהם נערפים. כל העונשים הללו מגיעים לכם, יַעַן קָרָאתִי וְלֹא עֲנִיתֶם, דִּבַּרְתִּי וְלֹא שְׁמַעְתֶּם, וַתַּעֲשׂוּ הָרַע בְּעֵינַי, וּבַאֲשֶׁר לֹא חָפַצְתִּי בְּחַרְתֶּם.
פסוק יג:לָכֵן כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהִים: הִנֵּה עֲבָדַי יֹאכֵלוּ, וְאַתֶּם, העורכים שולחן לגד, תִּרְעָבוּ. הִנֵּה עֲבָדַי יִשְׁתּוּ, וְאַתֶּם, המנסכים למני, תִּצְמָאוּ. הִנֵּה עֲבָדַי יִשְׂמָחוּ, וְאַתֶּם, העובדים לאלילי מזל והצלחה, תֵּבֹשׁוּ.
פסוק יד:הִנֵּה עֲבָדַי יָרֹנּוּ, ישירו בשמחה מִטּוּב לֵב, מרוב אושר בטובתם, וְאַתֶּם תִּצְעֲקוּ מִכְּאֵב לֵב, וּמִשֵּׁבֶר רוּחַ, מתוך דיכאון, משברים וצרות תְּיֵלִילוּ, תיַללו.
פסוק טו:וְהִנַּחְתֶּם שִׁמְכֶם לִשְׁבוּעָה, לקללה לִבְחִירַי. לא תיזכרו אלא כאשר הנשארים יאיימו על עוברי השבועות בגורלכם. דרך הנשבע או המשביע אחרים, להזכיר עונש בשבועה, שלעובר על השבועה יארע רע כמו שאירע לפלוני: "וֶהֱמִיתְךָ ה' אֱלוֹהִים, כדרך שהמית את הרשעים הללו". לעומת זאת – וְלַעֲבָדָיו יִקְרָא ה' שֵׁם אַחֵר. ייתכן שהשם הנוכחי של עבדי ה' הפך לכינוי גנאי. לכן ה' יבחר להם שם אחר, שאינו נושא משמעות לוואי שלילית.
פסוק טז:לאחר כילוי הרשע, העולם כולו יהיה טוב בלבד. אֲשֶׁר, כי הַמִּתְבָּרֵךְ שיישאר בָּאָרֶץ יִתְבָּרֵךְ רק בּשמו של אלֹהֵי אָמֵן, אל נאמן, השומר את בריתו ומקיים הבטחתו, שראוי להאמין בו. וְהַנִּשְׁבָּע בָּאָרֶץ יִשָּׁבַע רק בֵּאלֹהֵי אָמֵן, שכל הנבואות שנאמרו בשמו התקיימו והתממשו. כִּי, אכן, בסופו של דבר נִשְׁכְּחוּ הַצָּרוֹת הָרִאשֹׁנוֹת, הפורענויות שבאו על מי שהלכו בדרכים אחרות, וְכִי הן נִסְתְּרוּ מֵעֵינָי. לא אסתכל בהן עוד, אלא במציאות החדשה, ולכן הן ייעלמו לחלוטין.
פסוק יז:כִּי הִנְנִי בוֹרֵא שָׁמַיִם חֲדָשִׁים וָאָרֶץ חֲדָשָׁה, העולם כולו יתחדש חידוש נפלא, וְלֹא תִזָּכַרְנָה העברות והפורענויות הָרִאשֹׁנוֹת וְלֹא תַעֲלֶינָה עַל לֵב,
פסוק יח:כִּי אִם שִׂישׂוּ וְגִילוּ עֲדֵי עַד, שמחו לנצח על אֲשֶׁר אֲנִי בוֹרֵא, כִּי בעולם החדש הִנְנִי בוֹרֵא אֶת יְרוּשָׁלִַם גִּילָה, ירושלים תהיה כולה שִׂמחה, וְעַמָּהּ יהיה מָשׂוֹשׂ.
פסוק יט:ובמקביל לכך – וְגַלְתִּי, אשמח בִירוּשָׁלִַם וְשַׂשְׂתִּי בְעַמִּי, וְלֹא יִשָּׁמַע בָּהּ עוֹד קוֹל בְּכִי וְקוֹל זְעָקָה. בעולם החדש יישמעו רק קולות שמחה לישראל.
פסוק כ:לֹא יִהְיֶה מִשָּׁם, שם עוֹד עוּל יָמִים, צעיר וְזָקֵן אֲשֶׁר לֹא יְמַלֵּא אֶת יָמָיו. הכול יגיעו לזִקנה מופלגת. כִּי הַנַּעַר בֶּן מֵאָה שָׁנָה יָמוּת. על מי שימות בגיל מאה, יאמרו שמת צעיר, וְהַחוֹטֶא בֶּן מֵאָה שָׁנָה יְקֻלָּל. בימים שבהם תוחלת החיים תתארך, רק כאשר יגיע החוטא למאה שנה אפשר יהיה לדון במעשיו, לא כמו בזמן הזה, שחשבון חטאיו של אדם מתחיל מגיל בר מצווה או קצת לאחר מכן.
פסוק כא:וּבָנוּ בָתִּים וְיָשָׁבוּ בתוכם, וְנָטְעוּ כְרָמִים וְאָכְלוּ הנוטעים את פִּרְיָם, שלא כמו בזמן הזה, שמפני הגלות, הצרות או האויבים לא תמיד היוצרים נהנים מפרי עמלם.
פסוק כב:לֹא יִבְנוּ, וְאַחֵר יֵשֵׁב. לֹא יִטְּעוּ, וְאַחֵר יֹאכֵל. כִּי כִימֵי הָעֵץ הארוכים, העשויים להשתרע על פני אלף שנים ויותר, יהיו יְמֵי עַמִּי, וּמַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם יְבַלּוּ בְחִירָי. שלא כבהווה, בחירי ה' יאריכו ימים יותר ממעשי ידיהם. הבתים והרהיטים אשר יבנו לא יחזיקו מעמד זמן רב כתוחלת חייהם.
פסוק כג:לעומת ההווה אז גם לֹא יִיגְעוּ, יעבדו קשה לָרִיק, לחינם. כל מאמץ שיושקע יישא תוצאות. וְלֹא יֵלְדוּ לַבֶּהָלָה, למהומה, לפחד ולחוסר ודאות, כִּי זֶרַע בְּרוּכֵי ה' הֵמָּה וְצֶאֱצָאֵיהֶם אִתָּם, ולא ייכבשו ויוגלו למקומות אחרים, אלא הם וצאצאיהם יחיו יחד.
פסוק כד:וְהָיָה טֶרֶם יִקְרָאוּ – וַאֲנִי אֶעֱנֶה, עוֹד הֵם מְדַבְּרִים – וַאֲנִי אֶשְׁמָע. אם כיום צריך אדם להתפלל ולחזור ולהתפלל, באותם זמנים ייענו תפילותיהם עוד לפני שיקראו. העולם כולו יהיה שלֵו וטוב:
פסוק כה:זְאֵב וְטָלֶה יִרְעוּ כְאֶחָד, ויאכלו שניהם מן הצומח, וְאַרְיֵה כַּבָּקָר יֹאכַל תֶּבֶן, וְנָחָשׁ עָפָר לַחְמוֹ. החיות לא יטרפו עוד, והנחש לא יכיש ויבלע יצורים אחרים. לֹא יָרֵעוּ וְלֹא יַשְׁחִיתוּ בְּכָל הַר קָדְשִׁי, אָמַר ה'.
