א הֵ֛ן לֹֽא־קָצְרָ֥ה יַד־יְהוָ֖ה מֵֽהוֹשִׁ֑יעַ וְלֹא־כָבְדָ֥ה אָזְנ֖וֹ מִשְּׁמֽוֹעַ׃ ב כִּ֤י אִם־עֲוֺנֹֽתֵיכֶם֙ הָי֣וּ מַבְדִּלִ֔ים בֵּינֵכֶ֕ם לְבֵ֖ין אֱלֹֽהֵיכֶ֑ם וְחַטֹּֽאותֵיכֶ֗ם הִסְתִּ֧ירוּ פָנִ֛ים מִכֶּ֖ם מִשְּׁמֽוֹעַ׃ ג כִּ֤י כַפֵּיכֶם֙ נְגֹאֲל֣וּ בַדָּ֔ם וְאֶצְבְּעוֹתֵיכֶ֖ם בֶּֽעָוֺ֑ן שִׂפְתֽוֹתֵיכֶם֙ דִּבְּרוּ־שֶׁ֔קֶר לְשׁוֹנְכֶ֖ם עַוְלָ֥ה תֶהְגֶּֽה׃ ד אֵין־קֹרֵ֣א בְצֶ֔דֶק וְאֵ֥ין נִשְׁפָּ֖ט בֶּאֱמוּנָ֑ה בָּט֤וֹחַ עַל־תֹּ֙הוּ֙ וְדַבֶּר־שָׁ֔וְא הָר֥וֹ עָמָ֖ל וְהוֹלֵ֥יד אָֽוֶן׃ ה בֵּיצֵ֤י צִפְעוֹנִי֙ בִּקֵּ֔עוּ וְקוּרֵ֥י עַכָּבִ֖ישׁ יֶאֱרֹ֑גוּ הָאֹכֵ֤ל מִבֵּֽיצֵיהֶם֙ יָמ֔וּת וְהַזּוּרֶ֖ה תִּבָּקַ֥ע אֶפְעֶֽה׃ ו קֽוּרֵיהֶם֙ לֹא־יִהְי֣וּ לְבֶ֔גֶד וְלֹ֥א יִתְכַּסּ֖וּ בְּמַֽעֲשֵׂיהֶ֑ם מַֽעֲשֵׂיהֶם֙ מַֽעֲשֵׂי־אָ֔וֶן וּפֹ֥עַל חָמָ֖ס בְּכַפֵּיהֶֽם׃ ז רַגְלֵיהֶם֙ לָרַ֣ע יָרֻ֔צוּ וִֽימַהֲר֔וּ לִשְׁפֹּ֖ךְ דָּ֣ם נָקִ֑י מַחְשְׁבֽוֹתֵיהֶם֙ מַחְשְׁב֣וֹת אָ֔וֶן שֹׁ֥ד וָשֶׁ֖בֶר בִּמְסִלּוֹתָֽם׃ ח דֶּ֤רֶךְ שָׁלוֹם֙ לֹ֣א יָדָ֔עוּ וְאֵ֥ין מִשְׁפָּ֖ט בְּמַעְגְּלוֹתָ֑ם נְתִיבֽוֹתֵיהֶם֙ עִקְּשׁ֣וּ לָהֶ֔ם כֹּ֚ל דֹּרֵ֣ךְ בָּ֔הּ לֹ֥א יָדַ֖ע שָׁלֽוֹם׃ ט עַל־כֵּ֗ן רָחַ֤ק מִשְׁפָּט֙ מִמֶּ֔נּוּ וְלֹ֥א תַשִּׂיגֵ֖נוּ צְדָקָ֑ה נְקַוֶּ֤ה לָאוֹר֙ וְהִנֵּה־חֹ֔שֶׁךְ לִנְגֹה֖וֹת בָּאֲפֵל֥וֹת נְהַלֵּֽךְ׃ י נְגַֽשְׁשָׁ֤ה כַֽעִוְרִים֙ קִ֔יר וּכְאֵ֥ין עֵינַ֖יִם נְגַשֵּׁ֑שָׁה כָּשַׁ֤לְנוּ בַֽצָּהֳרַ֙יִם֙ כַּנֶּ֔שֶׁף בָּאַשְׁמַנִּ֖ים כַּמֵּתִֽים׃ יא נֶהֱמֶ֤ה כַדֻּבִּים֙ כֻּלָּ֔נוּ וְכַיּוֹנִ֖ים הָגֹ֣ה נֶהְגֶּ֑ה נְקַוֶּ֤ה לַמִּשְׁפָּט֙ וָאַ֔יִן לִֽישׁוּעָ֖ה רָחֲקָ֥ה מִמֶּֽנּוּ׃ יב כִּֽי־רַבּ֤וּ פְשָׁעֵ֙ינוּ֙ נֶגְדֶּ֔ךָ וְחַטֹּאותֵ֖ינוּ עָ֣נְתָה בָּ֑נוּ כִּֽי־פְשָׁעֵ֣ינוּ אִתָּ֔נוּ וַעֲוֺנֹתֵ֖ינוּ יְדַֽעֲנֽוּם׃ יג פָּשֹׁ֤עַ וְכַחֵשׁ֙ בַּֽיהוָ֔ה וְנָס֖וֹג מֵאַחַ֣ר אֱלֹהֵ֑ינוּ דַּבֶּר־עֹ֣שֶׁק וְסָרָ֔ה הֹר֧וֹ וְהֹג֛וֹ מִלֵּ֖ב דִּבְרֵי־שָֽׁקֶר׃ יד וְהֻסַּ֤ג אָחוֹר֙ מִשְׁפָּ֔ט וּצְדָקָ֖ה מֵרָח֣וֹק תַּעֲמֹ֑ד כִּֽי־כָשְׁלָ֤ה בָֽרְחוֹב֙ אֱמֶ֔ת וּנְכֹחָ֖ה לֹא־תוּכַ֥ל לָבֽוֹא׃ טו וַתְּהִ֤י הָֽאֱמֶת֙ נֶעְדֶּ֔רֶת וְסָ֥ר מֵרָ֖ע מִשְׁתּוֹלֵ֑ל וַיַּ֧רְא יְהוָ֛ה וַיֵּ֥רַע בְּעֵינָ֖יו כִּֽי־אֵ֥ין מִשְׁפָּֽט׃ טז וַיַּרְא֙ כִּֽי־אֵ֣ין אִ֔ישׁ וַיִּשְׁתּוֹמֵ֖ם כִּ֣י אֵ֣ין מַפְגִּ֑יעַ וַתּ֤וֹשַֽׁע לוֹ֙ זְרֹע֔וֹ וְצִדְקָת֖וֹ הִ֥יא סְמָכָֽתְהוּ׃ יז וַיִּלְבַּ֤שׁ צְדָקָה֙ כַּשִּׁרְיָ֔ן וְכ֥וֹבַע יְשׁוּעָ֖ה בְּרֹאשׁ֑וֹ וַיִּלְבַּ֞שׁ בִּגְדֵ֤י נָקָם֙ תִּלְבֹּ֔שֶׁת וַיַּ֥עַט כַּמְעִ֖יל קִנְאָֽה׃ יח כְּעַ֤ל גְּמֻלוֹת֙ כְּעַ֣ל יְשַׁלֵּ֔ם חֵמָ֣ה לְצָרָ֔יו גְּמ֖וּל לְאֹֽיְבָ֑יו לָאִיִּ֖ים גְּמ֥וּל יְשַׁלֵּֽם׃ יט וְיִֽירְא֤וּ מִֽמַּעֲרָב֙ אֶת־שֵׁ֣ם יְהוָ֔ה וּמִמִּזְרַח־שֶׁ֖מֶשׁ אֶת־כְּבוֹד֑וֹ כִּֽי־יָב֤וֹא כַנָּהָר֙ צָ֔ר ר֥וּחַ יְהוָ֖ה נֹ֥סְסָה בֽוֹ׃ כ וּבָ֤א לְצִיּוֹן֙ גּוֹאֵ֔ל וּלְשָׁבֵ֥י פֶ֖שַׁע בְּיַֽעֲקֹ֑ב נְאֻ֖ם יְהוָֽה׃ כא וַאֲנִ֗י זֹ֣את בְּרִיתִ֤י אוֹתָם֙ אָמַ֣ר יְהוָ֔ה רוּחִי֙ אֲשֶׁ֣ר עָלֶ֔יךָ וּדְבָרַ֖י אֲשֶׁר־שַׂ֣מְתִּי בְּפִ֑יךָ לֹֽא־יָמ֡וּשׁוּ מִפִּיךָ֩ וּמִפִּ֨י זַרְעֲךָ֜ וּמִפִּ֨י זֶ֤רַע זַרְעֲךָ֙ אָמַ֣ר יְהוָ֔ה מֵעַתָּ֖ה וְעַד־עוֹלָֽם׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

אברבנאל

אברבנאל

פסוק א:
הן לא קצרה וכו' עד ותהי האמת נעדרת. לפי שהיו רשעי הדור אומרים למה צמנו ולא ראית ענינו נפשנו ולא תדע בעבור שראו שנתארכו צרותיהם ואין ה' מושיע אותם, לכן אחרי שביאר להם הנביא שהסבה המחייבת שאין הקב"ה פונה אל תפלתם וצומם היתה לפי שלא היה בהם עזיבת החטא והיו כטובל ושרץ בידו ופירש להם גודל שכר השב בתשובה ועוזב את חטאו ומתחרט ממנו כראוי הוציא הכלל הזה מדבריו כאומר הנה א"כ לא זכיתם לתשועה ואין הש"י שומע תפלתכם אינו מבלתי יכולת ה' כי הנה באמת לא קצרה יד ה' מהושיע ואינו ג"כ להעדר ידיעתו והשגחתו בדברים אשר בכאן כי לא כבדה אזנו משמוע (ב) אבל היתה הסבה בו שעונותיכם היו מבדילי' ביניכם לבין אלקיכם והם היו כמו הענן שכאשר יתעבה ימנע מעבור אור השמש בו על הארץ כן עונותיכם נתרבו כל כך עד שנעשו מונע מבדיל עב וגס מאד ביניכם לבין אלקיכם ובסבתם לא תעלה לפניו תפלתכם, גם בסבת זה המונע לא ירד אורו והשפעתו עליכם וע"ז אמר וחטאתיכם הסתירו פנים מכם משמוע. וביאר איכות עונותיהם וחטאתיהם באומרו (ג) כי כפיכם נגואלו בדם ואצבעותיכם בעון וגומר. ומאשר באו ספורי העונות האלה כפולים הרבה מתקו לי דברי רבותינו ז"ל שדרשו באבות דר' נתן (שבת קלט, א) אמרו שם אמר רבי אלעזר בר מלאי משום רשב"ל כפיכם נגואלו בדם אלו הדיינין ואצבעותיכם בעון אלו סופרי הדיינין ולשונכם עולה תהגה אלו בעלי דינין. עד כאן. וכפי הדרך הזה נראה לי לפרש שהנביא שיער בענין המשפט חמש מדרגות, האנשים. האחד, מדרגת השופט. והב', מדרגת הסופר שכותב לפניו טענות הבעלי דינין. והג', מדרגת העדים שבאים להעיד על הדבר. הד', מדרגת עורכי הדיינין והם המליצים בעד הבעלי דינין. וה', הם הבעלי דינין עצמן התובע והנתבע. והנה זכר הנבי' שהשחית כל בשר את דרכו ושכולם היו עושין מעשיהם בשוא ודבר כזב ועל הדיינים אמרו כי כפיהם נגואלו בדם כי הם היו מחייבין הנקי והצדיק למות ומזכין את החייב מפני שהיו מקבלין שוחד ועליו אמר כפיכם נגואלו בדם, וכנגד הסופרים אמר ואצבעותיכם בעון לפי שהכתיבה יעשה הסופר באצבעותיו וביאר בזה שלא היו כותבין האמת ולא הטענות שהיו אומרים הבעלי דינין אלא היו משקרים ומזייפין אותם, וכנגד העדים אמר שפתותיכם דברו שקר בהפך מה שהזהירה התורה לא תענה ברעך עד שקר, וכנגד עורכי הדיינים המליצים ומקריבים משפט הבעלי דינין וצדקתם אמר לשונם עולה תהגה כי הם היו מצדיקי רשע ומרשיעי צדיק בטענותיהם ומה שהיו מליצים שהיה צדק ויושר היה עולה ואמנם כנגד הבעלי דינין אמר (ד) אין קורא בצדק ואין נשפט באמונה כי כנגד התובע אמר אין קורא בצדק שלא היה תובע צדק ואמת, ועל הנתבע שהוא הנשפט והמובא לדין אמר ואין נשפט באמונה ואם תאמר ולמה אם כן יבאו לבית דין דע כי כל ענינם הוא בתביעתם ובהצלתם בטוח על תהו ודבר שוא הרו עמל והולד און, (ה) ואמנ' אומרו ביצי צפעוני בקעו וקורי עכביש יארוגו נראה לי שאמרו על הדיינים ועל סופריהם כלומר מה יועילו בעלי הדינין האלה לבא למשפט לפני הדיינים ההם כי אין ספק שיצא מהם משפט מעוקל ויהיו אותם הבעלי דינין כאלו בקעו ביצי צפעוני שיצא מהם מי שימיתם כן יצא מן השופט גזל וחמס אליהם, ועל כתיב' הסופר אמר וקורי עכביש יארוגו שהם היריעות שאורגת העכביש, ויש אומרים שהעכביש מפני שעשה אריגתו על קירות הבית תקרא קורי עכביש והכלל שקורי העכביש אין להם תועלת ולא קיום והעמדה כן כתיבת הסופרים ההם, והוא מה שביאר מיד על הדיינים האוכל מביציהם ימות והזורה תבקע אפעה רוצה לומר שפגיעת הדיינים ההם רעה כי אם יחכו הבעלי דינין לפסק הדין ולמשפט יהיה לרעתם ועל זה אמר האוכל מביציהם ימות ואם יברחו ויזורו אחור מפניהם תבקע הביצה ויצא האפעה שירוץ אחריו וימיתנו כן הדיין אשר יברח הבעל דין מפניו ירדפהו ויזיקהו ולפי זה הפירוש יהיה והזורה מלשון נזורו אחור שהוא הבעל דין הבורח מלפני הדיין ולכן אמר והזורה בשורק שהוא פעול כמו נזור, ואומרו תבקע אפעה אינו חוזר אל הזורה רק לביצה שזכר שהיא תבקע ויצא האפעה הממית שהוא משל למה שיעשה הדיין הרשע לבעל דין הבורח מפניו. ואחר שביאר רשעת הדיינים ביאר ג"כ און הסופרים והוא אומרו קוריהם לא יהיו לבגד ולא יתכסו במעשיהם רוצה לומר שכמו שקורי העכביש אינם ראויים לעשות מהם בגד ולהתכסות בהם כן כתיבת הסופרים הרשעים ההם אינו לעזר ולא להועיל לפי שמעשיהם מעשה און מפני השחד שהם גם כן מקבלים והוא אומרו ופעל חמס בכפיהם.
פסוק ז:
ואמנם כנגד העדים המעידים שקר אמר רגליהם לרע ירוצו וימהרו לשפוך דם נקי כלומ' שהם ישתדלו לעשות רע ולשפוך דם נקי בעדותם כמו שישתדל הצדיק לעשות רצון אביו שבשמים, והפסוק הזה לקוח מדברי שלמה בספר משלי אם לא שהוסיף הנביא בו מלת נקי כי זהו ענין שקרותם. ולענין המליצים ועורכי הדיינים שזכר אמר מחשבותיהם מחשבות און לפי שהם יאמרו לבעלי דינין שיעיינו ויבינו בספרים ויחשובו מחשבות להצדיקם וכל מחשבותיהם הם און ועמל מבואר. ועל רוע הבעלי דינין התובע והנתבע בדרכיהם אמר שוד ושבר במסלותם כי כוונת כל אחד מהם לשדוד ולגזול את חבירו וזהו מסלתו ודרכו, ולפי שהדיינים מחוייבים בבוא הבעלי דינין לפניהם לעשות פשרה ביניהם קודם שיודע דבר המשפט וכאשר לא ירצו בפשרה אז יפסקו את הדין במשפט לכן אמר שלהיות הדיין והסופר העד והמליץ והבעלי דינין עקשים ונלוזי' לא יבואו לעשות פשרה ולא לתת משפט אמתי בשום דבר ועל זה אמר (ח) דרך שלום לא ידעו כי כמו שאמר בפ"ק דסנהדרין (סנהדרין ו, ב) איזהו משפט שהוא שלום הוי אומר זה בצוע שהיא הפשרה, ואין משפט במעגלותם שהוא פסק הדין שלא יהיה לעולם על דרך המשפט וכל זה לפי שכל אלה שזכר נתיבותיהם עקשו להם כל דורך בה לא ידע שלום כי בהיות הדיין מעול וחומץ והסופר מזייף והעדים משקרים והמליצים רעים והבעל דינין נלוזים לא ירצו בדרך שלום ופשרה ולא במשפט צודק כי אם לעוות את הדין בעד השחד, (ט) ועל זה אמר הנביא על כן רחק המשפט ממנו ולא תשיגנו צדקה רוצה לומר על כן שאין משפט בארץ רחק המשפט האלקי ממנו שלא יעשה לנו משפט מאויבנו ולפי שאין צדקה בארץ לכן אין הקב"ה עושה צדקה עמנו, אבל בהפך שנקוה לאור והנה חושך לנגהות באפלות נהלך שהוא כפל ענין במלות שונות.
פסוק י:
ואמר שבסבת החשך המכסה אותנו נגששה כעורים קיר ואין מלת נגששה כמו נמששה כאשר חשבו המפרשים מלשון והיית ממשש בצהרים (דברים כח, כט) אבל נגששה הוא מלשון ויגש אליו יהודה (בראשית מד, יח), גש הלאה, גשו נא אלי, ואע"פ שאין הגימל דגושה כבר יבואו בכתוב רבים הרפוי במקום הדגוש, והענין שמפני שהעורים בפחדם שיפלו יגשו תמיד אל הקיר להיותו דבר קיים ומרבים בנגישה לכן אמר נגששה כעורים קיר ובאה השי"ן כפולה להורות על רבוי ההגשה כמו ירקרק או אדמדם וכדי לחזקו כפל המאמר באמרו וכאין עינים נגששה, ואמר שלא היה זה להעדר האור כי אם להעדר הראות שהוא משל לשכל וע"ז אמר כשלנו בצהרים כנשף שבעת הצהרים שהאור יותר חזק היו נכשלים כמו שיכשלו בנשף בחוזק החשך, וכל זה משל נאה להגיד שאמת האלקי בהיר הוא כשחקים אבל עוורי הלב וסומי השכל יכשלו בו, ואמנם אמרו באשמנים כמתים הוא מענין שממה אצל ה"ר דוד קמחי והוא שם לקברים וכאלו אמר הרי אנחנו כמתים, ורש"י פירש בשם דונש בן לברט שהוא לשון שומן והאלף נוסף כמו אלף שבואחותי, באזניכם, ודרך האתרים (במדבר כא, ב), אף כאן באשמנים פירושו בין החיים השמנים אנחנו כמתים.
פסוק יא:
ומפני הצרות האלה נהמה כדובים כלנו כי הדובי' הומים בקול המיה ויללה וכיונים הגה נהגה כי גם הם הוגים בקול יללה נקוה למשפט רוצה לומר שיעשה הקב"ה באויבינו הצרים אותנו ואין לישועה שיושיענו מאויבינו והיא רחוקה ממנו (יב) וזה לפי שרבו פשעינו נגדך, והפסוק הזה בא מדבר כנגד השם יתברך, וחשב ה"ר דוד קמחי בפירושו למלטו מהכפל והמותר שלמעלה אמר שבפשעי האבות היה אריכות הגלות ושעתה הוסיף שגם בפשעי הבנים נתארך, ונראה לי שאין הדבר כן אלא שלמעלה הוכיח את ישראל על עונותיהם שהיו בין אדם לחבירו כמו שהתבאר ועתה דיבר הנביא מהעונות שבין אדם למקום ולכן דיבר לנכח באומרו כי רבו פשעינו נגדך וחטאתינו ענתה בנו רוצה לומר שהפשעים וחטאים שהיו בין אדם למקום היו רבים מספור, ואומרו ענתה בנו לשון יחידה פירשו בו שרוצה לומר כל אחד מהחטאות ענתה בנו וכמוהו ועיניו קמה (שמואל א' ד, יז), ויבא אלי אנשים, נלכדה הקריות, לא תמעד אשוריו (תהלים לז, לא), והדומים להם, ואפשר לפרש ענתה בנו חוזר לישועה שזכר למעלה כאלו אמר רחקה ממנו והיא ענתה בנו כי רבו פשעינו נגדך וחטאתינו, ועם זה שפירשתי לא יהיה דוחק בכתוב, ואמנם אומרו כי פשעינו אתנו ועונותינו ידענום יהיה פירושו שרחוק הישועה והעדרה ענתה בנו כמו שרבו פשעינו וחטאתינו נגד השם יתברך בינינו למקום לפי שהם דברים נסתרים וה' יראה ללבב אבל במה שבין אדם לחבירו ומהרשע והעדר המשפט אינו צריך לעדות כי הם דברים מפורסמים והוא אומרו פשעינו אתנו ועונתינו ידענום רוצה לומר שהם מפורסמים וגלויים ואין צריך להביא עליהם עדות אחר, וביאר בהם ענין חמש מדרגות אנשים שזכר בתחלה, וראשונה, זכר הבעלי דינין שתובעים ונתבעים בשקר, (יג) ועל הנתבע אמר פשוע וכחש בה' לפי שאם התחייב שבועה ישבע לשקר ויכחש בה', וכן התובע נסוג מאחר אלקינו כי אין פחד אלקים לנגד עיניו לשאול מה שאינו שלו ועל העדים המשקרי' אמר עושק וסרה, ועל המליצים ועורכי הדיינים אמר הוגו והורו מלב דברי שקר כי הורו הוא מלשון ולהורו' את בני ישראל (ויקרא י, יא) והוגו הוא מלשון דבור לפי שהמליצים ועורכי הדיינים היו מדברים ומורים מלבם טענות משקרות להצדיק את הרשע, (יד) ועל הדיינים אמר והוסג אחור משפט, ועל הסופר אמר וצדקה מרחוק תעמוד כי כשלה ברחוב אמת וצדקה לא תוכל לבוא רוצה לומר שבכתיבתו לא כתב אמת ולא נכחה, ועשה הנביא בזה משל נאה כאלו הצדקה והאמת נחלשה ונפלה בידיהם ולא תוכל לבוא לבית דין ולכן אמר וכשלה ברחוב אמת להגיד שאפילו ברחובות העיר לא היו נכלמים מהשקר וכן אמר ירמיהו ובקשו ברחובותיה אם יש מבקש אמונה (ירמיה ה, א).
פסוק טו:
ותהי האמת נעדרת וכו' עד סוף הנבואה. הכתובים האלה עם היות תחלת' בלשון עבר ותהי האמת נעדרת, וירא ה' וירע בעיניו, וירא כי אין איש ותושע לו זרועו וצדקתו היא סמכתהו וילבש צדקה כשרין וילבש בגדי נקם, אין ספק שהם כולם לעתיד אבל היה הנביא רואה הדברים כאילו הם כבר נמצאים ולכן זכרם פעמים בלשון זכר, והראיה המעידה על זה אומרו מיד אח"ז כעל גמולות כעל ישלם, לאיים גמול ישלם וייראו ממערב את שם ה' כי יבא כנהר צר ובא לציון גואל, שהם כולם בלשון עתיד להוכיח שהדברים כלם המקושרים זה בזה לעתיד לבא הם כולם כי ראה הנביא לספר כאן מה יהיה אחרית אלה האם ישובו ישראל בתשובה כדי שיזכו לגאולה או שיהיה תמיד הישועה רחוקה מהם, ועל זה אמר ותהי האמת נעדרת וסר מרע משתולל רוצה לומר שיבא עת וזמן שיראה הקדוש ברוך הוא שתהיה האמת נעדרת בכל העולם באמונת אלהותו וגם התורה שהיא האמת המוחלט תתמעט ותשתכח מישראל כאלו היא בטלה והאנשים הצדיקים שהם סרים מרע משתולל' רוצה לומר משוללים כאלו שללו ובזזו אותם והקב"ה יראה זה וירע בעיניו כי אין משפט בעולם לא באמונות ולא במעשים, (טז) ויראה גם כן כי אין איש רוצה לומר שאין בישראל איש עומד בפרץ לפניו, והמאמר הזה אמרו אדוננו משה על עת הגאולה כי יראה כי אזל' יד ואפס עצור ועזוב (דברים לב, לו) וישתומם כי אין מפגיע כלומר כי אין בישראל מפגיע ומתפלל על צרתם והשתומם עליו שעם היות שצרות רבות ורעות סבוהו גם סבבוהו והעם לא שב עד המכהו ואין מפגיע על רעתו, ואמנם אמרו ותושע לו זרועו וצדקתו היא סמכתהו פירשו בו המפרשים שכחו ויכלתו של הש"י יושיע לעצמו והטעם לפי שעל האדון מוטל להושיע את עבדיו מיד המחזיקים בו ובתשועת העבד יושע האדון לפי שיגדל שמו, ושאמר זרועו כנגד הגוים לקחת נקמה מהם וצדקתו כנגד האבות שזכר בריתו לזרעם ועושה עמהם צדקה להושיעם מהגלות, ולפי שרחוק אצלי שיאמר על הש"י ותושע לו זרועו וצדקתו היא סמכתהו נראה לי לפרש שחוזר אל המפגיע שזכר יאמר שהש"י ישתומם כי אין מפגיע ומתפלל אליו באופן שתושע לו לאותו מפגיע זרועו בתפלתו וצדקתו וישרו היא תסמכהו לזכות לישועה, ואמנם אמרו אח"ז בפרשה מי זה בא מאדום ותושע לי זרועי וחמתי היא סמכתני אינו סותר לזה כמו שאפרש במקומו, ואפשר לפרש ותושע לו זרועו שזרועו שהו' כחו ויכלתו של הקב"ה יושיע לו לישראל, ואליו בא כנוי לו וכן וצדקתו הי' סמכתהו צדקתו של הקב"ה סמכתהו לישראל עם היות שאין בהם מפגיע.
פסוק טו:
ואמר הנביא שהקב"ה שיראה שאין משפט ואין צדקה בארץ יעשה הגאולה והתשועה מפני צדקתו, ולפי שבתשועה העתידה יוכללו שני דברים אחד נקמת האויבים והב' הצלת ישראל וגאולתו לכן זכר שניהם ואמר (יז) וילבש צדקה כשרין רוצה לומר שיתלבש בצדקה לעשותה לישראל כמו שיתלבש הגבור בשרין וישים כובע ישועה בראשו כן יעשה הש"י להושיעם ולגאלם, וכנגד נקמת האויבים אמר וילבש בגדי נקם תלבושת רוצה לומר וילבש תלבושת שהוא כנוי ללבוש ויהיה לבושו בגדי נקם ויעט כמעיל הקנאה, (יח) כעל גמולות כעל ישלם רוצה לומר כעין הגמולות שעשה בימים הראשונים בפרעה ובסנחריב ובשאר צרי ישראל מבלי זכותם וצדקתם כעל ישלם רוצה לומר כן ישלם חמה לצריו וגמול לאויביו, ושני הכפי"ן הם לדמיון כמו כמוני כמוך כעמי כעמך (מלכים א' כב, ד), ואמר חמה לצריו כנגד בני ישמעאל כי הם היו בבליים מקדם שהחריבו בית ראשון כמו שביארתי בחלק האחד מספר ישועו' משיחו, ואמר גמול לאויביו כנגד בני אדום שהחריבו בית שני, ואמנם לאיים הרחוקים שלא היו בחרבן בית ראשון ולא בחרבן בית שני גם כן גמול ישלם כפי אמונותיהם הנשחתות ומעשיהם הרעים (יט) באופן שייראו ויפחדו ממערב את שם ה' וממזרח שמש את שם כבודו, וזכר ראשונה מערב לפי שסמך אותו למ"ש לאיים גמול ישלם שהאיים הם בקצה המערב, ואמנם אומרו כי יבא כנהר צר רוח ה' נוססה בו נראה לי לפרשו בב' פנים, הראשונה, שיבוא כנהר הצר הצורר שהוא שם כולל לאומות שיעלו ויבואו לירושלם ואז ישלם גמולם שרוח ה' וסערתו נוססה בו להשמידו, ואפשר לפרש רוח ה' נוססה בו על ישראל שבאותו זמן שיבא כנהר צר אז רוח ה' תהיה נוססה על ישראל וירם נסם והוא אומרו אחריו ובא לציון גואל. והפי' השני, הוא שתאר והמשיל נקמת השם וגמולו שיבא על האומות שיבא כנהר הצר שאינו רחב ידים כי אם צר גדר מזה וגדר מזה כאשר תהיה רוח ה' נוססה בו רוח חזק שאז תהיה הסערה יותר עצומה לפי שכאשר תבא רוח סערה בים הגדול ורחב ידים יהיה לה מקום להתפשט והאניה אשר תלך בו לא תהיה סכנתה כל כך עצומה להיותה מרוחקת מן הארץ אמנם כאשר יהיה הנהר צר ורוח ה' שבערה תשופנו נוססה בו בהכרח האניה שתלך בו חשבה להשבר להיות הנהר קצר וארץ משני עבריו, וכל זה משל לגודל הנקמה שתהיה שערת ה' גדולה מהם.
פסוק טו:
ואמנם לישראל תהיה הגאולה והישועה והוא אומרו (כ) ובא לציון גואל ולשבי פשע ביעקב נאם ה' כי הנה אמר ובא לציון גואל על היהודים אשר עמדו והתמידו ביהדותם ועמד טעמם בם וריחם לא נמר, ואמר ולשבי פשע ביעקב על אותם שיצאו מכלל הדת עברו תורות חלפו חק וישובו אל ה' מפשעם כי הם באמת שבי פשע ביעקב וגם הם יזכו לגאולה והמפרשים אמרו שאמר זה על פושעי ישראל שישובו בתשובה, ואמר שהנבואה הזאת שבאה לנביא היא ברית חזקה לישראל על גאולתם שלא תשוב אחור וזהו (כא) ואני זאת בריתי אותם אמר ה' והברית הוא רוחי עליך ודברי אלה מזאת הנבואה אשר שמתי בפיך, וכיון שהדברים האלה הם הם עצם הברית ראוי הוא שלא ימושו מפיך ומפי זרעך וגומר, וענין זה שהנה הטעות והכזב אפשר שתפול בהבטחה ובייעוד באחד משלשה צדדים, אם מצד המבטיח אם הוא אינו עומד בדבורו, ואם מפאת האמצעי אם לא הבין מה שנאמר לו או הוסיף עליו, ואם מפאת המקבל אם שכח ולא זכר הדבר שהובטח עליו כמו שיועד, ואמר יתברך שהנבואה הזאת אי אפשר שתפול הכזב לא מצדו יתברך כי הוא אמת ודבריו אמת ולזה אמר רוחי אשר עליך, גם לא מפאת האמצעי השליח שהוא ישעיהו כי הנה לא נפל מכל דבריו ארצה ייעד על מפלת סנחריב וכן היה על גלות ירושלם ונתקיים על חרבן בבל ונתאמת על הצלחת כורש וכן נהיה על בנין ירושלם על ידי כורש וככה היה אם כן מה שנבא על הגאולה העתידה כן יהיה וזהו ודברי אשר שמתי בפיך רוצה לומר שכולם נתקיימו, וגם לא יפול הטעות בנבואה הזאת מפאת המקבלים שמא לא יזכרוה ועל זה אמר לא ימושו מפיך ומפי זרעך וגומר:
פסוק טו:
ויש מפרשים ואני זאת בריתי אותם על התורה שנתנה בברית והבטיחם שלא תמוש מפיהם עד עולם ויהיה אומרו רוחי אשר עליך בלתי מיוחס לישעיה כי אם לישראל, ועל התורה שהיתה ביניהם אמר ודברי אשר שמתי בפיך וגם נכון הוא.
פסוק טו:
והנה למדנו מהנבואה הזאת שיש עת וזמן ידוע ומוגבל לגאולה אצלו יתברך שאע"פ שישראל לא יהיו זכאים ולא ראויים אליה יזכו בה כמו שזכו יוצאי מצרים לגאולתם אע"פ שהיו רעים וחטאים לה' מאד וצדקו אם כן דברי רבי יהושע שאף על פי שאינם עושים תשובה נגאלים כדאיתא בפרק חלק (סנהדרין צח, א) ושם אמרו אמר רבי יוחנן אם ראית דור שצרות רבות באות עליו כנהר חכה לו שנאמר כי יבא כנהר צר וסמיך ליה ובא לציון גואל.