א הֵ֛ן לֹֽא־קָצְרָ֥ה יַד־יְהוָ֖ה מֵֽהוֹשִׁ֑יעַ וְלֹא־כָבְדָ֥ה אָזְנ֖וֹ מִשְּׁמֽוֹעַ׃ ב כִּ֤י אִם־עֲוֺנֹֽתֵיכֶם֙ הָי֣וּ מַבְדִּלִ֔ים בֵּינֵכֶ֕ם לְבֵ֖ין אֱלֹֽהֵיכֶ֑ם וְחַטֹּֽאותֵיכֶ֗ם הִסְתִּ֧ירוּ פָנִ֛ים מִכֶּ֖ם מִשְּׁמֽוֹעַ׃ ג כִּ֤י כַפֵּיכֶם֙ נְגֹאֲל֣וּ בַדָּ֔ם וְאֶצְבְּעוֹתֵיכֶ֖ם בֶּֽעָוֺ֑ן שִׂפְתֽוֹתֵיכֶם֙ דִּבְּרוּ־שֶׁ֔קֶר לְשׁוֹנְכֶ֖ם עַוְלָ֥ה תֶהְגֶּֽה׃ ד אֵין־קֹרֵ֣א בְצֶ֔דֶק וְאֵ֥ין נִשְׁפָּ֖ט בֶּאֱמוּנָ֑ה בָּט֤וֹחַ עַל־תֹּ֙הוּ֙ וְדַבֶּר־שָׁ֔וְא הָר֥וֹ עָמָ֖ל וְהוֹלֵ֥יד אָֽוֶן׃ ה בֵּיצֵ֤י צִפְעוֹנִי֙ בִּקֵּ֔עוּ וְקוּרֵ֥י עַכָּבִ֖ישׁ יֶאֱרֹ֑גוּ הָאֹכֵ֤ל מִבֵּֽיצֵיהֶם֙ יָמ֔וּת וְהַזּוּרֶ֖ה תִּבָּקַ֥ע אֶפְעֶֽה׃ ו קֽוּרֵיהֶם֙ לֹא־יִהְי֣וּ לְבֶ֔גֶד וְלֹ֥א יִתְכַּסּ֖וּ בְּמַֽעֲשֵׂיהֶ֑ם מַֽעֲשֵׂיהֶם֙ מַֽעֲשֵׂי־אָ֔וֶן וּפֹ֥עַל חָמָ֖ס בְּכַפֵּיהֶֽם׃ ז רַגְלֵיהֶם֙ לָרַ֣ע יָרֻ֔צוּ וִֽימַהֲר֔וּ לִשְׁפֹּ֖ךְ דָּ֣ם נָקִ֑י מַחְשְׁבֽוֹתֵיהֶם֙ מַחְשְׁב֣וֹת אָ֔וֶן שֹׁ֥ד וָשֶׁ֖בֶר בִּמְסִלּוֹתָֽם׃ ח דֶּ֤רֶךְ שָׁלוֹם֙ לֹ֣א יָדָ֔עוּ וְאֵ֥ין מִשְׁפָּ֖ט בְּמַעְגְּלוֹתָ֑ם נְתִיבֽוֹתֵיהֶם֙ עִקְּשׁ֣וּ לָהֶ֔ם כֹּ֚ל דֹּרֵ֣ךְ בָּ֔הּ לֹ֥א יָדַ֖ע שָׁלֽוֹם׃ ט עַל־כֵּ֗ן רָחַ֤ק מִשְׁפָּט֙ מִמֶּ֔נּוּ וְלֹ֥א תַשִּׂיגֵ֖נוּ צְדָקָ֑ה נְקַוֶּ֤ה לָאוֹר֙ וְהִנֵּה־חֹ֔שֶׁךְ לִנְגֹה֖וֹת בָּאֲפֵל֥וֹת נְהַלֵּֽךְ׃ י נְגַֽשְׁשָׁ֤ה כַֽעִוְרִים֙ קִ֔יר וּכְאֵ֥ין עֵינַ֖יִם נְגַשֵּׁ֑שָׁה כָּשַׁ֤לְנוּ בַֽצָּהֳרַ֙יִם֙ כַּנֶּ֔שֶׁף בָּאַשְׁמַנִּ֖ים כַּמֵּתִֽים׃ יא נֶהֱמֶ֤ה כַדֻּבִּים֙ כֻּלָּ֔נוּ וְכַיּוֹנִ֖ים הָגֹ֣ה נֶהְגֶּ֑ה נְקַוֶּ֤ה לַמִּשְׁפָּט֙ וָאַ֔יִן לִֽישׁוּעָ֖ה רָחֲקָ֥ה מִמֶּֽנּוּ׃ יב כִּֽי־רַבּ֤וּ פְשָׁעֵ֙ינוּ֙ נֶגְדֶּ֔ךָ וְחַטֹּאותֵ֖ינוּ עָ֣נְתָה בָּ֑נוּ כִּֽי־פְשָׁעֵ֣ינוּ אִתָּ֔נוּ וַעֲוֺנֹתֵ֖ינוּ יְדַֽעֲנֽוּם׃ יג פָּשֹׁ֤עַ וְכַחֵשׁ֙ בַּֽיהוָ֔ה וְנָס֖וֹג מֵאַחַ֣ר אֱלֹהֵ֑ינוּ דַּבֶּר־עֹ֣שֶׁק וְסָרָ֔ה הֹר֧וֹ וְהֹג֛וֹ מִלֵּ֖ב דִּבְרֵי־שָֽׁקֶר׃ יד וְהֻסַּ֤ג אָחוֹר֙ מִשְׁפָּ֔ט וּצְדָקָ֖ה מֵרָח֣וֹק תַּעֲמֹ֑ד כִּֽי־כָשְׁלָ֤ה בָֽרְחוֹב֙ אֱמֶ֔ת וּנְכֹחָ֖ה לֹא־תוּכַ֥ל לָבֽוֹא׃ טו וַתְּהִ֤י הָֽאֱמֶת֙ נֶעְדֶּ֔רֶת וְסָ֥ר מֵרָ֖ע מִשְׁתּוֹלֵ֑ל וַיַּ֧רְא יְהוָ֛ה וַיֵּ֥רַע בְּעֵינָ֖יו כִּֽי־אֵ֥ין מִשְׁפָּֽט׃ טז וַיַּרְא֙ כִּֽי־אֵ֣ין אִ֔ישׁ וַיִּשְׁתּוֹמֵ֖ם כִּ֣י אֵ֣ין מַפְגִּ֑יעַ וַתּ֤וֹשַֽׁע לוֹ֙ זְרֹע֔וֹ וְצִדְקָת֖וֹ הִ֥יא סְמָכָֽתְהוּ׃ יז וַיִּלְבַּ֤שׁ צְדָקָה֙ כַּשִּׁרְיָ֔ן וְכ֥וֹבַע יְשׁוּעָ֖ה בְּרֹאשׁ֑וֹ וַיִּלְבַּ֞שׁ בִּגְדֵ֤י נָקָם֙ תִּלְבֹּ֔שֶׁת וַיַּ֥עַט כַּמְעִ֖יל קִנְאָֽה׃ יח כְּעַ֤ל גְּמֻלוֹת֙ כְּעַ֣ל יְשַׁלֵּ֔ם חֵמָ֣ה לְצָרָ֔יו גְּמ֖וּל לְאֹֽיְבָ֑יו לָאִיִּ֖ים גְּמ֥וּל יְשַׁלֵּֽם׃ יט וְיִֽירְא֤וּ מִֽמַּעֲרָב֙ אֶת־שֵׁ֣ם יְהוָ֔ה וּמִמִּזְרַח־שֶׁ֖מֶשׁ אֶת־כְּבוֹד֑וֹ כִּֽי־יָב֤וֹא כַנָּהָר֙ צָ֔ר ר֥וּחַ יְהוָ֖ה נֹ֥סְסָה בֽוֹ׃ כ וּבָ֤א לְצִיּוֹן֙ גּוֹאֵ֔ל וּלְשָׁבֵ֥י פֶ֖שַׁע בְּיַֽעֲקֹ֑ב נְאֻ֖ם יְהוָֽה׃ כא וַאֲנִ֗י זֹ֣את בְּרִיתִ֤י אוֹתָם֙ אָמַ֣ר יְהוָ֔ה רוּחִי֙ אֲשֶׁ֣ר עָלֶ֔יךָ וּדְבָרַ֖י אֲשֶׁר־שַׂ֣מְתִּי בְּפִ֑יךָ לֹֽא־יָמ֡וּשׁוּ מִפִּיךָ֩ וּמִפִּ֨י זַרְעֲךָ֜ וּמִפִּ֨י זֶ֤רַע זַרְעֲךָ֙ אָמַ֣ר יְהוָ֔ה מֵעַתָּ֖ה וְעַד־עוֹלָֽם׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

אבן עזרא

אבן עזרא

פסוק א:
הן. הנה שב הנביא להוכיח עוד בני הגולה, ובאחרונה אמר, ואני זאת בריתי, והנה כל הפרשיות דבקות:
פסוק א:
וטעם הן לא קצרה, דעו כי לא קצרה יד השם מהושיעכם:
פסוק ב:
לבין אלהיכם. למ"ד עם בין, והיא לבד' תספיק, או מלת בין:
פסוק ב:
הסתירו פני' מכם. כדרך לשון בן אדם שיסתיר פניו ואזניו שלא יראה ולא ישמע:
פסוק ג:
נגואלו. מלה מורכבת מבנין נפעל ומבניין שלא נקרא שם פועלו:
פסוק ג:
בדם. שפיכות דם:
פסוק ג:
(והנה) אצבעותיכם בעון. בדבר עשוק:
פסוק ג:
והנה המעשה והדבור (קרא) רעים:
פסוק ד:
אין קורא בצדק. מוכיח:
פסוק ד:
ואין נשפט. תואר השם:
פסוק ד:
בטוח על תהו. שיאמר איש לרעהו כן אעשה, והוא לא ימלא דברו:
פסוק ד:
הרו עמל. משל על המחשבה:
פסוק ד:
והוליד. והוא הדבור:
פסוק ה:
ביצי. והנה המשילם שהם כביצי צפעוני כאשר יבקעו:
פסוק ה:
וקורי [עכביש]. ידוע ממעשה העכביש:
פסוק ה:
האוכל מביציהם. מביצי צפעוני:
פסוק ה:
והזורה. היה ראוי להיות תחת הרי"ש קמץ גדול, ובאה מלה זרה כמו ולנה בתוך ביתו (זכריה ' ד'), והנה הזורה פעולה, כמו כי מולים היו (יהושע ה' ד') סוגה בשושנים (שיר השירים ז' ג'), היא מגזרת ויזר את הגזה (שופטים ו' ל"ח), כי מי שיזרנה אז תבקע הצפעוני ויצא אפעה, כמו אפעה ושרף (ישעיהו ל' ו'):
פסוק ו:
קוריהם לא יהיו לבגד. והנה דמה כל מעשיהם למעשה העכביש שאיננו עומד:
פסוק ז:
רגליהם וגו'. כי מחשבותם שוד ושבר במסילות שידרכו בם והנה טעם רגליהם כפול:
פסוק ח:
נתיבותיהם. שהיו ידועות, עקשי', ומי ילך בנתיבותיהם וילמד מהם:
פסוק ט:
על כן וגו'. הנביא ידבר על לשון ישראל שיאמרו בגלות:
פסוק ט:
לנגוהות. כפול בטעם:
פסוק י:
נגששה. כמו נמשש, ואין רע לו, וי"א מגזרת וגוש עפר (איוב ז' ה'):
פסוק י:
בצהרים. שהוא חצי היום, כאילו היינו בנשף, וזה דרך משל:
פסוק י:
באשמנים. יש אומרים קברים, ויתכן שהוא כמו צהרים, או כמו בחיים, והטעם בינות החיים, ויתכן היות האל"ף נוסף והטעם בינות השמנים, והם הגוים:
פסוק יא:
נהמה כדובים וגו'. והטעם, נצעק ואין מושיע, ואין מי שיעשה לנו משפט:
פסוק יב:
כי וגו'. אלה דברי הנביא על לשון ישראל שיודו לשם עונותם:
פסוק יב:
ענתה בנו. כמו לא תענה ברעך (שמות כ' י"ג):
פסוק יב:
כי פשעינו אתנו. הם עוד:
פסוק יג:
פשוע וכחש. שמות הפעלי', והנה פשוע לצאת מתחת הרשות:
פסוק יג:
ונסוג. שם הפועל מבניין נפעל על דרך ונשלוח (אסתר ג' י"ג):
פסוק יג:
סרה. מגזרת סורר ומור' (דברים כ"א י"ח):
פסוק יג:
הורו כמו עושו (איוב מ' י"ג). והורו מגזרת על ברכת הורי (בראשית מ"ט כ"ו), ותהר את מרים (דברי הימים א' ד' י"ז), והנה הוא על משקל הוגו והוי"ו שב אל שקר, ויש אומרים כי היה ראוי להיותו על משקל בנה בניתי (מלכים א' ח' י"ח), ובאו זרות:
פסוק יג:
וטעם מלב. מלבם יוציאו דברי שקר:
פסוק יד:
והסג. מבנין שלא נזכר שם פועלו:
פסוק יד:
וצדקה מרחוק תעמד. דרך משל, כי אין צדקתו [אמת], אמת לשון נקבה, והוא חסר נו"ן וימצא מבולע במלת אמתך (ישעיהו ל"ח י"ח):
פסוק יד:
ונכוחו. דברים שיאמר אדם לנכח חבירו, ראה דבריך טובי' ונכוחים (שמואל ב' ט"ו י"ג):
פסוק טו:
משתולל. יש אומרים משוגע, כמו אלכה ערום ושולל [מיכה א' ח'], אשתוללו אבירי לב (תהלים ע"ו ו'), ויתכן היות הכל מגזרת שלל, להסיר הון, הנה משתולל שם הפועל מבנין התפעל:
פסוק טז:
וישתומם. מגזרת שממה (ישעיהו א' ז'), ורבי מנחם שהוציאו מגזרת שתום העין (במדבר כ"ד ג') לא אמר אמת, כי לא יכול אדם לאמור מן וישבור וישבורר, כפול הלמ"ד:
פסוק טז:
ותושע לו. כלשון בני אדם, כי השם הוא המושיע ואיננו נושע, והנה הטעם על כבודו להראות גבורתו:
פסוק טז:
מפגיע. כמו ולפושעים יפגיע (ישעיהו נ"ג י"ב):
פסוק יז:
וילבש. דרך משל לגבור שהוא לובש התחרא, הוא השריון:
פסוק יז:
תלבושת. השנים תוין נוספין כתי"ו תפארת (ישעיהו ג' י"ח):
פסוק יז:
ויעט. עטיה כאילו עוטה מעיל:
פסוק יח:
כעל וגו'. כאיש יקנא על גמולו', והטעם שישלם חימה לצריו:
פסוק יח:
[לאיים]. לכל האיים גמול ישלם. והנה צריו ואויביו ביבשה, גם הזכיר לאיי הים:
פסוק יט:
ויראו. י"א שהוא מלשון יראה והוא חסר יו"ד, וי"א כמשמעו:
פסוק יט:
וטעם שם יי. מעשהו והעד את כבודו:
פסוק יט:
כי יבא כנהר צר. כמו צר ומצוק מצאוני (תהלים קי"ט קמ"ג) והנה הוא שם, רוח יי נוססה בו מגזרת נס, וזה הטעם קרוב מדברי דניאל והיתה עת צרה לכל העולם אשר לא נהייתה כמוה (דניאל י"ב א'), וישראל לבדם ינצלו על כן אחרי זאת, ובא לציון גואל:
פסוק כ:
ובא לציון גואל. זה המשיח:
פסוק כ:
וטעם לשבי פשע כמו כל הנמצא כתוב בספר (דניאל י"ב א'):
פסוק כא:
ואני זאת בריתי. הנה אכרו' ברית עמה' ומה היא רוחי אשר עליך, וכ"ף לישראל ידבר, וטעם רוחי נבואתי, כאשר כתוב, והיה אחרי כן אשפך את רוחי (יואל ג' א'):
פסוק כא:
ודברי אשר שמתי בפיך. והטעם כפול, כי התנבאו ולא תפסק להם הנבואה מזרעם לעולם: