א שִׁמְע֥וּ אֵלַ֛י רֹ֥דְפֵי צֶ֖דֶק מְבַקְשֵׁ֣י יְהוָ֑ה הַבִּ֙יטוּ֙ אֶל־צ֣וּר חֻצַּבְתֶּ֔ם וְאֶל־מַקֶּ֥בֶת בּ֖וֹר נֻקַּרְתֶּֽם׃ ב הַבִּ֙יטוּ֙ אֶל־אַבְרָהָ֣ם אֲבִיכֶ֔ם וְאֶל־שָׂרָ֖ה תְּחוֹלֶלְכֶ֑ם כִּי־אֶחָ֣ד קְרָאתִ֔יו וַאֲבָרְכֵ֖הוּ וְאַרְבֵּֽהוּ׃ ג כִּֽי־נִחַ֨ם יְהוָ֜ה צִיּ֗וֹן נִחַם֙ כָּל־חָרְבֹתֶ֔יהָ וַיָּ֤שֶׂם מִדְבָּרָהּ֙ כְּעֵ֔דֶן וְעַרְבָתָ֖הּ כְּגַן־יְהוָ֑ה שָׂשׂ֤וֹן וְשִׂמְחָה֙ יִמָּ֣צֵא בָ֔הּ תּוֹדָ֖ה וְק֥וֹל זִמְרָֽה׃ ד הַקְשִׁ֤יבוּ אֵלַי֙ עַמִּ֔י וּלְאוּמִּ֖י אֵלַ֣י הַאֲזִ֑ינוּ כִּ֤י תוֹרָה֙ מֵאִתִּ֣י תֵצֵ֔א וּמִשְׁפָּטִ֔י לְא֥וֹר עַמִּ֖ים אַרְגִּֽיעַ׃ ה קָר֤וֹב צִדְקִי֙ יָצָ֣א יִשְׁעִ֔י וּזְרֹעַ֖י עַמִּ֣ים יִשְׁפֹּ֑טוּ אֵלַי֙ אִיִּ֣ים יְקַוּ֔וּ וְאֶל־זְרֹעִ֖י יְיַחֵלֽוּן׃ ו שְׂאוּ֩ לַשָּׁמַ֨יִם עֵֽינֵיכֶ֜ם וְֽהַבִּ֧יטוּ אֶל־הָאָ֣רֶץ מִתַּ֗חַת כִּֽי־שָׁמַ֜יִם כֶּעָשָׁ֤ן נִמְלָ֙חוּ֙ וְהָאָ֙רֶץ֙ כַּבֶּ֣גֶד תִּבְלֶ֔ה וְיֹשְׁבֶ֖יהָ כְּמוֹ־כֵ֣ן יְמוּת֑וּן וִישֽׁוּעָתִי֙ לְעוֹלָ֣ם תִּֽהְיֶ֔ה וְצִדְקָתִ֖י לֹ֥א תֵחָֽת׃ ז שִׁמְע֤וּ אֵלַי֙ יֹ֣דְעֵי צֶ֔דֶק עַ֖ם תּוֹרָתִ֣י בְלִבָּ֑ם אַל־תִּֽירְאוּ֙ חֶרְפַּ֣ת אֱנ֔וֹשׁ וּמִגִּדֻּפֹתָ֖ם אַל־תֵּחָֽתּוּ׃ ח כִּ֤י כַבֶּ֙גֶד֙ יֹאכְלֵ֣ם עָ֔שׁ וְכַצֶּ֖מֶר יֹאכְלֵ֣ם סָ֑ס וְצִדְקָתִי֙ לְעוֹלָ֣ם תִּֽהְיֶ֔ה וִישׁוּעָתִ֖י לְד֥וֹר דּוֹרִֽים׃ ט עוּרִ֨י עוּרִ֤י לִבְשִׁי־עֹז֙ זְר֣וֹעַ יְהוָ֔ה ע֚וּרִי כִּ֣ימֵי קֶ֔דֶם דֹּר֖וֹת עוֹלָמִ֑ים הֲל֥וֹא אַתְּ־הִ֛יא הַמַּחְצֶ֥בֶת רַ֖הַב מְחוֹלֶ֥לֶת תַּנִּֽין׃ י הֲל֤וֹא אַתְּ־הִיא֙ הַמַּחֲרֶ֣בֶת יָ֔ם מֵ֖י תְּה֣וֹם רַבָּ֑ה הַשָּׂ֙מָה֙ מַֽעֲמַקֵּי־יָ֔ם דֶּ֖רֶךְ לַעֲבֹ֥ר גְּאוּלִֽים׃ יא וּפְדוּיֵ֨י יְהוָ֜ה יְשׁוּב֗וּן וּבָ֤אוּ צִיּוֹן֙ בְּרִנָּ֔ה וְשִׂמְחַ֥ת עוֹלָ֖ם עַל־רֹאשָׁ֑ם שָׂשׂ֤וֹן וְשִׂמְחָה֙ יַשִּׂיג֔וּן נָ֖סוּ יָג֥וֹן וַאֲנָחָֽה׃ יב אָנֹכִ֧י אָנֹכִ֛י ה֖וּא מְנַחֶמְכֶ֑ם מִֽי־אַ֤תְּ וַתִּֽירְאִי֙ מֵאֱנ֣וֹשׁ יָמ֔וּת וּמִבֶּן־אָדָ֖ם חָצִ֥יר יִנָּתֵֽן׃ יג וַתִּשְׁכַּ֞ח יְהוָ֣ה עֹשֶׂ֗ךָ נוֹטֶ֣ה שָׁמַיִם֮ וְיֹסֵ֣ד אָרֶץ֒ וַתְּפַחֵ֨ד תָּמִ֜יד כָּל־הַיּ֗וֹם מִפְּנֵי֙ חֲמַ֣ת הַמֵּצִ֔יק כַּאֲשֶׁ֥ר כּוֹנֵ֖ן לְהַשְׁחִ֑ית וְאַיֵּ֖ה חֲמַ֥ת הַמֵּצִֽיק׃ יד מִהַ֥ר צֹעֶ֖ה לְהִפָּתֵ֑חַ וְלֹא־יָמ֣וּת לַשַּׁ֔חַת וְלֹ֥א יֶחְסַ֖ר לַחְמֽוֹ׃ טו וְאָֽנֹכִי֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ רֹגַ֣ע הַיָּ֔ם וַיֶּהֱמ֖וּ גַּלָּ֑יו יְהוָ֥ה צְבָא֖וֹת שְׁמֽוֹ׃ טז וָאָשִׂ֤ים דְּבָרַי֙ בְּפִ֔יךָ וּבְצֵ֥ל יָדִ֖י כִּסִּיתִ֑יךָ לִנְטֹ֤עַ שָׁמַ֙יִם֙ וְלִיסֹ֣ד אָ֔רֶץ וְלֵאמֹ֥ר לְצִיּ֖וֹן עַמִּי־אָֽתָּה׃ יז הִתְעוֹרְרִ֣י הִֽתְעוֹרְרִ֗י ק֚וּמִי יְר֣וּשָׁלִַ֔ם אֲשֶׁ֥ר שָׁתִ֛ית מִיַּ֥ד יְהוָ֖ה אֶת־כּ֣וֹס חֲמָת֑וֹ אֶת־קֻבַּ֜עַת כּ֧וֹס הַתַּרְעֵלָ֛ה שָׁתִ֖ית מָצִֽית׃ יח אֵין־מְנַהֵ֣ל לָ֔הּ מִכָּל־בָּנִ֖ים יָלָ֑דָה וְאֵ֤ין מַחֲזִיק֙ בְּיָדָ֔הּ מִכָּל־בָּנִ֖ים גִּדֵּֽלָה׃ יט שְׁתַּ֤יִם הֵ֙נָּה֙ קֹֽרְאֹתַ֔יִךְ מִ֖י יָנ֣וּד לָ֑ךְ הַשֹּׁ֧ד וְהַשֶּׁ֛בֶר וְהָרָעָ֥ב וְהַחֶ֖רֶב מִ֥י אֲנַחֲמֵֽךְ׃ כ בָּנַ֜יִךְ עֻלְּפ֥וּ שָׁכְב֛וּ בְּרֹ֥אשׁ כָּל־חוּצ֖וֹת כְּת֣וֹא מִכְמָ֑ר הַֽמְלֵאִ֥ים חֲמַת־יְהוָ֖ה גַּעֲרַ֥ת אֱלֹהָֽיִךְ׃ כא לָכֵ֛ן שִׁמְעִי־נָ֥א זֹ֖את עֲנִיָּ֑ה וּשְׁכֻרַ֖ת וְלֹ֥א מִיָּֽיִן׃ כב כֹּֽה־אָמַ֞ר אֲדֹנַ֣יִךְ יְהוָ֗ה וֵאלֹהַ֙יִךְ֙ יָרִ֣יב עַמּ֔וֹ הִנֵּ֥ה לָקַ֛חְתִּי מִיָּדֵ֖ךְ אֶת־כּ֣וֹס הַתַּרְעֵלָ֑ה אֶת־קֻבַּ֙עַת֙ כּ֣וֹס חֲמָתִ֔י לֹא־תוֹסִ֥יפִי לִשְׁתּוֹתָ֖הּ עֽוֹד׃ כג וְשַׂמְתִּ֙יהָ֙ בְּיַד־מוֹגַ֔יִךְ אֲשֶׁר־אָמְר֥וּ לְנַפְשֵׁ֖ךְ שְׁחִ֣י וְנַעֲבֹ֑רָה וַתָּשִׂ֤ימִי כָאָ֙רֶץ֙ גֵּוֵ֔ךְ וְכַח֖וּץ לַעֹבְרִֽים׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

אבן עזרא

אבן עזרא

פסוק א:
שמעו. שב לדבר עם הטובים, המאמינים בדברי הנביא:
פסוק א:
וטעם והביטו כמו אל תתמהו איך תשוב ציון מלאה בנים כאשר היתה:
פסוק א:
הביטו אל צור. כמו הנני עומד לפניך שם על הצור (שמות י"ז ו'):
פסוק א:
[חצבתם]. שחצבתם ממנו וזהו אברהם:
פסוק א:
ואל מקבת בור. מגזרת ויקב חור בדלתו (מלכים ב' י"ב י'):
פסוק א:
נקרתם. ממנו, זאת שרה:
פסוק ב:
הביטו. אמר רבי יונה כי תחוללכם פועל עתיד כמו תשובבכם, תחת פועל עבר חוללתכם, ויאמר רבי משה הכהן כי הוא תואר השם, ואם אין על משקלו:
פסוק ב:
ואברכהו. הוי"ו פתוח כי הוא לעתיד, והטעם שאמרתי לו ואברכהו, וכך היה (וכן):
פסוק ג:
כי נחם יי ציון. הנה הוא דבק, כטעם נחם כל חרבותיה, ברוב הבנים והיושבים:
פסוק ד:
הקשיבו אלי עמי. אלה דברי השם:
פסוק ד:
תורה מאתי תצא. היא הנבואה:
פסוק ד:
ארגיע. כמו אניח וכמוהו זאת המרגעה (ישעיהו כ"ח י"ב), ויאמר אחד מן המפרשים, כי ארגיע אעשה רגע בלא עיכוב, והראשון הוא הנכון:
פסוק ה:
קרוב צדקי. להראות:
פסוק ה:
וזרועי. פועלים וגוים פעולים, אז אלי איים יקוו:
פסוק ו:
שאו וגו'. מזה הפסוק למדו אנשי תושיה, כי נשמת האדם עומדת, ודברם אמת, לכן אין טעם הפסוק כן, והשמים הוא הרקיע והארץ היא מיושבת, וישועת השם ואמונתו וצדקתו לעולם עומדת:
פסוק ז:
שמעו. חרפת אנוש. הבבליים ושאר הגוים שנשבו שם:
פסוק ח:
סס. כמו עש, ואין רע לו, (וצדקתו עומדת לעד):
פסוק ט:
עורי. מלרע, וככה רבים:
פסוק ט:
לבשי עז. כי הלבוש תפארת לזרוע:
פסוק ט:
המחצבת רהב. אנשי הנצוח וכמוהו לא פנה אל רהבים (תהלים מ' ה') אזכיר רהב ובבל [שם פ"ז ד']:
פסוק ט:
מחוללת. מגזרת חיל אחז (שמות ט"ו י"ד), והטעם על האותות שנעשו במצרים:
פסוק ט:
ותנין. הוא פרעה וכן כתוב בספר יחזקאל התנין הגדול (יחזקאל כ"ט ג'):
פסוק י:
הלא. את היא המחרבת ים, על בקיעת ים סוף המחרבת מי תהום רבה:
פסוק י:
השמה. אשר שמה כמו השבה עם נעמי (רות ב' ו'), והטעם כפול:
פסוק יא:
ופדויי. הטעם עורי זרוע השם, ואז ישובון פדויי השם, וכבר פירשתיו (ישעיהו ל"ה י'):
פסוק יב:
אנכי מנחמכם. סימן לנביא עם ישראל:
פסוק יב:
מי את. על דעת הכל עם ישראל ידבר, ולפי דעתי שהנביא ידבר ברוח הקודש עם נפשו, והעד ואשים דברי בפיך [לקמן ט"ו]:
פסוק יב:
חציר. חסר כ', כמו אש אוכלה הוא (דברים ד' כ"ד):
פסוק יג:
ותשכח. כאלו שכחת, ידבר ברוח הקודש אל לבו, שהוא עושך ויש לו כח גדול, שהשמים והארץ ברשותו:
פסוק יג:
המציק. כאשר אמר גוי נתתי למכים (ישעיהו נ' ו'):
פסוק יג:
להשחית. להרוג, ואיה עתה חמת המציק:
פסוק יד:
מהר צועה. מגזרת צועים, וצעוהו (ירמיה מ"ח י"ב), והנה צועה כמו יושב במצור ובמצוק, ואם הוא פועל עומד, והטעם כמו קשור, ומלת להפתח לעד:
פסוק יד:
ולא ימות לשחת. זה הנביא:
פסוק יד:
ולא יחסר לחמו. כמיכיהו (מלכים א' כ"ב כ"ז) וירמיהו (ירמיהו ל"ז) שיאכילום [צ"ל שהאכילום] לחם לחץ:
פסוק טו:
ואנכי רגע. יש אומרים שהוא הפוך כמו גוער, ויש אומרים מניח, אחר שהמו גליו, לשון מרגוע (ירמיהו ו' ט"ז), והוא הישר בעיני, או טעמו אניח אני הים, ואני אצוה שיהמו גליו, והטעם משל על המציקים:
פסוק טז:
כסיתיך. להצילך, כי אמר כאשר כונן להשחית [לעיל י"ג]:
פסוק טז:
לנטוע שמים. דרך משל, שיתנבא על המדינות שתשובנה לקדמותן:
פסוק טז:
וליסוד. שם הפועל, ונעלם היו"ד כמשפטו, והנה בא כמו השלם, וכמוהו מניח לו לישון (קהלת ה' א'):
פסוק יז:
התעוררי. כוס חמתו, דרך משל לאדם שישתכר, ולא ידע מה יעשה לו, והוא שוכב נרדם:
פסוק יז:
קובעת. אין רע לו, ויש אומרים השמרים שיקבעו למטה:
פסוק יז:
התרעלה. כמו והברושים הורעלו (נחום ב' ד'), כמו רעדה שירעד האדם בראותה:
פסוק יז:
מצית. מגזרת למען תמצו (ישעיהו ס"ו י"א), ואם הם שנים בנינים [צ"ל שרשים], והטעם רעה שלמה:
פסוק יח:
אין וגו'. כאשה שאין לה מנהל, והטעם אין מלך או שופט שיושיענו:
פסוק יט:
מי ינוד לך. יקונן, כמו לנוד לו ולנחמו (איוב ב' י"א):
פסוק יט:
השוד והשבר. השוד הוא החרב, כי השוד לעולם עם החרב, והשבר הוא הרעב כמו בשברי לכם מטה לחם (ויקרא כ"ו כ"ו), וי"א זוגות באו הרעות:
פסוק יט:
מי אנחמך. חסר ב' במי אנחמך, כי האדם יתנחם כאשר יאמר לו מה שאירע לך כבר אירע כן לפלוני:
פסוק כ:
בניך עולפו. כמו ויתעלף [יונה ד' ח']:
פסוק כ:
שכבו. מתי רעב וחרב:
פסוק כ:
כתוא. כמו עוף, ואין רע לו, (והטעם כתוא מכמר) והנה הוא סמוך אל מכמר, כמו יפלו במכמוריו (תהלים קמ"א י'):
פסוק כ:
גערת. הוא חמתו:
פסוק כא:
לכן שמעי. זאת הנבואה הכתוב' אחרי הפסוק:
פסוק כא:
ושכורת. סמוך, ותחסר מלת חמת או אף או רעות:
פסוק כב:
יריב עמו. והטעם יקח ריב עמו, כמו ריב אלמנה (ישעיהו א' כ"ג):
פסוק כג:
ושמתיה ביד מוגיך. מגזרת יגון, והוא מבנין הכבד כמו אשה הוגה (איכה א' י"ב):
פסוק כג:
שחי. והשפילי, ונעבור עליך:
פסוק כג:
וכחוץ. הטעם כפול: