מִהַר צֹעֶה לְהִפָּתֵחַ
לשונו של ישעיהו הנביא, אף שהיא עשירה במליצות ודימויים, היא בדרך כלל לשון בהירה ומובנת. פה ושם ישנם בנבואותיו ביטויים קשים ודימויים שיש לעמול בהבנתם. כזה הוא הביטוי בפרקנו: "מִהַ֥ר צֹעֶ֖ה לְהִפָּתֵ֑חַ וְלֹא־יָמ֣וּת לַשַּׁ֔חַת וְלֹ֥א יֶחְסַ֖ר לַחְמֽוֹ׃"(ישעיה נא יד). נוסף על קושי זה קשה גם הפסוק הבא, המתאר את הקב"ה בתיאור שיש בו סתירה מיניה וביה: וְאָֽנֹכִי֙ יְ-הוָ֣ה אֱ-לֹהֶ֔יךָ רֹגַ֣ע הַיָּ֔ם וַיֶּהֱמ֖וּ גַּלָּ֑יו יְ-הוָ֥ה צְבָא֖וֹ-ת שְׁמֽוֹ׃"(ישעיה נא טו). מדוע בחר ישעיהו לתאר ולשבח את ה' דווקא בניב "רֹגַ֣ע הַיָּ֔ם וַיֶּהֱמ֖וּ גַּלָּ֑יו", ניב שלכאורה יש בו סתירה פנימית, שכן גליו של ים רגוע אינם הומים (עיין בתרגום, באבן עזרא וברד"ק שפירשו את המילה "רוגע" בפירוש שונה מהמשמעות הרגילה; ועיין דעת מקרא). ננסה להסביר כל אחד משני הפסוקים בפני עצמו ואחר כך גם לגשר-לקשר ביניהם.
כדי להבהיר את התיאור יש לשים לב להקשר שבו נאמרים הפסוקים. ישעיהו פונה לעם ישראל בקריאה שה' הוא גואלם המנחם אותם; ועל כן אין הנביא מבין מדוע עם ישראל מפחד "תָּמִ֜יד כָּל־הַיּ֗וֹם מִפְּנֵי֙ חֲמַ֣ת הַמֵּצִ֔יק"(ישעיה נא יג). הנביא מתאר את חולשתו ואפסותו של המציק העלוב הזה לעומת חוזקו וגודלו של ה' (בפסוק טו); ולכן שואל הנביא "מִֽי־אַ֤תְּ וַתִּֽירְאִי֙ מֵאֱנ֣וֹשׁ יָמ֔וּת וּמִבֶּן־אָדָ֖ם חָצִ֥יר יִנָּתֵֽן׃ וַתִּשְׁכַּ֞ח יְהוָ֣ה עֹשֶׂ֗ךָ"(ישעיה נא יב-יג).
וזו חולשתו וביזיונו של המציק לפי פירוש הפסיקתא המובא ברש"י:
מִהַ֥ר צֹעֶ֖ה לְהִפָּתֵ֑חַ – אפילו נקביו קשין עליו וצריך הוא להפתח בהילוך המעיים כדי שלא ימות לשחת, וכיון שמיהר להפתח צריך למזונות רבים, שאם יחסר לחמו אף הוא ימות.
צֹעֶ֖ה – לשון דבר העומד להיות נירוק [=מתרוקן].
(רש"י ישעיה נא יד)
לפירוש זה מדובר על פעולת המעיים של האויב.
בפירוש שני מביא רש"י:
אותו האויב שהוא עכשיו חגור מתניים חלוץ כח, ימהר להפתח ולהיות חלש ולא ימות המסור בידו לשחת.
(רש"י ישעיה נא יד)
"צֹעֶ֖ה" לפירוש זה הוא הסרת וריקון החגור מעל האויב הלוחם.
לפי פירושו הראשון של רש"י מדבר כל הפסוק, גם הסיפא שלו, בחולשת האויב; אבל לפירוש השני הסיפא מדברת על עם ישראל – כנגד החלשתו של המציק יחזק ה' את עם ישראל, לא ייתן לו למות ולרדת לשחת [=לשאול] כי לא יחסר לחמו.
הרד"ק מסביר שכל הפסוק מדבר בעם ישראל:
מִהַ֥ר צֹעֶ֖ה – לא תזיק חמת המציק כי עתה ימהר הגולה להפתח מבית גלותו, והוא ישראל שהיה גולה בין העמים. ולשון צועה הוא ענין טלטול ונוע ממקום למקום. [ושמא מכאן בא השם 'צוענים' לחבורת נוודים; ועיין ישעיה לג כ, וברד"ק שם]
(רד"ק ישעיה נא יד)
וְלֹא־יָמ֣וּת לַשַּׁ֔חַת וְלֹ֥א יֶחְסַ֖ר לַחְמֽוֹ׃ – בעודו בגלות, אף על פי שהוא שבוי, הא-ל מזמין לכם בין הגויים, אויביהם ושוביהן, טרפם וצרכם בכבוד. או פירושו: ולא יחסר לחמו בצאתו מהגלות.
גם רש"י וגם רד"ק אינם מתייחסים לשאלה שנשאלה בראש המאמר בדבר הקשר של פסוקנו עם הדימוי שבפסוק הבא.
מהר"י קרא פירש שעם ישראל מפחד מפני חמת המציקים לו כאשר הם מתכוננים למלחמה, אף על פי שמתברר שאין להם כח "כגון המן שהפיל פור להשמיד להרוג ולאבד, ובכל מדינה ומדינה שדתו מגיע הייתם מתיראים ומתפחדים... הלא אנכי ה' המבטיחך אל תירא"; ולפי פירושו "רֹגַ֣ע הַיָּ֔ם" מכוון אל בני ישראל האמורים להישאר רגועים גם בזמן שגלי שנאת המציק הומים. ובזה מבינים אנו גם את הסתירה שבין "רֹגַ֣ע" לבין "וַיֶּהֱמ֖וּ", וגם מדוע בחר הנביא דווקא בדימוי זה, הבא לענות על הבעיה שתוארה בפסוק הקודם.
אולי ניתן להוסיף פירוש מחודש לביטוי "רֹגַ֣ע הַיָּ֔ם וַיֶּהֱמ֖וּ גַּלָּ֑יו" על פי הפסוק בתהילים: "אַתָּ֣ה מ֭וֹשֵׁל בְּגֵא֣וּת הַיָּ֑ם בְּשׂ֥וֹא גַ֝לָּ֗יו אַתָּ֥ה תְשַׁבְּחֵֽם׃"(תהילים פט י). על פסוק זה שמעתי לאמר שאף שהקב"ה שם גבול לים ואמר לו עד פה יבוא גבולך – הקב"ה משבח את הים שאינו נכנע לצו ה' ומנסה תמיד לכבוש את היבשה, לחרוג מעבר לגבול שהגבילו אותו. כך חייב אדם לשאוף תמיד לגדולות אף אם יודע הוא את מגבלותיו. וזה הסברם של הפסוקים: למרות שהפחד מפני המציק הנורא הוא מובן במסגרת עולם הטבע, פונה ישעיהו לעם בתביעה לזכור את ה' אשר עומד לימינם, ולהתעלות מעל הפחד הגשמי ולבטוח ברוחני המוחלט. כי בזה גם בהמיית המון גויים תהיה מרגעה לנפש העם.