א וַֽיְהִי֙ בָּעֵ֣ת הַהִ֔וא וַיֵּ֥רֶד יְהוּדָ֖ה מֵאֵ֣ת אֶחָ֑יו וַיֵּ֛ט עַד־אִ֥ישׁ עֲדֻלָּמִ֖י וּשְׁמ֥וֹ חִירָֽה׃ ב וַיַּרְא־שָׁ֧ם יְהוּדָ֛ה בַּת־אִ֥ישׁ כְּנַעֲנִ֖י וּשְׁמ֣וֹ שׁ֑וּעַ וַיִּקָּחֶ֖הָ וַיָּבֹ֥א אֵלֶֽיהָ׃ ג וַתַּ֖הַר וַתֵּ֣לֶד בֵּ֑ן וַיִּקְרָ֥א אֶת־שְׁמ֖וֹ עֵֽר׃ ד וַתַּ֥הַר ע֖וֹד וַתֵּ֣לֶד בֵּ֑ן וַתִּקְרָ֥א אֶת־שְׁמ֖וֹ אוֹנָֽן׃ ה וַתֹּ֤סֶף עוֹד֙ וַתֵּ֣לֶד בֵּ֔ן וַתִּקְרָ֥א אֶת־שְׁמ֖וֹ שֵׁלָ֑ה וְהָיָ֥ה בִכְזִ֖יב בְּלִדְתָּ֥הּ אֹתֽוֹ׃ ו וַיִּקַּ֧ח יְהוּדָ֛ה אִשָּׁ֖ה לְעֵ֣ר בְּכוֹר֑וֹ וּשְׁמָ֖הּ תָּמָֽר׃ ז וַיְהִ֗י עֵ֚ר בְּכ֣וֹר יְהוּדָ֔ה רַ֖ע בְּעֵינֵ֣י יְהוָ֑ה וַיְמִתֵ֖הוּ יְהוָֽה׃ ח וַיֹּ֤אמֶר יְהוּדָה֙ לְאוֹנָ֔ן בֹּ֛א אֶל־אֵ֥שֶׁת אָחִ֖יךָ וְיַבֵּ֣ם אֹתָ֑הּ וְהָקֵ֥ם זֶ֖רַע לְאָחִֽיךָ׃ ט וַיֵּ֣דַע אוֹנָ֔ן כִּ֛י לֹּ֥א ל֖וֹ יִהְיֶ֣ה הַזָּ֑רַע וְהָיָ֞ה אִם־בָּ֨א אֶל־אֵ֤שֶׁת אָחִיו֙ וְשִׁחֵ֣ת אַ֔רְצָה לְבִלְתִּ֥י נְתָן־זֶ֖רַע לְאָחִֽיו׃ י וַיֵּ֛רַע בְּעֵינֵ֥י יְהוָ֖ה אֲשֶׁ֣ר עָשָׂ֑ה וַיָּ֖מֶת גַּם־אֹתֽוֹ׃ יא וַיֹּ֣אמֶר יְהוּדָה֩ לְתָמָ֨ר כַּלָּת֜וֹ שְׁבִ֧י אַלְמָנָ֣ה בֵית־אָבִ֗יךְ עַד־יִגְדַּל֙ שֵׁלָ֣ה בְנִ֔י כִּ֣י אָמַ֔ר פֶּן־יָמ֥וּת גַּם־ה֖וּא כְּאֶחָ֑יו וַתֵּ֣לֶךְ תָּמָ֔ר וַתֵּ֖שֶׁב בֵּ֥ית אָבִֽיהָ׃ יב וַיִּרְבּוּ֙ הַיָּמִ֔ים וַתָּ֖מָת בַּת־שׁ֣וּעַ אֵֽשֶׁת־יְהוּדָ֑ה וַיִּנָּ֣חֶם יְהוּדָ֗ה וַיַּ֜עַל עַל־גֹּֽזֲזֵ֤י צֹאנוֹ֙ ה֗וּא וְחִירָ֛ה רֵעֵ֥הוּ הָעֲדֻלָּמִ֖י תִּמְנָֽתָה׃ יג וַיֻּגַּ֥ד לְתָמָ֖ר לֵאמֹ֑ר הִנֵּ֥ה חָמִ֛יךְ עֹלֶ֥ה תִמְנָ֖תָה לָגֹ֥ז צֹאנֽוֹ׃ יד וַתָּסַר֩ בִּגְדֵ֨י אַלְמְנוּתָ֜הּ מֵֽעָלֶ֗יהָ וַתְּכַ֤ס בַּצָּעִיף֙ וַתִּתְעַלָּ֔ף וַתֵּ֙שֶׁב֙ בְּפֶ֣תַח עֵינַ֔יִם אֲשֶׁ֖ר עַל־דֶּ֣רֶךְ תִּמְנָ֑תָה כִּ֤י רָאֲתָה֙ כִּֽי־גָדַ֣ל שֵׁלָ֔ה וְהִ֕וא לֹֽא־נִתְּנָ֥ה ל֖וֹ לְאִשָּֽׁה׃ טו וַיִּרְאֶ֣הָ יְהוּדָ֔ה וַֽיַּחְשְׁבֶ֖הָ לְזוֹנָ֑ה כִּ֥י כִסְּתָ֖ה פָּנֶֽיהָ׃ טז וַיֵּ֨ט אֵלֶ֜יהָ אֶל־הַדֶּ֗רֶךְ וַיֹּ֙אמֶר֙ הָֽבָה־נָּא֙ אָב֣וֹא אֵלַ֔יִךְ כִּ֚י לֹ֣א יָדַ֔ע כִּ֥י כַלָּת֖וֹ הִ֑וא וַתֹּ֙אמֶר֙ מַה־תִּתֶּן־לִּ֔י כִּ֥י תָב֖וֹא אֵלָֽי׃ יז וַיֹּ֕אמֶר אָנֹכִ֛י אֲשַׁלַּ֥ח גְּדִֽי־עִזִּ֖ים מִן־הַצֹּ֑אן וַתֹּ֕אמֶר אִם־תִּתֵּ֥ן עֵרָב֖וֹן עַ֥ד שָׁלְחֶֽךָ׃ יח וַיֹּ֗אמֶר מָ֣ה הָֽעֵרָבוֹן֮ אֲשֶׁ֣ר אֶתֶּן־לָּךְ֒ וַתֹּ֗אמֶר חֹתָֽמְךָ֙ וּפְתִילֶ֔ךָ וּמַטְּךָ֖ אֲשֶׁ֣ר בְּיָדֶ֑ךָ וַיִּתֶּן־לָּ֛הּ וַיָּבֹ֥א אֵלֶ֖יהָ וַתַּ֥הַר לֽוֹ׃ יט וַתָּ֣קָם וַתֵּ֔לֶךְ וַתָּ֥סַר צְעִיפָ֖הּ מֵעָלֶ֑יהָ וַתִּלְבַּ֖שׁ בִּגְדֵ֥י אַלְמְנוּתָֽהּ׃ כ וַיִּשְׁלַ֨ח יְהוּדָ֜ה אֶת־גְּדִ֣י הָֽעִזִּ֗ים בְּיַד֙ רֵעֵ֣הוּ הָֽעֲדֻלָּמִ֔י לָקַ֥חַת הָעֵרָב֖וֹן מִיַּ֣ד הָאִשָּׁ֑ה וְלֹ֖א מְצָאָֽהּ׃ כא וַיִּשְׁאַ֞ל אֶת־אַנְשֵׁ֤י מְקֹמָהּ֙ לֵאמֹ֔ר אַיֵּ֧ה הַקְּדֵשָׁ֛ה הִ֥וא בָעֵינַ֖יִם עַל־הַדָּ֑רֶךְ וַיֹּ֣אמְר֔וּ לֹא־הָיְתָ֥ה בָזֶ֖ה קְדֵשָֽׁה׃ כב וַיָּ֙שָׁב֙ אֶל־יְהוּדָ֔ה וַיֹּ֖אמֶר לֹ֣א מְצָאתִ֑יהָ וְגַ֨ם אַנְשֵׁ֤י הַמָּקוֹם֙ אָֽמְר֔וּ לֹא־הָיְתָ֥ה בָזֶ֖ה קְדֵשָֽׁה׃ כג וַיֹּ֤אמֶר יְהוּדָה֙ תִּֽקַּֽח־לָ֔הּ פֶּ֖ן נִהְיֶ֣ה לָב֑וּז הִנֵּ֤ה שָׁלַ֙חְתִּי֙ הַגְּדִ֣י הַזֶּ֔ה וְאַתָּ֖ה לֹ֥א מְצָאתָֽהּ׃ כד וַיְהִ֣י ׀ כְּמִשְׁלֹ֣שׁ חֳדָשִׁ֗ים וַיֻּגַּ֨ד לִֽיהוּדָ֤ה לֵֽאמֹר֙ זָֽנְתָה֙ תָּמָ֣ר כַּלָּתֶ֔ךָ וְגַ֛ם הִנֵּ֥ה הָרָ֖ה לִזְנוּנִ֑ים וַיֹּ֣אמֶר יְהוּדָ֔ה הוֹצִיא֖וּהָ וְתִשָּׂרֵֽף׃ כה הִ֣וא מוּצֵ֗את וְהִ֨יא שָׁלְחָ֤ה אֶל־חָמִ֙יהָ֙ לֵאמֹ֔ר לְאִישׁ֙ אֲשֶׁר־אֵ֣לֶּה לּ֔וֹ אָנֹכִ֖י הָרָ֑ה וַתֹּ֙אמֶר֙ הַכֶּר־נָ֔א לְמִ֞י הַחֹתֶ֧מֶת וְהַפְּתִילִ֛ים וְהַמַּטֶּ֖ה הָאֵֽלֶּה׃ כו וַיַּכֵּ֣ר יְהוּדָ֗ה וַיֹּ֙אמֶר֙ צָֽדְקָ֣ה מִמֶּ֔נִּי כִּֽי־עַל־כֵּ֥ן לֹא־נְתַתִּ֖יהָ לְשֵׁלָ֣ה בְנִ֑י וְלֹֽא־יָסַ֥ף ע֖וֹד לְדַעְתָּֽה׃ כז וַיְהִ֖י בְּעֵ֣ת לִדְתָּ֑הּ וְהִנֵּ֥ה תְאוֹמִ֖ים בְּבִטְנָֽהּ׃ כח וַיְהִ֥י בְלִדְתָּ֖הּ וַיִּתֶּן־יָ֑ד וַתִּקַּ֣ח הַמְיַלֶּ֗דֶת וַתִּקְשֹׁ֨ר עַל־יָד֤וֹ שָׁנִי֙ לֵאמֹ֔ר זֶ֖ה יָצָ֥א רִאשֹׁנָֽה׃ כט וַיְהִ֣י ׀ כְּמֵשִׁ֣יב יָד֗וֹ וְהִנֵּה֙ יָצָ֣א אָחִ֔יו וַתֹּ֕אמֶר מַה־פָּרַ֖צְתָּ עָלֶ֣יךָ פָּ֑רֶץ וַיִּקְרָ֥א שְׁמ֖וֹ פָּֽרֶץ׃ ל וְאַחַר֙ יָצָ֣א אָחִ֔יו אֲשֶׁ֥ר עַל־יָד֖וֹ הַשָּׁנִ֑י וַיִּקְרָ֥א שְׁמ֖וֹ זָֽרַח׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

שפתי חכמים

שבתי בס

פסוק ב:
ל ואם תאמר מנא ליה לרש"י דילמא כנעני ממש, ויש לומר דזה אינו דהא מצינו (לעיל כ"ד ג') שאברהם לא היה רוצה להשיא ליצחק כנענית, וכן יצחק היה מצוה ליעקב שיהא נזהר בהם (לעיל כ"ח א'), ובודאי היו בניו גם כן נזהרין בזה. ואם תאמר והא לעיל (ל"ז ל"ה) פרש"י (ד"ה וכל) ר' נחמיה אומר כנעניות היו, שמע מינה שהיו נושאין כנעניות, ויש לומר דלעיל מיירי כגון אומה אחרת שבא על כנענית דאותה בת אינה כנענית דהולכין אחר האב, אבל כאן אי אפשר לפרש כן דהא כתיב איש כנעני, משמע שהאיש היה כנעני וק"ל:
פסוק ז:
מ בשלמא מה שהיה אונן משחית כמו שמפרש הפסוק הטעם דהבן נקרא על שם אחיו המת, וזה לא היה רוצה לעשות:
פסוק ח:
נ (נח"י), האריך שם לסתור דברי הרמב"ן והרא"ם ע"ש. והכי פירושו הבן יהא נקרא על שם המת כאילו המת הוא אביו, וזהו שכתוב הקם זרע לאחיך ולא שם לאחיך, דלא שמא גרים ע"ש:
פסוק יא:
ס דקשה לרש"י דהפסוק סותר עצמו דמתחילה כתיב עד יגדל שלה בני, משמע שהיה בדעתו ליתנה לשלה, ואחר כך כתיב כי אמר פן ימות וגו' משמע שלא רצה ליתנה לו, ועוד האי כי מאי נתינת טעם הוא אשל מעלה שמאחר שהוחזקה לקטלנית איך אפשר שיתננה לו אחר שיגדל, ועל זה פירש דוחה היה אותה בקש, רצה לומר מה שאמר עד כי יגדל שלה בני דוחה היה אותה שלא היה בדעתו להשיאו לה, ומה שכתוב כי אמר פן ימות, הוא נתינת טעם על זה למה לא היה בדעתו וכו', ומפרש כי אמר פן ימות וכו':
פסוק יג:
ע ואף על גב דלעיל (פ' י"ב) כתיב ויעל ופרש"י (שם) דויעל דבוק תמנתה, אם כן למה לא פירש זה לעיל, יש לומר דילמא ויעל קאי על גוזזי צאנו, כלומר עלה להר מקום שהיו שם הרועים, לעמוד על גוזזי צאנו וק"ל:
פסוק יד:
פ מדכתיב בסמוך (פ' ט"ו) כי כסתה פניה, דמשמע שכבר הוזכר זה למעלה:
פסוק יד:
צ לפי ששני דרכים מתפשטות זה לכאן וזה לכאן, צריך לפתוח עינים להתבונן באיזה דרך ילך, והיינו פתח עינים פתיחת עינים:
פסוק יד:
ק פירוש בקברו של אברהם אבינו, והתפללה שיזדמן לה איש מזרע אברהם כדי להעמיד בנים ממנו, והוא מאמר רז"ל בפ"ק דסוטה (י'.):
פסוק יד:
ר שהרי אחר כך חזרה ולבשה בגדי אלמנותה, ואם בשביל זנות היתה עושה לא היתה חוזרת ולובשת בגדי אלמנותה, (מהרש"ל):
פסוק טו:
ש דקשה לרש"י מה נתינת טעם זה לזה וכי בשביל שכסתה פניה תהיה זונה, אדרבה צנועה היא כיון שכסתה את פניה, לכן פירש לפי שיושבת וכו', ואחר כך אמר כי כסתה פניה ומפני זה לא הכירה שאילו הכירה לא היה חושבה לזונה, ואם תאמר יהודה איך בא על הזונה הא האבות ובניהם קיימו וקבלו עליהם התורה, וא"כ היאך עבר על לאו דלא תהיה קדשה (דברים כ"ג י"ח). והרא"ם תירץ אפשר שקדשה בכסף או בשטר, והגדי הוא לפיוס בעלמא. אי נמי יש לומר דקידש אותה בביאה ולשם קידושין בא אליה, והא דאמר בגמרא (עיין בקידושין י"ב:) חציף עלי מאן דמקדש בביאה היינו בעדים אבל בינו לבינה מותר, והכא לאו עדים היו אלא רעהו שהוא כנפשו, או שלא בפניו היה, וז"ש הכתוב (פ' ט"ז) הבה נא ופירש"י (שם) הכיני עצמך ודעתך, כלומר להתקדש לי בביאה, אי נמי סבירא ליה דלאו לא תהיה קדשה, בישראל וישראלית נאמר דכותית אינה אסורה אלא מדרבנן:
פסוק טו:
ת (דב"ט), דאם לא כן הוה ליה להכירה בשעת הדבור ובשעת התשמיש, כי ודאי לאחר כן גילתה פניה, לכך אמר ומדרש רבותינו כו':
פסוק יח:
א דקשה לרש"י למה מתרגם התרגום על חותמך עזקתך, דהיינו הטבעת, והא חותם כתיב, ועל זה פירש טבעת שאתה חותם בה, ומה שמתרגם נמי על פתילך שושיפך דהיינו שמלתך, והא פתילך כתיב, ועל זה פירש ושמלתך שאתה מתכסה בה, רצה לומר גבי פתיל דכתיב גבי ציצית כתיב ביה אשר תכסה (דברים כ"ב י"ב), ואם כן הכי נמי כסותך שאתה מתכסה וכו':
פסוק יח:
ב פירוש דקשה לרש"י למה כתיב ותהר לו, הוה ליה למימר ממנו כמו צדקה ממני (לקמן פ' כ"ו), ופירש"י ממני נתעברה, אלא לו ר"ל שדומה לו במידותיו וכו', ואין להקשות מנין דגבורים וצדיקים, י"ל דהי מינייהו מפקת:
פסוק כג:
ג דקשה לרש"י דהא כבר נתן לה למה כתיב תקח לה, ועל זה פירש יהיה שלה:
פסוק כג:
ד ולא בשביל שיניח לה הערבון יהא זה בזיון להם:
פסוק כג:
ה רצונו לפרש מה שכתוב הנה שלחתי מה טעם הוא אשלמעלה, ומפרש דהכי קאמר א"ת שהרי מוכרח אני לכך שהרי אמרתי שאשלח לה גדי עזים כי מה עלי וכו' הנה שלחתי וגו', והוכרח להוסיף כי מה עלי לעשות קודם הנה שלחתי, מפני שבזולת זה אין טעם דביקות המאמר תקח לה, למאמר הנה שלחתי וק"ל:
פסוק כד:
ו אף על פי שהולד אינו ניכר אלא עד ג' חדשים דהוא שליש של ימי עבורה, הני מילי היכא דילדה לט', אבל תמר ילדה לז' חדשים מדכתיב (לקמן פ' כ"ז) ויהי בעת לדתה, ולא כתיב וימלאו ימיה כמו גבי רבקה וכדפירש"י בפרשת תולדות (לעיל כ"ה כ"ד ד"ה וימלאו) לכך היה הולד ניכר קודם ג' חדשים:
פסוק כד:
ז ואם תאמר מנא ליה לרש"י דילמא איפכא הראשון והשני שלם והאחרון לא היה שלם, או הראשון לא היה שלם והשני והשלישי היו שלמים, ויש לומר דאם כן לא יהיה רק ב' חדשים ועשרה ימים, שהרי מחדש אחד לא יהיה רק עשרה ימים שהוא שליש של חדש, וזה אינו נקרא חדש כיון שהוא מיעוט של חדש, וקרא קאמר כמשלש חדשים כלומר ג' חדשים שלמים. והרא"ם פירש דאפשר שאין העובר ניכר בשליש ימי עבור, רק שרוב ראשון ואמצעי שלם ורוב שלישי כג' חדשים שלמים דרובו ככולו משום דחדשים גורמים:
פסוק כד:
ח ר"ל לפי שמצאנו הרה לשון עתיד כמו (לעיל ט"ז י"א) הנך הרה וילדת בן, והכא לא שייך למימר הכי שהוא לשון עתיד, דמי יאמר להם שהיא עתידה להיות הרה, לכן פירש שהוא שם דבר:
פסוק כד:
ט לאו דוקא בתו דהא שם כבר מת כשהיה יעקב נ' שנה ועתה הוא יותר מבן ק"י שנה, אלא ממשפחתו:
פסוק כד:
י ואם תאמר למה חייבה בשריפה הא לאו נשואה היתה וגם לא מאורסה היתה, ובת כהן אינה בשריפה אלא כשהיא נשואה או ארוסה (סנהדרין נ':), ומה שהיתה זקוקה ליבם לאו בת מיתה היתה אלא לאו דלא תהיה אשת המת החוצה (דברים כ"ה ה'), ויש לומר דלכך דנוה במיתה כדי לאיים על הבריות שלא יפרצו הדור ויקלקלו, וכיון דדנוה במיתה דנוה בשריפה, דהא מצינו בשאר מקום דבת כהן דינה בשריפה, וזה גם כן דעת רש"י שפירש לפיכך דנוה בשריפה וכמו שפירש הרא"ם. ומהרש"ל כתב וקשה והלא פנויה היתה, ויש לומר דשומרת יבם היתה:
פסוק כה:
כ ואם תאמר מנלן דילמא מה שתמר לא היתה מודה משום דעדיין לא הפילוה לאש ולא היה אש בוער, אבל אם היה האש בוער היתה מודה, וי"ל דפירש ר"ת בתוס' פרק הזהב (ב"מ נ"ט. ד"ה דכתיב) מדכתיב היא מוצת חסר א' שהוא מלשון ויצת אש בציון (איכה ד' י"א), אם כן שמע מינה שהאש היה בוער ואפילו הכי לא היתה מודה, לכך פירש מכאן אמרו וכו':
פסוק כה:
ל היא לא היתה יודעת שג' נפשות היו, אלא רש"י נקט זה לפי האמת שהיו ג', אבל היא לא אמרה רק שתי נפשות. ופירש מהרש"ל דהוכחת רש"י הוא מדכתיב הכר נא וגו', ולמה כתב נא באמצע, הוה ליה למיכתב או בתחילה או בסוף, ולכן מדקדק רש"י מתחילה אמרה הכר שאני הרה ממך ועוד אמרה נא, כלומר ועוד בקשה אחרת שלא תאבד הנפש היתירה כלומר שתודה לדברי שלא תאבד שלשה נפשות עכ"ל:
פסוק כו:
מ דקשה לרש"י דצדקה ממני משמע שהיא היתה צדקת יותר ממנו, ומאי נפקא מינה בזה כאן אם היא יותר צדקת או לא. (נח"י), צדקה בדבריה ולא צדקה במעשה הזנות דהא קרא אמר (לעיל פ' ט"ז) ולא ידע כי כלתו היא, משמע הא אם ידע לא היה בא עליה, ומאחר שהיא ידעה איך התירה עצמה לו, ואשינויי דחיקי לא סמכינן, מכל מקום צדקה בדבריה שאני מכיר שהסימנים הם שלי ומסתמא ממני היא מעוברת, כמו שאמרו (לעיל פ' כ"א) לא היתה בזה קדשה, וגם החשבון כמשלש חדשים מוכיח, מאי אמרת שמא גם אחרים באו עליה ונתעברה מהם, זה הוא ספק והסימנים הם ודאי:
פסוק כו:
נ דכי על כן למה לי בחד סגי:
פסוק כו:
ס הכי פירושו מאן דאמר לא הוסיף סבר דעתו של יהודה לא היה שיבא עליה, אלא כדי להקים זרע על שם המת, וכיון שקיים לא בא עליה עוד, ומאן דאמר לא פסק כיון שראה יהודה שמתאווה להוליד בנים ממנו והיתה אפשר כוונתה לשם שמים, לכך לא פסק מלדעתה:
פסוק כח:
ע מלת ויתן יד משמע שהעובר כיון לתת לה יד לכך אמר הוציא, ומפני שלא פירש המקרא מי נתן יד ולא אמר המוציא או הנותן, לכך אמר האחד, שפירושו האחד משניהם, ומפני שלא יתכן לומר כמשיב ידו אלא אם כן שהחזירה, לכן הוסיף ולאחר שקשרה וכו':
פסוק ל:
פ ד' דברים שלקח עכן, ומה הן אדרת שנער אחד, וב' חתיכות כסף של ר' שקלים הרי ג', ולשון זהב הרי ד'. (נח"י), הרא"ם הקשה דבסנהדרין (דף מ"ג:) איכא מאן דאמר שמעל בג' חרמים, ואיכא מאן דאמר שמעל בה', ד' בימי משה וא' בימי יהושע, אלמא בין למ"ד זה ובין למ"ד זה אינן ד', ותירץ ההוא דבראשית רבה לא קמיירי אלא באותן ד' שהיו בימי משה עד כאן, ולא נהירא דהא בבראשית רבה (פ' פ"ה ט"ו) קחשיב הד' חרמים חרמו של עמלק, חרמו של סיחון ועוג, וחרמו של יריחו, וחרמו של מדין עד כאן, ואם כן קחשיב ג' בימי משה וא' בימי יהושע, ועיין שם התירוץ באריכות, ובעל חידושי אגדות (שם ד"ה מלמד) הגיה שם בגמרא ר' יוחנן אמר ד' חרמות וכו':
פסוק ל:
צ דומיא דשם פרץ שהיה משום מעשה שהיה: