א וַֽיְהִי֙ בָּעֵ֣ת הַהִ֔וא וַיֵּ֥רֶד יְהוּדָ֖ה מֵאֵ֣ת אֶחָ֑יו וַיֵּ֛ט עַד־אִ֥ישׁ עֲדֻלָּמִ֖י וּשְׁמ֥וֹ חִירָֽה׃ ב וַיַּרְא־שָׁ֧ם יְהוּדָ֛ה בַּת־אִ֥ישׁ כְּנַעֲנִ֖י וּשְׁמ֣וֹ שׁ֑וּעַ וַיִּקָּחֶ֖הָ וַיָּבֹ֥א אֵלֶֽיהָ׃ ג וַתַּ֖הַר וַתֵּ֣לֶד בֵּ֑ן וַיִּקְרָ֥א אֶת־שְׁמ֖וֹ עֵֽר׃ ד וַתַּ֥הַר ע֖וֹד וַתֵּ֣לֶד בֵּ֑ן וַתִּקְרָ֥א אֶת־שְׁמ֖וֹ אוֹנָֽן׃ ה וַתֹּ֤סֶף עוֹד֙ וַתֵּ֣לֶד בֵּ֔ן וַתִּקְרָ֥א אֶת־שְׁמ֖וֹ שֵׁלָ֑ה וְהָיָ֥ה בִכְזִ֖יב בְּלִדְתָּ֥הּ אֹתֽוֹ׃ ו וַיִּקַּ֧ח יְהוּדָ֛ה אִשָּׁ֖ה לְעֵ֣ר בְּכוֹר֑וֹ וּשְׁמָ֖הּ תָּמָֽר׃ ז וַיְהִ֗י עֵ֚ר בְּכ֣וֹר יְהוּדָ֔ה רַ֖ע בְּעֵינֵ֣י יְהוָ֑ה וַיְמִתֵ֖הוּ יְהוָֽה׃ ח וַיֹּ֤אמֶר יְהוּדָה֙ לְאוֹנָ֔ן בֹּ֛א אֶל־אֵ֥שֶׁת אָחִ֖יךָ וְיַבֵּ֣ם אֹתָ֑הּ וְהָקֵ֥ם זֶ֖רַע לְאָחִֽיךָ׃ ט וַיֵּ֣דַע אוֹנָ֔ן כִּ֛י לֹּ֥א ל֖וֹ יִהְיֶ֣ה הַזָּ֑רַע וְהָיָ֞ה אִם־בָּ֨א אֶל־אֵ֤שֶׁת אָחִיו֙ וְשִׁחֵ֣ת אַ֔רְצָה לְבִלְתִּ֥י נְתָן־זֶ֖רַע לְאָחִֽיו׃ י וַיֵּ֛רַע בְּעֵינֵ֥י יְהוָ֖ה אֲשֶׁ֣ר עָשָׂ֑ה וַיָּ֖מֶת גַּם־אֹתֽוֹ׃ יא וַיֹּ֣אמֶר יְהוּדָה֩ לְתָמָ֨ר כַּלָּת֜וֹ שְׁבִ֧י אַלְמָנָ֣ה בֵית־אָבִ֗יךְ עַד־יִגְדַּל֙ שֵׁלָ֣ה בְנִ֔י כִּ֣י אָמַ֔ר פֶּן־יָמ֥וּת גַּם־ה֖וּא כְּאֶחָ֑יו וַתֵּ֣לֶךְ תָּמָ֔ר וַתֵּ֖שֶׁב בֵּ֥ית אָבִֽיהָ׃ יב וַיִּרְבּוּ֙ הַיָּמִ֔ים וַתָּ֖מָת בַּת־שׁ֣וּעַ אֵֽשֶׁת־יְהוּדָ֑ה וַיִּנָּ֣חֶם יְהוּדָ֗ה וַיַּ֜עַל עַל־גֹּֽזֲזֵ֤י צֹאנוֹ֙ ה֗וּא וְחִירָ֛ה רֵעֵ֥הוּ הָעֲדֻלָּמִ֖י תִּמְנָֽתָה׃ יג וַיֻּגַּ֥ד לְתָמָ֖ר לֵאמֹ֑ר הִנֵּ֥ה חָמִ֛יךְ עֹלֶ֥ה תִמְנָ֖תָה לָגֹ֥ז צֹאנֽוֹ׃ יד וַתָּסַר֩ בִּגְדֵ֨י אַלְמְנוּתָ֜הּ מֵֽעָלֶ֗יהָ וַתְּכַ֤ס בַּצָּעִיף֙ וַתִּתְעַלָּ֔ף וַתֵּ֙שֶׁב֙ בְּפֶ֣תַח עֵינַ֔יִם אֲשֶׁ֖ר עַל־דֶּ֣רֶךְ תִּמְנָ֑תָה כִּ֤י רָאֲתָה֙ כִּֽי־גָדַ֣ל שֵׁלָ֔ה וְהִ֕וא לֹֽא־נִתְּנָ֥ה ל֖וֹ לְאִשָּֽׁה׃ טו וַיִּרְאֶ֣הָ יְהוּדָ֔ה וַֽיַּחְשְׁבֶ֖הָ לְזוֹנָ֑ה כִּ֥י כִסְּתָ֖ה פָּנֶֽיהָ׃ טז וַיֵּ֨ט אֵלֶ֜יהָ אֶל־הַדֶּ֗רֶךְ וַיֹּ֙אמֶר֙ הָֽבָה־נָּא֙ אָב֣וֹא אֵלַ֔יִךְ כִּ֚י לֹ֣א יָדַ֔ע כִּ֥י כַלָּת֖וֹ הִ֑וא וַתֹּ֙אמֶר֙ מַה־תִּתֶּן־לִּ֔י כִּ֥י תָב֖וֹא אֵלָֽי׃ יז וַיֹּ֕אמֶר אָנֹכִ֛י אֲשַׁלַּ֥ח גְּדִֽי־עִזִּ֖ים מִן־הַצֹּ֑אן וַתֹּ֕אמֶר אִם־תִּתֵּ֥ן עֵרָב֖וֹן עַ֥ד שָׁלְחֶֽךָ׃ יח וַיֹּ֗אמֶר מָ֣ה הָֽעֵרָבוֹן֮ אֲשֶׁ֣ר אֶתֶּן־לָּךְ֒ וַתֹּ֗אמֶר חֹתָֽמְךָ֙ וּפְתִילֶ֔ךָ וּמַטְּךָ֖ אֲשֶׁ֣ר בְּיָדֶ֑ךָ וַיִּתֶּן־לָּ֛הּ וַיָּבֹ֥א אֵלֶ֖יהָ וַתַּ֥הַר לֽוֹ׃ יט וַתָּ֣קָם וַתֵּ֔לֶךְ וַתָּ֥סַר צְעִיפָ֖הּ מֵעָלֶ֑יהָ וַתִּלְבַּ֖שׁ בִּגְדֵ֥י אַלְמְנוּתָֽהּ׃ כ וַיִּשְׁלַ֨ח יְהוּדָ֜ה אֶת־גְּדִ֣י הָֽעִזִּ֗ים בְּיַד֙ רֵעֵ֣הוּ הָֽעֲדֻלָּמִ֔י לָקַ֥חַת הָעֵרָב֖וֹן מִיַּ֣ד הָאִשָּׁ֑ה וְלֹ֖א מְצָאָֽהּ׃ כא וַיִּשְׁאַ֞ל אֶת־אַנְשֵׁ֤י מְקֹמָהּ֙ לֵאמֹ֔ר אַיֵּ֧ה הַקְּדֵשָׁ֛ה הִ֥וא בָעֵינַ֖יִם עַל־הַדָּ֑רֶךְ וַיֹּ֣אמְר֔וּ לֹא־הָיְתָ֥ה בָזֶ֖ה קְדֵשָֽׁה׃ כב וַיָּ֙שָׁב֙ אֶל־יְהוּדָ֔ה וַיֹּ֖אמֶר לֹ֣א מְצָאתִ֑יהָ וְגַ֨ם אַנְשֵׁ֤י הַמָּקוֹם֙ אָֽמְר֔וּ לֹא־הָיְתָ֥ה בָזֶ֖ה קְדֵשָֽׁה׃ כג וַיֹּ֤אמֶר יְהוּדָה֙ תִּֽקַּֽח־לָ֔הּ פֶּ֖ן נִהְיֶ֣ה לָב֑וּז הִנֵּ֤ה שָׁלַ֙חְתִּי֙ הַגְּדִ֣י הַזֶּ֔ה וְאַתָּ֖ה לֹ֥א מְצָאתָֽהּ׃ כד וַיְהִ֣י ׀ כְּמִשְׁלֹ֣שׁ חֳדָשִׁ֗ים וַיֻּגַּ֨ד לִֽיהוּדָ֤ה לֵֽאמֹר֙ זָֽנְתָה֙ תָּמָ֣ר כַּלָּתֶ֔ךָ וְגַ֛ם הִנֵּ֥ה הָרָ֖ה לִזְנוּנִ֑ים וַיֹּ֣אמֶר יְהוּדָ֔ה הוֹצִיא֖וּהָ וְתִשָּׂרֵֽף׃ כה הִ֣וא מוּצֵ֗את וְהִ֨יא שָׁלְחָ֤ה אֶל־חָמִ֙יהָ֙ לֵאמֹ֔ר לְאִישׁ֙ אֲשֶׁר־אֵ֣לֶּה לּ֔וֹ אָנֹכִ֖י הָרָ֑ה וַתֹּ֙אמֶר֙ הַכֶּר־נָ֔א לְמִ֞י הַחֹתֶ֧מֶת וְהַפְּתִילִ֛ים וְהַמַּטֶּ֖ה הָאֵֽלֶּה׃ כו וַיַּכֵּ֣ר יְהוּדָ֗ה וַיֹּ֙אמֶר֙ צָֽדְקָ֣ה מִמֶּ֔נִּי כִּֽי־עַל־כֵּ֥ן לֹא־נְתַתִּ֖יהָ לְשֵׁלָ֣ה בְנִ֑י וְלֹֽא־יָסַ֥ף ע֖וֹד לְדַעְתָּֽה׃ כז וַיְהִ֖י בְּעֵ֣ת לִדְתָּ֑הּ וְהִנֵּ֥ה תְאוֹמִ֖ים בְּבִטְנָֽהּ׃ כח וַיְהִ֥י בְלִדְתָּ֖הּ וַיִּתֶּן־יָ֑ד וַתִּקַּ֣ח הַמְיַלֶּ֗דֶת וַתִּקְשֹׁ֨ר עַל־יָד֤וֹ שָׁנִי֙ לֵאמֹ֔ר זֶ֖ה יָצָ֥א רִאשֹׁנָֽה׃ כט וַיְהִ֣י ׀ כְּמֵשִׁ֣יב יָד֗וֹ וְהִנֵּה֙ יָצָ֣א אָחִ֔יו וַתֹּ֕אמֶר מַה־פָּרַ֖צְתָּ עָלֶ֣יךָ פָּ֑רֶץ וַיִּקְרָ֥א שְׁמ֖וֹ פָּֽרֶץ׃ ל וְאַחַר֙ יָצָ֣א אָחִ֔יו אֲשֶׁ֥ר עַל־יָד֖וֹ הַשָּׁנִ֑י וַיִּקְרָ֥א שְׁמ֖וֹ זָֽרַח׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

לבוש האורה

ר' מרדכי יפה

פסוק טז:
כי לא ידע כי כלתו היא פי' הרא"ם אבל אם ידע שהיא כלתו לא היה בא אליה דכלתו אסורה לו וכתב הרא"ם וז"ל שאעפ"י שאין כלתו מכלל העריות שנצטוו בני נח הוא היה נוהג עצמו על פי התורה המקובלת לו מאבותיו שקיימו כל התורה כולה עכ"ל ואח"כ הקשה עוד וז"ל וא"ת נהי דיהודה לא הכירה שהיא כלתו מ"מ תמר הצדקת איך התירה את עצמה להיבעל לו שהיא ערוה עליו מן התורה ואף אם לא היתה צדקת איך לא פחדה מיהודה להכשילו בדבר עבירה עכ"ל ותירץ וז"ל י"ל דתמר יתומה קטנה היתה ומיאנה בהם בער ואונן אחר מיתתן שעדיין לא הגדילה ולית בה משום כלתו עכ"ל ומביא ראייה מן הגמרא שפי' רש"י שכן הוא שהיתה קטנה ולית בה משום כלתו ותימא לי על זה אם כן מה בא הכתוב להודיענו שאמר כי לא ידע כי כלתו הוא דמשמע הא אם ידע לא היה בא עליה דכלתו אסורה לו והא נוכל לומר שאף אם ידע היה בא עליה בהיתר שגם הוא בוודאי היה יודע שהיא קטנה שהרי היתה בביתו זמן רב ושמיאנה אחר מיתת בניו ולית בה משום כלתו ואם כן הדר קושיא לדוכתא כי לא ידע כי כלתו היא למה לי מיהו בזה י"ל שאעפ"י שבודאי ידע שקטנה היא מ"מ לא ידע שמיאנה בבניו אחר מיתתם ובא הכתוב להודיענו שקיים יהודה התורה המקובלת לו מאבותיו שעדיין היה סבור שהיא כלתו ואסורה לו אך על הרג"א תמיהני מאד דארכב' למלתא אכמה ריכשי וצדד בה כמה צדדים ולבסוף לא העלה כלום וזה שהוא הקשה על פי' הרא"ם דמסיק שקטנה היתה וז"ל אך ק' דאם קטנה היתה למה הוצרכו ער ואונן לשמש בה שלא כדרכה כדאיתא פ"ד אחים ולב"ר דש מבפנים וזורה מבחוץ והלא קטנה היא ולא מתעברת כלל ואין שייך לומר שתכחיש יופיה עכ"ל ולבסוף מסיק בדבריו ז"ל והשתא הדר קושיין לדוכתא שהיתה אסורה לו משום כלתו לומר דלפי מסקנתו אי אפשר לומר שהיא קטנה מתוך קושייתו שהקשה דאם היתה קטנה למה שמשו בה ער ואונן שלא כדרכה כו' וא"כ חזר קושיית איסור כלתו למקומה ותירץ וז"ל י"ל דכמו שאיסור אשת אח נדחה משום ייבום דהוא מצוה אף איסור כלתו נדחה משום ייבום דהוא מצוה אע"ג דאין ייבום אלא באחים קודם מתן תורה היה היבום אף באב ולפיכך היה איסור כלתו נדחה מפני מצות ייבום עכ"ל ועתה ראה כמה צלל הרב הזה בעמקים ולא העלה בידו כלום מכמה טעמים וסתירות גלויות ומפורסמת בין למ"ד דס"ל שכל מה שהישראל חייב עליו מיתה בן נח מוזהר עליה ולפי דבריו יהיו בני נח ג"כ מוזהרין על כלתו שהרי ישראל חייב עליה מיתה ובין למאן דאמר שאין בני נח מוזהר על כלתו וזה ראשונה יש לדקדק כי לדבריו לא מצא הרב ידיו ורגליו בבית המדרש במה שאמר הכתוב כי לא ידע כי כלתו היא דמשמע הא ידע לא היה בא עליה משום דאסורה ממה נפשך דאי משום דלמאן דאמר דכלתו אסורה לבני נח יבא פשט הכתוב וענינו על מכונו ופשוטו לגבי יהודה אס כן מה תירץ הוא לפי זה על קושיות תמר הצדקת איך התירה עצמה ליבעל לו כו' אי במה שסיים תירוצו ואמר קודם מתן תורה היה הייבום באב ולפיכך היה איסור כלתו נדחה מפני מצות ייבום אם כן נחזיר ונאמר מה זה שאמר הכתוב כי לא ידע כי כלתו היא דמשמע הא אם ידע לא בא עליה מפני שאסורה לו אדרבה אם היה יודע שהיא כלתו כל שכן שהיה בא עליה במצוה גמורה כדי לקיים מצות יבום אם לא נאמר ונפרש הכתוב לפי דבריו ח"ו ע"ד ההלצה וה"פ כי לא ידע כי כלתו היא ולכך הוצרך לפייס' לידור לה לשלוח לה גדי עזים ולתת לה ערבון כדי שתתפייס לו ולא יבעול אותה בעל כרחה הא אם ידע שהיא כלתו לא היה צריך לכל זה רק היה בא עליה בעל כרחה כדין ייבום וכדי לקיים מצות ייבום אבל חלילה חלילה לומר כן דאע"ג דהוה שמעינן שהי' מקיים מצות ייבום מ"מ וודאי הלצה זו התלוצצות גמור הי' בתורה לגבי יהודה דהוה ייבום כזה גנאי ופריצות אצלו דהוה שלא בזמנו ושלא במקומו ופלסתר ואגדה של דופי ח"ו בתורתנו הקדושה לומר כן ואי למ"ד שאין בני נח מוזהרין על כלתו וא"כ צריך לפרש שזה שאמר הכתוב כי לא ידע כי כלתו היא הא ידע היתה אסורה לו היינו לומר על פי התורה המקובלת לו מאבותיו והיא תורת משה וא"כ איך יתרץ מעשה תמר הצדקת בדין ייבום האב שהוא מותר בתורת נח ולפי תורת משה הוא איסור מיתה הרי ארכבא אתרי רכשי שהרכיב במעשה הזה שתי תורת תורת נח ותורת משה יחד דמ"ש הכתוב על יהודה כי לא ידע כי כלתו הא ידע היתה אסורה לו הוא אליבא דתורת משה והתורה של תמר היא מעורבבת עירבוב גמור דגבי תמר שרצתה לקיים תורת נח אין כאן איסור כלתו כלל ולגבי יהודה שהתנהג בתורת משה ויש כאן איסור כלתו לקחה תמר היתירא מדין של תורת נח שיש יבום באב אין זה אלא בלבו' ועירו' תורו' למ"ד שאין בני נח מוזהר על כלתו וגם למ"ד שבן נח מוזהר על כלתו אפי' את"ל לא ישים הרב הזה דעת לייתורא דפסוק כי לא ידע כי כלתו היא או שירצה לנצח בקול צווחה ויאמר שאין פי' הפסוק הא ידע לא בא עליה מפני שאסורה לו אלא הכי הוא כוונת הפסוק כי לא ידע כי כלתו היא ולכך בא עלי' עכשיו ובשדה ולא קודם לכן ובביתו הא ידע שכלתו היא והיה דעתו לקיים בה מצוות ייבום שע"י האב כמו שהיה קודם מתן תורה היה בא עליה קודם לכן ובביתו כדי לקיים בה מצות ייבום של בני נח ולא היה אומר שבי אלמנה עד יגדל שלה בני ובא הכתוב לגלות לנו שיהודה לא רצה לקיים מצות ייבום של בני נח שע"י האב מפני שהוא היה מתנהג על פי התורה המקובלת לו מאבותיו והיא תורת משה לייבם ע"י האח דווקא אע"פ שדוחק גדול הוא לומר כן מ"מ יש לדקדק על תמר הצדקת חדא איך לא חששת לתורת משה שאסורה לו באיסור מיתה והתירה עצמה להיבעל לו ע"י תורת נח מפני קיום מצות ייבום והיא היתה בא"י והתורה היא תורת א"י שכל מה שמצינו שעברו עליה האבות כגון יעקב בשתי אחיות ועמרם בדודתו לא היה אלא בח"ל אבל בא"י ליכא מאן דפליג שקיימו האבות והאמהות קל וחומר תמר שהיתה אם המלכות ומשיח בן דוד ובודאי שם אביה קיים אותה בא"י ועוד איך לא פחדה מיהודה להכשילו במלתא דלא סבירא ליה דהאי ייבום האב שאם היתה דעתו לקיימו וודאי היה מקיים אותה מיד אחר מיתת אונן ולא היה אומר לה שבי אלמנה בית אביך עד יגדל שלה בני שבזה גלה לה דעתו דס"ל שאין מצות ייבום אלא באח שהוא כדין תורת משה באמת מלתיה דרב הזה לא אוכל להולמם וגם לית נגר ובר נגר שיפרקיניה על כן אני אומר שכל דברי הרא"ם מחוורין וברורין מאד והוא שתמר קטנה היתה ולא היה בה איסור כלתו כלל מפני שמיאנה בער ואונן אחר מיתתן ולגבי דידה שהיא ידעה במיאון הי' היתר גמור כל מה שעשתה ולגבי יהודה אעפ"י שמיאנה היה בה קצת איסור מפני שהוא לא ידע במיאון וזהו שאמר הכתוב כי כלתו היא הא ידע לא היה בא עליה כי לדעתו שלא ידע במיאון היתה אסורה לו והיה מעשה הזה ממש כעובדא דרב עמרם עם אשתו במסכת כתובות שהוא לא ידע ההיתר והיא ידעה והיסוד הרעוע אשר בנה הרב הזה עליו את בניינו והוא מה שהקשה דאם קטנה היתה למה הוצרכו ער ואונן לשמש שלא כדרכה והלא קטנה היא ולא מתעברת כלל ואין שייך לומר שתכחיש יפיה אומר אני באמת יסוד גרוע ורעוע הוא זה דאשתמיטתיה מיניה דרב מה שאמרו חז"ל בפרק בן סורר ומורה על הדורות הראשונים ובפרט על זרע קדוש הזה שהולידו בני ו' או ז' שנה וא"כ אע"ג דהיתה נחשבת קטנה לעניין מיאון היינו מגזירת הכתוב שנתן לה רשות למאן עם היותה בת י"א או י"ב כדינה אבל לעניין הולדה כבר היתה ראוי' להוליד ולהכחיש יפיה אם תתעבר ואין להקשות כיון שהיתה קטנה לעניין מיאון אם כן למה פסקו עליה דין מיתה ועדיין היא קטנה ואינה בת עונשין דהא כבר העלה הרא"ם למעלה בדיבור והפסיק בפרשתו של יוסף דכל שהוא ראוי להוליד הרי הוא בר עונשין אעפ"י שעדיין קטן בשנים הוא ע"ש וזה נ"ל ברור נכון ואמתי והוא ככפתור ופרח:
פסוק כד:
רש"י כמשלש חדשים רובו של ראשון ורובו של אחרון ואמצעי שלם ז"ל הרא"ם ומה שהכריח לרז"ל לומר רובו של ראשון ורובו של אחרון ואמצעי שלם ולא אמרו שני חדשים ושליש סתם ל"ש שני חדשי' הראשונים שלמים ושליש החדש השלישי ול"ש שליש החדש הראשון וב' חדשים האחרונים שלמים הוא מלשנא דקרא מדקאמר כמשלש משמע כהשתלש החדשים ולא קאמר כשלשה דמשמע שישתלשו החדשים בשוויי' עכ"ל וכתב כן מפני שהוא סובר דתמר ילדה לז' וכמו שמשמע מפרש"י בסמוך גבי בעת לידתה ואחז"ל שהולד ניכר בשליש עיבורה וב' חדשים ושליש הם שליש עיבורה ומשמע לו דאלו אמר כשלשה היה פירושו שני חדשים ושליש וזה אינו נכון דאדרבה דאי הוה כתיב כשלשה הוי פירושו בשלשה חדשים שלמים והיה זה סותר פסוק דבעת לדתה ועוד דה"א אפי' יולדת לז' אין הולד ניכר עד ג' חדשים שלמים ואי משום כ' הדמיון שבו כשלשה דמשמע ולא שלשה שלמים זה אינו דה"א שר"ל שנים הראשונים שלמים והשלישי רובו או אפכא שזהו פי' של כשלשה ולא שלשה שלמים וכיון שכתוב כמשלש פירושו שנים שלמים וי' ימים בתוך השליש שזה גם כן פירושו של כהשתלש ור"ל כשליש חדשי הריונה והוא כמו בחדש השלישי כלו' קודם צאת רובו וא"כ ק' מנא ליה לרז"ל לומר רובו של ראשון ורובו של אחרון ואמצעי שלם ומיהו אפשר לומר דס"ל לרא"ם דאי הוה כתב כשלשה על כרחין היינו צריכין לומר שפירושו שנים שלמים וי' ימים בשלישי שאם היתה הכוונה רובו של שלישי כ"ף הדמיון למה לי דהא רובו ככולו אלא ע"כ ר"ל מיעוט של שלישי א"נ נ"ל שטעות נפל בספרי הרא"ם ז"ל וראוי להיות ולא קאמר כשלשת בתי"ו אחרונה והוי כמו ששת שבעת שאין פירושם שבעת שלמים ששת שלמים כמו שבעת ימים תאכל מצות שאין פירושו שבעת ימים שלמים ולא רובם שאין אוכלים כל היום ולא רובו אלא ר"ל בתוך אלו השבעה ימים תאכל מצות ה"נ כשלשת חדשים הוי משמע כשלשה ולא כולם ולא רובם וכן נ"ל עיקר וכיון שכתב כמשלש ש"מ רובו של ראשון כו' כי ס"ל שכן הוא משמעות הלשון כמו שהביא ראייה מושלשת דערי מקלט אבל מ"מ ק' לי שלפי פירושו יהי' פי' של רובו של ראשון ורובו של אחרון ור"ל עשרים יום מן הראשון ועשרים מן האחרון ואמצעי שלם וזהו דוחק דאם כן לא למדנו מזה הפסוק כלום וגם רש"י סתם דבריו מאד ולא הודיענו אם תמר ילדה לז' ויהיה פי' של רובו של ראשון ורובו של אחרון כמו שכתבתי או שמא ילדה לשמנה חדשים ויום אחד וס"ל יולדת לח' יולדת למקוטעין ויהיה פירוש של משלש וגם כוונת רש"י שאמר רובו של ראשון ורובו של אחרון ר"ל עשרים וחמשה ימים מן הראשון ועשרים וששה מן האחרון או אפכא ולפי חשבון זה ילדה תמר לח' חדשים וג' ימים אם נאמר הולד ניכר לשליש עיבורה ולא בא הכתוב לסתום אלא לפרש גם הרג"א בנה יסודו ואמר דדיוק רש"י הוא מדכתיב כמשלש בכ"ף הדמיון דאי הוה ג' חדשים שלמים ליכתב משלש חדשים ומדכתיב כמשלש לא היו חדשים שלמים אלא רובו של ראשון ושל אחרון ואמצעי שלם עכ"ל ואיני יודע מאי קאמר דהא נפל בכל הקושיות חדא מנ"ל לומר כן שמא שנים שלימים וי' ימים מן השלישי או מן הראשון ועוד מה שהקשיתי על הרא"ם דלא בא הכתוב לסתום אלא לפר' ושמא תמר ילדה לח' חדשים וג' ימים כמו שכתבתי חשבונו למעלה ע"כ נ"ל ששניהם לא ירדו לעומק דברי רש"י וכוונתו ואומר אני דה"פ דס"ל לרש"י כיון שפי' כמשלש הוא כמו כהשתלש וכמו שתרגום אונקלוס כתלתות ירחיא פירושו הוא בהתחלת החדש הג' של הריונה כלומ' מיום ראשון של החדש השלישי מיום שנתעברה וס"ל לרש"י מדכתיב גבי תמר בעת לידתה פירושו בחדש השביעי דאי בתשיעי ס"ל לרש"י דק"ל כר' יודא דפרק בנות כותיים דאית ליה שיפורא גרים כלומר דלכי עייל חדש התשיעי מיד הוה זמן לידה לפיכך אי הוה יולדת בתשיעי הוה לי' למכתב וימלאו ימיה ללדת כמו גבי רבקה שצריך לפרש אליבא דר' יהודה שמיד שעבר חדש השמיני ונכנסה בתשיעי אפילו יום אחד כבר מלאו ימיה ללדת ואינה צריכה למלאות כל החדש שכן דרך הרבה נשים שמיד בואן לתשיעי הוא עת לידתן ונקראו מלאו ימיה ללדת ומדכתיב גבי תמר בעת לידתה ש"מ שילדה לז' ומפני שיולדות לז' יש מהן יולדות למלאין ויש מהן יולדות למקוטעין דהא ק"ל יולדות לז' יולדות גם כן למקוטעין ופי' למקוטעין ר"ל לו' חדשים ויום שאפי' לא נכנסה לז' אלא יום אחד יולדת בן קיימא וכמו שפי' רש"י בפי' לקמן בפרשת שמות גבי לידתו של משה ובא הכתוב כאן במלת כמשלש להודיענו שתמר ג"כ ילדה לו' חדשים ויום אחד כמו יוכבד אם משה ולכך כתב כמשלש שפירושו כהשתלש ר"ל בתחלת השתלשות מספר החדשים שהוא ביום ראשון מן החודש הג' וגילה לן הכתוב שזה היום היה יום ראשון להכרת העובר שלה ולפי זה ע"כ ילדה תמר ביום אחד לחודש השביעי שאין הולד ניכר לכ"ע בפחות משליש עיבורה שכיון שניכר עוברה בשני חדשים ויום אחד לעיבורה לא היה זמן הריונה רק ששה חדשים ויום אחד ומעתה יבואו כל דברי רש"י ופי' הפסוק על נכון מפורשין ולא סתומין דק' לרש"י שהיה לו לכתוב בחדש הג' ויוגד ליהודה וגו' שזה אין פירושו אלא ביום ראשון של החדש הג' כמו שכתב בפי' בחדש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים שהוא היה יום ראש חודש סיון ומדכתיב כמשלש שפירושו כהשתלש ור"ל כתחלת השתלש החדשים שהוא יום ראשון מחודש השלישי וא"כ ע"כ כוונתו אעפ"י שהוא יום ראשון מן החדש הג' הוא נחשב כשלשה חדשים שלמים שזהו פי' של כמשלש ולא כתב בחודש השלישי כאילו אמר כמשלש חדשים שלמים וזה לא יוכל להיות אם לא נאמר רובו של ראשון ואמצעי שלם ורובו של אחרון שזהו כמו שלשה חדשים שלמים למספר החדשים דרובו ככולו ואעפ"כ אינו אלא יום ראשון מחודש השלישי של עיבורה דרובו ר"ל יום ט"ז או ט"ו יום מן הראשון וט"ו יום או י"ו יום מן האחרון או אפכא דט"ו נקרא ג"כ רובו של החודש דאין חדש לבנה אלא כ"ט יום וי"ב שעות והרי בא הכתוב לפרש ולא לסתום שאין פי' רובו אלא בכמו יום אחד יותר מחציו דתפשת מועט תפשת תפשת מרובה לא תפשת נ"ל: