א וַֽיְהִי֙ בָּעֵ֣ת הַהִ֔וא וַיֵּ֥רֶד יְהוּדָ֖ה מֵאֵ֣ת אֶחָ֑יו וַיֵּ֛ט עַד־אִ֥ישׁ עֲדֻלָּמִ֖י וּשְׁמ֥וֹ חִירָֽה׃ ב וַיַּרְא־שָׁ֧ם יְהוּדָ֛ה בַּת־אִ֥ישׁ כְּנַעֲנִ֖י וּשְׁמ֣וֹ שׁ֑וּעַ וַיִּקָּחֶ֖הָ וַיָּבֹ֥א אֵלֶֽיהָ׃ ג וַתַּ֖הַר וַתֵּ֣לֶד בֵּ֑ן וַיִּקְרָ֥א אֶת־שְׁמ֖וֹ עֵֽר׃ ד וַתַּ֥הַר ע֖וֹד וַתֵּ֣לֶד בֵּ֑ן וַתִּקְרָ֥א אֶת־שְׁמ֖וֹ אוֹנָֽן׃ ה וַתֹּ֤סֶף עוֹד֙ וַתֵּ֣לֶד בֵּ֔ן וַתִּקְרָ֥א אֶת־שְׁמ֖וֹ שֵׁלָ֑ה וְהָיָ֥ה בִכְזִ֖יב בְּלִדְתָּ֥הּ אֹתֽוֹ׃ ו וַיִּקַּ֧ח יְהוּדָ֛ה אִשָּׁ֖ה לְעֵ֣ר בְּכוֹר֑וֹ וּשְׁמָ֖הּ תָּמָֽר׃ ז וַיְהִ֗י עֵ֚ר בְּכ֣וֹר יְהוּדָ֔ה רַ֖ע בְּעֵינֵ֣י יְהוָ֑ה וַיְמִתֵ֖הוּ יְהוָֽה׃ ח וַיֹּ֤אמֶר יְהוּדָה֙ לְאוֹנָ֔ן בֹּ֛א אֶל־אֵ֥שֶׁת אָחִ֖יךָ וְיַבֵּ֣ם אֹתָ֑הּ וְהָקֵ֥ם זֶ֖רַע לְאָחִֽיךָ׃ ט וַיֵּ֣דַע אוֹנָ֔ן כִּ֛י לֹּ֥א ל֖וֹ יִהְיֶ֣ה הַזָּ֑רַע וְהָיָ֞ה אִם־בָּ֨א אֶל־אֵ֤שֶׁת אָחִיו֙ וְשִׁחֵ֣ת אַ֔רְצָה לְבִלְתִּ֥י נְתָן־זֶ֖רַע לְאָחִֽיו׃ י וַיֵּ֛רַע בְּעֵינֵ֥י יְהוָ֖ה אֲשֶׁ֣ר עָשָׂ֑ה וַיָּ֖מֶת גַּם־אֹתֽוֹ׃ יא וַיֹּ֣אמֶר יְהוּדָה֩ לְתָמָ֨ר כַּלָּת֜וֹ שְׁבִ֧י אַלְמָנָ֣ה בֵית־אָבִ֗יךְ עַד־יִגְדַּל֙ שֵׁלָ֣ה בְנִ֔י כִּ֣י אָמַ֔ר פֶּן־יָמ֥וּת גַּם־ה֖וּא כְּאֶחָ֑יו וַתֵּ֣לֶךְ תָּמָ֔ר וַתֵּ֖שֶׁב בֵּ֥ית אָבִֽיהָ׃ יב וַיִּרְבּוּ֙ הַיָּמִ֔ים וַתָּ֖מָת בַּת־שׁ֣וּעַ אֵֽשֶׁת־יְהוּדָ֑ה וַיִּנָּ֣חֶם יְהוּדָ֗ה וַיַּ֜עַל עַל־גֹּֽזֲזֵ֤י צֹאנוֹ֙ ה֗וּא וְחִירָ֛ה רֵעֵ֥הוּ הָעֲדֻלָּמִ֖י תִּמְנָֽתָה׃ יג וַיֻּגַּ֥ד לְתָמָ֖ר לֵאמֹ֑ר הִנֵּ֥ה חָמִ֛יךְ עֹלֶ֥ה תִמְנָ֖תָה לָגֹ֥ז צֹאנֽוֹ׃ יד וַתָּסַר֩ בִּגְדֵ֨י אַלְמְנוּתָ֜הּ מֵֽעָלֶ֗יהָ וַתְּכַ֤ס בַּצָּעִיף֙ וַתִּתְעַלָּ֔ף וַתֵּ֙שֶׁב֙ בְּפֶ֣תַח עֵינַ֔יִם אֲשֶׁ֖ר עַל־דֶּ֣רֶךְ תִּמְנָ֑תָה כִּ֤י רָאֲתָה֙ כִּֽי־גָדַ֣ל שֵׁלָ֔ה וְהִ֕וא לֹֽא־נִתְּנָ֥ה ל֖וֹ לְאִשָּֽׁה׃ טו וַיִּרְאֶ֣הָ יְהוּדָ֔ה וַֽיַּחְשְׁבֶ֖הָ לְזוֹנָ֑ה כִּ֥י כִסְּתָ֖ה פָּנֶֽיהָ׃ טז וַיֵּ֨ט אֵלֶ֜יהָ אֶל־הַדֶּ֗רֶךְ וַיֹּ֙אמֶר֙ הָֽבָה־נָּא֙ אָב֣וֹא אֵלַ֔יִךְ כִּ֚י לֹ֣א יָדַ֔ע כִּ֥י כַלָּת֖וֹ הִ֑וא וַתֹּ֙אמֶר֙ מַה־תִּתֶּן־לִּ֔י כִּ֥י תָב֖וֹא אֵלָֽי׃ יז וַיֹּ֕אמֶר אָנֹכִ֛י אֲשַׁלַּ֥ח גְּדִֽי־עִזִּ֖ים מִן־הַצֹּ֑אן וַתֹּ֕אמֶר אִם־תִּתֵּ֥ן עֵרָב֖וֹן עַ֥ד שָׁלְחֶֽךָ׃ יח וַיֹּ֗אמֶר מָ֣ה הָֽעֵרָבוֹן֮ אֲשֶׁ֣ר אֶתֶּן־לָּךְ֒ וַתֹּ֗אמֶר חֹתָֽמְךָ֙ וּפְתִילֶ֔ךָ וּמַטְּךָ֖ אֲשֶׁ֣ר בְּיָדֶ֑ךָ וַיִּתֶּן־לָּ֛הּ וַיָּבֹ֥א אֵלֶ֖יהָ וַתַּ֥הַר לֽוֹ׃ יט וַתָּ֣קָם וַתֵּ֔לֶךְ וַתָּ֥סַר צְעִיפָ֖הּ מֵעָלֶ֑יהָ וַתִּלְבַּ֖שׁ בִּגְדֵ֥י אַלְמְנוּתָֽהּ׃ כ וַיִּשְׁלַ֨ח יְהוּדָ֜ה אֶת־גְּדִ֣י הָֽעִזִּ֗ים בְּיַד֙ רֵעֵ֣הוּ הָֽעֲדֻלָּמִ֔י לָקַ֥חַת הָעֵרָב֖וֹן מִיַּ֣ד הָאִשָּׁ֑ה וְלֹ֖א מְצָאָֽהּ׃ כא וַיִּשְׁאַ֞ל אֶת־אַנְשֵׁ֤י מְקֹמָהּ֙ לֵאמֹ֔ר אַיֵּ֧ה הַקְּדֵשָׁ֛ה הִ֥וא בָעֵינַ֖יִם עַל־הַדָּ֑רֶךְ וַיֹּ֣אמְר֔וּ לֹא־הָיְתָ֥ה בָזֶ֖ה קְדֵשָֽׁה׃ כב וַיָּ֙שָׁב֙ אֶל־יְהוּדָ֔ה וַיֹּ֖אמֶר לֹ֣א מְצָאתִ֑יהָ וְגַ֨ם אַנְשֵׁ֤י הַמָּקוֹם֙ אָֽמְר֔וּ לֹא־הָיְתָ֥ה בָזֶ֖ה קְדֵשָֽׁה׃ כג וַיֹּ֤אמֶר יְהוּדָה֙ תִּֽקַּֽח־לָ֔הּ פֶּ֖ן נִהְיֶ֣ה לָב֑וּז הִנֵּ֤ה שָׁלַ֙חְתִּי֙ הַגְּדִ֣י הַזֶּ֔ה וְאַתָּ֖ה לֹ֥א מְצָאתָֽהּ׃ כד וַיְהִ֣י ׀ כְּמִשְׁלֹ֣שׁ חֳדָשִׁ֗ים וַיֻּגַּ֨ד לִֽיהוּדָ֤ה לֵֽאמֹר֙ זָֽנְתָה֙ תָּמָ֣ר כַּלָּתֶ֔ךָ וְגַ֛ם הִנֵּ֥ה הָרָ֖ה לִזְנוּנִ֑ים וַיֹּ֣אמֶר יְהוּדָ֔ה הוֹצִיא֖וּהָ וְתִשָּׂרֵֽף׃ כה הִ֣וא מוּצֵ֗את וְהִ֨יא שָׁלְחָ֤ה אֶל־חָמִ֙יהָ֙ לֵאמֹ֔ר לְאִישׁ֙ אֲשֶׁר־אֵ֣לֶּה לּ֔וֹ אָנֹכִ֖י הָרָ֑ה וַתֹּ֙אמֶר֙ הַכֶּר־נָ֔א לְמִ֞י הַחֹתֶ֧מֶת וְהַפְּתִילִ֛ים וְהַמַּטֶּ֖ה הָאֵֽלֶּה׃ כו וַיַּכֵּ֣ר יְהוּדָ֗ה וַיֹּ֙אמֶר֙ צָֽדְקָ֣ה מִמֶּ֔נִּי כִּֽי־עַל־כֵּ֥ן לֹא־נְתַתִּ֖יהָ לְשֵׁלָ֣ה בְנִ֑י וְלֹֽא־יָסַ֥ף ע֖וֹד לְדַעְתָּֽה׃ כז וַיְהִ֖י בְּעֵ֣ת לִדְתָּ֑הּ וְהִנֵּ֥ה תְאוֹמִ֖ים בְּבִטְנָֽהּ׃ כח וַיְהִ֥י בְלִדְתָּ֖הּ וַיִּתֶּן־יָ֑ד וַתִּקַּ֣ח הַמְיַלֶּ֗דֶת וַתִּקְשֹׁ֨ר עַל־יָד֤וֹ שָׁנִי֙ לֵאמֹ֔ר זֶ֖ה יָצָ֥א רִאשֹׁנָֽה׃ כט וַיְהִ֣י ׀ כְּמֵשִׁ֣יב יָד֗וֹ וְהִנֵּה֙ יָצָ֣א אָחִ֔יו וַתֹּ֕אמֶר מַה־פָּרַ֖צְתָּ עָלֶ֣יךָ פָּ֑רֶץ וַיִּקְרָ֥א שְׁמ֖וֹ פָּֽרֶץ׃ ל וְאַחַר֙ יָצָ֣א אָחִ֔יו אֲשֶׁ֥ר עַל־יָד֖וֹ הַשָּׁנִ֑י וַיִּקְרָ֥א שְׁמ֖וֹ זָֽרַח׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

ברכת אשר

אשר וסרטיל

פסוק א:
רש"י ד"ה ויהי בעת ההוא, ...ללמד שהורידוהו אחיו מגדולתו כשראו בצרת אביהם וכו'. אכן יהודה היה כנראה המנהיג, ראה למעלה (לז, כו) "ויאמר יהודה... מה בצע" וגו'. ואמנם שמעו לו. אך לכאורה לא הורידו אותו מאד, ראה להלן (מד, ח) שיהודה הוא זה שמשכנע את יעקב (ולא ראובן), ועוד שם (פס' יח) יהודה הוא זה שנגש אל יוסף, הוא הדובר של אחיו. ועם כל זה לא אדע, ממה נובעת מנהיגות זו ולפניו שלושה אחים גדולים ממנו. (פ' מקץ תשס"ו) ור' תוספתא ברכות (ד, טז): מפני מה זכה יהודה למלכות, מפני שהודה במעשה תמר, מפני שהציל את אחיו מן המיתה שנאמר "מה בצע וגו'". ובזהר (ח"א פט ע"ב) כתב: מה ראה הקב"ה לתת מלכות ליהודה מכל שאר אחיו, אלא מפני שאותיות של שמו חקוק בו, והקדוש ב"ה נותן כבוד לשמו.
פסוק א:
שם. אם אמנם כדברי רש"י, כלו' נישואי יהודה עם בת שוע, מעשה יהודה ותמר והולדת פרץ וזרח, היו אחר מכירת יוסף, הרי שכל זה מתכווץ לתוך כ"ב השנים שבין מכירת יוסף ולבין ירידת בית יעקב למצרים, שהרי לפי זה התחתנו בני יהודה כבני עשר, בעוד שיצחק התחתן בגיל ארבעים ויעקב בגיל שמונים ושש, אלא שגם קשה, אם תאמר שעניין ירידת יהודה, כלו' שותפותו עם שוע, נישואיו עם בתו וכל היתר התחיל לפני מכירת יוסף, כי אז צריך לומר ששותפותו זו היתה עסק פרטי של יהודה, לצד היותו שותף מלא בבית יעקב ומעורב בכל הנעשה בו וכי גם הוא עשה כל זאת בגיל צעיר למדי. ואם כדברי רש"י, צריך למצוא את ההזדמנות שבה יהודה חזר לבית יעקב. וממה נפשך הכרונולוגיה קשה. (פ' מקץ תשס"ה) ור' חזקוני על אתר שלפי רש"י יהודה נשא את אשתו בת שוע לאחר מכירת יוסף בהיותו בן עשרים שנה (שהיה גדול מיוסף כשלוש שנים). וכדי לישב דברי חז"ל וסדר הפסוקים צ"ל ששנה אחת עלתה לעיבורו של של ער, אחרת לאונן, אחרת לשילה, הגדיל ער ושהה שבע שנים ונשא את תמר (ראה סנהדרין סט ע"ב שבדורות ראשונים ראויים היו להוליד כבר בגיל זה), הרי שמונה שנים משירד יהודה עד "ויהי ער בכור יהודה רע... וימיתהו" (ז), שנה תשיעית נשא אונן את תמר ובאותה שנה מת, שנה עשירית עלתה לגידול שילה שנאמר (יא) "שבי אלמנה בית אביך" וגו', שנת אחת עשרה (יב) "וירבו הימים" שגדל שילה ולא נשאה, ואז (יג) "ויוגד לתמר" וגו' עד (יח) "ויבא אלי ותהר לו", שנת שתים עשרה עלתה לעיבור פרץ וזרח, ושהה פרץ שבע שנים ונשא אשה, הרי תשע עשרה שנה משירד יהודה, שנת עשרים עלתה לעיבורו של חצרון ושנת עשרים ואחת לעיבורו של חמול, ובשנת שתיים ועשרים נולד חמול וירד הוא וחצרון אחיו עם אבותם למצרים (מו, יב).
פסוק א:
צרף לכאן דברי רש"י דלהלן (לט, א ד"ה ויוסף הורד). (פ' וישב תשמ"ז)
פסוק ב:
רש"י ד"ה כנעני, תגרא. ע"כ. והוא ע"פ פסחים נ ע"א. וכן מתרגם אונקלוס. אלא שבכך לא נאמר עדיין, בן איזה עם הוא תגרא זה, כלומר יש כאן רק תיקון מה על דרך השלילה, ור' רא"ם וגם הוא אינו מפרש מעבר לזה.
פסוק ב:
ור' שפתי חכמים (אות ל) המנסה לבסס את דברי רש"י. והנה בתוך טיעונו הוא מביא שבני יעקב נשאו להם "כנעניות" בנות אבות מאומות אחרות, לא כנעניות, "דהולכין אחר האב", ולא ידעתי מקורו. (פ' וישב תשמ"ח, תשנ"ו)
פסוק ב:
ומתעלמים מן המדרש שרש"י מביא למעלה (לז, לה ד"ה וכל בנתיו) שעם תאומותיהם התחתנו בני יעקב. ועוד, גם לא נאמר בשום מקום דבר מפורש על יחוסה של תמר (להלן ו), ואף כי היתה אמה של מלכות. אך ראה בענין זה דברי רש"י להלן (כד, ד"ה ותשרף) שבתו של שם היתה שהוא כהן, ולפיכך דנוה בשריפה. ברם, עצם דבר זה קשה שהרי אין דומה כהונתו של שם לכהונתן של בנות אהרן הכהן. (פ' וישב תש"ס)
פסוק ב:
ור' מה שכתבתי למעלה (לז, לה) ולהלן (פס' כד). (פ' וישב תש"ס)
פסוק ד:
"...ויקרא את שמו ער... ותקרא את שמו אונן... ותקרא את שמו שלה, והיה בכזיב בלדתה אתו". זכורני שיהודי אשכנז למדו מכאן, שזכות מתן השם לצאצאים היא לאב ולאם לסירוגין. וזה שאשת יהודה נתנה את שם הבן השלישי, לא היה אלא משום שיהודה לא היה אז בבית כי אם בכזיב. (פ' וישב תשמ"ב) וכן ברמב"ן ורד"ק על אתר.
פסוק ד:
ואת הסיפא של דברי רש"י שבכאן: "ותקרא שמו שלה, פסקת" לא הבינותי, אף לא בעזרת "מלכה של תורה" שפסקת הוא שם נרדף לכזיב. (פ' וישב תשס"א) המדרש מפרש משמעות השם "שלה" על שם שפסקה מלהוליד. ור' מהרש"ל ש"שלה" בארמית לשון סיום, כמו "שלהי דקייטא" (סוף הקיץ).
פסוק ד:
ולכאורה עניין מתן השמות אצל האבות קצת תמוה. אצל בני יעקב כל השמות ניתנים ע"י לאה ורחל, להוציא בנימין שהוא שם שני, ורק הוא ניתן ע"י יעקב. קשה אפוא לראות, מנין להם לבית יהודה מנהגם באשר לזכות מתן השם לסירוגין. (פ' וישב תשס"ב)
פסוק ו:
"...תמר". היא אמה של מלכות יהודה, ואין הכתוב אומר לנו מאומה על אודות יחוסה, וצ"ע. (פ' וישב תשס"ד)
פסוק ו:
וראה רש"י להלן (כד ד"ה ותשרף): אמר אפרים מקשאה משום רבי מאיר, בתו של שם היתה שהוא כהן, לפיכך דנוה בשריפה. (פ' וישב תשס"ד)
פסוק ו:
אלא שדבריו מאד קשים, שהרי תהיה זקנה ביותר, וכש"כ להלן (פס' כד). (פ' וישב תשס"ד) ור' באר בשדה שהיתה בתו של עילם בן שם, ובני בנים הרי הם כבנים.
פסוק ט:
"וידע אונן" וגו'. לא מובן לי, מה אכפת לו לאונן אם כן או לא יקרא על שמו, וכי לטורח גידול בנים הילד חושש? ור' רמב"ן, ובעיקר - חזקוני. (פ' וישב תשס"ב)
פסוק ט:
"והיה אם יבא אל אשת אחיו ושחת ארצה". היה די לכתוב": אם בא אליה, ודומה שלשון "אשת אחיו" בא לומר שלא ראה בה אשתו שלו אלא אשת אחיו, והרי זה המשך הסבר התנהגותו שברישא - "וידע אונן כי לא לו יהיה הזרע" (פ' וישב תשמ"ח)
פסוק יב:
"...וינחם יהודה ויעל על גזזי צאנו". לא ברור, מה קשר יש בין התנחמותו של יהודה על מות אשתו ולבין עלייתו אל גוזזי צאנו, ודברי רמב"ן - היחיד שנדרש לשאלה - לכאורה אינם מתיישבים עם פשוטו של מקרא זה. (פ' וישב תשס"א)
פסוק יד:
"ותשב בפתח עינים" וגו'. ברור שכל בִיוּם זה הוא כדי להביא את יהודה לבוא עליה. אך קצת קשה לי להבין, מה הביא את תמר הצנועה (ראה רש"י טו, ד"ה כי כסתה פניה) לחשוש שחמיה יסור לזונה. (פ' וישב תשס"ו) וכך כתב רמב"ם (הלכות אישות א, ד): קודם מתן תורה היה אדם פוגע אשה בשוק, אם רצה הוא והיא, נותן לה שכרה ובועל אותה על אם הדרך והולך לו. וזו היא הנקראת קדשה. משנתנה התורה נאסרה הקדשה... . והעיר המגיד משנה שם: זה פשוט ומעשה יהודה ותמר יוכיח. ור' מהרש"א סוטה י ע"א ד"ה גיורת שהביא דברי רמב"ם אלו והוסיף שכיון שעתידה תורה לאסור דבר זה, היה יהודה נשמר בדבר ועל־כן הוצרך המדרש בראשית רבה פה, ח) לבאר: "ויט אליה בעל כרחו", שנאנס בידי המלאך הממונה על התאווה. ור' דברי רש"י להלן (כו) שמאת ה' היתה זאת להעמיד מלכים בישראל.
פסוק יד:
רש"י ד"ה ותשב בפתח עינים, ...ורבותינו דרשו, בפתחו של אברהם אבינו וכו'. ור' שפתי חכמים (אות ק), שבקברו של אברהם אבינו ע"ה ישבה. (פ' וישב תש"ן)
פסוק יד:
רש"י ד"ה ותתעלף, כסתה פניה שלא יכיר בה. ע"כ. וקשה לי, מה בין "ותכס בצעיף" לבין "ותתעלף" - כסתה פניה? כלום אין ב"ותכס פניה" משום כיסוי פנים? (פ' וישב תשמ"ט)
פסוק יד:
עתה דומה לי שרש"י למד את כוונתה של תמר דווקא מן הביטוי הנוסף, המיוחד לכאורה, אך ראה רשב"ם ורד"ק, שכל אחד מבחין בין שני הביטויים בדרך אחרת. (פ' וישב תשס"ב)
פסוק טז:
"ויט אליה אל הדרך" וגו'. מפשוטו של מקרא נראה כאלו זה דבר רגיל, ורק בפס' כג יש ביטוי שלילי לענין זה - "פן נהיה לבוז", וראה שם רש"י: יתפרסם הדבר ויהיה גנאי, ע"כ. ולא ברור אם בוז־גנאי זה הוא עצם המעשה או הפלונטר בתשלום שכרה... וראה דברי ר' שמואל בר נחמני (סוטה י ע"א): כשתבעה (יהודה) אמר לה, שמא נכרית את? אמרה ליה, גיורת אני. שמא אשת איש את? אמרה ליה פנויה אני. שמא קיבל בך אביך קידושין? אמרה ליה יתומה אני. שמא טמאה את? אמרה ליה טהורה אני. כלו' אין כאן כל איסור. ואולם הפייטן בנימין (סליחות לצום גדליה "הורית דרך תשובה") כותב בפשטות: "סרח גור יהודה בקדשה היא בעינים, עונו הודה והכרעתו לצדק בכף מאזנים", והוא לפי פשוטו של מקרא שאין ההליכה אל קדשה דבר ראוי. (עשי"ת תשנ"ז)
פסוק טז:
והנה אף כי לא מצאתי כאן הסתייגות מפורשת מעצם המעשה, ראיתי שאכן רש"י מסתייג, ראה להלן (מט, ח ד"ה יהודה אתה יודוך אחיך): "התחיל יהודה נסוג לאחוריו, שלא יוכיחנו על מעשה תמר", והרי ברור שלעניינו הכוונה, ודברי תורה עניים במקום אחד וכו'. (פ' ויחי תש"ס)
פסוק טז:
ועתה מצאתי שעוד בשנת תשמ"ח ציינתי לי: ראה "דעת זקנים מבעלי התוספות" (טו וטז) והמובא בשפתי חכמים (אות ש). ואולם הדברים נראים מאד מאולצים, פרט לתשובה האחרונה - שחשבה לכותית, ואז איסור קדשה הוא דרבנן בלבד. וראה גם מה שכתבתי להלן (יח וכג). (פ' וישב תשס"א)
פסוק טז:
אך מאידך גיסא ראה דברי רש"י להלן (יח ד"ה ותהר) "...צדיקים כמותו" כלומר מעשה זה לא גרע מצדקותו. (פ' וישב תשס"ה) ור' גם למעלה (יד).
פסוק טז:
"...ואמרת מה תתן לי" - תרגום אונקלוס תמוה בעיני. (פ' וישלח תשנ"ג)
פסוק יז:
דעת זקנים מבעלי התוספות מפתח דיון ארוך באשר לכשרות הקידושין שנתן יהודה לתמר, אך לא דן בשאלה, למה לא יהיו קדושי טעות, שהרי קידש את כלתו. ואם פסקה להיות כלה עם מות בעלה (?), הרי עדיין היא זקוקה ליבום. (פ' וישב תשנ"ו) ור' גור אריה שלפני מתן תורה ניתנה מצות ייבום לכל הקרובים, ודוחה איסור כלתו, כמו שדוחה איסור אשת אח בישראל.
פסוק יז:
רשב"ם ד"ה עד שלחך, רפי... רפי וכו'. ולא ידעתי מה פירוש המלה. (פ' וישב תשנ"ו)
פסוק יח:
רש"י ד"ה חותמך ופתילך, ...ושמלתך. ראה "העמק דבר" על אתר. (פ' וישב תשנ"ח) ור' נחלת יעקב ששם ה' יתברך בפיה שתבקש את הציצית לערבון, מפני שעליה נאמר (במדבר טו, לט) "ולא תתורו אחרי לבבכם" וסגולתם לעכב את הזנות כמובא במנחות מד ע"א, להראות שלא היה פועל זה אלא גזירת שמים להעמיד מלכים בישראל.
פסוק יח:
וראה מה שכתבתי לפס' טז. (פ' וישב תשס"ח)
פסוק כג:
"...פן נהיה לבוז... ואתה לא מצאתה". לא ברור, באיזה בוז יהודה משתף את רעהו העדולמי, אם זה באי תשלום השכר, או שמא עצם המעשה. (פ' וישב תשנ"ג)
פסוק כד:
רש"י ד"ה כמשלש חדשים, רובו של ראשון וכו'. ולא ידעתי, מה צורך יש בדיוק שכזה כאשר יש כאן כף דמיון, והרי גם אפשר שני חדשים מלאים ושלישי חסר. (פ' וישב תשנ"ג)
פסוק כד:
גם לא ידעתי, מהי ראיתו של רש"י, מן הכתוב באסתר (ט, יט) "ומשלח מנות" וגו'. (פ' וישב תשנ"ו) ובלפשוטו של רש"י כתב ר' שמואל פ. גלברד: לאחר שפירש את הכ"ף, מפרש רש"י את המ"ם של "כמשלש", שאינה באה במשמעות "מן", שכן האות שאחר המ"ם רפויה. אלא היא מ"ם המשקל (שם הפועל), כמו "ומשלוח מנות".
פסוק כד:
"...זנתה תמר כלתך וגם הנה הרה לזנונים". אם כדברי רש"י להלן (ד"ה ותשרף), הרי די בהודעתה שזנתה, והסיפא מיותר. וצ"ל שהסיפא מובא כדי לקיים את הרישא, כלומר אין כאן סתם שמועה, והראיה שנתעברה, וזה בהכרח לזנונים. ומ"מ ר' "בעל הטורים" היוצא כאן מגדרו בפירושו הקצר. (פ' וישב תש"ן, בשערי צדק) ור' משך חכמה על אתר.
פסוק כד:
רש"י ד"ה ותשרף, ...לפיכך דנוה בשריפה. ע"כ. מפשוטו של מקרא משמע שלא היה כאן כל דיון משפטי, אלא הודיעו ליהודה מה שהודיעוהו בתור חותנה, והוא לא בדק ולא כלום אלא פסק בשתי מלים, ואף מן התיאור הדרמתי שבפס' כה משמע כן. באשר אם לא כן, לא היתה תמר צריכה להמתין בהודעתה ליהודה עד להוצאתה להורג, והיתה יכולה לעשות זאת קודם, גם בלא להלבין פניו. ודברי רש"י בשם אפרים מקשאה אין להם רמז במקרא, אלא אם כן ההנחה שלא היה כאן דיון משפטי היא בלתי־אפשרית. ולפחות היה צריך לומר שיש כאן מקרא קצר. ורמב"ן על אתר כתב: ונראה לי שהיה יהודה קצין שוטר ומושל בארץ, והכלה אשר תזנה עליו איננה נדונת כמשפט שאר האנשים אך כמבזה את המלכות, ועל כן כתוב ויאמר יהודה הוציאוה ותשרף... והוא חייב אותה מיתה למעלת המלכות... לא שיהיה דין הדיוטות כן. (פ' וישב תשמ"ט) ור' שפתי חכמים (אות י).
פסוק כד:
ואף אם היה משפט, הרי נראה שנדונה בו שלא בפניה, שאם לא כן, היתה יכלה לשלוח את המשכון לפני הוצאתה לשריפה, ואם כן, מדוע שלא בפניה? (פ' וישב תשנ"א)
פסוק כד:
ועוד, אם אמנם בתו של שם היתה תמר, צריך לומר ש"בתו" לאו דווקא, שאם לאו כבר היתה זקנה ביותר בלדתה ליהודה, שהרי מאז עברו י"ב דורות, ויהיה אפוא בלידותיה נס הרבה יותר גדול מאשר בלידת שרה את יצחק. (פ' וישב תשנ"ד)
פסוק כד:
ועוד, כיצד זה שיהודה יקח זקנה שכזאת לבנו בכורו ודורש מבנו השני ליבמה? וזמן ניכר עבר עד שגדל שלה!
פסוק כד:
ואין לומר שתמר שייכת לצאצאיו של שם, שהרי הכהונה ניטלה ממנו וניתנה לאברהם, ראה חזקוני על אתר, וממילא אביה כבר לא היה כהן. (פ' וישב תשנ"ה)
פסוק כד:
ור' מה שכתבתי למעלה (פס' ב). (פ' וישב תש"ס) ור' באר בשדה שהיתה בתו של עילם בן שם, ובני בנים הרי הם כבנים. ואף שניטלה הכהונה מזרעו של שם כמובא בנדרים לב ע"א, היינו משאר זרעו, אבל עילם שבכור היה וכבר שימש בחיי אביו לא ירד מכהונתו.
פסוק כה:
"הוא מוצאת". ר' בשפתי חכמים (אות כ) בשם רבנו תם בתוס' פ' הזהב - הוא מוצת, חסר א', ואצלנו לא כן. אך ר' "בעל הטורים" - "קרי חסר אלף" ושניהם באותו הענין. (פ' וישב תשמ"ט)
פסוק כה:
"לאיש". לכאורה היתה מתבקשת למ"ד קמוצה לידע את האיש. ולא מצאתי בנדון, וגם לא ב"מנחת שי". (פ' וישב תשנ"ד)
פסוק כו:
רש"י ד"ה כי על כן לא נתתיה, כי בדין עשתה על אשר לא נתתיה לשלה בני. ע"כ. וקשה לי, איזה דין הוא זה? כלום משום ששלה לא יבמה, מותר לה להפקיר עצמה? וראיתי דעת רא"ם ומהרש"ל כמובא בשפתי חכמים (אות י) באשר לדין מיתה של תמר, ועדיין לא ברור לי, איזה דין יש עכשו, ולמה אינה חייבת עוד מיתה. ו"דעת זקנים מבעלי התוספות" על אתר כתב: כך היה דרכם (קודם מתן תורה) כי כאשר לא היה אחים למת, היה הקרוב יותר מייבם והכי קאמר, צדקה ממני כי על כן לא נתתיה לשלה בני ועלי היה ליבם, שלא ראיתי שיעשה שלה היבום. (פ' וישב תשמ"ז) וכן ברמב"ן כאן ולמעלה (פס' ח).
פסוק כז:
רש"י ד"ה בעת לדתה, ...להלן למלאים וכו'. התיבה "להלן" כאן ובעוד מקומות אצל רש"י פירושה: למעלה, ולא כרגיל - למטה, שהרי ברור כי כוונתו לאמור למטה (כה, כד), ופירוש: להלן למלאים - שם, אצל רבקה, מלאו ימי ההריון, ושלא כמו כאן (כי כאן לא נאמר: וימלאו ימיה). (פ' וישב תשנ"ז)