מעשה יהודה ותמר מופיע בפרשה כעימות למעשה יוסף ואשת פוטיפר, יוסף נמלט מזרועותיה של אשת פוטיפר, אך יהודה נלכד ברשתה של תמר. אולם לא כך ראו חז"ל את השתלשלות האירועים שהולידו את אביה של מלכות, את פרץ שמזרעו יצא משיח ישראל.

"ויט אליה אל הדרך" (בראשית לח, טז) בקש (יהודה) לעבור, וזימן לו הקב"ה מלאך שהוא ממונה על התאוה. אמר לו: יהודה, היכן אתה הולך? מהיכן מלכים עומדים מהיכן גדולים עומדים? 'ויט אליה אל הדרך' - בעל כורחו, שלא בטובתו (בראשית רבה פה, ח).

יהודה פעל כמי שכפאו הקב"ה: "כי לא ידע כי כלתו הוא" (בראשית שם) - הוא (הקב"ה) גזר עליו, ומאת ה' הייתה זאת (לקח טוב). אמנם הקרי גורס היא, אך הכתוב - הוא; וכידוע "הוא" רומז לקב"ה, כמו שנאמר בהולדת יששכר "וישכב עמה בלילה הוא" (בראשית ל, טז), "מלמד שהקב"ה סייע באותו מעשה" (נידה לא ע"א).

ואכן משיח יופיע בעולם בדרך מורכבת ומסובכת, החל במעשה לוט ובנותיו, דרך יהודה ותמר, רות ובועז, וכלה במעשה דוד ובת שבע. אף לידת דוד עצמו היתה בדרך מוזרה, "מוזר הייתי לאחי" (תהילים סט, ט), הכריז דוד על עצמו. ומספרים חז"ל שאביו נתכוון לבוא על שפחתו, אלא שלבסוף שלא בידיעתו התעברה ממנו אשתו, "ומתוך אהבתו על אותה שפחה, יצא דוד אדום מבין אחיו, ובקשו בניה להרוג את דוד, כיון שראו שהוא אדום. וביקש ישי להניח לו. והיה הדבר טמון כ"ח שנים, עד שבא שמואל ואמר שהוא משיח ה'".

את הדרך המופלאה הזאת של לידת המשיח, מבאר הבית יוסף בספרו מגיד מישרים. המלאך גילה לו, שדוד נולד מרות המואביה, משום שרק כך יש לו תוקף להתגבר על הסטרא אחרא, ולמלא את תפקידו בעולם. שכן הופעת משיח בעולם משמעה גילוי שם השם בעולם, תיקון עולם במלכות שד-י. הכוחות החיצוניים בעולם לא יתנו לתיקון זה להתממש, הם נאבקים בו מראשית הבריאה. "והארץ היתה תהו ובהו וחשך על פני תהום" (בראשית א, ב),  אלו ד' מלכויות; "ורוח אלוקים מרחפת על פני המים", "זה רוחו של מלך המשיח" (בראשית רבה ב, ד). וכדי שהמשיח יוכל להתגלות בעולם, יש צורך להעלים את הגאולה מעיני המלכויות, ולנתבו בדרך מסובכת ומפותלת. ומבואר בספר נועם אלימלך: "מצאתי דוד עבדי" (תהילים פט, כא), ו"היכן מצאתיו? בסדום" (בראשית רבה מא, ד). שמחמת שהמקטרגים החיצונים בראותם נשמה עליונה וגבוהה, אינם מניחים לה לצאת לעולם, ועושים כל תחבולות לעכבה. מה עושה הקב"ה? נותן אותה בגוף טמא, ואז מניחין אותה. ועי"ז באה הנשמה לעולם. כי גם הם בראותם שיורדת למקום טמא, סוברים שבודאי אי אפשר שתעלה במעלת קדושים, ומניחים לה לצאת.

וכך ביאר בילקוט הראובני, פרשת תולדות, את הפסוק "ויצא הראשון אדמוני" (בראשית כה, כה), שלכך יצא דוד אדמוני, שהקב"ה הטעה את השטן שיחשוב שדוד הוא מהסטרא אחרא, שעשו היה אדמוני, וע"כ לא יעכב.

וכך הוא סדר הגאולה מתחילת התנוצצות אורו של משיח בסדום ועד לימינו. הגמרא במסכת חולין בדונה בפרשת העופות הטמאים מזכירה אגב אורחא אחד הסימנים לגאולה: "רחם זו שרקרק... למה נקרא שמו רחם? כיון שבא רחם, באו רחמים לעולם. אמר רב ביבי בר אביי , והוא דיתיב אמידי ועביד שרקרק (שיושב על חפץ כלשהו ושורק). וגמירי דאי יתיב אארעא ושריק, אתא משיחא, שנאמר 'אשרקה להם ואקבצם' (זכריה י, ט)" (חולין סג ע"א). ופירש שם רש"י (בזכריה): " 'אשרקה להם', כדרך השורקים לסימן אות לבא אליו הטועה בדרך. 'ואקבצם', לעת הקץ לעתיד". האות לגאולה ישמע דווקא מפיו של עוף טמא.

והדברים מופלאים, שמבשר הגאולה העתידה הוא עוף טמא, ברם דברים אלו הם מכבשי דרחמנא. והסביר בעל נועם אלימלך, שרשעי ישראל מכונים עופות טמאים, ועפ"י הקבלה הם הם העופות המוזכרים בתורה, ודווקא הם יהיו מבשרי הגאולה. וכן כתב בספר שפתי כהן (מתלמידי האר"י ז"ל) פרשת וישב, שהקב"ה עושה כן כדי להביא את המלך המשיח בהיסח הדעת, כדי שלא יקטרג המקטרג. וזה נרמז בגמרא: "שלשה באין בהיסח הדעת אלו הן: משיח, מציאה ועקרב" (סנהדרין צז ע"א). ושמעתי מפי הרב צבי יהודה זצ"ל, ששרקרק רומז לתשר"ק, היינו סדר האל"ף בי"ת מסופו לתחילתו, שכן הגאולה לא תבוא בדרך הישרה, אלא בדרך עקלקלה.

ובזה אולי אפשר ליישב תמיהתו של רש"י על הפסוק בדברי הימים "ותמר כלתו ילדה לו את פרץ ואת זרח" (דברי הימים א ב, ד): "תמיה אני היאך מזכיר גנות זקינתו של דוד", היינו שלא היה לו לכתוב "כלתו". אך באמת העובדה שהיתה כלתו היא היא הגורם ללידתו של משיח, שאלמלא כן, לא היה המשיח יוצא אל הפועל; רק משום שתמר היתה כלתו של יהודה, אין המקטרגים חוששים שממנה יבוא המשיח, והם מתעלמים ממנו.

ותיאר יפה את הגאולה של דורנו, הרב טייכטל בספרו אם הבנים שמחה:

ונקח לדמיון אם היו הראשונים בתנועה של הבנין לבנות ולהפריא את הארץ כמו רבותינו מבעלז, ומשינאווא וממונקאטש ומשאר צדיקי הדור, הכי אפשר היה להתגנב ממידת הדין ומצד הסט"א, שבאנו לעשות להם קץ ותכלה ולשבר כוחם לעולם ועד? הלא בודאי היו מידת הדין וכל הסט"א יודעים ומבינים מה רוצים צדיקים לעשות בתנועה זו של בנין הארץ, ותיכף היתה עולה מידת הדין לקטרג והיתה מעכבת על ידם, כמו שהיה באמת בימי ר' יהושע בן חנניא, כמבואר במד"ר פ' תולדות וכו'. וע"כ מעצה עמוקה של גדול העצה, יעץ והעלה איש אחד שיבוא עם הפרויקט הזה, איש אשר לא ידע מהיהדות בין ימינו לשמאלו, וכל העוזרים שלו היו אנשים כערכו וכמותו. וכשראו מידת הדין והסט"א כל התנועה הזאת, ממי יוצאת ומי המסייעים ומי המה הבונים, לא היתה כל חרדה מפניהם, בחושבם כי המה מכת דילם, ומה יוכלו לעשות בארץ, ולנו המה ולא לצרינו. כן היו חושבים מידת הדין והסט"א, ע"כ לא עכבו הדבר וכו', וההתחלה נעשתה ושוב אין בכוחם לבטל, והפקידה תהיה מתגדלת והולכת. וכל זה נעשה מעצה עמוקה של השי"ת, וכמו בעקבתא של משיח, שבא זמנו של משיח לבוא, אלא שצריך לזה הכנות של בנין הארץ, היה מוכרח גם כן לעשות כן, להתגנב  מפני הסט"א, ומיניה וביה לשבור כוחם מכח של עצמם, ע"כ נבחרו אנשים כמו אלה, והכל הוא ממפעלים תמים דעים, וגם זה אמת וברור" (מהדורת פרי הארץ תשס"ג, עמ' קכה).