א וַֽיְהִי֙ בָּעֵ֣ת הַהִ֔וא וַיֵּ֥רֶד יְהוּדָ֖ה מֵאֵ֣ת אֶחָ֑יו וַיֵּ֛ט עַד־אִ֥ישׁ עֲדֻלָּמִ֖י וּשְׁמ֥וֹ חִירָֽה׃ ב וַיַּרְא־שָׁ֧ם יְהוּדָ֛ה בַּת־אִ֥ישׁ כְּנַעֲנִ֖י וּשְׁמ֣וֹ שׁ֑וּעַ וַיִּקָּחֶ֖הָ וַיָּבֹ֥א אֵלֶֽיהָ׃ ג וַתַּ֖הַר וַתֵּ֣לֶד בֵּ֑ן וַיִּקְרָ֥א אֶת־שְׁמ֖וֹ עֵֽר׃ ד וַתַּ֥הַר ע֖וֹד וַתֵּ֣לֶד בֵּ֑ן וַתִּקְרָ֥א אֶת־שְׁמ֖וֹ אוֹנָֽן׃ ה וַתֹּ֤סֶף עוֹד֙ וַתֵּ֣לֶד בֵּ֔ן וַתִּקְרָ֥א אֶת־שְׁמ֖וֹ שֵׁלָ֑ה וְהָיָ֥ה בִכְזִ֖יב בְּלִדְתָּ֥הּ אֹתֽוֹ׃ ו וַיִּקַּ֧ח יְהוּדָ֛ה אִשָּׁ֖ה לְעֵ֣ר בְּכוֹר֑וֹ וּשְׁמָ֖הּ תָּמָֽר׃ ז וַיְהִ֗י עֵ֚ר בְּכ֣וֹר יְהוּדָ֔ה רַ֖ע בְּעֵינֵ֣י יְהוָ֑ה וַיְמִתֵ֖הוּ יְהוָֽה׃ ח וַיֹּ֤אמֶר יְהוּדָה֙ לְאוֹנָ֔ן בֹּ֛א אֶל־אֵ֥שֶׁת אָחִ֖יךָ וְיַבֵּ֣ם אֹתָ֑הּ וְהָקֵ֥ם זֶ֖רַע לְאָחִֽיךָ׃ ט וַיֵּ֣דַע אוֹנָ֔ן כִּ֛י לֹּ֥א ל֖וֹ יִהְיֶ֣ה הַזָּ֑רַע וְהָיָ֞ה אִם־בָּ֨א אֶל־אֵ֤שֶׁת אָחִיו֙ וְשִׁחֵ֣ת אַ֔רְצָה לְבִלְתִּ֥י נְתָן־זֶ֖רַע לְאָחִֽיו׃ י וַיֵּ֛רַע בְּעֵינֵ֥י יְהוָ֖ה אֲשֶׁ֣ר עָשָׂ֑ה וַיָּ֖מֶת גַּם־אֹתֽוֹ׃ יא וַיֹּ֣אמֶר יְהוּדָה֩ לְתָמָ֨ר כַּלָּת֜וֹ שְׁבִ֧י אַלְמָנָ֣ה בֵית־אָבִ֗יךְ עַד־יִגְדַּל֙ שֵׁלָ֣ה בְנִ֔י כִּ֣י אָמַ֔ר פֶּן־יָמ֥וּת גַּם־ה֖וּא כְּאֶחָ֑יו וַתֵּ֣לֶךְ תָּמָ֔ר וַתֵּ֖שֶׁב בֵּ֥ית אָבִֽיהָ׃ יב וַיִּרְבּוּ֙ הַיָּמִ֔ים וַתָּ֖מָת בַּת־שׁ֣וּעַ אֵֽשֶׁת־יְהוּדָ֑ה וַיִּנָּ֣חֶם יְהוּדָ֗ה וַיַּ֜עַל עַל־גֹּֽזֲזֵ֤י צֹאנוֹ֙ ה֗וּא וְחִירָ֛ה רֵעֵ֥הוּ הָעֲדֻלָּמִ֖י תִּמְנָֽתָה׃ יג וַיֻּגַּ֥ד לְתָמָ֖ר לֵאמֹ֑ר הִנֵּ֥ה חָמִ֛יךְ עֹלֶ֥ה תִמְנָ֖תָה לָגֹ֥ז צֹאנֽוֹ׃ יד וַתָּסַר֩ בִּגְדֵ֨י אַלְמְנוּתָ֜הּ מֵֽעָלֶ֗יהָ וַתְּכַ֤ס בַּצָּעִיף֙ וַתִּתְעַלָּ֔ף וַתֵּ֙שֶׁב֙ בְּפֶ֣תַח עֵינַ֔יִם אֲשֶׁ֖ר עַל־דֶּ֣רֶךְ תִּמְנָ֑תָה כִּ֤י רָאֲתָה֙ כִּֽי־גָדַ֣ל שֵׁלָ֔ה וְהִ֕וא לֹֽא־נִתְּנָ֥ה ל֖וֹ לְאִשָּֽׁה׃ טו וַיִּרְאֶ֣הָ יְהוּדָ֔ה וַֽיַּחְשְׁבֶ֖הָ לְזוֹנָ֑ה כִּ֥י כִסְּתָ֖ה פָּנֶֽיהָ׃ טז וַיֵּ֨ט אֵלֶ֜יהָ אֶל־הַדֶּ֗רֶךְ וַיֹּ֙אמֶר֙ הָֽבָה־נָּא֙ אָב֣וֹא אֵלַ֔יִךְ כִּ֚י לֹ֣א יָדַ֔ע כִּ֥י כַלָּת֖וֹ הִ֑וא וַתֹּ֙אמֶר֙ מַה־תִּתֶּן־לִּ֔י כִּ֥י תָב֖וֹא אֵלָֽי׃ יז וַיֹּ֕אמֶר אָנֹכִ֛י אֲשַׁלַּ֥ח גְּדִֽי־עִזִּ֖ים מִן־הַצֹּ֑אן וַתֹּ֕אמֶר אִם־תִּתֵּ֥ן עֵרָב֖וֹן עַ֥ד שָׁלְחֶֽךָ׃ יח וַיֹּ֗אמֶר מָ֣ה הָֽעֵרָבוֹן֮ אֲשֶׁ֣ר אֶתֶּן־לָּךְ֒ וַתֹּ֗אמֶר חֹתָֽמְךָ֙ וּפְתִילֶ֔ךָ וּמַטְּךָ֖ אֲשֶׁ֣ר בְּיָדֶ֑ךָ וַיִּתֶּן־לָּ֛הּ וַיָּבֹ֥א אֵלֶ֖יהָ וַתַּ֥הַר לֽוֹ׃ יט וַתָּ֣קָם וַתֵּ֔לֶךְ וַתָּ֥סַר צְעִיפָ֖הּ מֵעָלֶ֑יהָ וַתִּלְבַּ֖שׁ בִּגְדֵ֥י אַלְמְנוּתָֽהּ׃ כ וַיִּשְׁלַ֨ח יְהוּדָ֜ה אֶת־גְּדִ֣י הָֽעִזִּ֗ים בְּיַד֙ רֵעֵ֣הוּ הָֽעֲדֻלָּמִ֔י לָקַ֥חַת הָעֵרָב֖וֹן מִיַּ֣ד הָאִשָּׁ֑ה וְלֹ֖א מְצָאָֽהּ׃ כא וַיִּשְׁאַ֞ל אֶת־אַנְשֵׁ֤י מְקֹמָהּ֙ לֵאמֹ֔ר אַיֵּ֧ה הַקְּדֵשָׁ֛ה הִ֥וא בָעֵינַ֖יִם עַל־הַדָּ֑רֶךְ וַיֹּ֣אמְר֔וּ לֹא־הָיְתָ֥ה בָזֶ֖ה קְדֵשָֽׁה׃ כב וַיָּ֙שָׁב֙ אֶל־יְהוּדָ֔ה וַיֹּ֖אמֶר לֹ֣א מְצָאתִ֑יהָ וְגַ֨ם אַנְשֵׁ֤י הַמָּקוֹם֙ אָֽמְר֔וּ לֹא־הָיְתָ֥ה בָזֶ֖ה קְדֵשָֽׁה׃ כג וַיֹּ֤אמֶר יְהוּדָה֙ תִּֽקַּֽח־לָ֔הּ פֶּ֖ן נִהְיֶ֣ה לָב֑וּז הִנֵּ֤ה שָׁלַ֙חְתִּי֙ הַגְּדִ֣י הַזֶּ֔ה וְאַתָּ֖ה לֹ֥א מְצָאתָֽהּ׃ כד וַיְהִ֣י ׀ כְּמִשְׁלֹ֣שׁ חֳדָשִׁ֗ים וַיֻּגַּ֨ד לִֽיהוּדָ֤ה לֵֽאמֹר֙ זָֽנְתָה֙ תָּמָ֣ר כַּלָּתֶ֔ךָ וְגַ֛ם הִנֵּ֥ה הָרָ֖ה לִזְנוּנִ֑ים וַיֹּ֣אמֶר יְהוּדָ֔ה הוֹצִיא֖וּהָ וְתִשָּׂרֵֽף׃ כה הִ֣וא מוּצֵ֗את וְהִ֨יא שָׁלְחָ֤ה אֶל־חָמִ֙יהָ֙ לֵאמֹ֔ר לְאִישׁ֙ אֲשֶׁר־אֵ֣לֶּה לּ֔וֹ אָנֹכִ֖י הָרָ֑ה וַתֹּ֙אמֶר֙ הַכֶּר־נָ֔א לְמִ֞י הַחֹתֶ֧מֶת וְהַפְּתִילִ֛ים וְהַמַּטֶּ֖ה הָאֵֽלֶּה׃ כו וַיַּכֵּ֣ר יְהוּדָ֗ה וַיֹּ֙אמֶר֙ צָֽדְקָ֣ה מִמֶּ֔נִּי כִּֽי־עַל־כֵּ֥ן לֹא־נְתַתִּ֖יהָ לְשֵׁלָ֣ה בְנִ֑י וְלֹֽא־יָסַ֥ף ע֖וֹד לְדַעְתָּֽה׃ כז וַיְהִ֖י בְּעֵ֣ת לִדְתָּ֑הּ וְהִנֵּ֥ה תְאוֹמִ֖ים בְּבִטְנָֽהּ׃ כח וַיְהִ֥י בְלִדְתָּ֖הּ וַיִּתֶּן־יָ֑ד וַתִּקַּ֣ח הַמְיַלֶּ֗דֶת וַתִּקְשֹׁ֨ר עַל־יָד֤וֹ שָׁנִי֙ לֵאמֹ֔ר זֶ֖ה יָצָ֥א רִאשֹׁנָֽה׃ כט וַיְהִ֣י ׀ כְּמֵשִׁ֣יב יָד֗וֹ וְהִנֵּה֙ יָצָ֣א אָחִ֔יו וַתֹּ֕אמֶר מַה־פָּרַ֖צְתָּ עָלֶ֣יךָ פָּ֑רֶץ וַיִּקְרָ֥א שְׁמ֖וֹ פָּֽרֶץ׃ ל וְאַחַר֙ יָצָ֣א אָחִ֔יו אֲשֶׁ֥ר עַל־יָד֖וֹ הַשָּׁנִ֑י וַיִּקְרָ֥א שְׁמ֖וֹ זָֽרַח׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

רלב"ג

רלב"ג

פסוק א:
ויהי בעת ההיא וגומ' עד ויוסף הורד וגו'
פסוק א:
והנה דברי זה הספור מבוארים ואולם התועלות הם רבים:
פסוק א:
התועלת הראשון הוא במדות. והוא שראוי לאדם כשיבא לגור במקום מה שישתדל שיהיו לו שם אוהבים כי בזה תשלם לו הישיבה שם בשלום ולזה תראה שהשתדל יהודה לקנות לו במקום אשר בא בו ריע ואוהב והוא חירה עדולמי עד שמרוב אהבתו אותו היה הולך עמו בעלותו על גוזזי צאנו והוא איש סודו ללכת במצותו אל הקדשה לקחת הערבון מידה והיה בזה שומר יהודה מהבושה והצער וזה ממה שיורה על חוזק אהבתו עמו:
פסוק א:
התועלת השני הוא במדות. והוא שראוי לאדם כשיקח אשה שיראה אותה קודם זה או יהיו מפורסמים לו ענייניה כמו שיתבאר לו אם תיטב בעיניו אם לא. כי אם ישאה בזולת זה האופן אולי לא תיטב בעיניו ויחיה עמה בצער וכאב לב כל ימי הזווג. ולזה ספר שכר ראה יהודה בת שוע קודם שנשאה:
פסוק א:
התועלת השלישי הוא במדות. והוא שראוי לאדם שלא יעשוק חוק מי שימשול עליו. הלא תראה כי יהודה קרא שם לבנו הראשון ואחרי כן הסכים שתקרא אשתו שם לשני כמשפט הארץ ההיא. והנה הוא היה קורא שם לשלישי לולי שכבר היה בכזיב בלדתה אותו וזה לאות שלא היה יהודה עוזב קריאת השמות להיות מיקל בזה הפועל ואולם עשה זה לתת לאשתו חקה מקריאת השמות. ואמנם בבני תמר קרא הוא השמות כי היה ההריון הראשון שהיה לה ממנו וזה היה מוסכם שם ר"ל שיקרא האיש שמות למי שתלד אשתו בהריון ראשון:
פסוק א:
התועלת הרביעי הוא במדות. והוא שראוי לאדם להשיא בניו סמוך לפרקן לשמרם מן החטא ולזה תמצא שלקח יהודה אשה לער בכורו כאשר היה ראוי לקחת אשה כי כבר התבאר במעט עיון ממה שקדם לנו מהעיון מהדברים בפרשת ויצא כי ער היה פחות מבן עשרים שנה כשנשא תמר:
פסוק א:
התועלת החמישי הוא בדעות. והוא להודיע שהפעולות המגונות והמרי בשם יתע' יהיו סבה אל שימות האדם בלא עתו והנה התבאר האופן שיגיע בו זה העונש מהשם יתע' ברביעי מספר מלחמות השם ובביאורנו לספר איוב. וידמה שכבר היה זה בכאן לסור השגחתו יתע' מבני יהודה לרוע מנהגם או להשגחה על הנשארים שלא ילמדו ממעשיהם הרעים וימשכו אחר פחיתות מנהג הארץ ההיא בעריות ותפסד הכונה אשר בעבורה צוה אברהם להמול לו כל זכר כדי שלא יתגאל בעריות כאנשי הארץ ההיא ולזה ספר שכבר היה ער רע בעיני יי' והיה זה סבה אל שמת בלא עתו. וכן העניין באונן ויראה שלסבה אחת מתו שניהם ממה שאמר וימת גם אותו וזה יורה כי גם ער היה מכוין שלא יעשה משגלו פרי שלא להכחיש יופיה או לסבה אחרת:
פסוק א:
התועלת הששי הוא במדות. והוא שראוי להשתדל להשאיר זכר קרוביו, ולזה היה נהוג עניין הייבום קודם מתן תורה. והנה הזרע אשר יהיה למיבם יתיחס בשם המת כאלו היה זרעו ונקרא שמו עליו. ולזאת הסבה צוה יהודה לאונן ליבם אשת אחיו. ולמדנו ג"כ מזה שראוי שייבם גדול האחים כמו שהתבאר ביבמות. ולזה בא הצווי בזה לאונן ולא המתין יהודה שיגדל שלה ליבם אותה:
פסוק א:
התועלת השביעי הוא במדות. והוא שאין ראוי שיהיה פעל המשגל כי אם באופן שיתכן שיהיה ממנו פרי ולזה נענש אונן כשהיה דש מבפנים וזורה מבחוץ בדרך שלא יהיה פרי מהמשגל:
פסוק א:
התועלת השמיני הוא במדות. והוא שאין ראוי לאדם שיעשוק החוק שיש לזולתו עליו וירע עינו בתתו לו כי זה יהיה סבה שימנע ממנו מה שמנעו מזולתו. ולזה תמצא כי מפני שהיה קשה בעיני אונן לתת זרע לאחיו והיה עושה מפני זה זה הפועל המגונה נמנע ממנו כמו זה החוק והוא שכבר מת בלא בנים ולא היה שם מי שיתן לו זרע כי מה שהוליד יהודה ממנה לא היה לכונת יבום ולזה לא הסכים יהודה לקרא הבנים ההם על שם בניו המתים כי הוא לא היה מסכים ליבם אותה כלל ליראתו ממיתת אנשיה:
פסוק א:
התועלת התשיעי הוא במדות. והוא שראוי לאדם להתרחק מהדבר שיגיע היזק ממנו שני פעמים זה אחר זה וזה כי הדבר ההוא בחזקה שיגיע ממנו היזק וכ"ש כשהיה ההיזק ההוא מות. ולזה תמצא שכאשר ראה יהודה שמתו שני בניו כשנשאו תמר לא הסכים לתת לה השלישי כי אמר פן ימות גם הוא כאחיו ולזה אמרו ז"ל שהאשה שנשאת לשני' ומתו לא תנשא לשלישי ומזה המקום למדנו שרש גדול בתלמוד והוא שהחזקה תשלם בשני פעמים:
פסוק א:
התועלת העשירי הוא במדות. והוא שראוי לאדם שיתאבל על אשתו ולא יפנה לעסקיו עד שלמות אבילותו. ולזה תמצא שזכר שכבר התנחם יהודה מאבל אשתו קודם שיעלה על גוזזי צאנו:
פסוק א:
התועלת האחד עשר הוא בדעות. והוא שהפעולות אשר יכוננו לתכלית טוב אע"פ שהם בעצמם מגונות גנות מה. הנה ימצא המשתדל בהם נעזר מהש"י. ולזה תמצא שנעזרה תמר בזה הפועל באופן שנשלם לה מבקשה וזה שכבר הרתה מיהודה והיו לו ממנה בנים היה אחד מהם רב שבט יהודה והנה עשתה זה בחכמה כי כסתה פניה כדי שלא יכירה יהודה ולקחה ערבון מידו לאמת לו שממנו היא הרה:
פסוק א:
התועלת השנים עשר הוא בדעות. והוא להודיע עוצם השגחת השם יתע' לאוהביו והוא כשירצו לעשות פועל מגונה יזמין להם השם יתעלה מה שירוו צמאם בלא גנות וזה שעניין הקדשה היה מגונה אצל השלמים גם קודם מתן תורה. ולזה אמר יהודה תקח לה פן נהיה לבוז והזמין לו הש"י מי שהיה לו חוק עליו לפי מה שהיה נהוג קוד' מתן תור':
פסוק א:
התועלת השלש עשר הוא במדות. והוא שראוי לשלם להשלים החוק שיש לזולתו עליו ביותר שלם שאפשר. ולזה תראה ששלח יהודה גדי מופלג במינו לקדשה ההיא על שכבה עמה:
פסוק א:
התועלת הארבע עשר הוא בדעות. והוא להודיע שכבר יוכר ההריון לשלשה חדשי' ולזה ספר שאחר שלש חדשים סופר שכבר היתה תמר הרה:
פסוק א:
התועלת החמשה עשר הוא במדות. והוא שאין ראוי לאדם לפרסם בפני האנשים מזולתו מה שיבוש ממנו כ"ש כשיהיה המתבייש מכת מי שראוי לו שיכבדהו. ולזה תמצא שלא רצתה תמר לומר בביאור שתהיה הרה מיהודה כשהיתה מוצאת לשרפה מיראתה שיבוש יהודה מזה כי הוא צוה לשרפה אבל פרסמ' שהיא היתה הרה למי שזה הערבון משלו כי בזה יהיה התנצלות ליהודה כשצוה לשרפה כי הוא לא היה יודע שתהיה הרה לו ונתפרסם בזה איך היה זה העניין ושהוא היה בזולת ידיעת יהודה:
פסוק א:
התועלת השש עשרה הוא במדות. והוא שראוי לאדם לדון זולתו לזכות לפי מה שאפשר. הלא תראה שיהודה מהר לנצל כלתו על זה הפועל כשעשתה אותו בזולת ידיעתו וביאר שהדין היה עמה כי הוא עשק ממנה חקה כשלא נתנה לשלה בנו ולזה היה ראוי שייבמה הו' בעצמו לפי מה שהיה נהוג אז:
פסוק א:
התועלת השבע עשרה הוא במדות. והו' שראוי כשתלד האשה תאומים שישתדלו שיכירו מי נולד ראשונה כדי שידעו למי משפט הבכורה. ולזה ספר שקשרו שני על יד מי שחשבו שיצא ראשון כדי שיכירוהו: