בית יהודה: נצר המלכות

הנהגתו של יהודה נחלה הצלחה בהשפעה על אחיו אולם נתקלה בצערו של אביו, שהעמיד סימן שאלה על הטובה הצומחת מכח הנהגתו. על־כן פרש יהודה מאחיו והחל לבנות את ביתו מתוך ניתוק זמני מבית אביו (א).

מסופר בפרקנו כי יהודה שיתף פעולה עם אִ֥ישׁ עֲדֻלָּמִ֖י בשם חִירָֽה (א). אם נתייחס לצלילן של המילים, נוכל לזהות קשר בין חִירָֽה לחירם מלך צור, שותפו העתידי של שלמה – נצר למשפחת יהודה – בבניין המקדש (קשר זה מפורש בדברי חז"ל: "רבנן אמרי: חִירָֽה הוא חירם שהיה בימי דוד"(בראשית רבה פה ד)

בית המקדש הוא הבניין שעתיד להשפיע על כלל העולם, בתחילה בצורה חלקית ולבסוף בשלמות המתקיימת לעד ולנצח נצחים. ייתכן שמשמעות זו נרמזת בשם עֲדֻלָּם, שהוא קיצור המילים עד-עולם ומתקשר להופעת מלכות הנצח של ישראל.

באמצעות השותפות הכיר יהודה את בַּת־שׁ֣וּעַ, אותה נשא לאשה. השם 'בת שוע' מיוחס בדברי־הימים לבת־שבע (דברי הימים א ג ה), אשת דוד ואם שלמה, בונה המקדש. נוכל לומר כי בצירופם של שלושת השמות הללו בפרשתנו (חִירָֽה, עֲדֻלָּם, ובַת־שׁ֣וּעַ) יש יותר מרמז לנצנוץ אור המלכות בבית יהודה. בת־שוע ילדה ליהודה שלושה בנים: עֵֽר (ג), אוֹנָֽן (ד) ושֵׁלָ֑ה (ה).

מיהודה עתיד לפרוח שבט מלכות ישראל, לפיכך יש לראות במאורעותיו בבואה לקורות בית־ישראל כולו. לאור הבנה זו מבואר בפירוש אור־החיים (במדבר כו כ-כא) כי שלושת בניו של יהודה רומזים לשלושת המקדשים: שניים ראשונים שנחרבו, ושלישי העתיד להתקיים.

מתוך הכרת האחריות לבניין הבית לקח יהודה אשה לבנו עֵֽר, ושמה תָּמָֽר. ייתכן וגם שם זה רומז לעתיד המשיחי בבית יהודה, כלשון הפסוק "צַ֭דִּיק כַּתָּמָ֣ר יִפְרָ֑ח"(תהלים צב יג). [תָּמָֽר אותיות תם מר, המציינות את תום מרירות הגלות עם בוא הגאולה.] שם זה חוזר בבית דוד פעמיים, בשמה של אחות אבשלום ובתו (שמואל ב יג א, שם שם יד כז)]. התמר מצטיין בדברי חז"ל בקומה זקופה הפונה כולה למעלה, מבלי שתיטה לימין או לשמאל. התמר הוא גם הפרי החותם את שבעת המינים שהשתבחה בהם ארץ־ישראל, וכאילו רומז בזה על ההצלחה העתידית המשיחית העתידה לפרוח בארץ. הוא גם העץ שנבחר לקיום מצוות הלולב בחג הסוכות, הרומזת למעלת ישראל ולעמידתם היציבה כנגד ארבע רוחות השמים (רש"י סוכה לז:).

למרות הסיוע שקיבל ער מאביו, לא מצא את היכולת להפיק את ייעודו ונכשל בחטא של תאווה (רש"י בראשית לח ז) שגרם למותו (ז). יהודה, שתודעת הגאולה המתקנת הייתה קשורה בו, הטיל על בנו השני לייבם את אשתו על מנת להציל את כבודו של הנפטר (ח). אונן נכשל גם הוא בחטאו של אחיו, אמנם כאן נבע המכשול מצורת חשיבה פרטית ומתוך חוסר רצון לדאוג לאחיו – "וַיֵּ֣דַע אוֹנָ֔ן כִּ֛י לֹּ֥א ל֖וֹ יִהְיֶ֣ה הַזָּ֑רַע"(ט).

אחרי מותו של אונן (י) עצר יהודה את השתדלותו (יא), כך שנוצר הצורך להמשיך את הבניין מכיוון אחר. כלל זה נקוט בידינו, שהגאולה היעודה בוא תבוא בכל אופן; ואם אין השליח המופקד עליה עושה את שליחותו, כי אז תבוא שלא באמצעותו: "כִּ֣י אִם־הַחֲרֵ֣שׁ תַּחֲרִ֘ישִׁי֮ בָּעֵ֣ת הַזֹּאת֒ רֶ֣וַח וְהַצָּלָ֞ה יַעֲמ֤וֹד לַיְּהוּדִים֙ מִמָּק֣וֹם אַחֵ֔ר"(אסתר ד י).

תמר, שהצטוותה על־ידי יהודה להמתין עַד־יִגְדַּל֙ שֵׁלָ֣ה (יא), הבינה שמאחורי דבריו מסתתרת כוונתו לשלול ממנה את האפשרות להשתתף בבניין המשפחה. בבינתה הפנימית, בינת אישה, החליטה לקחת את היוזמה לידיה ולפעול בדרך לא שגרתית. הזדמן הדבר כי אשת יהודה נפטרה (יב), ויהודה האלמן עלה עם חירה תִּמְנָֽתָה לשם שמחת גז הצאן (יב). הזדמנות זו הייתה שעת כושר מתאימה להוצאת עצתה של תמר אל הפועל, שכן יהודה, שהיה נתון בלחץ צרכיו האנושיים עקב חסרונה של בת זוגו, הפך פגיע יותר בשל אווירת השמחה של גז הצאן.

תמר, שמתוך צניעות שהייתה בה ובחמיה לא נודעה לו במראה פניה, השתמשה בהזדמנות שבאה לידה וישבה על אם הדרך בצורה שאפשרה ליהודה לטעות בכוונותיה הנסתרות (יד). יְהוּדָ֔ה פנה אליה כאל אשה זרה, והציע לה תשלום עבור קרבתה (טז-יז). כעירבון ביקשה תמר את סימני השררה שהיו בידו, "חֹתָֽמְךָ֙ וּפְתִילֶ֔ךָ וּמַטְּךָ֖ אֲשֶׁ֣ר בְּיָדֶ֑ךָ"(יח). היה בזה משום רמז לכך שהיא מבקשת את קרבתו מתוך הערצתה לאישיותו המיוחדת ולא לשם הממון, כדרכן של היושבות בדרכים. לאחר שמילאה תמר את חפצה ואף הרתה ליהודה, שבה לביתה ולבגדי אלמנותה (יח-יט).

כשנודע ליהודה שכלתו הרה, דרש להוציאה להורג בשרפה כעונש על חילול מעלת ביתו המיוחדת, כדינה של בת כהן שזינתה (כד). בגודל נפשה לא חשפה תמר את זהותו של אבי העובר שבבטנה, אלא שלחה אליו ברמז את הערבון שנתן לה (כה).

יהודה, בצדקותו, לא בוש מלהודות באשמתו הכפולה: הן במניעת תמר מבנו שלה והן בהריונה ממנו (כו). בזאת גילה לעין כל את תכונת המלכות שבו, המבכרת את האמת, יהיה מחירה כאשר יהיה, על־פני הכבוד האישי. הלא זוהי הגדרת המלך בפי חז"ל: שיהיה אדם שאין מעליו אלא ד' א-להיו (הוריות ג:) ואיננו ירא להודות בחטאו (ראה רש"י ויקרא ד כב). זו גם תכונת האריה שבה נשתבח יהודה בברכת יעקב: "גּ֤וּר אַרְיֵה֙ יְהוּדָ֔ה"(בראשית מט ט).

בשעת הלידה נודע כי תְאוֹמִ֖ים בבטנה של תמר (כז). כאשר שלח התאום האחד את ידו קשרה עליה הַמְיַלֶּ֗דֶת שָׁנִי֙, לסימן בכורתו (כח), אמנם לאחר מכן דחה אותו אָחִ֔יו ויצא לפניו (כט). על שם פריצה זו, שהעידה על תכונת המלכות (כמו גם על התכונה המשיחית, ראה בראשית רבה פה יד; רש"י מיכה ב יג; ויקרא רבא לב ח) הטבועה בו מבטן, וכדברי חז"ל: המלך "פורץ גדר לעשות לו דרך"(בבא בתרא ק:), נקרא האח האחרון בשם פָּֽרֶץ. בעוד אחיו הנדחה מפניו נקרא זרַח, על־שם זריחת הַשָּׁנִ֑י שנקשר על ידו. לימים אמנם היה פרץ לאבי מלכות בית־דוד.

בדברי הרמב"ן ניתן טעם נסתר לשמותיהם של התאומים הללו, הרומזים לשני המאורות הגדולים: זרח על שם השמש הזורחת תמיד, ופרץ על שם הלבנה הנפרצת ונבנית חליפות. פריצתו של פרץ מלמדת שדווקא הלבנה, החלשה מהחמה, גברה על כוח הזריחה העצום ממנה. יש בכך רמז להתגברות מלכות בית־דוד, המשול לירח, כמו שנאמר: "כְּ֭יָרֵחַ יִכּ֣וֹן עוֹלָ֑ם"(תהילים פט לח), על מלכויות הגויים המשולים לחמה (סוכה כט.), וטעם עמוק למנהג ישראל לומר בשעת קידוש לבנה "דוד מלך ישראל חי וקיים".