פסוק א:ויהי וכו׳ למה נסמכה וכו׳ ההרגש שמבחוץ הוא דהול״ל ויהי בימים ההם ואמאי כתיב ויהי בעת ההיא א״ו דר״ל קרא שמיד בעת ההיא שאירע מעש׳ דיוסף וירד יהודה וכו׳ שהורידוהו מגדולתו:
פסוק א:עד איש וכולי נשתתף וכולי לאו דמהכא יהא מוכרח לפ׳ שנשתתף דשפיר מצי לפ׳ שנתארח אצלו לבד אלא הוכחתו דמקרי ליה בתר הכי רעהו העדולמי והרא״ם ז״ל הכריח דאל״כ למה נטה מאחיו והלך אליו ע״כ ואיני רואה מזה הכרח דאיכא למימר דנטה מאת אחיו לפי שהורידוהו מגדולתו והלך אליו להתארח בביתו:
פסוק ה:והיה בכזיב וכולי ע״ש דפסקה וכולי הרמב״ן ז״ל הק׳ על זה דלמה יקרא שם המקום ע״ש זה ואין במאורע ההוא כל חדש ועוד הק׳ כי בעת לדתה לא נודע אם פסקה או תלד עוד ונר׳ דר״ל דמיד שילדה זה הבן נולדו בה סימני עקרה והואיל והיה זה דבר חדוש ואשת יהודה היתה מפורסמת לגדולת בעלה ולכך קראו המקום ע״ש זה:
פסוק י:כי אמר וכו׳ דוחה היה וכו׳ והטעם שהוצרך לדחות אותה בכך ולא לומר לה מיד שאינו רוצה שתינשא לשלה. לפי שחשש שמא אם אמר לה תלך ותינש׳ לאחר והוא רצה להנהיג מצות היבום כמ״ש במד׳ דיהודה התחיל במצות היבום תחילה ולא היה תיקון לפוטרה עכשיו בחליצה שהרי שלה קטן הוה וחליצתו אינה כלום דאיש כתוב בפרשה ולכך חשב בלבו לדחותה עד שיגדל שלה שאז יפטרנה בחליצה ונמצא לפי זה שלא דבר שקר יהודה שהרי לא אמר לה אלא שבי אלמנה וכו׳ עד יגדל שלה ולא אמר לה שכשיגדל שלה שיקחנה אלא עד יגדל סתם ובלבו היה לומר שכשיגדל יחלוץ לה:
פסוק י:כי אמר וכולי מוחזקת וכולי דק״ל בנשואין ומלקות כר׳ דסבר דבתרי הויא חזקה כדאי׳ ביבמות דף ס״ד וצ״ל דיהודה לא ידע רעתם של ער ואונן דאי ידע הכי לא הוחזקה קטלנית כלל דבין למ״ד מעין גורם בין למ״ד מזל גורם הכא ליכא לא הא ולא הא:
פסוק יג:עולה תמנתה וכו׳ בשיפוע ההר וכו׳ ק״ק דכיון דבקרא דלעיל נמי כתיב ויעל תמנתה אמאי לא מסיים נמי עלה הך מילתא דבשמשון הוא אומר וכולי ונר׳ דמשום דבגמר׳ דסוטה ד׳ פליגי אמוראי איכא מ״ד שמשון שנתגנה בה כתיב ביה ירידה יהודה שנתעלה בה כתיב ביה עליה ואיכא מ״ד כדפירש״י והנה בקרא דלעיל ליכא שום הוכחה לא כמר ולא כמר אבל הך קרא דבתר הכי הנה חמיך עולה וכו׳ מכריח הדעה הזאת דנקט רש״י דבשלמא ויעל דלעיל שפיר י״ל דהתורה העידה ויעל לפי שנתעלה בה אבל כאן דהכתוב מספר שהוגד לתמר הנה חמיך עולה תמנתה ליכא למימר שהמגידים לה אמרו עולה לפי שנתעלה בהן:
פסוק יד:ותשב וכו׳ בפתחו של אברהם וכו׳ זו סברת ר׳ אלכסנדרי התם בסוטה ואע״ג דר׳ חנין א״ר מפ׳ מקום ששמו עינים כדכתיב תפוח והעינם לא נר׳ לרבנו קרוב לפשט המקרא דא״כ מאי קמ״ל אשר על דרך תמנתה ועוד דא״כ ותלך מבעי ליה ועוד דכיון שיהודה בא תמנתה למה היא הלכה למקום אחר וכ״ש לאידך סברא דרשב״ג דמפ׳ שנתנה עינים לדבריה גיורת אני וכו׳ אינו קרוב למשמעות המקרא:
פסוק טו:ויחשבה לזונה וכו׳ כ׳ הרא״ם ז״ל וא״ת היאך הותר לבא על הזונה והלא ע״כ לא נחלקו הרמב״ם והראב״ד ז״ל אלא באינה מזומנת לזנות וכולי אבל המזומנת לזנות שהיא הקדשה המופקרת לכל שניהם מודים דלוקה מן התורה וכולי ומסיק דקדשה בכסף או בשטר ע״ע ועמו הס״ד קראי לא מוכחי הכי דאם קדש׳ למה שלחה והיכי קרי לה אח״כ קדשה ואמאי שלח הגדי ביד רעהו ומאי פן נהיה לבוז הרי אשתו היא וכמה הוכחות יש עוד בפסוקים אלא נר׳ דודאי לא קדשה ומעיקר׳ לא ידענא מאי קו׳ דהא קרא כתיב לא תהיה קדשה מבנות ישראל אבל בגויה לא שייך לאו דקדשה אפי׳ מופקרת לזנות וכ״כ ה״ה בפ״א מה׳ אישות וז״ל ומ״מ דע שאף לדעת רבינו אין בכלל לאו זה הכותית שבפי׳ נזכר בפס׳ מבנות ישראל ע״ש ואיסור הגויה אינו אלא מדרבנן דב״ד של חשמונאי גזרו כשאינו בפרהסיא כדאיתא בע״ז דף ל״ו ואע״ג דהתם אמרי׳ דב״ד של שם גזרו מדכתיב הוציאוה ותשרף היינו דוקא בבת ישראל הנבעלת לגוי דמשכא אבתרי׳ דומיא דמאי דאמרינן התם כי מקשי דאורייתא היא יע״ש כל זה י״ל לפי דברי רש״י וא״נ נתפוס כדברי רשב״ג בפ״ק דסוטה דנתנה עינים לדבריה דא״ל גיורת אני פנויה אני טהורה אני וכו׳ השתא נר׳ דלדידיה ודאי ק׳ דאדרבא אם היא גיורת שייך ביה לאו דקדשה בהא נמי י״ל חדא מתרתי או דכוונתה לומר השתא נתגיירתי ונמצא דכל ביאות שבאו עליה בגיותה לא עשאוה קדשה וא״נ נתגיירה מעיקרא ס״ל ליהודה דאין עושין אותה קדשה אלא כשבאו עליה ישראלים אבל כותים הי״ל כביאת בהמה. עוד הקשה הרב ז״ל תמר גופה שידעה שהיתה כלתו ואסורה עליו איך הכשילתו בעבירה כזו וליכא למימר כיון דער ואונן שמשו שלא כדרכם אינה כלתו בכך ממ״ש בפ׳ ד׳ מיתות וכו׳ ועוד תינח לר״נ דאמר שמשו שלא כדרכן אלא לב״ר דאמר דשין מבפנים וזורין מבחוץ והיא שיטת רש״י מאי איכא למימר ונדחק לתרץ דיתומה קטנה היתה וכולי ומסיק דאתיא שלא כמ״ד בתו של שם היתה ע״ש ואין דבריו ז״ל עולים לדעת רש״י דבהדיא נקט לקמן כמ״ד בתו של שם היתה ולעד״ן דכיון דדינא הוא שאין האשה מתקדשת אלא מדעתה וידוע שאין האשה נהנית מביאה שלא כדרכה דאדרבא ביאה זו קרויה עינוי בכל מקום פשיט׳ שלא היתה ברצונה ביאה זו שעשו בה ער ואונן ונמצא שלא חלו קדושין מעיקרא ולסברת ב״ר נמי הכי מבואר ברמב״ם פ״ג מהלכות אישות המקדש בביאה דעתו על גמר ביאה וכשיגמור ביאתו היא מקודשת והם לא גמרו ביאתן ואפי׳ אם היה דעתם לקדשה בתחילת ביאה איהי לא ניחא לה בכך ובודאי אינה מתקדשת על כרחה וא״כ באמת לא היתה כלתו כלל:
פסוק טו:כי כסתה וכו׳ ומדרש רבותינו וכו׳ הוצרך לזה דאל״כ היכי לא הכירה בטביעות עינא ולכך מפרשים דאה״נ שהרגיש קצת אבל לא חשדה ולכך תלה באחרת שדומה לה:
פסוק כג:פן נהיה וכולי פירש בש״ח בשם נח״י שיהיה הגנאי שיאמרו אשה רימתהו דא״ל שיאמרו שבא על הקדשה דא״כ איך שאל איה הקדשה ע״כ ואין משמע כן אלא יש לומר דבשאלת איה הקדשה לא מוכחא שבא עליה שאפשר שאיזה דבר מכר לה או לקח ממנה אבל אם יבקש יותר אפשר שיתפרסם תוכן הענין:
פסוק כד:ותשרף וכו׳ בתו של שם וכו׳ דהואיל ועכ״פ היו דנים אותה למיתה משום גזירה כדאמרן בגמרא דע״ז וכדכתיב לעיל דב״ד של שם גזרו על הנבעלת לגוי דנו לחומרא כמ״ד דמאמר ביבמה קונה קנין גמור וכיון דק א״ל יהודה שבי אלמנה וכו׳ עד יגדל שלה כמאן דעביד לה מאמר דמי וחשובה לכנוסה והויא ליה אשת איש בת כהן שזינתה וא״נ אינו קונה קנין גמור חשובה כארוסה וסברי כמ״ד כי כתיבה שריפה בבת כהן באירוסין כתיב ולכך דנוה לשריפה כיון דמ״מ בת מיתה היא מכח הגזרה ומיושב מה שטען הרמב״ן ז״ל וא״צ למ״ש הרא״ם ז״ל שעשו כן לכבודו של יהודה שהוא דוחק שהרי הוא האומר הוציאוה ותשרף ואיך נאמר שהם עשו כן לכבודו:
פסוק כה:היא מוצאת לישרף כתבו התו׳ בב״מ דדרשי׳ מלשון הצתה כאילו כתוב מוצת ונר׳ דהכרחם מדלא כתיב הוצאה כדכתיב והיא שלחה לו עבר אלא דרצה לומר מוצת קרובה אצל האש לישרף:
פסוק כה:הכר נא וכו׳ ג׳ נפשות הרא״ם ז״ל כתב שהיא לא שלחה לו אלא ב׳ נפשות שהרי לא ידעה עד לדתה כדכתיב ויהי בעת לדתה והנה תאומים אלא דנקט רש״י האמת והיא דוחק גם במדרש משמע דשפיר ידעה שכך אמרו שהיתה מטפחת על כרסה ואומרת מלכים אני מעוברת גואלים אני מעוברת ועוד אמרו כשנכנסה למרחץ אומרת לחברותיה עמדו מלפני שאני טעונה מלכים ע״ש וצריך לומר שברוח הקדש ידעה כך א״נ דשמעה ממלאך שאמרו שם במדרש כשבקש יהודה לעבור ממנה זימן לו הקדוש ברוך הוא מלאך הממונה על התאוה וא״ל יהודה להיכן אתה הולך מכאן עומדים מלכים מכאן עומדים גואלים ומאי דכתי׳ ויהי בעת לדתה וכו׳ ר״ל שאז נודע ונגלה הדבר לכל העולם:
פסוק כו:ולא יסף וכו׳ י״א וכו׳ אפ׳ דבהא פליגי דמ״ד לא הוסיף לפי שנודע לו כי כלתו היא ואסורה עליו ומ״ד לא פסק לפי שהיא גילתה לו שהיא לא נתקדשה מעולם מער ואונן לפי שלא באו עליה ביאה גמורה כדלעיל ולכך מתו והוא האמין לדבריה שמיתתן מוכיח עליהם:
פסוק ל:אשר וכו׳ ד׳ ידות וכו׳ בב״ר חשיב ג׳ בימי משה במלחמת עמלק ושל סיחון ועוג ושל כנעניים וא׳ בימי יהושע של יריחו אבל בסנהדרין פ׳ נגמר הדין איכא מ״ד ג׳ חרמים ואיכא מ״ד ה׳ ובש״ח הביא דמהרש״א הגיה ד׳ ע״ש ויש לישב דלא פליגי שהרי לפי האמת הב״ר נמי חשיב ה׳ שהרי מלחמת סיחון ועוג ב׳ מלחמות היו אלא דבב״ר חשיב תרוייהו כחד לפי שבא לדרוש הד׳ ידות כנגדן ולכך חשיב ארבעה וצ״ל דמשה כשיצא להלחם עם סיחון הואיל והיה יודע דמיד אחריו ילכו להלח׳ עם עוג החרים על שניהם ביחד ולכך חשיבי חד ומעתה איכא למידק דבקרא תלתא כתיבי ידו וחד כתיב יד והוא הראשון וזה רומז על אותו של יריחו שהיה אחר שעברו את הירדן שנענשו על הנסתרות כדאיתא התם בסנהדרין ולכך בזה כתיב יד סתם כלומר אע״ג דהוא לבדו חטא כתיב חטא ישראל אבל תלתא אחריני ידו שהוא לבדו נשא חטאו ולא חב לאחרים אבל לאידך פי׳ משום ד׳ דברים שלקח אין בידי לומר למה בא הרמז בחד יד וג׳ ידו וגם לא ידענא מנ״ל שהיו ב׳ חתיכות כסף של מאתים שקלי׳ דמקרא משמע מאתים שקלים ואי משום דבתר הכי כתיב הכסף סתם משמע ליה דלאו מטבעו׳ דילמא חתיכה אחת ומנ״ל תרתי וצ״ע:
