ויהי בעת ההיא. יבואר שהעת גרם לענין הבא לפנים. ופרש״י שהורידוהו מגדולתו. ולפ״ז לא שייך סמיכות הפרשה אלא למש״כ וירד יהודה. ולא לכל הענין. אבל ברבה איתא בטרם תחיל ילדה. קודם שנולד משעבד הראשון נולד גואל האחרון ויהי בעת ההיא מה כתיב למעלה מן הענין והמדנים מכרו אותו אל מצרים הרי מבואר סמיכות כל הענין : ויט עד איש עדלמי ושמו חירה. כל ענין חירה שבפ׳ לא נודע לאיזה ענין נזכר כי גם שליחות הגדי לתמר מה לנו לדעת מי הוא השליח אלא בא ללמדנו דכשם שבעת שהתנוצץ לידת משיח היה ע״י סרסרות אדם גדול ונכבד עד שיהודה התרועע עמו כך יהיה לאח״ז כי בבנין בית דוד המלך הזדקק חירם מלך צור. ובימי המשיח כתיב והיו מלכים אמניך: איש כנעני. לא היתה חשובה כ״כ שתהא נקראת בשם. אבל אביה היה אדם חשוב וכדאי׳ ברבה שוע בוצינא דאתרי׳ פי׳ נר של עירו. וזה היתה הסיבה לענין הפרשה כאשר יבא: ויקחה. בקידושין כדרך אדם חשוב. ויבא אליה: והיה בכזיב. כפרש״י בשם המדרש פסקת. והכונה שבשעת לידה הכירה המילדת שלא תלד עוד יען שראתה קלקול באם שלה ומש״ה נקרא הולדה זו כזיב שהוא פסקת מלהוליד וזה נוגע להספור כאשר יבא: ויקח יהודה וגו׳. הן לא היה ער אז כ״א בן שמונה שנים וכדאי׳ בסנהדרין פ׳ ב״ס ורק משום שיהודה נתאוה להרבות זרעו והוא לא היה יכול לקחת אשה אחרת משום שאשתו היתה בת שוע ואין זה כבודו שיקח אשה על בתו ועתה כאשר ראה שלא יוליד עוד ממנה השתדל למהר ליתן אשה גדולה לבנו הצעיר בשנים. ובאשר היא אשה גדולה בשנים תלד ממנו כדאי׳ בסנהדרין דק״ד ובאיכה רבתי שכך היו עושין בירושלים להרבות בנים שהיו משיאין גדולה לקטן: ושמה תמר. היתה חשובה מאד עד שהיא כדאית להזכר בשמה. ושע״כ זכתה שיצא ממנה זרע מלוכה בישראל: ויהי ער בכור יהודה רע בעיני ה׳. הזכיר הכתוב עוד הפעם שהיה בכור יהודה ללמד דזה גרם שמת שלא היה חוטא כ״כ שיענש בהכרת כזה אלא שהיה רע בעיני ה׳ ואינו כדאי שיצא ממנו זרע מלוכה והרי הוא בכור יהודה וא״כ ראוי היה שיצא ממנו זרע מלוכה. ובשביל שהיה רע ואינו הגון ע״כ מת וכדאי׳ ביומא דע״ב ב׳ זכה נעשית לו זר לא זכה נעשית לו זיר: ויבם אתה. הנה בס׳ דברים פ׳ יבום נתבאר דבלשון המקרא נקרא יבום מי שבא אל אשת אחיו רק פעם א׳ בתורת יבום ואינה נושאת חן בעיניו ליקחנה לאשה. וכן כאן לא אבה אונן ליקחנה לאשה ואמר לו אביו שיבא אל אשת אחיו בתורת יבום ואחר כך יגרשנה: והיה אם בא. כאשר בא מיבעי אלא הוא כדברינו. שבאמת לא רצה להקים לאחיו שם וגם לא מצאה חן בעיניו ולא רצה לבא עליה כלל רק שאביו הכריחו לכך מש״ה והיה אם בא אפילו אם בא עשה מעשה שלא ידע אביו. ובדעתו היה לגרשה כדין יבום שמגרשה אח״כ אע״פ שלא נתעברה ולא הקים שם לאחיו. ובזה מובן הפלא האיך עלה ע״ד אונן שלעולם ישחית זרעו ח״ו ולא יהיה לו בנים כלל. אלא כדברינו שבדעתו היה שלא יבא עליה יותר ויקח אחרת: אשר עשה. כאן היה המעשה ראוי להמיתו ולא בשביל שלא תלד תמר ממנו כמו שהיה בער. משא״כ באונן גם בל״ז לא תלד ממנו. אבל המעשה גרם שלא יזכה לבנים כמו שלא נתן זרע לאחיו באותו מעשה מש״ה דקדק הכתוב אשר עשה: כי אמר. אם היתה הכונה שחשש שהיא קטלנית קשה קושית הרמב״ן מה זה בוש לומר לה שתלך לה ותו הרי תנאי היא ביבמות דס״ד אם בתרי או בתלת מתחזקת לכך. ותו מאי דייק הכתוב פן ימות גם הוא כאחיו מאי נ״מ במה שהמה אחיו מש״ה פי׳ הרמב״ן שחשש שלא יכשל גם הוא בעון מפני ילדותו וכ״כ הספורנו. וזה אינו נכון לפי דברינו שלא נשתוו בטעם המיתה וגם נראה שלא ידע יהודה כלל סיבת מיתתם אלא כך פי׳ המקרא דלכן אמר שבי אלמנה בית אביך משום פן ימות וגו׳ דהא שלא ניתנה לאשה באותה שעה לשלה הוא משום שלא היה ראוי עדיין לאישות שהרי היה בן ד׳ שנים אבל למאי אמר שבי אלמנה בית אביך ולא רצה שתשב אצלו כדין שומרת יבם שיושבת בית בעלה ע״ז נתן לה טעם פן ימות גם הוא כאחיו כי הוא לא ידע סיבת מיתתם. ובאשר שניהם מתו לערך בני שמונה שנים כסבור שכך טבע גידולם למות בני שמונה. ואולי גם זה הנולד לאמם טבעו כך וא״כ לא יזכה גם הוא ליבמה ולמאי תשב בביתו חנם ויהי לו צער כפול ע״כ תשב בית אביה ואם ימות ה״ז תנשא לאיש : וינחם יהודה. גם על הבנים שהרי מעתה ישא אחרת ויוליד בנים ע״כ עלה בדעתו הרהורי אשה ואירע מה שאירע: לגז צאנו. והיה נהוג לעשות ימי משתה ושמחה כמבואר באבשלום וש״מ וביום טובה לבו טוב עליו ע״כ: ותתעלף. כריכה היטב סביב צוארה לא כסוי בלבד שאם היה כסוי לבד היה מתגלה פניה בשעת תשמיש והיה מכירה אבל כאשר היתה מעולפת היטב לכן היתה גם בשעת תשמיש בפנים מכוסים: בפתח עינים. במדינות הללו אין אכסניות על הדרך כ״א בית ריקם ואין איש דר שם ומי שנצרך ללון בלילה בדרך בא ולן שם והוא נקרא עינים והיה שם מטות ריקניות: כי גדל שלה. והסיבה לזה באמת לא נודע רק שהיה בדרך השגחה וכאשר אמר יהודה וכמו שיבואר במקרא כ״ו: ויראה יהודה. מרחוק בהיותו עוד בדרך: כי כסתה פניה. דאלו היו פניה מגולים היה מכירה מרחוק כי היא תמר אבל באשר היו פניה מכוסים חשבה לזונה. ואחר שהוחלט אצלו שהיא זונה שוב אח״כ כשדברה עמו לא הכירה בקולה שלא עלה ע״ד שתמר כלתו החשובה ביותר תעשה מעשה זונה ח״ו ע״כ לא היה קולה לאות כ״כ כמו שלא הכריע יצחק מקול יעקב שהוא הוא כמו שהכריע ממישוש הידים שהוא עשו: כי לא ידע. אפילו אחר שדבר עמה: מה תתן לי. ידעה שאין לו באותה שעה אלא הדברים המסוימין שהמה שלו ולזה כוונה תחלה: אנכי. מלה זו מיותרת ופירושו שלפי ערכי די בגדי עזים. שאתנן זונה משתלם לפי ערך הבועל ומי שהוא מפחותי ערך משלם יותר ע״כ אמר אנכי די במה שאשלח גדי עזים והודית לו שכן הוא אבל התחכמה לבקש ערבון: ופתילך. פרש״י השמלה. ואין הכונה השמלה בשלימות דאם כן לכתוב שמלתך אלא הפתיל היה מונח על השמלה שהוא הבגד עליון מלבוש אנשים חשובים ומי שחשוב יותר יש לו עוד פתיל על צואר השמלה והוא יכול להשמט מהשמלה. ואולי היה הפתיל של תכלת כדי לזכור כסא הכבוד וכך נהגו בני יעקב. והנה שלשה דברים הללו היה לאות על שלש מעלות. חותם הוא למחוקק. פתיל הוא למתבודד ביראת ה׳. מטה הוא לשבט מושל: את גדי העזים. לקחת הערבון מידה. שליהודה לא היה ערך גדי העזים שוה כלום נגד שלשה דברים הללו. ואצל זונה הוא להיפך. דמה לזונה בשלשה דברים אלו: לא היתה בזה קדשה. ואין תקוה לחקור עוד: תקח לה. לענין היזק של יהודה אמר שאין כדאי לחקור עוד פן נהיה לבוז. ולענין היזק שלה אמר עוד. הנה שלחתי וגו׳. ויותר מזה איני מחויב: זנתה תמר כלתך. הוא חטא לשמים שהרי היא שומרת יבם: וגם הנה הרה לזנונים. להרבה מנאפים באשר ידוע דזונה אינה מתעברת מהרה משום שהיא מתהפכת. וא״כ מסתמא זנתה הרבה ובזה חטאה על כבודו שמסרה שעבוד שיש לו ולבנו שלה לאדם הדיוט: ותשרף. באשר היה כמו מושל שבזתה אותו והיה המנהג שאותו שופט דן לפ״כ: לאיש אשר אלה לו. החפצים הללו וא״כ אפי׳ לא יודע שהמה שלו. מ״מ יבין שלא זנתה עם רועה זונות שהרי הוא נושא כאלה. וא״כ אין חרפה לו כ״כ. אח״כ הוסיפה לאמר הכר נא וגו׳ שזה הוא בעצמו: כי על כן וגו׳. לכל פירושי ראשונים ז״ל תיבות על כן אינם מדויקים ומה מקרא חסר אם היה כתוב כי לא נתתיה וגו׳ אלא כך הפי׳ דהנה מעשה זה שבעל יהודה את כלתו שנהגו איסור גם לפני מ״ת היה אפשר לחשוב לשבח ולגנאי וכן לתמר. היינו אם בא עליה שלא בשביל הקמת שם הוא גנאי ואי להקמת שם הוא שבח. אכן ליהודה שלא ידע שהיא תמר אין בזה לא שבח ולא גנאי אבל תמר אם היתה כונתה לזנות היה בזה אשמה גדולה אבל אם היה כדי להקים זרע מיהודה היה בזה שבח נעלה שמסרה נפשה בשביל זה וא״כ לא נתבררה הכונה: ויאמר יהודה צדקה ממני. יותר ממני שהיא כוונה לשם מצוה. ופי׳ מאין הוא יודע כי על כן וגו׳. שהרי באמת לפלא בעיני מדוע לא נתתיה לשלה בני. וכמתפלא על עצמו ואמר משום שהיא צדקה והתפללה להקים זרע ממני שאני חשוב בן יעקב ולאה יותר מבני שהוא בן הכנענית. והבין שהוא סיבה מן השמים שיגיע לידי כך: ולא יסף עוד לדעתה. כבר נתבאר בפ׳ בראשית דלשון ידיעה בתה״מ אינו אלא לדעת שהוא ידע בכונה פרטית את מי הוא בועל לפי הענין והכא כתיב ולא יסף עוד לדעתה. היינו לקדשה ולהכניסה כדין אע״ג שמה שבעלה היה בדרך זנות מ״מ כיון שבעלה לתועלת הקמת שם ה״ז קנאה אף בלי ידיעה כדאיתא ביבמות פ׳ החולץ ולקחה לו לאשה כיון שלקחה ה״ה כאשתו ותנן בריש פ׳ הבא על יבמתו בין בשוגג כו׳ קנאה: והנה תאומים בבטנה. עוד בבטנה נודע להמילדת כי תאומים הם ע״כ קשרה השני על יד הראשון. וכ״כ הספורנו: עליך פרץ. לא די שפרצת על השני גם עליך היה פרץ שגם הוא היה מסוכן בזה שנדחק לצאת ראשונה. ובזה התנכר הנער כי דרך המלך לו שפורץ לעשות לו דרך בשל חבירו. וגם מעמיד עצמו בסכנה למלחמה כדי להתגבר על חבירו: ויקרא שמו זרח. דטבע חוט השני שנופל זהרותו על הפנים ומזריח עליו כמש״כ התוס׳ כתובות דע״ב ב׳ ד״ה בטוה ורד נגד פניה:
