וירד יהודה מאת אחיו הלך לו שלא היה יכול לסבול צערו של אביו. כאן פרש״י הורידוהו מגדולתו. והיינו דכתיב מאת אחיו כלומר ע״י אחיו. וא״ת הרי אין מירידה זו עד שירדו אבותינו למצרים עשרים ושתיים שנה ואיך יארע שבתוך כך ילדה אשתו של יהודה ער ואונן ושלה וכתיב וירבו הימים ותמת בת שוע וגו׳ ואח״כ נתעברה תמר וילדה פרץ וזרח ופרץ הוליד את חצרון וחמול קודם שירדו למצרים. תשובה לדבר אין לתמוה על כך שהרי דורות הראשונים היו מולידים לשבע שנים וכן עשו אלו כדאיתא כסדר עולם כיצד שנה אחת עלתה לעיבורו של ער אחרת לאונן אחרת לשילה. הגדיל ער ושהה ז׳ שנים ונשא תמר הרי שמונה שנים משירד יהודה עד ויהי ער רע וימיתהו. שנה תשיעית נשא אונן ובאותה שנה מת. שנה עשירית עלתה לגידול שילה שנאמר שבי אלמנה בית אביך וגו'. שנת אחת עשרה וירבו הימים שגדל שילה ולא נשאה ויגד לתמר וגו׳ עד ויבא אליה ותהר לו. שנת שתים עשרה עלתה לעיבור פרץ וזרח, ושהה פרץ שבע שנים ונשא אשה הרי תשע עשרה שנה משירד יהודה. שנת עשרים עלתה לעיבורו של חצרון ושנת עשרים ואחת לעבורו של חמול ובשנת שתים ועשרים נולד חמול וירד הוא וחצרון אחיו עם אבותם למצרים.בת איש כנעני כתרגומו שהרי בנות כנען היו רעות בעיני האבות.והיה יהודה בכזיב בלדתה אתו לפיכך ותקרא האשה את שמו שלה ואילו היה יהודה שם בעת לדתה היה קורא לו שם. כאן פרש״י בב״ר ראיתי ותקרא את שמו שלה פסקה, כלומר שם פסק הריונה, לשון שלהי פרקין שלהי קייטא ולשון זה מצינו במקרא לא תשלה אותי כלומר לא תניחני להיות פוסקת ממנו. ובתרגום ירושלמי והיה בכזיב והוה בפסיקת.וימתהו לא היה שוכב עמה כדרכה פן תהר ולשניהם היתה בתולה לפיכך לא חטא בה יהודה כי לא היתה בעולת בעל. חז״ק איך נענשו הרי עדיין לא הגיעו לכלל עשרים להיותם בני עונשין.ויבם אתה מתיבות המשמשות בנין וסתירה כמו פארות תפאר מסעף פארה בסעיפותיו קננו כלומר הסר ממנה היבום להיות לך לאשה.וידע אונן כסבור היה, כמו הידוע נדע איקוד״א בלע״ז.כי לא לו יהיה הזרע וגו' אמר בלבו אם אבא אל אשת אחי אשחית את ארצי שלא אמצא מי חורשה ומי זורעה.לבלתי נתן זרע לאחיו לא רצה לתת זרע השדה לאחיו שלא רצה להשחית נחלתו. כמו שמצינו גבי רות ויאמר הגואל לא אוכל לגאול פן אשחית נחלתי.כי אמר פן ימות פרש״י מוחזקת זו שימותו אנשיה כדאמר ביבמות ובכתובות נתארמלה תרי זימני תו לא חזי לאינסובי, ואפילו למ״ד לא הויא קטלנית עד תלת זימנין מ״מ ירא היה פן ישחית זרעו כאחיו וימות והכתוב מוכיח פן ימות כאחיו כמיתת אחיו.עד יגדל שלה ויהיה חכם וישמור עצמו מעון גדול כזה. ד״א שבי אלמנה בית אביך עד יגדל שלה וישא אשה אחרת ויוליד ממנה בנים כדי שלא ימות בלא זכר ואחר כך ייבם אותך. [בית אביך מתיבות חסרות בי״ת, בבית אביך].על גזזי צאנו עם גוזזי צאנו.[על גזזי אל גוזזי].עלה תמנתה לו היתה ההליכה עלייה שהוליד בה שני צדיקים, אבל בשמשון כתיב וירד שמשון תמנתה לפי שההליכה היתה לו ירידה שהרי ע״י האשה שלקח שם נקרו עיניו.לגז צאנו היא ביררה לה שעה שהיה יהודה שמח שהדין נותן להתגבר על יצרו עליו כי רגילים היו לעשות משתה בעת גזיזת הצאן, וא״ת איך הסכים הקב״ה שיצאו כל מלכי יהודה מפרץ שבא מתמר שהרתה לזנונים. אלא י״ל מוטב שיצא מתמר בת שם הצדיק, ואל יצאו מאשת יהודה שהיתה כנענית שהיו מקולקלים. ועוד לא הרתה לזנונים שהרי קודם מתן תורה כל הקרובים מיבמין ואפי׳ אביו של מת וכיון שלא יבם שילה על יהודה ליבם. וכשנתנה תורה נתחדשה הלכה שלא ליבם אלא אחיו מן האב. ואעפ״כ אם אין אחים נהגו ליבם בכשרים קרובים לה. ועל כן עשתה בהיתר מה שעשתה כמו שעשה בועז לרות גם לאחר מתן תורה.ותכס בצעיף שאין זה דרך אלמנות.[ותכס מן ותכסה].ויחשבה לזונה כי כסתה פניה עכשיו ולא הכירה. ויחשבה לזונה החי״ת בשו״א.אם תתן ערבון מקרא קצר הוא אז אשמע לקולך.חתמך ופתילך שאלה לו דברים אלו לפי שהיו צריכין לו תדיר חותמך לחתום הקשרים של צמר, ופתילך לקשור הצמר, ומטך לישען עליו.זנתה תמר כלתך כי היתה שומרת שלה לייבם ודרכם להחזיקם באשת איש עד ימאן הקרוב, כענין רות לגואל.וגם הנה הרה אינה יכולה להעלים.ויאמר יהודה וכי לא היה בדור גדול ממנו לדונה והרי שם יצחק ויעקב קיימים, אלא כולם ישבו בדין עליה. ולמה פתח יהודה לפי שבדיני נפשות מתחילין מן הצד.הוציאוה ותשרף פרש״י בתו של שם היתה שהוא כהן לפיכך דנוה בשריפה. לא מפני שהדין כך שהרי לא היתה ארוסה ולא נשואה אלא שהיתה זקוקה ליבם. ואפילו משנתנה תורה לא היה בה רק לאו אלא עשו גדר בעריות ורוב מיתות בני נח בסייף, ולפי שהיתה בה מעלה יתירה שהיתה בת כהן דנוה לשריפה, ואע״פ שהכהונה ניטלה משם וניתנה לאברהם לפי שהקדים ברכת אברהם לברכת הקב״ה, מ״מ מזרעו ניטלה ולא ממנו. וי״א אפי׳ לא היתה בתו של שם דינה היה בשריפה דאינהו סבור הבא על תמר כנעני הוה וכנעני הבא על בת ישראל דמשכה אבתריה בבית דינו של שם גזרו דכתיב ויאמר יהודה הוציאוה ותשרף, ואף על פי שלא היה שם קיים מ״מ בית דינו איקרי משום שישבו בדין על גזירתו. וא״ת יהודה נמי מיחייב שריפה שהרי כלתו היתה והבא על כלתו בשריפה, אלא י״ל מנהג היה בדורם כל הגדול מייבם ואם הבן קטן האב מייבם והיא לשם יבום נתכוונה להבעל.והיא שלחה כתיב ביו״ד.צדקה ממני מהו ממני אלא ה״ק אשר עשתה להזקק לי להקים למת זרע ממני. ולא משילה כי יראה פן ישחית זרעו כאחיו וימות.כי על כן שהרי בשביל כן שיראתי פן ישחית זרעו וימות כאחיו לא נתתיה לשלה בני. ד״א צדקה ממני מאתי תזכה היא בדין שלא אדון אותה לחובה שאם הייתי מחייבה הייתי מחייב את עצמי.ולא יסף עוד לדעתה ולא פסק עוד מלבא אליה כי מתחלה בא עליה לשם קדושי יבום לדעתה כדאמרינן לעיל. וי״א שבאותו הדור לא היו מקדשין אלא בביאה וקידושי ביאה אינן קדושין אלא לנבעלת כדרכה וער ואונן שלא כדרכה שמשו נמצאת שלא היתה כלתו. ד״א ולא יסף לא הוסיף כסבור קטלנית היא. ד״א בוש על שהיתה כלתו. ואם אתה מפרשו לא פסק לא היה לו לכתוב לדעתה אלא מדעתה.והנה תאומים בבטנה קודם שילדה הרגישה המילדת וידעה שתאומים בבטנה ולכך ותקשר שני על אותו שיצא ראשונה לומר זה יצא ראשונה.והנה יצא אחיו לפי שעתידין המלכים לצאת ממנו.פרץ על אחיו לצאת בראשונה.ויקרא שמו זרח בשביל השני שהוא אדום, וזרח לשון אדמומית כדכתיב במלכים וישכימו בבוקר והשמש זרחה על המים ויראו מואב מנגד את המים אדומים כדם.
