פסוק א:עדולמי. עי' בס' נפלאות מתורת השי"ת פי"ט ול"ז דברים נפלאים מכל ענין הפרשה, ומהאריכות לא העתקתי:
פסוק ב:כנעני רש"י תגרא ועי' ראב"ע עי' פסחים נ' פ"א ובמהרש"א, ועי' אוה"ח נאמר לשתוק ולכתוב ודאי, ותמוה ועי' בס' עזרה להבין בקונ' איר הגנוז שם והאמת אתו, ובס' הנותן בים דרך דל"ב בשם ס' תחלת חכמה שער ג' פ"א כלל קט"ו, מרגלא בפומא דבעלי ישיבות לומר "לשתוק ולכתוב" לא אמרינן פי' שאין להקשות על הכתוב בתורה ישתוק מתיבה זו ויכתוב תיבה אחרת וכו'. ומעתה הלא כוונתו של אוה"ח בולטת וברורה דלענין גלוי מילתא כזה הנה מודים בודאי לשתוק ולכתוב, וע"ע בכללי הגמ' להמהרי"ק, ויבין שמועה כלל רצ"ח, ובהלכות קטנות ח"ב סי' ע"ז:
פסוק ד:אונן ובת' יונתן וקרת ית שמיה אונן ברם עלוי עתיד אבוי לאתאבלא, עי' ביו"ד סי' שע"ד ברמ"א סעי' י"ג, י"א דאין מתאבלין על בן הראשון או בן הבכור שמת לאדם, והמנהג בזה מנהג טעות אלא חייבים להתאבל עליהם, ונובע מכל בו וריב"ש סי' צ"ה עי' בב"י ודרו"פ, הנה מקור למנהג זה יש לו שורש בתיב"ע כאן דעל מיתת ער לא הי' חייב להתאבל, ותיב"ע נובע ממדרשים וברייתות, ועי' הגהות יד שאול הביא מתו"מ סי' רע"ז סעיף י"ג ע"ש, והטעם לזה דבכור קדוש ולא שייך לאביו, ועי' ג"כ בספורנו בא (י"ג ב) דפדיון בכור כשאר הקדש למען יהי' מותרים בעבודת חול ע"ש, אבל מגמ' בכורות די"ב ב' אי' דמותר לעבוד בבכור אדם, וכ"כ בירושלמי פ"ב ה"ח מקידושין דמותר בהנאה קודם פדיון, וכ"כ בפסקי מהרא"י מהתה"ד סי' רל"ה:
פסוק ה:והי' בכזיב, ערש"י ע"ש שפסקה מלדת, עי' ס' תולדות אפרים פ' פנחס, שתי' בזה בפ' פנחס בשם כזבי בת צור, הא דנקט שמה בתורה, הא די בת צור כו' וי"ל דנקראת כזבי ג"כ דדרכם לקרות ע"ש המאורע, והודיע הכתוב אף דהיתה בת זקונים לאביה וחביבה עליו כמ"ש רש"י בוישב (ל"ז ג') אפילו הכי הפקירה:
ובדעת זקנים מבעה"ת כ' דדרך האיש לקרוא שם לבנו הראשון ואשה לשני וכן על הסדר, ולכן נאמר בער ויקרא ובאונן ותקרא, וע"כ לשלה שהי' שלישי הי' ליהודה לקרא שם ולמה כ' ותקרא שלא הי' שם שהלך לכזיב, ועי' ס' טעמי המנהגים ח"ג דפ"ו בשם עקרי הד"ט סי' כ"ו דיתן שם רק על שם אביו ואם האשה מתבקשת שיתן שם על שם אביה יקראוהו בב' שמותיהם והביא בשם ס' פרי הארץ בשם רז"ל דנדב נקרא ע"ש חמי' שאלישבע היתה בת עמינדב ואביהוא ע"ש אבי' ור"ל אבי הוא ונענש על הקדמות שמות עש"ה, וע"ע במדרש תלפיות ענף יהודה, ובנפלאות מתהשי"ת פי"ט, ומהאריכות לא העתקתי:
פסוק ז:ויהי ער רע, ערש"י ובס' זרע ברוך יבמות ל"ד קשה חדא דשינה לשון בער לא כ' עשה כמו באונן, ועוד הא אין הקב"ה מייחד שמו על הרעה ובער כ' וימיתהו ה', וי"ל דבפ"ק דחגיגה ד"ה א', אמרינן הן בקדושיו לא יאמין פעמים נלקח הצדיק קודם זמנו מוטב ימות זכאי ואל ימות חייב, נמצא מיתה שהיא לטובת הצדיק שייך שפיר לייחד שמו עליו. לפי"ז י"ל דבפעם א' דכ' דשימש של"כ לא עשה עדיין איסור עי' תוס' ד"ה ולא דבאקראי בעלמא שרי. רק שגלוי לפני ה' שיהי' רגיל לעשות כן לכן לקח אותו קודם זמנו. נמצא זה הי' לטובתו, אבל באונן דאשת אחיו מותרת עליו רק משום מצות יבום להקים שם וכיון ששימש של"כ שלא להקים עשה תיכף איסור בביאה ראשונה. וכדאמר אבא שאול יבמות ל"ט ב' הנושא יבמה לנוי קרוב דהולד יהי' ממזר אף דבא עלי' כדרכה. ויהי' הקמת שם. ויובן ויהי ער רע בעיני ה' ולא כ' אשר עשה דלא עשה עדיין איסור. וזה וימיתהו ה' אבל באונן כ' וירע בעיני ה' אשר עשה דעשה תיכף איסור אשת אח, ולכן לא כ' אצלו וימיתהו ה' דהי' מיתה עבור חטאו ואין מייחד שמו על הרעה ע"ש. ועי' ס' אוהל דוד יבמות ל"ד. ופר"ד דרוש א' דמי התיר לתמר להכשיל חמיה שיבא על כלתו. וכ' דכשלא כדרכה ב"נ אינה קונה ולא הוי כלתו כלל עש"ה ובאיי הים יבמות ל"ד אריכות:
ועי' בבעה"ת דנענשו אף שהי' קטנים וערמב"ן, ופי' מהרש"א סוטה י"ג ב'. ער ואונן ל"ה רק ז' שנים כדאיתא בסדר עולם. ומשמע דמתו בחטא אביהם שלא גמר המצוה ע"ש בגמ' אע"ג דבקרא מפורש שמתו בהשחתת זרע. הא והא גרמו כדאיתא בברכות מ"ז. וסנהדרין כ"ז א'. פוקד עון אבות על בנים בשאוחזין מעשי אבותיהן בידם, ואי לא חטא יהודה ל"ה נענשין דל"ה בר עונשין ע"ש. ונודע מה שהערה הנוב"י מ"ק אה"ע סי' נ"ז אמאי ל"מ בישראל קידושי קטן הא בדעת אחרת מקנה ל"צ כוונה לקנות והרי האשה מקנית לו גופה. ותי' האחרונים דהוי כי תלקח. והתורה כ' כי תקח אשה צריך שיהי' הקיחה מצדו. ולפי"ז בב"נ דלא כ' כי יקח רק והיא בעולת בעל א"כ היא מקנית עצמה לו קונה אותה אפי' בלא כוונה והיא אשתו. ועי' בזה בס' חמדת ישראל בקונ' נר מצוה דיני ב"נ אות י"ב. ובאות נ"ד דבב"נ מהני בעולת קטן ג"כ לעשותה לאשתו מה"ת. וא"ש מה שק' על הא דתמר חייבת שריפה מצד שומרת יבם הא ער ואונן מתו כשהי' קטנים. ועי' בבעה"ת טעם דזה תליא בדעת והי' להם דעת. וא"כ הרי לא היתה אשתם כלל ואיך היתה זקוקה ליבום. ולהנ"ל א"ש דבב"נ דלא בעי שיהי' הלקיחה מצדו דוקא שוב גם אשת קטן הוה אשתו מה"ת משום ד"א מקנה. אך לפמ"ש הקצה"ח סי' ער"ה סק"ד הטעם דבד"א מקנה ל"ב כוונה לקנות משום זכיה. ובעכו"ם ל"מ ע"ש א"כ נסתר זה. אך א"ש לפ"ד המ"ב דנכרי לנכרי יש שליחות א"ש. וגם א"ש לפמ"ש המחנה אפרים בה' שלוחין סי' י"א דאף דא"ש לעכו"ם מ"מ בפועל יש שליחות. והכא אי נימא דמהני הקנאה שלה ה"ה אשתו וקני' לי' ושוב הוה כפועל ואמרינן דבאין כאחת וכמ"ש תוס' כתובות י"א א' בגר קטן דמטבילין אותו ע"ד ב"ד ע"ש. ועפר"ד דרוש א':
פסוק ח:ויבם. ערמב"ן. ומהרש"א יבמות ע"ז. ועי' יערות דבש ח"א דרוש ט"ו על גמ' יבמות אי מפרץ קאתי מלכא הוה אי מזרח זרחא בעלמא. א"ל דואג שאלני אי מותר לבא בקהל, וביומא כ"ב ב'. דלכך לא נמשך מלכות שאול שיהי' בלי דופי שמא יזוח דעתו עליו. אבל דוד בא חקופה של שרצים מואב הוכשר למלך. ומשו"ה נבחר שבט יהודה שבא מתמר. אך צ"ע מה חשש פגם בלידת יהודה מתמר הלא הי' מצות יבום אז ומה פגם בזה. וי"ל לפמ"ש ביבמות ד"כ גזירה ביאה ראשונה אטו שניה דעיקר חצות יבום רק בביאה ראשונה. ואח"כ אין מצוה דקיים כבר מצות יבום וע"ש בתוס' שהקשה הא אין מתעברת מב"ר ע"ש. אבל בתמר דמיעכה באצבע ודאי עיקר בב"ר להקים זרע ולא יותר. וכבר הסכימו הטבעיים דא"א להתעבר תאומים מביאה א' וכמ"ש רש"י תולדות משל לשפופרת נכנס ראשון יצא אחרון וע"כ משני ביאות נתעברה ותמר שהולידה תאומים הי' מב' ביאות. וביאה ראשונה לית בי' שמץ אבל שניה יש לפקפק דכבר קיים יבום בב"ר. ולכן פרץ דיצא ראשונה וע"כ דנכנס אחרון ויש בהריונו דופי וראוי למלוכה. אבל זרח דיצא אחרון. וזה שאלת שאול אי מפרץ אי מזרח קאתי והשיב לו דואג אתה שואל על משפחה בזוי' הלא פסול לבוא בקהל ע"ש ובח"א דרוש ב'. ועי' בהגהות מהר"צ חיות יבמות ד"ד הביא ילקוט סוף משלי אברהם נצטוה על מילה, יעקב על גה"נ יהודה על יבום. ובספר תורת נביאים הוכחתי מגמ' כאן דגי' הב"ר פפ"ה ויק"ר פ"ב נכונה יותר דשם נאמר דיהודה התחיל במצות יבום היינו דהתחיל בעצמו ולא נצטוה. ולא הי' יבום קידם מ"ת. וכ"כ הרמב"ם בפ"ט ה"א ממלכים דמונה ספר הקבלה מאדה"ר ואינו מביא הך דיהודה על יבום. וע"כ למד מש"ס כאן וז"ב. ובאמת איתא כן במדרש משלי שם. ועי' ריטב"א יבמות וז"ל אע"ג דחזינן ליהודה ואבות שנהגו ביבום רק לא מתורת חיוב רק כמו שקיים אברהם ערובי תבשילין אולם מ"ש ריטב"א בשם רש"י כאן דפי' בהדיא דיבום אינו לפני הדבור ליתא ברש"י שלפנינו ועי' בכל"ח מזה:
ובס' תפארת מנחם יבמות ד"מ הקשה על הרמב"ן דקודם מ"ת הי' יבום בקרובים והא לדעת אבא שאול דבכנסה לשם אישות יש איסור אשת אח דאו' ולא קנה. וכיון דיהודה לא ידע דהיא כלתו בעיל לשם אישות עבר על איסור כלתו ול"ק כלל ולמה לא בעיל ביאה שניה וצ"ל דרמב"ן כ' לדידן דקיי"ל כרבנן. ולא"ש לא הי' בתורת יבום ע"ש. ומנחת חינוך מ' תקצ"ח כ' למה דקיי"ל מצ"כ אם בעל שלא לשם מצות יבום אף דקונה מכל מקום לא קיים מצות יבום וצריך ליבעל שנית ע"ש. א"כ קשה הא יהודה לא כוון למצוה דלא ידע דכלתו ולמה לא בעיל ביאה שני' לשם מצוה. ואף אי מצות אצ"כ ג"כ קשה לפמ"ש הה"מ פ"ו ה"ג מחמץ דרק כשיודעין דהיום פסח וזו מצה אלא שאין מתכוון לצאת. אבל היכי דסבר דהוא חול ואכל מצה או סבר לאכול בשר ואכל מצה לא יצא ע"ש. ובב"י וש"ע סי' תע"ה. א"כ יהודה דסבר דהיא אשה אחרת לא יצא וצ"ע. וגם למה דקיי"ל ברמ"א אה"ע סי' קס"ו ס"ב וב"ש סק"ב דביאת יבמה בעי עדים א"כ לא קיים כלל מצות יבום דל"ה עדים. ולמה לא בעיל עוד הפעם, ומוכח דרמב"ן ס"ל דביאת יבמה ל"צ עדים, ועי' משל"מ פ"ב ה"ד מיבום שנסתפק בזה וע"ש בפתחי תשובה סק"ו בזה ובגוף דברי מנ"ח יש להפיר ממ"ש הטורי אבן ר"ה כ"ח מנזיר כ"ג דאר"ל בב' שאכלו פסחיהן א' לשם פסח וא' לשם אכילה גסה דיצאו והא ר"ל ס"ל מצ"כ וכ' הא דמצ"כ רק בדבר שכל המין ראוי למצוותו כמו מצה שופר ולולב דאין חתיכת מצה זו ושופר ולולב אלו מיוחדין למצותו דאפשר למצוה זו לקיים ע"י דברים אחרים ודמי לסתמא דגט דלא חשיב לשמה וכ' תוס' זבחים ד"ב דאפי' זינתה לאו להתגרש בגט זה עומדת. אבל בדבר פרטי המיוחד ועומד למצוותו כמו אכילת קדשים ופסח ל"ל כוונה דדמי לסתמא בקדשים דחשוב לשמה כיון דעומדין לשם זבח ע"ש. וא"כ ביבום דא"א לקיים המצוה רק בגופה ל"ב כוונה כמו בפסח. וצ"ע בכל זה. ובדברי היע"ד עי' מה שכתבתי בפ' תולדות (כ"ה כ"ו):
פסוק יא:עד יגדל שלה. רש"י ל"ה בדעתו להשיאה לו דמוחזקת שימותו בעלי'. וכ"כ רמב"ן ולא ידעתי למה יתבייש יהודה והיא אסורה לשלה דתרי זימני הוי חזקה כו' והכ"מ בפכ"א הלכה ל"א מאיסורי ביאה, ושו"ת מהר"ם אלשקר סי' ע"ט הביאו בשם רמב"ם דקטלנית ל"ש ביבמה. וכ"כ בתשו' הרמב"ם פאר הדור סי' קמ"ו, ותשו' ר"א מזרחי ח"א סי' כ"ב. אולם בשו"ת חכם צבי סי' א' הביא רש"י ורמב"ן כאן דאף ביבמה שייך קטלנית. ואי"ל דשאני מצווה ועושה ותמר לא היתה מצווה ועושה ז"א דלא תהי' גרוע מצוה דאורייתא שרצו אבותינו לקיים ממצוה קלה דרבנן דאמרינן בו שלוחי מצוה אין ניזוקין ובברכ"י אה"ע סי' ט' האריך בזה והשיג על הח"צ דהרא"ם גופי' בפ' וישב האריך ברש"י דבתרי זימני הוי חזקה, ובתשובה פסק דל"ש קטלנית ביבמה. אע"כ דשאני תמר דל"ה מצווה ועושה, ודוקא במצווה ועושה שומר מצוה ל"י דבר רע, וכ"כ בתשו' מהרלב"ח סי' ל"ו אך להח"צ תניא דמסייע לי' תשו' רד"ך בית שני חדר י"ג. ועי' פתחי תשובה סי' ט' סק"ד:
ובנוב"י קמא אה"ע סי' יו"ד כ' הא דשומר מצוה ליד"ר תלוי אי מצות יבום קודם. וא"ש מ"ש יהודה שבי אלמנה כו' ותמוה דאטו בוש להורות הדין שאסורה להנשא דהוי קטלנית. וי"ל דבאיסור אזלינן בתר רוב ולא בסכנה בחולין ד"י ע"א. ולר"מ דחייש למיעוטא קטן אסור לייבם שמא ימצא סרים רק דקיי"ל כרבנן דאזלינן בת"ר ביבמות ס"א ב' וקי"א ב' ובתמר דשלה הי' קטן שם נזדמנו שניהם איסור וסכנה וחדא תליא באידך, אי הוי סריס ליכא מצות יבום, ויש איסור אשת אח וג"כ סכנתא דקטלנית, ואם אינו סריס יש מצות יבום וליכא סכנתא והורה יהודה כהלכה שצריכה להמתין עד יגדל שלה לדעת שאינו סרים. ואף דלאיסור אזלינן בת"ר מ"מ פן ימות, ובסכנתא ל"א בת"ר וממילא לא דחה אותה בקש, וע"ע בספר לחמי תודה בחי' מכות דכ"ג דבר נכון, ובשו"ת בית שלמה יו"ד ח"ב סי' רי"ח, ובשו"ת שם אריה יו"ד סי' כ"ו ואה"ע סי' י"ז שהאריכו בזה, ועי' לעיל בפ' וירא (י"ח א') ובחת"ס אה"ע ח"א סי' כ"ד. ובשואל ומשיב קמא ח"א סי' י"ד. ובד"ש מ"ת כ' דבקטן ל"ש שומר מצוה ליד"ר דתוס' ביבמות הקשו איך קטנה מתייבמת בחייבי לאוין דהא אינה ראויה להוליד, ותי' דאם ראוי' להוליד לכשתגדיל ג"כ מתייבמת ע"ש, וז"ש לענין עדל"ת דכל שהוא בר הקמה דוחה לל"ת. אבל לענין סכנה דבעינן שיהי' שומר מצוה וכיון דקטן אינו מוליד ולא יקום זרע ואולי ימות קודם שיגדל ל"ש דהוי מצוה, וז"ש שבי אלמנה עד יגדל שלה כי אמר פן ימות דל"ש שומר מצוה, וא"ש הא דסוטה ד"י ולא יסף עוד לדעתה כיון שידעה שוב לא פסק ממנה, וערש"י ומהרש"א דנדחקו, ולהנ"ל א"ש דיהודה קיים יבום ורק אולי היא קטלנית וסגי בביאה ראשונה דעושה מצוה כמ"ש תוס' שם, אבל בשכבר נשאה ל"ש קטלנית כמ"ש באה"ע סי' ט' דכל שנשאה א"צ לגרשה וז"ש כיון שידעה שוב לא פסק ע"ש:
וגם י"ל באופן אחר לפי"מ שנסתפק הרמב"ן ביבמות ל"ט. לאבא שאול אם דוקא במתכוון לשם זנות הוי כפוגע בערוה, אבל אם אינו מתכוון לשם זנות, אבל גם למצות יבום לא נתכוון ל"ה כפוגע בערוה או ל"ש ע"ש, וא"כ כאן דבאמת יש איסור קטלנית רק ששו"מ ליד"ר, אבל עכ"פ צריך לכוין לשם מצוה ובסתם יש חשש סכנה, וקטן דלאו בר מיעבד מצוה פשיטא דאסור, וענ"ב קמא אה"ע סי' נ"ד, ושפיר אמר עד יגדל שלה, עוד ראיתי בשו"מ שם שחידש דל"ש קטלנית רק בשהי' לה ב' אנשים מחולפים אבל כשהי' לה אחים ומתורת יבום לא נחשבו רק כאחד, וסמך לדבר ממ"ש בקידושין די"ג דלא מצינו יבם דנקרא אחר וע"ש בתוס' ומהרי"ט, ועוד דהיכי דמתו במכת מדינה איתא בש"ע סי' ט' דל"ש קטלנית, וער ואונן בחטאים מתו ולא גרע ממכת מדינה ותלינן בזה ואמר עד יגדל שלה בני ביראת שמים:
עי"ל ע"פ פלוגתא ביבמות ס"ד ב', אי מעין גורם או מזל ונ"מ אי אירס ומת, דלמ"ד מעין ליכא, ולמ"ד מזל גורם איכא, ובתמר ל"ש מעין גורם דהיתה עדיין בתולה. וכרז"ל תמר נתעברה מב"ר והם באו עלי' של"כ אך אולי הדין כמ"ד מזל גורם וימות גם שלה כי היא זקוקה לו מטעם יבום, ויבום הוא כארוס וממנ"פ בין מעין גורם ליכא חשש, ובין מזל גורם ג"כ ליכא חשש דאם הי' חשש כבר הי' מת שלה דזקוקת יבום הוא כאירוסין, כן בודאי הי' תמר פנתה, אך יהודה השיב לה שבי אלמנה עד יגדל שלה כי עתה לא נוכל לדעת אחרי שהוא קטן ולא חולץ ולא מייבם ולא נחשב כמו ארוס ומשו"ה לא מת למ"ד מזל גורם, ורק כשיגדל אז יתברר הדבר גם למ"ד מזל גורם, וכשראתה גם כשהגדיל שלה ולא מת אף שהי' זקוקה לו ונחשב כארוס וליכא שום חשש בין מעין גורם או מזל הפקירה עצמה ליהודה, ומה שבאמת לא קיים יהודה הבטחתו י"ל שהי' מסופק בדברי' ולא האמין לה שלא באו עלי' כדרכה ויוכל להיות שמעין גורם ומשו"ה לא השיאה לשלה, וכשנבעלה ליהודה וראה שעדיין בתולה הודה יהודה צדקה ממני היינו שצדקה בדברי' יותר ממני, כי על כן לא נתתיה לשלה בני וחשבתי אותה לקטלנית עתה נוכחתי שהצדק אתה, וז"ש ולא יספה לדעתה שלא פסק שנתברר גם אצלו שאיננה קטלנית ובאמת מותרת לו אחרי שבניו באו עלי' של"כ, וקודם מ"ת לא הי' קידושין רק בביאה כדרכה והענין נחמד, וע"ע בהשמטות לשו"ת חדות יעקב תנינא סי' נ' מדודי הגאבד"ק לאסק שליט"א מ"ש ברש"י זו, ובענין קטלנית ע"ש בחדו"י סי' נ"א מה שהשיב לי דודי הנ"ל ובחידושי כתבתי בזה הרבה ואכמ"ל:
פסוק יד:בפתח עינים. ערש"י ובאיי הים סוטה סי' כ"ז וכתנות אור:
פסוק יד:והוא לא נתנה לו לאשה, עי' בהגהות מראה כהן בש"ס ווילנא יבמות דפ"ז על רש"י במורם חן הקדשים ולא תימא ביושבת תחת בעלה כו', וי"ל דנפק"ל כי מהמסורה גדולה בפ' וישב "והוא" בטעם זקף גדול, וגם הוא בתרומת קדשים בזקף גדול, ותמר הי' בתו של שם שהי' כהן ולא הי' לו בנים מער ועונה, וגם לפ"ד יהודה לא היתה זקוקה ליבום כלל, וכמ"ש והוא לא נתנה לשלה לאשה ואפ"ה הוא בתרומת קדשים לא תאכל אף שהי' אלמנה בלא בנים ואינה זקוקה ליבום ג"כ, והי' לה לחזור עכ"פ לתרומה. אבל מ"מ לחזה ושוק שהוא תרומת קדשים ל"ת, לפי שאינה חוזרת כלל:
פסוק טו:כי כסתה פניה. ערמב"ן ועי' בכלים פכ"ד משנה ט"ז ובס' סדרי טהרות שם רט"ו מהג' מראדזין מ"ש בזה, ועי' פר"ד דרוש י"ז שהביא הרא"ם שהק' איך הותר לו לבא על הזונה, ותי' דערבון הי' רק לפיוס בעלמא, אבל מ"מ קדשה אח"כ בכסף או בשטר ואח"כ בא עלי', והקשה עליו הא המקדש בלא עדים אפי' שניהם מודים א"ח לקידושין, וזרעו של יעקב הי' קרובים, וכ' שקדשה בפני גרים, ואיתא בב"ר פפ"ד סי' ג' שגם יצחק ויעקב הי' מגיירים גרים, וצ"ל שהי' להם דין ישראל דאם ל"ה רק גרי תושב אכתי פסולי עדות הם ע"ש, ובאמת קדמו בבע"ת שהקשה כן וכ' שבא עלי' בקידושין:
ובסוטה ד"י ע"א כשתבעה א"ל שמא נכרית את אמרה ליה גיורת אני, שמא א"א א"ל פנויה אני שמא קיבל אביך קידושין א"ל יתומה אני, ועשו"ת מהרי"א הלוי ח"א סי' ק"י שהק' לו ח"א כיון דאמרה גיורת אני, מה שאל שמא קיבל קידושין הא גר שנתגייר כקטן שנולד ואין לה אב כלל דפקע הקורבה, והשיב די"ל דקיבל אביה קידושין קודם שנתגיירה וכיון שהי' קטנה כשנתגיירה יכולה למחות אח"כ והוי קידושין למפרע ע"ש, ותמוה דב"נ אין להם קידושין אלא בעולת בעל, וא"כ קודם שנתגיירה ל"ש החשש כלל שקיבל בה אביה קידושין ועמ"ש בזה בכלי חמדה פ' תולדות, ובראב"ן סי' נ"ח כ' דדוקא בזכרים אמרי' גר שנתגייר כקטן שנולד אבל בנקבות לאו כקטן שנולד ומה"ט גיורת אסורה לכהונה ע"ש שהעלה דלאחר מ"ת אין חילוק בין זכרים לנקבות:
פסוק טז:הבה נא. רש"י הכיני עצמך, עי' טורי זהב יו"ד סי' קצ"ב הא דכלה צריכה ז' נקיים רק מדרבנן בשם הה"מ ע"ש, ובזה ניחא הא דאיתא בסוטה בתמר שאמרה טהורה אני, וכן ברות שנכנסה למטתו של בועז אחר שטבלה, וקשה הא צריכה ז' נקיים ולהנ"ל ניחא דעדיין ל"ה גזירה זו, ועי"ל דבתמר ורות ל"ה חשש שמא תראה מחמת חימוד דמיד שנתפייסו יהודה ובועז אז הי' עמהם במטה. ובשו"ת שער אפרים סי' ע"ה כ' לא ידעתי מנ"ל הא שבמטה הי' כשנתפייסו ומפשטא דקרא לא משמע כן ותו הרי משעה שתבעה וידעה הבירור תיכף נתעורר לה החימוד וצריכה ז"נ וכמ"ש בעצמו סוס"י קצ"ב בשאלה של אלמנה כו' וג"כ ל"ה פת בסלו אדרבא לבה הומה יותר ומחמדה שהרי לא נגע בה באותה הלילה ולא ידעה בבירור אם יגאלנה או טוב. ודמי' ממש לשאר כלה. ואם נאמר שקושייתו רק על תמר ורות ולא על יהודה ובועז, ז"א סברא כלל ואפכא מסתברא, אכן נלע"ד שיהודה ובועז פסקו כראבי"ה ומביאו הב"ח דאם בדקה עצמה ביום התביעה ולא ראתה תבעל לאלתר וכן עשה יהודה שא"ל הבה נא ופרש"י הכיני עצמך ודעתך לכך. והיינו שהזהירה שתבדוק עצמה קודם. ורות נמי פשיטא שבדקה עצמה קודם. או שי"ל שישבה נמי ז' נקיים אף שמסדרן של פסוקים אינו מוכרח עכ"ל. ועי' בכרו"פ מ"ש בדבריו, וע"ע בצל"ח ברכות דכ"ב. ואא"ז ז"ל בחות דעת כ' דדוקא בנשואין צריכה ז"נ דרק מחמת חיבת נשואין מחמדת ע"ש וא"ש קו' הט"ז. עוד כ' דאם נותנת מוך מקודם אינה חומדת ע"ש. ועי' בתורת השלמים ח"ש בזה ובפתחי תשובה סק"ג. ובס' תפארת למשה. וראיתי בספר שערי טהרה על ה' נדה מהגאון ר' ישראל ז"ל אבד"ק לאטשוב שכ' ג"כ כהחו"ד. עוד כ' לפמ"ש הט"ז סי' קצ"ג סק"ג דהתם הולכת אנה ואנה ובודאי ל"ש לבקש בשום מקום אם יצא ממנה דם. משא"כ כששוכבת במטה ואפשר לראות וכו' א"כ כיון דמיד שנתפייס יהודה ובועז הי' עמהם במטה ומהני בדיקה לראות אם יש דם עש"ה. וע"ע בנחל קדומים על רות מ"ש בזה. ובספר מלא העומר שם אריכות בזה:
פסוק יח:ופתילך ערש"י ורמב"ן כ' וז"ל מלבד ופרשו השמלה (תצא י"ב י"ז) כו' הידוע בתלמוד. ועי' בס' מיני תרגומא דכוונתו בכתובות ח"ו ב' לראב"י דברים ככתבן אבל רבנן פליגי ומפרשים שבאים עדים ובוררין כשמלה חדשה. ואונקלוס נראה שפסק כראב"י ורש"י כ' אליבא דרבנן ורמב"ן כ' שם דהלכה כראב"י וכ"פ הרמב"ם בפי"ג ה"ו מנערה פ"ש:
פסוק כא:ל"ה בזה קדשה. ערש"י ראיתי מהה"ק הר"מ מפרעמישלאן ז"ל הא דלידת משיח הי' ע"י צנורות מטונפות ע"י בנות לוט ואח"כ פ"י יהודה ותמר. ובעז ורות. ואמר משל אם רוצים להעביר סחורה יקרה על הגבול שלא לשלם מכס. מלכלכין הסחורה בטיט שידמה שהוא סחורה ישינה ואח"כ רוחצין ונשארה נקיה. וז"פ ל"ה בזה קדשה. ל"ה ח"ו ענין זנות רק מוכרח הי' להיות כן. ולולא זאת ל"ה הס"א נותנת לבוא נשחת דהע"ה על העולם השפל. ועמ"ש בפ' ויצא (ל' ט"ו) ושאר מקומות:
פסוק כד:כמשלש חדשים. רש"י רובו של ראשון וכו' עי' שפ"ח דוקא ביולדת לט' צריך ג"ח אבל תמר דיולדת לז' ל"צ רק ב"ח ושליש. (וערש"י תולדות כ"ח כ"ד, וכאן כ"ז) ועי' בנדה ד"ח ב' משמע מסומכוס דאף לז' צריך ג' חדשים. וע"ש ברש"י. ועי' בב"ר שהביא פלוגתא בזה, ועי' בסנהדרין ס"ו א' וברא"ם הרחיב הדיבור בזה ועי' במהרש"א נדה. ובשו"ת נודע ביהודה ח"ת אה"ע. סוס"י י"ט, ובשו"ת בית שלמה אה"ע סי' ו' אריכות ברש"י ורא"ם ונוגע להלכה עש"ה:
ועשו"ת השיב משה אה"ע סי' ס' דרך שני נתיב י"ב שכ' הא דבג"ח ניכר הולד דוקא אם אינה יכולה להסתיר הריונה אבל בזונה שמסתרת ניאופה בודאי אינו ניכר כ"כ מהר לבריות. ושם בנתיב י"ג כ' דא"ש מד' תמוה פפ"ה סומכוס אומר משום ר"מ מנין שאין העיבור ניכר במעי אשה אלא מג"ח מהכא ויהי כמשלש חדשים ר"ה בשם ר"י לא סוף ג' שלמים אלא רובו של ראשון ורובו של אחרון ואמצעי שלם. ולא סוף דבר ג"ח שלימים וגם הנה הרה לזנונים אלא מלמד שהי' מטפחת על כריסה ואומרת מלכים אני מעוברת. גדולים אני מעוברת ע"כ. וצ"ב הקו' והלא סוף דבר ג"ח שלמים ומה תי' מלמד כו' ובמת"כ פי' כי מי הגיד לבריות שהרה אעפ"י שניכר בג"ח ה"מ לאשה עצמה שיודעת שהרה ולאחרים לא ניכר אלא מלמד כו'. ובמח"כ אין אלו אלא דברי נביאות דהיאך מצינו זה דהכרת ג"ח רק לה לבדה. ואדרבא מוכח ממשנה להיפך בר"פ החולץ ספק בן ט' או ז' לאחרון. והקשה בגמ' לימא הלך אחר רוב נשים, ומשני דזו לא הוכר עוברה כו'. ואי כמת"כ מנ"ל למגרע כח הרוב דאזלי' בכל מקום מכח דלא הכירה דילמא ידעה ולא אמרה תיכף שלא תאסר עצמה על בעלה, וחשבה אולי בינו לבינו תפיל ולא יורגש ותשאר בהתירה. או שתלד בס' ותאמר שהוא בר ז'. ואף עכשיו דכבר אסרי' לה מ"מ אינה רוצית לומר להחזיקה נפשה ברשיעה וידעה ושותקת, אלא מסתמא דניכר לעין כל. והיא קו' עצומה ועו"ק למה נקט המדרש בקו' האי קרא וגם הנה הרה כו' דהא ביה מיירי. והנ"ל דלפמ"ש א"ש דזונה שאני כיון דכ"ע לא אסקי אדעתיי' שזינתה ומילתא דלא רמיא עליי'. והיא יודעת בניאופה ודאי דחשבה מחשבות לבל יודע. וראי' מיבמות מ"ב א' דמשני אשה מחפה עצמה כדי שירש בנה כו' והיינו קו' המדרש ולא סוף דבר ג' שלמים פי' דבזה לא נשלם עדיין פי', הפסוק וגם הנה הרה לזנונים. דלזנונים דייקא דאינו ניכר כ"כ מהר כמ"ש והוכחתי מש"ס בהוכחה ברורה. אלא מלמד שהי' מטפחה על כריסה ולא בושה כלל ולא הסתירה הריונה ולכך ניכר היטב, והוא פי' נאה ואמת, ועי' בס' לחמי תודה דק"מ ור"נ בזה:
פסוק כד:זנתה תמר וגם הנה הרה לזנונים. ערש"י וק' אם זינתה אפי' לא הרה ג"כ דינה לשריפה. וכ' בס' פורת יוסף דתמר הי' פנוי' ומה שדנוה בשריפה שהי' זקוקה ליבום כמ"ש הרמב"ן והרש"ל, ובריש יבמות וכולן שנמצאו איילונות צרותיהן חולצות או מתייבמות דאינה זקוקה ליבום ובסנהד' ס"ט ב' קטנה שנתקדשה לא חשיבה כא"א דדילמא איילונית הוא, וא"כ תמר דהי' קטנה אינה חייבת מיתה דדילמא איילונית היא, לכן אמרו דהרה ש"מ דלאו איילונית וזקוקה ליבום וחייבות מיתה. וכ"כ בכת"א ע"ש עוד, ועמש"ל בפ' וישלח (ל"ד ל"א) בשם השיב משה. וראיתי בב"י אה"ע סי' כ"ו שכ' על הטור שאם בא על אשה בלא קידושין היא זונה האמירה בתורה, לאו למימרא לאוסרה לכהן רק שנקראה זונה כמו בתמר אע"ג דפנוי' הי' והגם שהי' שומרת יבם לא חשיבה כא"א למקרי זונה, דקודם מ"ת ל"ה יבום רק משום דאפי' ביאת פנוי' מקרי זנות לענין השם בלבד ע"ש ובד"מ, וצ"ע שלא הביא המד' ורמב"ן כאן. ועי' ג"כ בתוס' סנהד' נ"ו א' ד"ה אינה וז"ל והא דתמר לאו משום דדינא הכי דאפי' מיתה לא נתחייבה לא בדינא דידהו ודידן וכשהחמירו עלי' לחייבה מיתה כיבמה שזינתה אוקמי' אמיתת ב"כ בשריפה לפי שהי' בתו של שם עכ"ל, ועי' ג"כ בבעה"ת בתורה כאן אף של"ה עדים והתראה דדור פרוץ הי' וחייבוה. לעשות סיג. ועי' בבעה"ט מ"ש בזה:
פסוק כד:רש"י אמר אפרים מקשאה בשם ר"מ בתו של שם הי' לפיכך דנוה בשריפה. והוא בב"ר פפ"ה סי' יו"ד וערמב"ן ויפ"ת ובס' ארץ חמרה מהמלבי"ם כ' הא דר"מ אמר כן לפמ"ש בסוטה ד"י דאמרה ליהודה יתומה אני. ויש לומר דכ' בתורה את אביה היא מחללת דוקא בחייו דמתבייש ולא לאחר מותו, אך ר"מ אמר הטעם משום שאומרים ארור שזה ילד וגידל וזה שייך אף לאחר מותו ומשו"ה דנוה בשריפה והמפו' הק' איך דנוה בשריפה הא הי' צריך התראה. ורק י"ל דקודם מ"ת הי' להם דין ב"נ ול"צ התראה. אבל יקשה דילמא לאו אבי' הוא ולאו כהנת היא ול"ש דאזלי' בת"ר לפמ"ש הפמ"ג ביו"ד סי' ס"ב. ופתיחה לתערובות חקירה ג'. ומלא הרועים ערך ב"נ דבב"נ לא אזלינן בת"ר וממ"נ ק' אי דין ישראל לה לא היה התראה. ואי ב"נ דילמא לאו כהנת, ורק א"ש עם התירוץ על קו' הג"ר צבי מהאלברשטאט שטאט ז"ל לתוס' חולין י"א ב' דממיתה למיתה לא אזלי' בת"ר, א"כ איך משכחת בת כהן בשריפה דילמא לאו אבוה ואינה כהנת. וג"כ מחויבת מיתה אחרת ולא אזלי' ב"ר, ועי' באור חדש הנספח לכת"א שהביא תי' דמיירי כגון שילדה ומחזרת אינה יולדת (ועבעה"ט פ' תצא כ"ג ג') ומוכח דהיא בת כהנת ע"ש וא"כ א"ש קו' הנ"ל דהוי לה דין ב"נ ול"צ התראה. ול"ש דילמא לאו אביה, ז"א דאם ילדה ברור דאינה ממזרת, וזה ג"כ שאמר זנתה תמר וגם הרה א"כ ראי' דהיא בת כהנת ודינה בשריפה וא"ש וע"ע בלוית חן בזה:
עוד תי' המפו' דמשכחת דקידש הב"כ ע"מ שתהי' כהנת, או ע"מ שלא תהי' נודרנית. והיא נדרה ואביה הפר לה הנדר או משכחת דאבי' קדשה בקטנותה לזה האיש ול"ש דילמא לאו אבי'. דאם לא אבי' לא חלו קידושין כלל, דהא אינה כהנת או היא נודרנית. ואם קידשה אביה בקטנותה ל"מ דלאו אבי' הוא כלל וממילא היא פנוי' ול"ה ממיתה למיתה דהוי ממיתה לפטור, ואזלינן בת"ר. אך עדיין ק' מסנהד' נ"א א'. וב"כ כי תחל לזנות יכול אפי' חיללה שבת ת"ל לזנוח ע"ש וכאן הדק"ל איך הי' ההו"א דעל שבת תהי' בשריפה דשוב יקשה דילמא לאו אבי' ולאו כהנת ול"ש תירוצים הנ"ל דרק שייכו בענין קידושין, ועי' במנחת אהרן סנהד' שם. ונלפענ"ד דמשכחת בב"כ בשריפה שהיתה אמו סוטה והשקוה אותה, והמים לא בדקוה וא"כ ראי' שלא זינתה בשום פעם והיתה כשירה. ואין להשיב ע"ז דילמא אבי' של כהן לא אבי' הוא ואין ראיה מזה שלא בדקוה ולעולם דהי' זונה ולאו אבי' הי'. אך ז"א דלגבי' שוב אזלינן בת"ר דלא הוי ממיתה למיתה, ורק רוב לחוד ואזלי' בעלמא בת"ר וא"ש היטב וממילא א"ש גם הגמ' סנהדרין דנ"א דמשכחת אף בחיללה שבת דאמה הי' סוטה ומים לא בדקוה וראי' דכשירה היתה:
והנה לפי תי' הנ"ל על קו' הגר"צ דמשכחת בקיבל אבי' קידושין בקטנותה והוי מחיתה ללא כלום. ק' מכאן בתמר לפי גמ' סוטה ד"י דיהודה שאל שמא קיבל אביך קידושין ואמרה יתומה אני הדק"ל למה בשריפה דהוי מחיתה למיתה, וניחא דהמד' ורש"י כ' כאן בשם ר"מ ולשיטתי' דב"כ בשריפה בכל גווני אפי' בלא קיבל אבי' קידושין ע"ש בסנהדרין, וכן העיר בזה בשו"ת אור המאיר סי' כ"ב ע"ש באריכות. ובחידושי הארכתי בזה ע"פ פלפול לתרץ קו' הנ"ל אך אין כאן מקום לאריכות ורק אציין הרבה ספרים שהביאו הקו'. עי' בסוף ס' כוס ישועות ח"א וס' עטרת צבי להגאון בעל הקושיא, וע"ע בתבת גמא פ' משפטים וקדושים. ושושנת העמקים כלל י"ב ופמ"ג או"ח סשכ"ח באשל סקל"ג, וראש יוסף חולין, ואור חדש קידושין ל"ב, וצל"ח חולין י"א, וחת"ס חולין, ולב ארי', ותולדות אברהם, ושו"ת רמ"ץ אה"ע סי' ח', ושו"ת ברכת יוסף סי' י"ב, ושו"ת ארץ צבי אה"ע סי' ו' ח' ותשו' רע"א מ"ת סקכ"ט, וישועות יעקב או"ח סשכ"ט, ושואל ומשיב מהדו"ק ח"א סי' רל"ז, ומהדו"ג ח"א סי' ר"כ וח"ג סק"מ, ומהד"ד ח"ב סי' ל"ו. ח"ג סי' קמ"ד. ובית יצחק או"ח סי' נ"ג בהשמטות, וחי' הרי"מ פ"ק דכתובות, וערוך לנר סנהד' ד"פ, ופרדס דוד פ' נ"ח ד"ה ואמרתי ושו"ת מהר"ם מינץ החדש סי' י"ב, ויד שאול יו"ד סי' רכ"ח סקל"ד, ושו"ת מהר"י אסאד יו"ד סי' פ', ושו"ת שאילת שלום סי' קע"א ועדות ביהוסף סי' וחחנ"ס ד"ה, ומקנה ח"א דכ"ז, וס' חמדה גנוזה סי' א', ושו"ת טוטו"ד מ"ת סי' ל"א, ועוד הרבה ספרים, והרוצה יעיין בכל המקומות וימצא תירוצים שונים:
פסוק כד:ובעיקר קו' הנ"ל בתמר איך דנוה בשריפה דילמא לא כהנת אי בב"נ לא אזלי' ב"ר, ראיתי בנוב"י מ"ת אה"ע סי' מ"ב שהק' ג"כ איך משכחת בב"נ אחות אבי' ואשת אבי' בסנהד' נ"ח א' דילמא לאו אבי' הוא, ותי' דלחומרא גם בב"נ אזלי' ב"ר ולא עדיף ב"נ מישראל שנהרג ע"פ רוב, ועי' בנחלת יעקב בתשובה ג', ושו"מ חמישאה סי' יו"ד, וברית יעקב או"ח סי' כ"א, אך הק' עליו דאיך יתכן שיהרג אדם מספק דאי לא אזלי' ב"ר נשאר הדבר בספק. והלא גם בהמה אין הורגין מספק כמ"ש המשל"מ פ"י ממלכים, וגם התי' מצד חזקת צדיקת של האם כמ"ש באור חדש קידושין ל"ב ופרדס דוד פ' נח ל"ש בב"נ, ועתש"ו מהרי"א או"ח סי' קי"ב, דגם דין חזקה ל"ש בב"נ, ועי' סי' גילוי דעת יו"ד סי' ס"ב אות ג' וגם מה שהבאתי לעיל בתמר דלא יוכל להיות ממזרת מדהרתה, וממזרת אינה מולדת, גם הא גופא צ"ע מנ"ל דממזרת אינה מתעברת דאפשר לומר שגם ממזרת מתעברת ורק שאינה מולדת וכ"מ ביבמות י"ב ב' דקטנה משמשת במוך כדי שלא תתעבר ותמות ע"ש, א"כ גם ממזרת י"ל דמתעברת וא"כ ליכא ראי' מתמר כלל. והעיקר בזה כמ"ש בתבת גמא משפטים דאם באנו לחוש שמא לאו אבי' א"כ יש לחוש דילמא בעלה אחי' מאב הי' וליכא קידושין כלל ע"ש. וא"ש הכל דליכא חששא כלל ויש להאריך בזה. אך כבר האריכו האחרונים בזה טובא ואמרתי לקצר:
ועי' בחו"מ סי' ב' אם ב"ד רואים שהעם פרוצים דנין בין מיתה בין ממון ואפי' בלא עדות גמורה ועסמ"ע אפי' יחיד יכולין לקנסו מיתה ובס' פתחי משפט הביא ראי' מכאן בתמר דהק' רמב"ן דהי' פנוי' ועוד יל"ד הלשון הוציאוה ותשרף למה דוקא להוציאה לחוץ, וי"ל דרק הדין הנ"ל שייך אם הי' אופן שהי' יכול לבוא למיתה משא"כ אי ליכא כלל במציאות לבא למיתה אין דנין כלל כמ"ש שם, ולא לעבור על ד"ת ופרש"י לא לבדות מיתה למי שאינו חייב, ועי' בחדושי אנשי שם פ' האשה רבה ברכב על סוס דדנוהו בסקילה היינו כאלו עשה מלאכה גמורה דחייב סקילה. וכן בהטיח אשתו הוי כאלו בא בזנות וז"ש הוציאוה היינו בחוץ כיון דהוי למיגדר מילתא, ואמר דבתו של שם הי' ועשאה כאלו היא ארוסה ובזנות גמור וחייבת שריפה משא"כ אי ל"ה ב"כ ל"ה מחויבת אפי' למיגדר רק מיתה אחרת כמו ארוסה אחרת דבסקילה או א"א דבחנק, וג"כ ראי' למ"ש המחבר אפי' אין עדות גמורה. דהא יהודה שמע שזינתה ול"ה עדות ברורה דילמא הי' באונס וגם שהי' בלא התראה מ"מ עשה למיגדר מילתא, וג"כ ראי' דלא כנמ"י אף ב"ד שאין סמוכין דהרי מקשין האיך דן יהודה הא מלך לא דן, אמנם להנ"ל דא"צ ב"ד ניחא. ועי' ג"כ בנ"י דלמגדר עושין רק מיתת אבר אחד אבל לא מיתה גמורה ועב"י, ואפשר דזהו דעת ר' יהודה החסיד דפי' הוציאוה ותשרף היינו שריפת רושם לסימן ולא מיתה גמורה, ועי' בבעל הטורים דאע"ג דב"נ אינו נהרג אלא בסייף מ"מ כשיש ענין חיוב מיתה למלך כדי שיהי' כבוד למלך יכול להמיתו בכל מיתה שירצה דאל"כ לא היה ניכר שנהרג מכבוד המלך ע"ש:
והנה הסמ"ג בסי' רי"ג כ' דע"א היודע בחבירו דבר שאינו מחייב שבועה שכנגדו לא יגיד ואם העיד עבר על לאו דלא יקום ע"א באיש כו', ובס' משנת חכמים כ' דחייב מלקות מדאורייתא אף דא"ב מעשה וילפי' ממש"ר ועדים זוממים. ועי' בברוך טעם בסוגי' דפלגינן דיבורא מ"ש בזה. ובס' המצות ל"ת רפ"ח כ' דהלאו רק על הב"ד, והעד אינו בכלל זה וכ"כ בפ"ה מעדות, ועמ"ש המשל"מ. בדרך מצותך על ס' המצות, ובס' חידושי מהרד"ם מש"ב הגאבד"ק ווארשא ז"ל ובס' חמדת ישראל קונ' נר מצוה אות ע"ב הביא רמב"ם פ"ג ממלכים דמלך יש לו רשות להרוג אפי' בע"א וע"ש ברדב"ז, ובירו' פ' נגמר הדין ה"ג וביפה מראה שם. והנה יש הנהגה טבעיית והוא הנהגת ב"נ ונהרג בע"א ודיין א', והנהגת התורה וצריך כ"ג ועדים והתראה והנהגת התורה הוא למעלה מטבע, וענין מלך הוא הנהגה טבעיית כמ"ש ואמרת אשימה עלי מלך ככל הגוים, ועמ"ש בזה בדרשות הר"ן דרוש י"א. ולכן מלך דן בדיני ב"נ דדנין אפי' בע"א, וממילא דוקא, בז' מצות, משא"כ במצות שישראל מחויב ל"ש דין מלך, וא"ש מ"ש הר"מ בפ"ג ה"ח ממלכים דמלך א"ל רשות להרוג רק בסייף כיון דדינו מצד דין ב"נ וב"נ רק בסייף. וא"ש בשמואל ב' י"ג בתשובת ד"ה שאמר כי הגנב בן מות הוא אם גנב הכבש האחרון מהעני. ותמוה דבגניבה אינו מחויב מיתה, ולהנ"ל א"ש יען שעשה מעשה מכוער כזה רצה להענישו מצד מלך והוי בן מות בדיני ב"נ ע"ש ועי' בתרגום שני אסתר בקרא דאיש יהודי דשמעי חירף וגידף את דוד הי' חייב בדינא דמשה דיינא דקושטא לא תצער עכ"ל, ולכאו"ק הא על לאו זה ליכא מיתה, אכן בסנהד' נ"ו ב' ילפי' דינין לב"נ מאלקים א"כ ב"נ נכלל גם באזהרה זו דאלקים ל"ת, וממילא מלך יכול לידן בדיני ב"נ ונהרג ע"ז, והי' ק' לתרגום דמצד מורד רק המלך בעצמו יכול להרוג ולא בנו שלמה, לכן כ' דגם שלמה הי' יכול להורגו דעבר על אלקים ל"ת, והנה ק' איך הי' חייב נבות סקילה מצד ברכת השם הא אינו חייב רק סייף, ועי' בהקדמה לס' תוס' שבת אכן לבעה"ט א"ש כיון דהי' מדין מלך ויכול להמיתו בכל מיתה שירצה והנה בקו' הנ"ל בתשובת דוד לנתן הנביא בגנב כבש דחייב מיתה הא על גניבה אינו ח"מ מצאתי בס' עשרת למאה דרוש ג' שכ' דהסימן מעם ישראל הם ביישנים גומלים ורחמנים. ומי שהוא אכזר כזה ליקח הכבש האחרון מהרש סימן שאינו מזרע ישראל ורק ב"נ ונהרג על גניבה וגזל ע"ש דברים יקרים. ועמ"ש בפ' מקץ (מ"ב כ"א):
ואעתיק מ"ש תשובה לבני יקירי הרה"ח ובקי מופלג בתורה ומדעים מו"ה דוד נ"י חתן הגאבד"ק זגיערש שליט"א:
ע"ד הערותיך בדברי ריב"א עה"ת בשם תנחומא דיצחק ויעקב ויהודה יושבין בדין ויהודה דבר תחלה לפי שבד"נ מתחילין מן הצד ועי' ג"כ בבעה"ט. והקשית ע"פ הירושלמי פז"ב הובא בר"ן סופ"ב דכתובות מנין שלא יהי' הדיינים קרובים זל"ז מקיש לעדים ע"ש, ואי' במד' וגמ' שאבות קיימו התורה וא"כ היאך הי' יושבים ביחד הא הם קרובים זל"ז ופסולים. ואמרת ע"פ הגו"א ויגש (מ"ו י") דהא דאף דאינו מצווה ועושה יוכל לקיים מצוה ומקבל שכר רק במ"ע. אבל בל"ת שאין עליו קבלת שכר אינו יכול מי שאינו מצווה ועושה לקיים ל"ת בשוא"ת דמי שלא נאסר בדבר אינו עובר רצון, בוראו במה שעושה הדבר, ומשו"ה מצות ל"ת ל"ה מקיימין האבות ע"ש, וא"ש דעליהם לא חל שלא רשאי דיינים להיות קרובים זל"ז עכת"ד, והנ"ל בזה עפמ"ש הרשב"א בתשו' ח"א סי' צ"ד וז"ל אין בכל פרטי המצות מצוה שאינה רומזת על עניני החכמה ושחייבה החכמה להיות השפלים מצווים במעשיהם וברמיזות שירמזו אל החכמה. ונמצאת החכמה מחייבת את המעשה ואת המניעה מה שנרמזו בהן מן התורה וחכמה, ואבות הגיעו ברב חכמתם אל העקרים ההם וכשחז"ל באברהם שתי כליותי' מודיעות לו חכמה כשני מלמדים וכן האבות עד שיהודה המקובל מאבותי' קיים מצות יבום אע"פ שעדיין לא נצטוה עלי' וצוה בה לבניו באותו לשון בעצמה שצותה התורה וכו' ועשו"ת הדדב"ז ח"ב סי' תרצ"ו בזה נמצא שקיימו כל המצות מצד השכל שהם ידעו והבינו במקור החכמה שממנה הורדו המצות. וזה שייך בכל המצות, אבל בדבר היקשי שאין שכל וחכמה בדבר ורק כך הוא גזה"כ להקיש ענין לענין יוכל להיות שזה לא ידעו מקודם, ושפיר הדין דדיינים קרובים זל"ז דפסולים מצד היקש לעדים ל"ה ידעו אז מזה וא"ש, והנה הא דכ' בבעה"ת מענין ד"נ מתחילין מן הצד. עי' בזה בירושלמי פ"ז דסנהדרין וצ"ע בזה, ובדברי בעה"ט על מ"ש יהודה היציאוה ותשרף הלא יהודה מלך הי' ואין דן ולא דנין אותו כנ"ל קשה הא זה רק מגזירת ר"ש בן שטח בסנהדרין די"ט ומקודם לא הי' זו הגזירה וצע"ג:
דברי הירו' בדיינים קרובים זל"ז פסול והנה הובא להלכה בחו"מ ש ל"ג סעיף ט"ז, והמשל"מ בפט"ז מעדות נסתפק אי מקשינן ג"כ דיינים לעדים לענין אי נמצא קרוב או פסול אי בטלה כל הדיינים ועי' בקצה"ח סי' ל"ו סק"ז מ"ש בזה. וע"ע בתוספות רעק"א על משניות יבמות פי"ב מ"ה אות צ"ז ותומים סי' מ"ו סקכ"ח, והנה בבעה"ת פ' שופטים (י"ז ו') מצאתי מפורש דגבי דיינים לא אמרי' נמצא קאו"פ בטילה ע"ש, ועוד מצאתי בשו"ת פאר הדור להרמב"ם סי' קפ"ו דאף בדיינים קאו"פ בטילה, וכ' הטעם דמה דאמרי' בעדות נמצא קאו"פ בטילה הוא משום שענשן הכתוב לפי שנטפלו עם מי שאינו ראוי להעיד וזה הטעם איתא בין בעדות בין בדיינים. ומהרמב"ם הזה משמע כהרי"ף בהא דנמצא קאו"פ בעינן שיכיר הכשר בהפסול משו"ה ענשן הכתוב שלא הי' להן ליטפל להפסול. ומאד נפלאתי שהש"ך בסי' ל"ו סקכ"א חופש למצוא שהרמב"ם סובר כרי"ף ולא הביא התשובה הנ"ל דע"כ סובר כרי"ף:
ובס' ישועות ישראל הביא ירושלמי הוריות פ"א ה"ד דח"א חוץ משבעים הי' הממזר וכו' ומוכח דלא אמרי' בדיינים קא"פ בטילה ע"ש, ובס' פתחי משפט חו"מ סי' ג' תירץ זה דהטעם דבדיינים קא"פ בטילה דמקיש לעדים וכמ"ש בירו' בדיינים קרובים כנ"ל. והנה מה דאמרי' נמצא קאו"פ וכו' נלמד בהיקש ג' לשנים כמ"ש במשנה מכות ד"ה פ"ב, והנה קיי"ל בזבחים ד"ג ומ"ה דדבר הלמד בהיקש אינו חוזר ומלמד בהיקש בקדשים ובתר למד אזלי' (ועשו"ת זכרון יצחק סי' ס"ז) ולפי"ז הכא דאיירי לענין קרבן שפיר אמרי' דחייבין קרבן ול"א נמצא קאו"פ כו' דדבר הלמד בהיקש א"ח ומלמד בהיקש לענין קדשים ולענין קרבן הוי כקדשים וא"ש קו' הגאון מקוטנא ז"ל:
ומענין לענין באותו ענין שם בחו"מ סי' ל"ג סי"ז עדים שקרובים זל"ז פסולים והוא מסנהד' כ"ח בנים לעלמא מנלן ארמב"ח סברא הוא כדתניא אין העדים נעשין זוממין עד שיזומו שניהם ואי ס"ד בנים לעלמא כשרים נמצא ע"ז נהרג בעדות אחי' א"ל רבא ולטעמך הא דתנן ג' אחים וא' מצרף עמהם ה"ז ג' עדיות והם עדות א' להזמה נמצא פ"ז משלם בעדות אחיו אלא הזמה מעלמא קאתי, ומסקינן מגזה"כ והרי"ף ורא"ש הביאו ירו' דפסולים מטעם הזמה. ותמה הר"ן בסופ"ב דכתובות במשנה ואלו נאמנין להעיד בגודלן. דבגמ' דילן אידחי זה ונלפענ"ד ונקדים הא דתמוה טובא. דרש"י פי' נמצא נהרג בעדות אחי:
וז"ל דאי לאו דאסהיד האי קרובו בהדי ל"ה מיקטל נמצא בנים מתים זע"ז, ותמו' דלמ"ל להביא הא דאין עדים זוממין עד שיזומו כולן, אף אם יהי' דאם יוזם א' יהי' נידן בהזמה אעפ"כ הוי ע"פ אחי' דאי לאו דמסהיד אחי' ל"ה כי אם ע"א, ובשלמא אם הי' ב' אחין וא' שפיר צריך להא דאין ע"ז עד שיוזמו כולן דאל"כ הי' נהרג ול"ש דנהרג ע"פ עדות אחי', ז"א דאף אם לא העיד אחי' הי' אחר ורק דאי צריך שיזומו כולן שפיר ע"י דהוזם אחי' נהרג גם הוא. ומצאתי לדודי זקיני בשו"ת ברית אברהם חו"מ סי' ד' שנשאל ע"ז והביא שנשאל זה הגרע"א ז"ל ולא השיב. והוא תי' דאין כוונת רש"י דע"פ עדות אחי' כו' ז"א דסו"ס נהרג על מה שהוא העיד שקר רק הפי' דאי לאו דמסהיד האי אלא הי' אחר במקום האח השני דילמא לא הי' הוזם דאפשר הזוממין חכירין רק אותו, ואת האחר ל"ה מכירין שראו אותו במקום אחר, ושפיר אי הי' אמרי' דאף שלא הוזמו כולן נהרג, הי' נהרג ול"ש דאי הי' אחר במקום האח השני ל"ה הוזם דמ"מ הוא הי' נידון, ורק אי צריך שיוזמו כולן שפיר מה שהוזם אחי' נהרג גם הוא וזה נכון, עוד תי' דבאמת בכל זוממין יכולים הראשונים לומר אנו לא העדנו כלל העדות הזה. וכמ"ש הר"ן בסופ"ב דכתובות, ורק הנכון דמודו דהעידו וזה פי' ברש"י דאי לאו דמסהיד האי שהעיד עדות הזאת ל"ה נהרג, וזה רק אי ע"ז שיוזמו כולן. אבל אי הוזם א' נהרג שהב' ל"ה אומר שהעיד הי' הראשון נהרג ע"ש ובמחכ"ת לא הבינותי דהא אף אי יהי' אמרי' דאי יוזם א' נהרג, ג"כ הוי ע"פ פדות אחי' דאם השני ל"ה אימר דהעיד זה העדות א"כ ל"ה רק ע"א בעדות זה. וכ"ע מודים דאם פ"א יעיד ויוזם אינו נהרג ורק אי ב' מעידים וא' הוזם נהרג אי אמרי' דל"ב שיוזמו כולן ודו"ק היטב, ועי' ג"כ בס' מנחת אהרן בזה:
ונלע"ד דהנה קשה מה פריך בגמ' מג' אחין וא' מצטרף לענין שני חזקה לפי הטעם דנהרג ע"פ אחי' והוי עדות שאאילה"ז, ועי' בר"ן שם שכ' דבמקום דלא בעי יכול להזיקו כשר כשעדים קרובים זל"ז. ומאוד קשה להפוסקים דבממון ל"ב יכול להזימה, א"כ מה פריך משני חזקה דשם בממון הוי עדות דל"צ יכול להזימה אבל כאן בד"נ בעי יכול להזימה. וזה אינו בהזמה. ורק י"ל דהא דבממון ל"ב ילה"ז תלי' אי עדים זוממין קנסא או ממונא כמ"ש הנוב"י קמא אה"ע סי' ע"ב. וא"כ י"ל דבגמ' אזלי' למ"ד ע"ז ממונא וממילא בממון בעי יכול להזימה. ושפיר פריך משני חזקה, אך לפ"מ שפסקינן ע"ז קנסא שפיר הביא הירושלמי הטעם דא"א בהזמה דנהרג ע"פ אחי' וא"ש וכיון דהטעם דהוי עשאאי"ל, ותוס' סנהדרין פ"א א' ד"ה ונגמר כ' דאי יכול להזימה אפי' באופן רחוק מקרי יכול להזימה. ועי' בס' דברי חיים סוף ה' עדות שגם רש"י ס"ל סברות תוס' ע"ש. וא"כ שפיר צריך להא דאין ע"ז עד שיוזמו כולן, דאי הוזם א' נידן בהזמה שפיר מועיל עדות הב' אחין, ול"ש דאינו בהזמה דנהרג ע"פ אחי'. ז"א דאפשר בהזמה אי יבא עוד א' מן השוק, וכאן אי יוזמו בלא אחי' השני ג"כ נהרגין. ול"ש דהוי ע"פ אחי' דאף דאחי' לא יעיד איכא ב' עדים כנ"ל והוי יכול להזימה, ורק אי בעי שיזומו שניהן א"כ אף אם יבא עוד א' לא יהרוגו, רק אי יוזם אחי' השני דהוי נהרג ע"פ אחי' ודו"ק:
פסוק כה:והיא שלחה. רש"י נוח לאדם כו' עי' בקובץ אהל מועד ח"ב דף כ'. אי' בברכות מ"ג ב'. נוח לאדם שיפיל א"ע לכבשן וכו' וק' מה "את עצמו' הול"ל נוח לאדם שיפול לכבשן כו', ב', קשה מדוע שלחה אלי' כלל לאיש אשר וגו' הי' לה לשתוק ומדאמרה לאיש כו' מוכח דהיתה רוצית להציל עצמה. וי"ל דרמב"ן הק' הא הי' פנוי' וליכא מיתה ותי' דמגיע לה מיתה רק ע"פ דינא דמלכותא דיהודה מלך והיא גרמה קלון בבית המלך ע"ש, ומשנה מפורשת בערכין ד"ז א' אשה שיצאה להרוג אין ממתינין לה עד שתלד מגזה"כ מות ימותו גם שניהם לרבות הולד ע"ש בפהמ"ש לרמב"ם, רק כ"ז אם נהרגת ע"פ ד"ת אז גם הולד נהרג מגזה"כ. אבל לתמר הי' רק מדינא דמלכותא ועכ"פ מצילין הולד דמה חטא הולד, וזה הוא אם מעוברת מישראל מצילין הולד, אבל אם מעוברת מעכו"ם אף דהולד כשר היינו שאינו ממזר (ועי' בהגהות חכמת שלמה אה"ע סי' ד') אבל הוא עכו"ם ואין מפקחין עליו את הגל. ומשנה שלימה פ"ק דכתובות אם מעוברת ואמרה מאיש פלוני וכהן הוא נאמנת, וא"ש הכל דבאמת אם הי' מגיע רק לעצמה הי' שותקת כדי שלא לבייש אך רצתה להציל הולד לכן שלחה לחמי' "שלאיש אשר אלה לו אנכי הרה" ובזה תציל את הולד עכ"פ ולהמתין לה פד שתלד כיון שהיא מעוברת מישראל, ונהי שתשרף עכ"פ הולד ינצל כיון שאינה נהרגת מד"ת רק מדינא דמלכותא, וזה שדייקו בלשונם נוח כו' שיפיל "א"ע" היינו את עצמו נוח. אבל היא רצתה להציל הולד ע"ש:
ובאמת ראיתי בחלקת יואב בקונ' קבא דקושייתא קושי' י"ט שהק' כן על הר"ן חולין נ"ח שכ' שלכך אמרי' בערכין דהורגין גם הולד משום דלא חיישינן להריגת עובר, וק' איך אמר יהודה הוציאוה ותשרף כיון שהי' מעוברת ובב"נ נהרג על העוברין איך נוכל להרוג מעוברת ונשאר בצע"ג. וי"ל לפמ"ש המהרש"א סנהד' נ"ז ב' הא דבפ' שמות דפרעה צוה למילדות העבריות דוקא. דב"נ מצוה על שפ"ד ומילדות מצריות מצווין גם על עוברין אבל עבריות מותר להן להרוג עוברין במעי אמם ע"ש. הרי דקודם מ"ת הי' מותר להרוג עוברין. ושפיר אמר יהודה לשרוף לתמר אף עם העיבור. וע"ע בסוטה כ"ו ובתוס' וברמב"ם פ"ב ה"ז מסוטה ובמשל"מ שם, ובמזרחי משפטים (כ"א כ"ב) דהורג עובר פטור אף דרוב לאו נפלים דבעובר במעי אמו לא אזלינן בתר רוב, ומאד פלא על הנוב"י מ"ת חו"מ סי' נ"ט דחידש זה מעצמו וכ' דלא מצא זה, ולא הביא שקודמו המזרחי. וע"ע בשואל ומשיב קמא ח"א סי' קצ"ה, ובתנינא ח"ג סי' קי"א, וחמישאה סי' יו"ד, ובס' חקר הלכה ה' אבלות אות י"ג, ובס' בכורי שלמה בהשמטות ליו"ד סי' יו"ד אות ל"א, ובכלי חמדה משפטים, ובאוה"ח כאן כ' כי מסורת הי' בידם לגזור גזרות ולהרוג עובר על הגזירה פ"ש, וא"ש קו' החלק"י דלא הי' זה מדינא רק כך הי' הגזירה בידם:
ומענין מלבין פני חבירו ברבים. עי' פני יהושע ב"מ דנ"ט דמוכח מזה דאין לו חלק לעוה"ב דהא מאבד עצמו לדעת הוא עון גדול דאין לו חלעה"ב ואפ"ה התירו כדי שלא ילבין ע"ש, ועמ"ש בזה בפ' נח (ט' ב') ונדפס ג"כ בקול תורה היו"ל בפה פאביאניץ שנה ב' סי' ז'. וברמב"ם פ"ו ה"ג מדעות כ' דהמתכבד בקלון חבירו אין לו חלעה"ב, וכ"כ בפ"ג הי"ג מתשובה וכ' שם הכ"מ לא ידעתי מקום שבו נאמר כן, והגר"י פיק בגליון פי' משניות לר"מ פ' חלק הביא דכ"כ בירושלמי חגיגה פ' אין דורשין. ועי' מג"א סי' קנ"ו ובגליון. ובב"ר א' על פסוק תאלמנה שפתי שקר הדוברות על צדיק עתק וז"ל אר"י בן חכינאי המתכבד בקלון חבירו א"ל חלעה"ב המתכבד בקלון חי העולמים עאכו"כ, וכ"כ בהקדמת שאילת שלום. להשאלתות להגרי"פ, וקדמם בפר"ח בס' מים חיים בפ"ג דתשובה וכן הביא הגר"ז מווילנא ז"ל בס' תולדות אדם פרק ה', וע"ע בשו"ת חיים שאל ח"ב סי' מ"ג עש"ה:
ובגיטין דל"ו ב' הנעלבין ואינן עולבין שומעים חרפתם ואין משיבים עליהם הכ' אומר ואוהביו כצאת השמש בגבורתו. כפל הדברים ראיתי בס' נחלת עזריאל בקונ' פרפראות לחכמה פ' תרומה דיש הפרש המתבזה מחשוב בושתו מרובה. ומתבזה מבזוי בושתו קטנה, ואם שותק יש יותר ענוות כששותק לבזוי מלשתוק לחשוב. כי אם הי' השיב לחשוב הי' החשוב מתבייש. ואם השיב לבזוי לא הי' הבזוי מתבייש דלא איכפת לי'. ומשה ענו מכל אדם, אם חרפו אפי' בזוי הי' שותק וזה"פ הנעלבים מחשוב ואינו עולב. וכן שומעין חרפתן מבזוי ואין משיבין שלא השיב לו כלום. דאפי' אם הי' משיב לו ג"כ הבזוי ל"ה מתבייש ואעפ"כ לא השיב לו כלום, זה דומה למשה דהשוה לשמש כמ"ש פני משה כחמה פני יהושע כלבנה, ובס' זרע יצחק על משניות פ"א דאבות כ' דהכל קאי על אחד. דיש לומר מה שלא השיב להמבייש לו משום דאין לו מה להגיד עליו דבר ביוש וז"ש הנעלבין ואינן עולבין. ושמא אין לו להשיב לזה אמר אף שומעים חרפתם היינו ששמעו חרפתם של אותו איש המבייש לו, ואעפ"כ לא ביישו זה גדול מאוד וקאי שומעים חרפתן על חרפה של האיש המבייש לו והכל מאמר אחד ודפח"ח:
פסוק כה:הכר נא. ערש"י ובסוטה ד"י ע"ב אין נא אלא בקשה ועי' מהרש"א. וע"ש בענף יוסף על הע"י. דק"ל תיבת נא שאמר יהודה לאביו. ונא שאמרה תמר עפמ"ש בפג"ה דצ"ו דת"ח מהדרינן אבידה בטביעת עין, משו"ה א"ל יהודה לאביו אף דבעלמא ט"ע לאו מילתא הכר נא תיבת נא יתירא הורה שאתה ת"ח ונאמן אתה בטב"ע, וכן תמר אמרה נא ליהודה שהוא ת"ח. ויכר ויאמר צדקה ממני תיבת ממני הורה. מהא שאמרתי לאבא שת"ח נאמן בטב"ע צדקה אתה, וז"פ דשלחה לו לאיש אשר אלה לו אנכי הרה. שהם דברים מיותרים, ורק הכוונה לאיש שהוא ת"ח ונאמן לומר אשר אלה לו בטב"ע, ועל זה בטחתי לזנות עמו שאולי הי' ע"ה לא הייתי בוטח בסימנן אלו שאינו נאמן להכירן בטב"ע, וע"ש בעיון יעקב דברים נכונים מכל ענין הפרשה:
פסוק כו:צדקה ממני. רש"י מחני יצאו בדברים עי' מכות כ"ג ב' ובמהרש"א, ובשו"ת חמדת שלמה אה"ע סי' ל"א. הקשה על הפוסקים דחיישינן לשאלה וכן על הגמ' גופא ממ"ש יעקב וגזר אמר כתונת בני חיה רעה אכלתהו ולא חש לשאלה ולכאו' י"ל דיוסף הי' סמוך על שלחן אביו ולא הוי הכתונת שלו. ולא הי' לו רשות להשאיל ואחזוקי אינשי בגזלנותא לא מחזקינן. אמנם י"ל דמעולם לא נסתפק יעקב על יוסף שלא קיים מצות אביו ולא הלך לאחיו רק אזל לעלמא, דודאי יוסף הצדיק לא נחשד על כך רק שהי' הספק אולי נשבה בין עכו"ם ול"ה יכול לקיים מצות אביו, וכיון שכן יש לחוש שהשבטים הפשיטו כתנתו והשאילו לאחר ואותו האחר נטרף. ועשו"ת חכם צבי סי' קל"ד, דאף לשי' מהרי"ט דל"ח לשאלה כל הבגדים מ"מ היכי דיש חשש שנשבה חיישי' ודילמא השבטים הפשיטו ונתנו כל בגדי' לאחר, וא"כ יקשה על יעקב למה פתח פיו לומר טרף טורף יוסף ואי אמרי' כשי' מבי"ט (בח"א דקל"ח. והביאו ג"כ בב"ש בקונ' עגונות אות רכ"א) א"ש כיון דאחי יוסף הביאו הכתונת מאותו דרך שהי' יוסף הלך לשכם ע"כ לא חש לאחר כמ"ש שם במי שהלך למקום וה ולא חזר, ובאותו מקום נמצא ההרוג אפי' לא הכירהו כלל אמרי' מסתמא זה, ושרי' מדאו' ע"ש (א"ה ועשו"ת שב יעקב סי' י"א, ונוב"י מ"ק אה"ע סי' מ"ו):
ונפל ברעיוני לדקדק מ"ש יהודה צדקה ממני ואי חיישי' לשאלה ק' ג"כ דילמא נטלה היא החותם והמטה. מאותה הקדשה שהיתה בעינים על הדרך ודלמא זינתה עם אחר ואותה הקדישה עברה על תנאה והי' רוצית להחזיק הערבון ואולי במחיר כסף נתנה לתמר, (וכמו שבאמת ביקש יהודה אותה ולא מצאה) ואפי' שאלה דיחיד לא הוי שלחוש שאותה הקדישה נתנה לזונה אחרת שכבר כ' החכ"צ דהיכי דאיכא למתלי שאותו דבר גורם ל"ה שאלה דיחיד, וא"כ ה"נ י"ל, הואיל והיתה צריכה לכך לקחה ממנה, ולכאו' הי' נ"ל לפמ"ש רמב"ן דביאת יהודה הי' כעין יבום ובתחלה שסבר שזינתה עם אחר אמר שישרפו אותה הואיל והי' זיקת יבמין עלי', ולפי"ז י"ל דבצירוף חזקות צדקות ל"ח לשאלה, אך לפי"ז יקשה ממ"ש רש"י והוא מסוטה כ"ב בג' מקומות הופיע רוה"ק בביהמ"ד וא' ביהודה דאמר ממני מנא ידע דילמא מאחר, ואי משום חזקת צדיקת אתינן עלי' ק' הא קיי"ל ארוסה שעיברה ולד כשר ול"ח שמא זינתה עם אחר, וכיון דפשיטא לי' ליהודה שהוא אזל לגבה מה"ת ליחש לאחר כיון שהוא מודה ודאי ל"ח, גם ל"ה דיימי מעלמא. ואפי' לשי' הרמב"ם התם ל"ח, ואפשר לפי' הב' ברמב"ן דדנוה לשריפה רק מכבוד המלכות ובזה אפשר דל"מ חזקת צדיקת וע"כ הק' גמ' שפיר דילמא זינתה ג"כ עם אחר והוצרך לומר דמ"ש ממני הי' ע"י ב"ק, וא"כ ק' איך אמר יהודה צדקה מדעתי' דנפשי' ולא חש לשאלה או מכירה לשי' החוששים, א"ו מוכח מסתמא דגמ' דהתם ל"ח לשאלה, ולפי תי' הגמ' דחישי' לשאלה הי' מוכרח לומר כפי' הא' ברמב"ן וי"ל משום צירוף חזקות צדקות ל"ח לשאלה, אך לסוגי' דסוטה וגם רבא דמק' התם דילמא מנה ירחי ולא מקשי משום חזקת צדיקת מוכח דס"ל כפי' הב' של רמב"ן וא"כ יש סיוע גדולה מזה דל"ח לשאלה, וע"ע בס' נטריקן להפמ"ג קו ה' מ"ש בכל הפרשה:
וראיתי לפרש בזה עפמ"ש ביבמות דל"ט דח"א יש יבום מקטן. ויליף מיבמה יבא עלי' אפי' קטן וח"א אין יבום בקטן והפסוק בא ללמד אפי' בא עלי' שלא מדעתה, והמפו' כ' דתמר נתכוונה לש"ש שיהודה יבא עלי' בתורת יבום, אבל אי ל"מ שלא מדעת ויהודה לא ידע לא הועילה תמר כלום אדרבה הכשילה אותו באיסור, וצ"ל דסברה תמר דלא בעי מדעת וז"ש "צדקה" דהדין עמה דיש יבום גם שלא מדעת "ממני" למדה זאת כי על כן לא נתתי לשלה יען כי קטן הי'. וגליתי דעתי שאין יבום לקטן, וע"כ הפסוק יבמה יבא עלי' אתי שמהני שלא לדעת:
פסוק כו:ולא יסף רש"י לא הוסיף וי"א לא פסק וערמב"ן וסוטה ד"י, כיון שידעה שוב לא פסק ממנה. ופרש"י שידע בה שהיא צדיקת. ולש"ש נתכוונה. והמהרש"א כ' שהוא בל' והאדם ידע כו' לא ידענא מי הכריחו לרש"י לפ' כיון שידע בה שהיא צדיקת. ועי' בכור שור להתבו"ש בסוטה. שהק' דלמה דפי' והאדם ידע מה נתינת טעם הוא זה. כיון שידעה שבא עלי' פעם א' שוב לא פסק ודומה למי שאכל שום כו' ומ"ש מהרש"א ול"ה גנאי בעיני' לבוא עלי' עוד לא תיקן כלום, דמ"ט ל"ה גנאי לעשות במזיד לעולם. מה שעשה פ"א בשוגג. אמנם מה שפרש"י דחוק דפי' דידעה דהכירה ושוב לא פסק מבואה, וא"כ עיקר ענין הביאה לא נזכר בקרא ולא בגמ' דהאי ולדעתה לפרש"י צ"ל דקאי על ההכרה כמ"ש מהרש"א ונלע"ד שרמזו למ"ש רמב"ן וב"ר שיהודה קיים מצות יבום. והיינו דקודם מ"ת הי' מצוה גם בקרובים ויבום דוחה איסור כלתו, ואי' ביבמות ל"ט ס"ד מצוה דרמי' עלי' רחמנא עבדה השתא תיקום עלה באיסור א"א, פי' דלא התירה תורה אשת אח כי אם ביבמה וכיון שקיים המצוה הדרה לאיסורא קמא קמ"ל קרא ולקחתה לך לאשה כיון שלקחה פי' שבא עלי' בהיתר פ"א שוב ה"ה כאשתו לכל דבר וא"כ קאמר הכא בגמ' ממש כלישנא גמ' יבמות כיון שידעה פי' שבא על כלתו בהיתר ובמצות יבום נעשית כאשתו, ושוב ל"ה צריך לחשוש מעתה לאיסור כלתו דקנאה בביאה ראשונה כדקיי"ל דיבמה נקנית בין בשוגג כו' וה"ה כאשתו עכ"ל. ועי' בס' זרע ברוך פ' תפלת השחר. ובס' אוצר הכבוד לר' טודרוס תלמיד הרשב"א בריש יבמות ובסוטה ד"י מזה:
פסוק כט:פרץ ערש"י. ובס' נפלאות מתהשי"ת פל"ז אריכות גדול מכל הפרשה: