א כֹּה־אָמַ֣ר יְהוָה֮ לִמְשִׁיחוֹ֮ לְכ֣וֹרֶשׁ אֲשֶׁר־הֶחֱזַ֣קְתִּי בִֽימִינ֗וֹ לְרַד־לְפָנָיו֙ גּוֹיִ֔ם וּמָתְנֵ֥י מְלָכִ֖ים אֲפַתֵּ֑חַ לִפְתֹּ֤חַ לְפָנָיו֙ דְּלָתַ֔יִם וּשְׁעָרִ֖ים לֹ֥א יִסָּגֵֽרוּ׃ ב אֲנִי֙ לְפָנֶ֣יךָ אֵלֵ֔ךְ וַהֲדוּרִ֖ים אושר (אֲיַשֵּׁ֑ר) דַּלְת֤וֹת נְחוּשָׁה֙ אֲשַׁבֵּ֔ר וּבְרִיחֵ֥י בַרְזֶ֖ל אֲגַדֵּֽעַ׃ ג וְנָתַתִּ֤י לְךָ֙ אוֹצְר֣וֹת חֹ֔שֶׁךְ וּמַטְמֻנֵ֖י מִסְתָּרִ֑ים לְמַ֣עַן תֵּדַ֗ע כִּֽי־אֲנִ֧י יְהוָ֛ה הַקּוֹרֵ֥א בְשִׁמְךָ֖ אֱלֹהֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ ד לְמַ֙עַן֙ עַבְדִּ֣י יַעֲקֹ֔ב וְיִשְׂרָאֵ֖ל בְּחִירִ֑י וָאֶקְרָ֤א לְךָ֙ בִּשְׁמֶ֔ךָ אֲכַנְּךָ֖ וְלֹ֥א יְדַעְתָּֽנִי׃ ה אֲנִ֤י יְהוָה֙ וְאֵ֣ין ע֔וֹד זוּלָתִ֖י אֵ֣ין אֱלֹהִ֑ים אֲאַזֶּרְךָ֖ וְלֹ֥א יְדַעְתָּֽנִי׃ ו לְמַ֣עַן יֵדְע֗וּ מִמִּזְרַח־שֶׁ֙מֶשׁ֙ וּמִמַּ֣עֲרָבָ֔הּ כִּי־אֶ֖פֶס בִּלְעָדָ֑י אֲנִ֥י יְהוָ֖ה וְאֵ֥ין עֽוֹד׃ ז יוֹצֵ֥ר אוֹר֙ וּבוֹרֵ֣א חֹ֔שֶׁךְ עֹשֶׂ֥ה שָׁל֖וֹם וּב֣וֹרֵא רָ֑ע אֲנִ֥י יְהוָ֖ה עֹשֶׂ֥ה כָל־אֵֽלֶּה׃ ח הַרְעִ֤יפוּ שָׁמַ֙יִם֙ מִמַּ֔עַל וּשְׁחָקִ֖ים יִזְּלוּ־צֶ֑דֶק תִּפְתַּח־אֶ֣רֶץ וְיִפְרוּ־יֶ֗שַׁע וּצְדָקָ֤ה תַצְמִ֙יחַ֙ יַ֔חַד אֲנִ֥י יְהוָ֖ה בְּרָאתִֽיו׃ ט ה֗וֹי רָ֚ב אֶת־יֹ֣צְר֔וֹ חֶ֖רֶשׂ אֶת־חַרְשֵׂ֣י אֲדָמָ֑ה הֲיֹאמַ֨ר חֹ֤מֶר לְיֹֽצְרוֹ֙ מַֽה־תַּעֲשֶׂ֔ה וּפָעָלְךָ֖ אֵין־יָדַ֥יִם לֽוֹ׃ י ה֛וֹי אֹמֵ֥ר לְאָ֖ב מַה־תּוֹלִ֑יד וּלְאִשָּׁ֖ה מַה־תְּחִילִֽין׃ יא כֹּֽה־אָמַ֧ר יְהוָ֛ה קְד֥וֹשׁ יִשְׂרָאֵ֖ל וְיֹצְר֑וֹ הָאֹתִיּ֣וֹת שְׁאָל֔וּנִי עַל־בָּנַ֛י וְעַל־פֹּ֥עַל יָדַ֖י תְּצַוֻּֽנִי׃ יב אָֽנֹכִי֙ עָשִׂ֣יתִי אֶ֔רֶץ וְאָדָ֖ם עָלֶ֣יהָ בָרָ֑אתִי אֲנִ֗י יָדַי֙ נָט֣וּ שָׁמַ֔יִם וְכָל־צְבָאָ֖ם צִוֵּֽיתִי׃ יג אָנֹכִי֙ הַעִירֹתִ֣הֽוּ בְצֶ֔דֶק וְכָל־דְּרָכָ֖יו אֲיַשֵּׁ֑ר הֽוּא־יִבְנֶ֤ה עִירִי֙ וְגָלוּתִ֣י יְשַׁלֵּ֔חַ לֹ֤א בִמְחִיר֙ וְלֹ֣א בְשֹׁ֔חַד אָמַ֖ר יְהוָ֥ה צְבָאֽוֹת׃ יד כֹּ֣ה ׀ אָמַ֣ר יְהוָ֗ה יְגִ֨יעַ מִצְרַ֥יִם וּֽסְחַר־כּוּשׁ֮ וּסְבָאִים֮ אַנְשֵׁ֣י מִדָּה֒ עָלַ֤יִךְ יַעֲבֹ֙רוּ֙ וְלָ֣ךְ יִֽהְי֔וּ אַחֲרַ֣יִךְ יֵלֵ֔כוּ בַּזִּקִּ֖ים יַעֲבֹ֑רוּ וְאֵלַ֤יִךְ יִֽשְׁתַּחֲוּוּ֙ אֵלַ֣יִךְ יִתְפַּלָּ֔לוּ אַ֣ךְ בָּ֥ךְ אֵ֛ל וְאֵ֥ין ע֖וֹד אֶ֥פֶס אֱלֹהִֽים׃ טו אָכֵ֕ן אַתָּ֖ה אֵ֣ל מִסְתַּתֵּ֑ר אֱלֹהֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל מוֹשִֽׁיעַ׃ טז בּ֥וֹשׁוּ וְגַֽם־נִכְלְמ֖וּ כֻּלָּ֑ם יַחְדָּו֙ הָלְכ֣וּ בַכְּלִמָּ֔ה חָרָשֵׁ֖י צִירִֽים׃ יז יִשְׂרָאֵל֙ נוֹשַׁ֣ע בַּיהוָ֔ה תְּשׁוּעַ֖ת עוֹלָמִ֑ים לֹא־תֵבֹ֥שׁוּ וְלֹא־תִכָּלְמ֖וּ עַד־ע֥וֹלְמֵי עַֽד׃ יח כִּ֣י כֹ֣ה אָֽמַר־יְ֠הוָה בּוֹרֵ֨א הַשָּׁמַ֜יִם ה֣וּא הָאֱלֹהִ֗ים יֹצֵ֨ר הָאָ֤רֶץ וְעֹשָׂהּ֙ ה֣וּא כֽוֹנְנָ֔הּ לֹא־תֹ֥הוּ בְרָאָ֖הּ לָשֶׁ֣בֶת יְצָרָ֑הּ אֲנִ֥י יְהוָ֖ה וְאֵ֥ין עֽוֹד׃ יט לֹ֧א בַסֵּ֣תֶר דִּבַּ֗רְתִּי בִּמְקוֹם֙ אֶ֣רֶץ חֹ֔שֶׁךְ לֹ֥א אָמַ֛רְתִּי לְזֶ֥רַע יַעֲקֹ֖ב תֹּ֣הוּ בַקְּשׁ֑וּנִי אֲנִ֤י יְהוָה֙ דֹּבֵ֣ר צֶ֔דֶק מַגִּ֖יד מֵישָׁרִֽים׃ כ הִקָּבְצ֥וּ וָבֹ֛אוּ הִֽתְנַגְּשׁ֥וּ יַחְדָּ֖ו פְּלִיטֵ֣י הַגּוֹיִ֑ם לֹ֣א יָדְע֗וּ הַנֹּֽשְׂאִים֙ אֶת־עֵ֣ץ פִּסְלָ֔ם וּמִתְפַּלְלִ֔ים אֶל־אֵ֖ל לֹ֥א יוֹשִֽׁיעַ׃ כא הַגִּ֣ידוּ וְהַגִּ֔ישׁוּ אַ֥ף יִֽוָּעֲצ֖וּ יַחְדָּ֑ו מִ֣י הִשְׁמִיעַ֩ זֹ֨את מִקֶּ֜דֶם מֵאָ֣ז הִגִּידָ֗הּ הֲל֨וֹא אֲנִ֤י יְהוָה֙ וְאֵֽין־ע֤וֹד אֱלֹהִים֙ מִבַּלְעָדַ֔י אֵֽל־צַדִּ֣יק וּמוֹשִׁ֔יעַ אַ֖יִן זוּלָתִֽי׃ כב פְּנוּ־אֵלַ֥י וְהִוָּשְׁע֖וּ כָּל־אַפְסֵי־אָ֑רֶץ כִּ֥י אֲנִי־אֵ֖ל וְאֵ֥ין עֽוֹד׃ כג בִּ֣י נִשְׁבַּ֔עְתִּי יָצָ֨א מִפִּ֧י צְדָקָ֛ה דָּבָ֖ר וְלֹ֣א יָשׁ֑וּב כִּי־לִי֙ תִּכְרַ֣ע כָּל־בֶּ֔רֶךְ תִּשָּׁבַ֖ע כָּל־לָשֽׁוֹן׃ כד אַ֧ךְ בַּיהוָ֛ה לִ֥י אָמַ֖ר צְדָק֣וֹת וָעֹ֑ז עָדָיו֙ יָב֣וֹא וְיֵבֹ֔שׁוּ כֹּ֖ל הַנֶּחֱרִ֥ים בּֽוֹ׃ כה בַּיהוָ֛ה יִצְדְּק֥וּ וְיִֽתְהַלְל֖וּ כָּל־זֶ֥רַע יִשְׂרָאֵֽל׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

מצודת דוד

רבי דוד אלטשולר

פסוק א:
למשיחו לכורש. על משיחו על כורש ר״ל על כורש שהגדיל והמשיל אותו:
פסוק א:
אשר החזקתי בימינו. הוא ענין מליצה ור״ל נתתי הכח בידו:
פסוק א:
לרד. לשטוח העכו״ם לפניו להיות לו למדרך הרגל:
פסוק א:
ומתני מלכים אפתח. ר״ל אתיש כח המלכים הנלחמים עמו ולפי שמי שהוא חגור במתניו הוא מזורז וחזק לכן אמר כאלו אפתח האזור ויותש כחם דלתים. דלתי שערי בבל:
פסוק א:
לא יסגרו. יבוא בם כחפצו כאלו אינה סגורים:
פסוק ב:
אני לפניך אלך. תצלח במלחמה כאלו אלך לפניך להלחם בעבורך:
פסוק ב:
והדורים אישר. דרכים המעוקמים אעשה ישרים ושוים ר״ל לא תכשל בדרך מהלכך:
פסוק ב:
דלתות וכו׳. הוא ענין מליצה לומר לא יתחזקו במבצר העיר:
פסוק ג:
ונתתי לך. אמסור בידך אוצרות בבל:
פסוק ג:
אוצרות חושך. דרך האוצר להטמן במקום חושך:
פסוק ג:
ומטמני מסתרים. דברים הטמונים במקום סתר וכפל הדבר במ״ש:
פסוק ג:
למען תדע. אעשה לך כל זה למען תדע כי אני ה׳ עושה זאת ולא בכח ידך כי יהיה חוץ מן הטבע הקורא וכו׳. אשר קורא בשם כורש עד לא נולדת הוא אלהי ישראל וממנו בא הדבר:
פסוק ד:
למען עבדי יעקב. כ״ז אעשה בעבור ישראל להוציאם מבבל:
פסוק ד:
ואקרא וכו׳. פעם קראתי עליך בשמך כורש ופעם חתם שמו עם כי ידבר עליו והרי הוא כאלו מזכירו בשם הכנוי:
פסוק ד:
ולא ידעתני. ר״ל ולא בזכותך כי עדיין לא נוצרת ולא מצאת זכות א״כ אין זה כ״א למען עבדי יעקב:
פסוק ה:
זולתי וכו׳. כפל הדבר במ״ש:
פסוק ה:
אאזרך. נתתי לך חוזק ועדיין לא ידעת אותי כי עדיין לא נולדת:
פסוק ו:
למען ידעו. את זה הודעתי מראש למען ידעו כולם אשר אין אלוה מבלעדי למחות בידי לא כבשר ודם שמסתיר עצמו מפחד המוחה:
פסוק ז:
יוצר אור. ר״ל אני הוא העושה דבר והפכו אני יוצר אור לישראל ואני בורא חושך לבבל אני עושה שלום לישראל ואני בורא רע לבבל שהוא הפוך השלום והוא כפל ענין במ״ש:
פסוק ח:
הרעיפו וכו׳. ר״ל יבוא לישראל הרבה צדקה וישועה כאלו יזלו מן השמים ממעל וכאלו פתחה הארץ פיה והגדילה פרי הישע:
פסוק ח:
תצמיח יחד. עם הישע תצמיח גם הצדקה:
פסוק ח:
בראתיו. ומאז הכנתי להם הישע והצדקה:
פסוק ט:
הוי רב וכו׳. אמר זה על בלשאצר מלך בבל הוי עליו הרב עם היוצר וזהו במה שהיה מתנשא נגד האל והשתמש בכלי בית המקדש:
פסוק ט:
חרש את חרשי אדמה. הלא הוא יחשב כחרס עם שאר חרסי האדמה ודומה להם כי ככלי יוצר ינופץ במהרה כמ״ש ביה בליליא קטיל בלשאצר מלכא כשדאי (דניאל ה׳:ל׳):
פסוק ט:
היאמר. וכי מהראוי שיאמר החומר להיוצר מה תעשה הלא אין ממש במעשיך ר״ל הלא הוא בידי כחומר ביד היוצר ואיך יתנשא למולי:
פסוק ט:
אין ידים לו. נדמה הוא כאלו לא עשאוהו ידים:
פסוק י:
הוי אומר לאב. חזר והמשילו לבן האומר לאב למה הולדת תולדות ולאם יאמר למה היה לך חבלי לידה וכאומר הלא ידעתם כי יבוא יומם וימותו ולמה ילדתם לבהלה וכן יחשוב בלשאצר לומר אם כלי בית המקדש ישובו לירושלים למה הוגלה בבלה וה׳ לא עזרם:
פסוק יא:
האותיות שאלוני. אמר נגד העכו״ם שאלו לי העתידות לבוא על ישראל ואגידה לכם:
פסוק יא:
על בני. בעבור ישראל שהם בני ופועל ידי תצוו בעבורו להנביאים שיאמרו לכם בשמי מה יהיה בסופם:
פסוק יב:
אנכי עשיתי ארץ. ר״ל הלא הכל שלי ובידי לעשות כחפצי באין מוחה ולזה שאלו ואגידה לכם:
פסוק יב:
צויתי. אני צויתי שיהיו נבראים ומידי בא להם הממשלה בארץ:
פסוק יג:
אנכי העירותיהו. על כורש האמור בתחילת הענין יאמר שהוא העיר לבבי לבוא על בבל ולהחריבה וההערה היה בצדק כי ראויה היא לאבדון:
פסוק יג:
וכל דרכיו אישר. ר״ל לא יכשל בהליכתו כאלו ילך בדרך ישר ושוה:
פסוק יג:
הוא יבנה עירי. ר״ל הוא יתן כסף וזהב לבנותה:
פסוק יג:
וגלותי. ישראל שהגליתים לבבל ישלחם הוא לארצם:
פסוק יג:
לא במחיר. לא יתן לו מי מחירם ולא יקבל ממי שוחד בעבורם:
פסוק יד:
כה אמר ה׳. כאומר הנה השמעתיך הטובה שיבוא ממפלת בבל ועתה אודיעך הטובה שיבא ממפלת סנחריב בימי חזקיה:
פסוק יד:
יגיע מצרים וכו׳. כי כששב סנחריב מעל תרהקה מלך כוש לבוא לירושלים למלחמה הביא עמו חמדת כל האוצרות ששלל מכוש וממצרים ומסבא שהלכו לעזור לכוש ומאנשיהם הביא עמו אסורים בשלשלאות וכשנפל סנחריב סביב ירושלים בזזו חזקיהו ועמו חמדת כל האוצרות ופטרו את האסירים ממאסרם ולזה אמר העושר של מצרים והסחורות של כוש וסבא גבהי הקומה יעבורו דרך עליך וישארו לך:
פסוק יד:
אחריך וכו׳. ר״ל אותם שעברו עליך אסירים בזקים ילכו אחריך כי יהיו סרים אל משמעתך:
פסוק יד:
ואליך ישתחוו. להתירם ממאסרם:
פסוק יד:
יתפללו. ר״ל ישאלו ויבקשו על ההתרה
פסוק יד:
אך בך אל ויאמרו עתה ראינו שאך בישראל יש אל האמתי ואין עוד זולת האלהים אשר בישראל:
פסוק טו:
אכן. באמת שאתם האל המסתתר ואינו נראה הוא אלהי ישראל המושיע:
פסוק טז:
בושו וכו׳. אז יבושו כולם בראותם שאין ממש באלהיהם כי לא היו להם למושיע כאשר הושיע המקום לישראל:
פסוק טז:
חרשי צירים. האומנים העושים ציורי הפסילים ילכו להם בכלימה כי יראו שאין ממש במעשיהם:
פסוק יז:
ישראל נושע בה׳. אבל ישראל יהיה נושע בעזר ה׳ תשועה המתקיימת לעולם ולכן לא תבושו כמו שיבושו עובדי הפסילים:
פסוק יז:
עד עולמי עד. כל ימי עולם:
פסוק יח:
הוא האלהים. וכאומר אבל אין כח מה בצבא השמים הנבראים:
פסוק יח:
יוצר הארץ. מי שיצר את הארץ ותקנה להיות מגולה מן המים הוא הכין כל אשר בה ואין דבר ביד צבא השמים:
פסוק יח:
לא תוהו בראה. כשבראה את הארץ לא בראה להיות תוהו כ״א לשבת בה בני אדם א״כ בודאי הכין בה כל הצורך:
פסוק יח:
אני ה׳. הבורא את אלה:
פסוק יח:
ואין עוד. מי עמדי כמוני:
פסוק יט:
לא בסתר דברתי. כשדברתי דברי על הר סיני הלא לא בסתר דברתי ולא במקום ארץ חושך כי הדבר היה מפורסם בכל העולם וא״כ היה להם להאומות בימים האלה לדעת שאני ה׳ ואין עוד:
פסוק יט:
לא אמרתי וכו׳. כשאמרתי להם המצות לא אמרתי להם לעשותם על תוהו ובחנם כ״א לקבל עליהם שכר הרבה וא״כ היה להם להאומות בימים האלה לקבלם גם המה ולקבל שכר ולא לעבוד לאלילים ללא יועיל:
פסוק יט:
דובר צדק. בתחילה אמרתי הצדק שתעשה בשכר המצות ואח״כ הגדתי מישרים הם חוקותי ותורתי שקודם מתן תורה נאמר להם ועתה אם שמוע וכו׳ והייתם לי סגולה וכו׳ (שמות י״ט:ה׳):
פסוק כ:
הקבצו וכו׳. הפחותים שבעכו״ם עובדי האליל הקבצו בואו אלי התנגשו כולכם יחד להתווכח עמדי אבל הנושאים את עץ פסלם אשר לא ימיש ממקומו המתפללים אל אשר לא יוכל להושיע לא ישימו לב לדעת ולהבין מעשיהם:
פסוק כא:
הגידו וכו׳. ר״ל אם יש עמכם טענה הגידו אתם או הגישו את חכמיהם שיאמרו הם ואף יועצו יחדיו להשכיל למצוא מענה:
פסוק כא:
מי השמיע זאת. מי מהפסילים השמיע השמועה הזאת קודם בואה והוא מפלת בבל ואשור:
פסוק כא:
מאז הגידה. מוסב על מלת מי לומר מי הגידה מאז עד לא בא וכפל הדבר במ״ש:
פסוק כא:
הלא אני ה׳. הוא המגיד דבר מאז:
פסוק כא:
ואין עוד זולתי. אין עוד אלהים לדעת הנולדות:
פסוק כא:
אל צדיק וכו׳. לא יש זולתי אל צדיק ומושיע:
פסוק כב:
פנו אלי. אתם העכו״ם היושבים בקצות הארץ פנו אלי להאמין בי ואז תהיו נושאים כי אני אל והכל בידי ואין עוד זולתי:
פסוק כג:
בי נשבעתי. הריני נשבע בי אשר יצא מפי דבר צדקה ואמת:
פסוק כג:
דבר. מוסב על יצא מפי לומר יצא מפי דבר ולא ישוב הדבר ההוא רצה לומר לא אחזור בי והוא כפל ענין במ״ש:
פסוק כג:
כי לי תכרע. וזהו הדבר היוצא אשר בימים העתידים יכרעו כל הברכים לי ולא לעכו״ם כי כולם יקבלו עול מלכותי עליהם:
פסוק כג:
תשבע. מוסב על מלת לי לומר לי תשבע כל ל׳ לקבל אותי לאלוה ולהאמין בי:
פסוק כד:
אך בה׳. זהו מאמר הנביא שאמר אף שכל העכו״ם יאמינו בה׳ אך הריני נשבע בה׳ אשר לי לישראל לבד הבטיח ואמר צדקות ועוז ר״ל הצדקות והעוז שיהיו לישראל יהיו מיוחדת ולא יהיו בערך אחד עם של העכו״ם:
פסוק כד:
עדיו יבוא. כל אחד מהעכו״ם יבוא לישראל להיות סר למשמעתו וכל הכועסים בו לשעבר יבושו אז:
פסוק כה:
בה׳ יצדקו. בהבטחת משען ה׳ ימצאו ישראל צדקה ויתהללו מפי כולם על שהשכילו לדעת מעולם שה׳ הוא האלהים ודבקו בו: