הרעש העתיד והמהפכות הנלוות(ב)

בַּיּ֣וֹם הַה֔וּא יוּשַׁ֥ר הַשִּׁיר־הַזֶּ֖ה בְּאֶ֣רֶץ יְהוּדָ֑ה עִ֣יר עָז־לָ֔נוּ יְשׁוּעָ֥ה יָשִׁ֖ית חוֹמ֥וֹת וָחֵֽל׃
(ישעיה כו א)

"עִ֣יר עָז־לָ֔נוּ" – הכוונה על ה' שהוא לָ֔נוּ כעִ֣יר עָז: "ישועה ישית חומות וחל", כלומר כחומות וחל. וחסרה כ' השימוש כמו ב"ויקרא אריה על מצפה"(ישעיה כא ח).

פִּתְח֖וּ שְׁעָרִ֑ים וְיָבֹ֥א גוֹי־צַדִּ֖יק שֹׁמֵ֥ר אֱמֻנִֽים׃
(ישעיה כו ב)

פסוק זה הוא המשך הפסוק הקודם, אשר ה' נמשך שם לעיר עז, ומכנה כאן הנביא את עם ישראל "שֹׁמֵ֥ר אֱמֻנִֽים" על אשר שמר העם בגלות על אמונתו ומסירותו לה', וכוונת לשונו היא שרק עם ישראל ראוי והגון למצוא מחסה בה'.

בִּטְח֥וּ בַֽיהוָ֖ה עֲדֵי־עַ֑ד כִּ֚י בְּיָ֣הּ יְהוָ֔ה צ֖וּר עוֹלָמִֽים׃
(ישעיה כו ד)

"בִּטְח֥וּ בַֽיהוָ֖ה עֲדֵי־עַ֑ד" – כי הביטחון בְּיָ֣הּ יְ-הוָ֔ה הוא צ֖וּר עוֹלָמִֽים, ולא כצורי הארץ שהתפוצצו בשעת הרעש.

אֹ֥רַח לַצַּדִּ֖יק מֵֽישָׁרִ֑ים יָשָׁ֕ר מַעְגַּ֥ל צַדִּ֖יק תְּפַלֵּֽס׃
(ישעיה כו ז)

"אֹ֥רַח לַצַּדִּ֖יק מֵֽישָׁרִ֑ים", זה שהושפל עם עז והורם עם דל ועני, הוא אורח מישרים לה' שהוא הצדיק;

"יָשָׁ֕ר מַעְגַּ֥ל צַדִּ֖יק תְּפַלֵּֽס׃" – אתה ה', שאתה ישר, אתה מפלס לך בהנהגתך זו מעגל של צדיק;

והכינויים צדיק וישר שבאו תכופים, שאולים אולי מלשון התורה בפרשת האזינו: "צדיק וישר הוא".

אַ֣ף אֹ֧רַח מִשְׁפָּטֶ֛יךָ יְהוָ֖ה קִוִּינ֑וּךָ לְשִׁמְךָ֥ וּֽלְזִכְרְךָ֖ תַּאֲוַת־נָֽפֶשׁ׃
(ישעיה כו ח)

כלומר, קִוִּינ֑וּךָ לא רק לראותך באורח מישרים מיטיב לטובים, אלא אף באורח משפטיך כשאתה גומל רע לרעים.

יְהוָ֛ה רָ֥מָה יָדְךָ֖ בַּל־יֶחֱזָי֑וּן יֶחֱז֤וּ וְיֵבֹ֙שׁוּ֙ קִנְאַת־עָ֔ם אַף־אֵ֖שׁ צָרֶ֥יךָ תֹאכְלֵֽם׃
(ישעיה כו יא)

הנביא ישעיה הזכיר מיתה זו, מפני שבשעת הרעש שניבא עליו בפרקים ה' וכ"ד נידונו הרבה במיתה מנוולת זו, על ידי החומרים הבוערים שהציפו הוולקנים.

יְהוָ֣ה אֱלֹהֵ֔ינוּ בְּעָל֥וּנוּ אֲדֹנִ֖ים זֽוּלָתֶ֑ךָ לְבַד־בְּךָ֖ נַזְכִּ֥יר שְׁמֶֽךָ׃
(ישעיה כו יג)

כוונת הנביא היא על האמונות הזרות שהגויים, בזמן הגלות, שאפו להביאנו בבריתן.

מֵתִים֙ בַּל־יִחְי֔וּ רְפָאִ֖ים בַּל־יָקֻ֑מוּ לָכֵ֤ן פָּקַ֙דְתָּ֙ וַתַּשְׁמִידֵ֔ם וַתְּאַבֵּ֥ד כָּל־זֵ֖כֶר לָֽמוֹ׃
(ישעיה כו יד)

נראה לפי ההמשך והעניין, שזה מכוון נגד העיקר יסודי של החשובה מבין אותן האמונות הזרות – שאותו האיש שמת קם ויחי;

"לָכֵ֤ן פָּקַ֙דְתָּ֙ וַתַּשְׁמִידֵ֔ם" – חוזר(=מתייחס) אל "אֲדֹנִ֖ים" הנאמר בפסוק הקודם, שמובנם האמונות השונות, וההמשך הוא זה: לָכֵ֤ן, שאפילו החשובה שביניהן בנויה על יסוד שקר וכוזב, פָּקַ֙דְתָּ֙ וַתַּשְׁמִידֵ֔ם כולם וַתְּאַבֵּ֥ד כָּל־זֵ֖כֶר לָֽמוֹ ביום ההוא שבו בלעת פְּנֵֽי־ הַלּ֥וֹט ׀ הַלּ֖וֹט עַל־ כָּל־ הָֽעַמִּ֑ים(לשון הנביא בפרק הקודם), וכולם הכירו כי ה' אחד ושמו אחד.

יְ-הוָ֖ה בַּצַּ֣ר פְּקָד֑וּךָ צָק֣וּן לַ֔חַשׁ מוּסָרְךָ֖ לָֽמוֹ׃
(ישעיה כו טז)

בשעה שנבואתו הגיעה עד לחוף הגאולה העתידה, הנביא מתעורר להזכיר ולהמליץ בעד החסידים והישרים שמתו בדרך, בגלות, אלו אשר בצר פקדו את ה', ובשעה שמוסרו למו יצקו לפניו לחש ובכל זאת לא זכו לישועה.

כְּמ֤וֹ הָרָה֙ תַּקְרִ֣יב לָלֶ֔דֶת תָּחִ֥יל תִּזְעַ֖ק בַּחֲבָלֶ֑יהָ כֵּ֛ן הָיִ֥ינוּ מִפָּנֶ֖יךָ יְהוָֽה׃
הָרִ֣ינוּ חַ֔לְנוּ כְּמ֖וֹ יָלַ֣דְנוּ ר֑וּחַ יְשׁוּעֹת֙ בַּל־נַ֣עֲשֶׂה אֶ֔רֶץ וּבַֽל־יִפְּל֖וּ יֹשְׁבֵ֥י תֵבֵֽל׃
(ישעיה כו יז-יח)

תחת השפעת הנביא, המתים בעצמם מתעוררים לטעון על שקופח חלקם. שכל ימיהם היו מצפים לישועה ורחקה מהם, ובימיהם יְשׁוּעֹת֙ בַּל־נַ֣עֲשֶׂה אֶ֔רֶץ וּבַֽל־יִפְּל֖וּ יֹשְׁבֵ֥י תֵבֵֽל.

יִֽחְי֣וּ מֵתֶ֔יךָ נְבֵלָתִ֖י יְקוּמ֑וּן הָקִ֨יצוּ וְרַנְּנ֜וּ שֹׁכְנֵ֣י עָפָ֗ר כִּ֣י טַ֤ל אוֹרֹת֙ טַלֶּ֔ךָ וָאָ֖רֶץ רְפָאִ֥ים תַּפִּֽיל׃
(ישעיה כו יט)

יִֽחְי֣וּ מֵתֶ֔יךָ! הנביא שוב ממליץ עליהם לפני ה', וה' נעתר ומשיב ואומר: "נְבֵלָתִ֖י יְקוּמ֑וּן!", ומיד הנביא מבשר וקורא אל המתים: "הָקִ֨יצוּ וְרַנְּנ֜וּ שֹׁכְנֵ֣י עָפָ֗ר!", כִּ֣י טַ֤ל אוֹרֹת֙ טַלֶּ֔ךָ, כלומר, המאמר הנ"ל של הקב"ה, "נְבֵלָתִ֖י יְקוּמ֑וּן!" הוא כטַ֤ל לדשאים – ואוֹרֹת֙ הם מיני דשאים(מלכים ב ד לט) – מה הטל הזה מחיה את הדשאים אף המאר הזה של הקב"ה יחיה את המתים – "וָאָ֖רֶץ רְפָאִ֥ים תַּפִּֽיל׃"!

לֵ֤ךְ עַמִּי֙ בֹּ֣א בַחֲדָרֶ֔יךָ וּֽסְגֹ֥ר דלתיך (דְּלָתְךָ֖) בַּעֲדֶ֑ךָ חֲבִ֥י כִמְעַט־רֶ֖גַע עַד־יעבור־(יַעֲבָר־) זָֽעַם׃
כִּֽי־הִנֵּ֤ה יְהוָה֙ יֹצֵ֣א מִמְּקוֹמ֔וֹ לִפְקֹ֛ד עֲוֺ֥ן יֹֽשֵׁב־הָאָ֖רֶץ עָלָ֑יו וְגִלְּתָ֤ה הָאָ֙רֶץ֙ אֶת־דָּמֶ֔יהָ וְלֹֽא־תְכַסֶּ֥ה ע֖וֹד עַל־הֲרוּגֶֽיהָ׃
(ישעיה כו כ-כא)

הנביא מתייחס אל המגיפה אשר ייגוף ה' את כל העמים שהרעו והצרו לישראל במקומותם בארצותם, ככתוב ביואל: "מצרים לשממה תהיה אדום למדבר שממה תהיה ממס ני יהודה אשר שפכו דם נקי בארצם"(יואל ד יט). וממש בסגנון זה כותב כאן ישעיהו: "וְגִלְּתָ֤ה הָאָ֙רֶץ֙ אֶת־דָּמֶ֔יהָ וְלֹֽא־תְכַסֶּ֥ה ע֖וֹד עַל־הֲרוּגֶֽיהָ׃", שהכוונה על ההרוגים שנהרגו מישראל על ידי הגויים. וישעיהו עצמו כותב מפורש: "והיה ביום ההוא יחבוט ה' משבולת הנהר ועד נחל מצרים"(ישעיה כז);

הנביא מחקה ציווי ה' על ידי משה לבל יצא איש מפתח ביתו עד בוקר בשעת ליל המגיפה במצרים, ומצוה גם הוא: "לֵ֤ךְ עַמִּי֙ בֹּ֣א בַחֲדָרֶ֔יךָ וּֽסְגֹ֥ר דְּלָתְךָ֖ בַּעֲדֶ֑ךָ חֲבִ֥י כִמְעַט־רֶ֖גַע עַד־יַעֲבָר זָֽעַם׃", והכוונה בזה לרמוז כי כאשר במצרים כן גם עתה לא תיגע בהם המגיפה לרעה.