פסוק א:קום עלה לפי וכו׳ דייק הכי מיתור הל׳ דאמר ליה קום עלה והוה סגי לומר עלה ועיין מ״ש לעיל על פירוש ואת י״א ילדיו:
פסוק ב:הנכר שיש בידכם וכו׳ ק׳ דאטו בני יעקב דצדיקים גמורים היו או נשיו עד עכשיו היו נהנים מע״ז ונר׳ דאותן השבויים ששבו מעיר שכם ביטלום ועי״ז היו מותרים בהנאה דקי״ל נכרי מבטל ע״ז אפילו בעל כרחו אלא דהשת׳ חש יעקב דדילמ׳ לא מהני אותו הביטול דהא צריך שהגוי המבטלה יהא גדול ובר דעת ויודע בטיב ע״ז ומשמשיה כדאית׳ במסכת ע״ז ועיין בפירוש הר״ב ספ״ד ונשים וטף לא ידעי מידי ותו דאפי׳ בטילי מאיסי לגבי קדש והיה רוצה להקדש ביותר:
פסוק ב:והטהרו מע״ז דקי״ל דע״ז מטמאה אי כנדה אי כשרץ למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה ואע״ג דאין טומאתה אלא מדרבנן יעקב קיים כל מילי כמו שלמד מאברהם:
פסוק ח:ותמת דבורה וכו׳ לפי שאמרה וכולי הטעם שלא שלחה עד עתה אע״ג שהיא אמרה לו וישבת עמו ימים אחדים ופירש״י בפ׳ דלעיל דהיינו ז׳ שנים י״ל דהא מסיים שם עד אשר תשוב חמת אחיך וצריך לפרש׳ דהכי קאמרה ליה עכ״פ לא תשב שם פחות מז׳ שנים ואם בסוף ז׳ שנים ינוח רוגזו אני אשלח להודיעך ואם לא אשלח ש״מ דאכתי ברוגזא יתיב הילכך תתעכב עד ששלחתיך ולקחתיך משם. ומאחר שרבקה הרגישה בעשו שעדיין לא נח רוגזיה מש״ה לא שלחה. אבל עכשיו כשחזר עשו לביתו אחר שהשלים עם יעקב והיה מלא מן הדורון שנתן לו אף שלא הגיד כלום לאביו ולאמו מכל מקום הואיל דבטל הכעס מלבו לא היה מדבר רע על יעקב כמו שהיה דרכו מתחלה ומזה דנה רבקה בעצמה דודאי כבר שב חרון אפו ממנו לכך שלחה דבורה שהיתה סבורה שעדיין היה עומד בפדן ארם:
פסוק ח:תחת האלון וכולי ואגדה נתבשר וכולי אע״ג דלאה נמי וכן כמה צדיקים נעלמה מיתת׳ בתורה ואפ״ה לא פירשו בהו ולא מידי שאני הכא דהואיל וכתיב מיתת דבורה מינקתה בהדיא ומיתת רבקה לא פירש בהדיא רק רמזה רמוזי אצלה כאילו היא טפלה לה והוי כמו שפחה תירש גברתה זה ודאי צריך טעם. והא דלא הוצרך להעלים מיתת יצחק שגם הוא אביו של עשו י״ל שהזכרים תלויים באם וכדפירש״י לקמן בפ׳ ויגש על אלה בני לאה וכו׳ ותו דיצחק כולי עלמא ידעו דצדיק גמור הוה וא״כ יאמרו שאמו גרמה לו דומה לזה דרשו בפרק בן סורר דף ע׳ על מה שאמרה בת שבע לשלמה מה ברי וכו׳ וז״ל מה ברי הכל יודעים שאביך ירא שמים הוה עכשיו יאמרו אמו גרמה לו ולפירוש מה שכתוב במד׳ לק״מ דהכי אי׳ התם כשמתה רבקה אמרי מאן יפוק קמה אברהם מת יצחק יושב בבית ועיניו כהות יעקב הלך לפדן ארם מאן יפוק קמה עשו רשיע׳ ויימרון ברייתא לייטין נזייתא דכדין ינקין מה עשו הוציאו מטתה בלילה אריב״ז לפי שהוציאו מטתה בלילה לא פרסמו הכתובים מיתתה אלא מן הצד ע״כ:
פסוק ט:ויברך אותו ברכת אבלים דאל״כ הו״ל לפ׳ מה ברכה ברכו דליכא למימר דהיינו מאי דכתיב בתר פרה ורבה וכו׳ דבהדיא נר׳ דהא מלתא באפי נפשה מדהדר וכתב ויאמר לו אלהים וכו׳ וא״כ ה״נ הו״ל לפ׳ ומדלא פי׳ ש״מ דלא צריכא משום דדבר הלמד מענינו הוא:
פסוק י:לא יקרא וכו׳ הבא במארב וכו׳ נר׳ כוונתו ז״ל לתרץ דהא בתר הכי כמה זימנין נקרא בשם יעקב ומתרץ שאין הכוונ׳ כאן אלא לומר דלענין הברכות קא״ל דווקא:
פסוק יא:גוים מנשה ואפרים עיין מ״ש בס״ד בפ׳ ויחי על פ׳ ונתתיך לקהל עמים:
פסוק יג:במקום וכולי איני יודע וכו׳ אם אינו יודע שתיקותו יפה לו מדבורו ונ״ל שדבר גדול הנביא דיבר בזה שמרגיש קושיא בל׳ הפ׳ דכתיב ויעל וכו׳ במקום אשר דבר אתו דמאחר שכוונת הכתוב לומר שנסתלקה משם השכינה הול״ל מן המקום וכו׳ ואמאי כתיב במקום וכיון לתרץ עם מ״ש בב״ר ריש פרשת ויצא אר״י בן חלפתא אין אנו יודעים אם הב״ה מקומו של עולם או אם העולם מקומו ממה דכתיב הנה מקום אתי הוי הוא מקומו ש״ע ואין העול׳ מקומו עכ״ל והשתא אם היה כתוב ויעל וכו׳ מן המקום הוה משתמע ח״ו שהעולם מקומו וכדרך ב״ו שהוא גשמי ובעל גבול שכשיושב במקום זה אינו יושב במקום אחר הילכך כתיב במקום לומר דאף על פי שנסתלק משם אכתי שם הוא אין העולם מקומו אלא הוא מקומו ש״ע וזה שאמר איני יודע מה כלומר עד השתא איני יודע מה אם הוא מקומו ש״ע או אם העולם מקומו מלמדנו פ׳ זה שהוא מקומו ש״ע:
פסוק טז:כברת וכולי פרסה או יותר וכולי אבל רבינו בחיי כתב שהרמב״ן ראה בעיניו שאין מרחק ביניהם אפי׳ מיל ולפי״ז היא מדה פחותה ממיל או אפשר שבזמן הזה דנתקצר׳ א״י ונתכווצה לכך ליכא אפי׳ מיל:
פסוק יז:כי גם זה וכו׳ ורבותינו דרשו וכו׳ טעם לתאומה זו יתירה לומר לפי שידוע שדינה היתה זכר אלא שנהפך מכח תפלת לאה שאמרה לא תהא רחל וכולי כדפירש״י שם וכיון שהיה גלוי לפניו ית׳ שאותו הולד היה עתיד להתהפך לנקבה בשביל רצון הצדקת לכך מעיקרא אעפ״י שנבראת תאומתו עמו מ״מ לא נברא לה גוף ולא נוצרה בתוך לאה התאומה שהיתה מוכנ׳ לבא אז באה עתה עם בנימין להודיע דבשבילו אשתהי עד האידנא:
פסוק כב:וישכב וכו׳ מעלה עליו וכו׳ נלע״ד דמ״מ התורה כתבה האמת שלא היתה שם שכיבה אלא בלבול מצעות שהכריח אביו לשכב את לאה ולא את בלהה והיינו דמלת וישכב בהיפך אותיות קרי׳ בה ויכבש ומלת פילגש בהיפוך אתוון שפילג וה״ק ויכבש את בלהה שפילג אביו כלו׳ כבשה והכריחה שפילג אביו ממנה. והשתא נמצא שנענש ראובן מדה כנגד מדה הוא בלבל המצעות והפכן לכך נתבלבלו ונתהפכו אותיות התורה עליו דבמקום ויכבש נכתב וישכב ובמקום שפילג נכתב פילגש וזהו מעלה עליו הכתוב וכו׳:
פסוק כב:ויהיו בני וכולי ורבותינו וכולי נראה דרבותינו נמי מודו לפשט הכתוב שהוא ענין אחר שחוזר לענין ראשון ולכך יש פסקא אלא מיהא משום שבאה הפסקה באמצע הפ׳ דלאו כי אורחיה הוצרכו לדרוש ללמדנו וכו׳:
פסוק כט:ויגוע יצחק אין מוקדם וכו׳ נר׳ שכיון רבינו ליישב ג״כ שתיבת יצחק יתירא דביה משתעי קרא וקאי כדכתיב ויהיו ימי יצחק וכו׳ והו״ל לסיומי עליה ויגוע וימת דעל יצחק קאי אלא מש״ה הדר וכתב יצחק להודיע שאין זה מקומו של מקרא אלא שנכתב כאן חוץ למקומו לאיזה טעם ואפ׳ שרצה לסלקו הכתוב מתולדות עשו שמונה אח״ז:
