א וַיֹּ֤אמֶר אֱלֹהִים֙ אֶֽל־יַעֲקֹ֔ב ק֛וּם עֲלֵ֥ה בֵֽית־אֵ֖ל וְשֶׁב־שָׁ֑ם וַעֲשֵׂה־שָׁ֣ם מִזְבֵּ֔חַ לָאֵל֙ הַנִּרְאֶ֣ה אֵלֶ֔יךָ בְּבָרְחֲךָ֔ מִפְּנֵ֖י עֵשָׂ֥ו אָחִֽיךָ׃ ב וַיֹּ֤אמֶר יַעֲקֹב֙ אֶל־בֵּית֔וֹ וְאֶ֖ל כָּל־אֲשֶׁ֣ר עִמּ֑וֹ הָסִ֜רוּ אֶת־אֱלֹהֵ֤י הַנֵּכָר֙ אֲשֶׁ֣ר בְּתֹכְכֶ֔ם וְהִֽטַּהֲר֔וּ וְהַחֲלִ֖יפוּ שִׂמְלֹתֵיכֶֽם׃ ג וְנָק֥וּמָה וְנַעֲלֶ֖ה בֵּֽית־אֵ֑ל וְאֶֽעֱשֶׂה־שָּׁ֣ם מִזְבֵּ֗חַ לָאֵ֞ל הָעֹנֶ֤ה אֹתִי֙ בְּי֣וֹם צָֽרָתִ֔י וַיְהִי֙ עִמָּדִ֔י בַּדֶּ֖רֶךְ אֲשֶׁ֥ר הָלָֽכְתִּי׃ ד וַיִּתְּנ֣וּ אֶֽל־יַעֲקֹ֗ב אֵ֣ת כָּל־אֱלֹהֵ֤י הַנֵּכָר֙ אֲשֶׁ֣ר בְּיָדָ֔ם וְאֶת־הַנְּזָמִ֖ים אֲשֶׁ֣ר בְּאָזְנֵיהֶ֑ם וַיִּטְמֹ֤ן אֹתָם֙ יַעֲקֹ֔ב תַּ֥חַת הָאֵלָ֖ה אֲשֶׁ֥ר עִם־שְׁכֶֽם׃ ה וַיִּסָּ֑עוּ וַיְהִ֣י ׀ חִתַּ֣ת אֱלֹהִ֗ים עַל־הֶֽעָרִים֙ אֲשֶׁר֙ סְבִיבֹ֣תֵיהֶ֔ם וְלֹ֣א רָֽדְפ֔וּ אַחֲרֵ֖י בְּנֵ֥י יַעֲקֹֽב׃ ו וַיָּבֹ֨א יַעֲקֹ֜ב ל֗וּזָה אֲשֶׁר֙ בְּאֶ֣רֶץ כְּנַ֔עַן הִ֖וא בֵּֽית־אֵ֑ל ה֖וּא וְכָל־הָעָ֥ם אֲשֶׁר־עִמּֽוֹ׃ ז וַיִּ֤בֶן שָׁם֙ מִזְבֵּ֔חַ וַיִּקְרָא֙ לַמָּק֔וֹם אֵ֖ל בֵּֽית־אֵ֑ל כִּ֣י שָׁ֗ם נִגְל֤וּ אֵלָיו֙ הָֽאֱלֹהִ֔ים בְּבָרְח֖וֹ מִפְּנֵ֥י אָחִֽיו׃ ח וַתָּ֤מָת דְּבֹרָה֙ מֵינֶ֣קֶת רִבְקָ֔ה וַתִּקָּבֵ֛ר מִתַּ֥חַת לְבֵֽית־אֵ֖ל תַּ֣חַת הָֽאַלּ֑וֹן וַיִּקְרָ֥א שְׁמ֖וֹ אַלּ֥וֹן בָּכֽוּת׃ ט וַיֵּרָ֨א אֱלֹהִ֤ים אֶֽל־יַעֲקֹב֙ ע֔וֹד בְּבֹא֖וֹ מִפַּדַּ֣ן אֲרָ֑ם וַיְבָ֖רֶךְ אֹתֽוֹ׃ י וַיֹּֽאמֶר־ל֥וֹ אֱלֹהִ֖ים שִׁמְךָ֣ יַעֲקֹ֑ב לֹֽא־יִקָּרֵא֩ שִׁמְךָ֨ ע֜וֹד יַעֲקֹ֗ב כִּ֤י אִם־יִשְׂרָאֵל֙ יִהְיֶ֣ה שְׁמֶ֔ךָ וַיִּקְרָ֥א אֶת־שְׁמ֖וֹ יִשְׂרָאֵֽל׃ יא וַיֹּאמֶר֩ ל֨וֹ אֱלֹהִ֜ים אֲנִ֨י אֵ֤ל שַׁדַּי֙ פְּרֵ֣ה וּרְבֵ֔ה גּ֛וֹי וּקְהַ֥ל גּוֹיִ֖ם יִהְיֶ֣ה מִמֶּ֑ךָּ וּמְלָכִ֖ים מֵחֲלָצֶ֥יךָ יֵצֵֽאוּ׃ יב וְאֶת־הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֥ר נָתַ֛תִּי לְאַבְרָהָ֥ם וּלְיִצְחָ֖ק לְךָ֣ אֶתְּנֶ֑נָּה וּֽלְזַרְעֲךָ֥ אַחֲרֶ֖יךָ אֶתֵּ֥ן אֶת־הָאָֽרֶץ׃ יג וַיַּ֥עַל מֵעָלָ֖יו אֱלֹהִ֑ים בַּמָּק֖וֹם אֲשֶׁר־דִּבֶּ֥ר אִתּֽוֹ׃ יד וַיַּצֵּ֨ב יַעֲקֹ֜ב מַצֵּבָ֗ה בַּמָּק֛וֹם אֲשֶׁר־דִּבֶּ֥ר אִתּ֖וֹ מַצֶּ֣בֶת אָ֑בֶן וַיַּסֵּ֤ךְ עָלֶ֙יהָ֙ נֶ֔סֶךְ וַיִּצֹ֥ק עָלֶ֖יהָ שָֽׁמֶן׃ טו וַיִּקְרָ֨א יַעֲקֹ֜ב אֶת־שֵׁ֣ם הַמָּק֗וֹם אֲשֶׁר֩ דִּבֶּ֨ר אִתּ֥וֹ שָׁ֛ם אֱלֹהִ֖ים בֵּֽית־אֵֽל׃ טז וַיִּסְעוּ֙ מִבֵּ֣ית אֵ֔ל וַֽיְהִי־ע֥וֹד כִּבְרַת־הָאָ֖רֶץ לָב֣וֹא אֶפְרָ֑תָה וַתֵּ֥לֶד רָחֵ֖ל וַתְּקַ֥שׁ בְּלִדְתָּֽהּ׃ יז וַיְהִ֥י בְהַקְשֹׁתָ֖הּ בְּלִדְתָּ֑הּ וַתֹּ֨אמֶר לָ֤הּ הַמְיַלֶּ֙דֶת֙ אַל־תִּ֣ירְאִ֔י כִּֽי־גַם־זֶ֥ה לָ֖ךְ בֵּֽן׃ יח וַיְהִ֞י בְּצֵ֤את נַפְשָׁהּ֙ כִּ֣י מֵ֔תָה וַתִּקְרָ֥א שְׁמ֖וֹ בֶּן־אוֹנִ֑י וְאָבִ֖יו קָֽרָא־ל֥וֹ בִנְיָמִֽין׃ יט וַתָּ֖מָת רָחֵ֑ל וַתִּקָּבֵר֙ בְּדֶ֣רֶךְ אֶפְרָ֔תָה הִ֖וא בֵּ֥ית לָֽחֶם׃ כ וַיַּצֵּ֧ב יַעֲקֹ֛ב מַצֵּבָ֖ה עַל־קְבֻרָתָ֑הּ הִ֛וא מַצֶּ֥בֶת קְבֻֽרַת־רָחֵ֖ל עַד־הַיּֽוֹם׃ כא וַיִּסַּ֖ע יִשְׂרָאֵ֑ל וַיֵּ֣ט אָֽהֳלֹ֔ה מֵהָ֖לְאָה לְמִגְדַּל־עֵֽדֶר׃ כב וַיְהִ֗י בִּשְׁכֹּ֤ן יִשְׂרָאֵל֙ בָּאָ֣רֶץ הַהִ֔וא וַיֵּ֣לֶךְ רְאוּבֵ֔ן וַיִּשְׁכַּ֕ב֙ אֶת־בִּלְהָ֖ה֙ פִּילֶ֣גֶשׁ אָבִ֑֔יו וַיִּשְׁמַ֖ע יִשְׂרָאֵֽ֑ל וַיִּֽהְי֥וּ בְנֵֽי־יַעֲקֹ֖ב שְׁנֵ֥ים עָשָֽׂר׃ כג בְּנֵ֣י לֵאָ֔ה בְּכ֥וֹר יַעֲקֹ֖ב רְאוּבֵ֑ן וְשִׁמְעוֹן֙ וְלֵוִ֣י וִֽיהוּדָ֔ה וְיִשָּׂשכָ֖ר וּזְבוּלֻֽן׃ כד בְּנֵ֣י רָחֵ֔ל יוֹסֵ֖ף וּבִנְיָמִֽן׃ כה וּבְנֵ֤י בִלְהָה֙ שִׁפְחַ֣ת רָחֵ֔ל דָּ֖ן וְנַפְתָּלִֽי׃ כו וּבְנֵ֥י זִלְפָּ֛ה שִׁפְחַ֥ת לֵאָ֖ה גָּ֣ד וְאָשֵׁ֑ר אֵ֚לֶּה בְּנֵ֣י יַעֲקֹ֔ב אֲשֶׁ֥ר יֻלַּד־ל֖וֹ בְּפַדַּ֥ן אֲרָֽם׃ כז וַיָּבֹ֤א יַעֲקֹב֙ אֶל־יִצְחָ֣ק אָבִ֔יו מַמְרֵ֖א קִרְיַ֣ת הָֽאַרְבַּ֑ע הִ֣וא חֶבְר֔וֹן אֲשֶׁר־גָּֽר־שָׁ֥ם אַבְרָהָ֖ם וְיִצְחָֽק׃ כח וַיִּֽהְי֖וּ יְמֵ֣י יִצְחָ֑ק מְאַ֥ת שָׁנָ֖ה וּשְׁמֹנִ֥ים שָׁנָֽה׃ כט וַיִּגְוַ֨ע יִצְחָ֤ק וַיָּ֙מָת֙ וַיֵּאָ֣סֶף אֶל־עַמָּ֔יו זָקֵ֖ן וּשְׂבַ֣ע יָמִ֑ים וַיִּקְבְּר֣וּ אֹת֔וֹ עֵשָׂ֥ו וְיַעֲקֹ֖ב בָּנָֽיו׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

ברכת אשר

אשר וסרטיל

פסוק א:
רש"י ד"ה קום עלה, לפי שאחרת בדרך, נענשת וכו'. ור' אברהם ברלינר מביא גירסה: נדרך (במקום: בדרך) וכוונתו למה שנדר למעלה (כח, כב) "והאבן הזאת יהיה בית אלהים", שיקריב שם קרבנות. ר' דברי רש"י למעלה (לא, יג). ומשמעות הכתוב: אל תתעכב עוד, הזדרז לשלם נדרך.
פסוק א:
מסתבר שהציווי "ושב שם" הוא בניגוד לאמור למעלה (לג, יט) "אשר נטה שם אהלו", וכן שם (כ) "ויצב שם מזבח", שהכל מוסב על ישיבת יעקב בשכם. מפי ר' יצחק יהודה אייזנר. (פ' וישלח תשל"ג) ור' רמב"ן על אתר.
פסוק א:
דומה שלפי הגירסה "נדרך" יהיה קשה, מה איחור קיום נדר חמור יותר וראוי לעונש יותר מאשר האיחור בקיום מצוות כיבוד אב? (פ' וישלח תשנ"א)
פסוק א:
עוד קשה. למה נענש דווקא בדינה (וגם היא נענשה)? כלום היתה לה השפעה כלשהי על מסעות יעקב? (פ' וישלח תשנ"ב)
פסוק א:
ועוד: הרי את נדר בית־אל יכול היה לקיים, ולהמשיך מיד בדרך לבית אביו, ולמה נצטוה "ושב שם"? ומה גם שציווי זה בא לו אחר שישב י"ח חודש בסוכות, וישב גם בשכם כמה שישב (לג, יט). קשה להבין את חשבונותיו ית'. (פ' וישלח תשנ"ו) ור' רמב"ן על אתר.
פסוק א:
למעלה (לב, כג ד"ה ואת אחד עשר ילדיו) מביא רש"י שיעקב נענש על שום שמנע את דינה מעשו, שמא היתה מחזירתו למוטב (בראשית רבה עו, ט), הניחא שרש"י מביא מדרשים שונים לנושא אחד אפילו הם סותרים זה את זה, אך למה מביאם במקומות שונים, בלא להזכיר את הדרשה או הדרשות האחרות. (פ' וישלח תשס"ב) ור' גור אריה שלקיחת דינה על־ידי שכם היתה מידה כנגד מידה על שמנעה מעשו, ודווקא עתה קרה הדבר משום שנתעכב. ור' בראשית רבה (פא, א): איחר אדם נדרו פנקסו מתבקש.
פסוק א:
"...לאל הנראה אליך". לכאורה היה צ"ל: שנראה אליך, שהרי זה ענין שבעבר. (פ' וישלח תש"ס)
פסוק ב:
רש"י ד"ה והטהרו, מע"א. ע"כ. וראה דרשת חז"ל במסכת שבת (פב ע"א) שעבודה־זרה מטמאת, ומדוע לא יפרש להיטהר מן טומאת המת. ואכן כך מפרש תרגום יונתן בן עוזיאל, ור' בפירוש יונתן שם. (פ' וישלח תשמ"ח)
פסוק ב:
"...הסירו... והטהרו והחליפו... ונקומה ונעלה בית־אל" וגו'. נאום נלהב כפי שיעקב יודע לנאום, השוה למעלה (לא, לו-מב). (פ' וישלח תש"ס)
פסוק ד:
"ויתנו אל יעקב את כל אלהי הנכר אשר בידם ואת הנזמים אשר באזניהם". ולא ידעתי, מה עניין הנזמים דווקא, ולא ראיתי שיעירו, אך ר' התרגומים המתרגמים "ית קדשיא", ונראה שזה כדי ליישב השאלה הנ"ל, ואולם מנין להם שהיה דוקא בנזמים ענין מיוחד של ע"ז? (פ' וישלח תש"ן, בשערי צדק)
פסוק ד:
כבר בימי יעקב אבינו עגילים אצל בנים היו תופעה שלילית, ועל כן אספם מידיהם וקבר אותם תחת האלון. (פ' וישלח תשס"ב)
פסוק ד:
היחיד אשר שם לב להבלטת הנזמים מתוך שללה של שכם הוא חזקוני והוא מסב "באזניהם" על אלהי הנכר, הוא מניח אפוא שהיו אלה פסילים שנזמים נתונים באזניהם, ויש רק לבדוק, אם מצינו כזה גם במקום אחר, ויהיו מקורו שלו לפירוש מקורי זה. (פ' וישלח תשס"ד) וכן במשך חכמה ור' רש"ר הירש והעמק דבר.
פסוק ד:
כלום יש משום לשון נופל על לשון "באלה" שתחתיה טמן יעקב את אלהי הנכר של שכם? (פ' וישלח תשס"ב)
פסוק ו:
"ויבא יעקב לוזה אשר בארץ כנען הוא בית־אל". כנזכר למעלה (כח, יט). (פ' וישלח תשנ"א)
פסוק ז:
"ויקרא למקום אל בית־אל". למקום כולו (ולא למזבח). אף כי למעלה (כח, יט) כבר קרא לו למקום בית־אל, הוא מוסיף כאן שם ה' לפניו, וקצת קשה, מה ראה להוסיף שם גילוי שכינה, ומה התרחש כאן. (פ' וישלח תשמ"ח) ור' רשב"ם והע' 38 בחומש "תורת חיים", אוה"ח הק', ורש"ר הירש.
פסוק ז:
רש"י ד"ה נגלו אליו האלהים, במקומות הרבה יש שם אלהות ואדנות בלשון רבים וכו'. וכן כתב רש"י למעלה (כ, יג), וראה ראב"ע (למעלה א, א) שבלשון הקודש דרך כבוד לומר על הגדול לשון רבים. (פ' וישלח תש"ן, בשערי צדק)
פסוק ח:
רש"י ד"ה ותמת דברה. לפי דברי רש"י כאן יש מקום לברר, מה היתה הסיבה המכרעת לצאת יעקב מבית לבן - שנאת בני לבן, דיבורו של הקב"ה או הגעת דבורה שליחת רבקה אצלו, או שמא כל שלושת העניינים גם יחד. אך דומה שאין בכתובים כל רמז להגעתה של דבורה אל יעקב בבית לבן. ולכאורה יש כאן דוגמה נוספת ל"סיבתיות כפולה", כפי שקרא מו"ר ר' קלמן כהנא זצ"ל תופעה זו. (פ' וישלח תשמ"ט)
פסוק ח:
"...ומתה בדרך". ור' מה שכתבתי למעלה (כז, מד), וצריך לתקן שם. (פ' וישלח תשנ"א)
פסוק ח:
אם אכן רבקה שלחה את דבורה, כפי שהבטיחה, על סמך מה שלחה עכשיו? אם ידעה שעשו סלח לו ליעקב, למה התכונן לפגישה בג' דברים ופחד כל כך? לכאורה אין זה עולה כל כך בקנה אחד עם ראשית הפרשה. (פ' וישלח תשנ"ו)
פסוק ח:
ונראה שדברי רש"י (ר"מ הדרשן) "...ומתה בדרך" מדברים על מות דבורה בדרך אל יעקב, כלומר הם נפגשו כשיעקב היה בדרכו חזרה ודבורה בדרך לארם, לפני שמלאה שליחותה של רבקה. (פ' וישלח תשס"א)
פסוק ח:
אלא שאם כן היתה שליחת מצוה - להחזיר את יעקב לא"י - ולמה ניזוקה? (פ' וישלח תשס"ו)
פסוק ח:
רש"י ד"ה תחת האלון, בשפולי מישרא. ע"כ. והוא תרגום אונקלוס, ואין רש"י מזכירו בשם, כמו לעתים קרובות. ואולי כדאי לרכז את כל הפסוקים שבהם באה תופעה זו, שמא ניתן יהיה להגיע למסקנה כלשהי, שהרי עצם העובדה של אי־איזכור אונקלוס כאשר מצטטים אותו, היא תמוהה. (פ' וישלח תשל"ג)
פסוק ח:
וקשה לי, למה אין רש"י מפרש אלון כמו "ויקח תרזה ואלון" (ישעיה מד, יד), וראה שופטים (ט, ו) - "עם אילון מצב אשר בשכם" - וראה דעת זקנים שמדובר בעץ. (פ' וישלח תשמ"ז) ור' רש"י למעלה (יד, ו) שהביא דוגמאות נוספות.
פסוק ח:
ודברי רש"י: ואלון בלשון יוני אחר - לא ידעתי פשרם, כלום יש כאן מלה יוונית בתורה? (פ' וישלח תשנ"ב) ור' רא"ם להלן (מט, כב) שתיבות אלו נטלו הגויים מלשון תורתנו.
פסוק ח:
שם. ...לפיכך העלימו את יום מותה [של רבקה] שלא יקללו הבריות וכו'. ודווקא על רקע איזכור מות דבורה בולט העדר איזכור מות רבקה עוד יותר. (פ' וישלח תשנ"ד)
פסוק ח:
ועוד: לשון רש"י: לפיכך העלימו... אף הכתוב לא פרסמה וכו'. הרי זה כאלו יש כאן שני גורמים נפרדים, וכאלו יכולנו לדעת תאריך בלי כתוב. (פ' וישלח תשנ"ט) ור' מש"כ למעלה (כג, ב).
פסוק י:
"שמך יעקב לא יקרא שמך עוד יעקב". באשר לחזרה, ראה רמב"ן על אתר. וראוי לברר עניין איסור קריאת יעקב בשם זה, וראה בסיפא של דבריו. (פ' וישלח תשמ"ט)
פסוק י:
ועל כל פנים קשה, הנה בכל הפרשה שמכאן ואילך, שוב נקרא שמו יעקב, ראה פסוקים יד, טו, כ, כב, כג, כז, כט, והרי זה תמוה. (פ' וישלח תשנ"ח) ור' ברכות יג ע"א: "לא יקרא שמך עוד יעקב כי אם ישראל יהיה שמך - לא שיעקר יעקב ממקומו, אלא ישראל עיקר ויעקב טפל לו", ורש"י שם פירש: "לא שיעקר יעקב ממקומו, שהרי מצינו שקראו הקב"ה יעקב אחר זאת ברדתו למצרים...". ור' רש"י למעלה (לב, כט) שהמלאך לא החליף את שמו אלא בישרו "סופך שהקב"ה נגלה אליך בבית אל ומחליף את שמך", וכן ברד"ק שם.
פסוק יא:
"אני אל שדי פרה ורבה". ראה דברי "משך חכמה" לעיל (ט, ז) המנמק מכאן ע"פ חז"ל (יבמות סה ע"ב) את מצות פרו ורבו לזכרים בלבד. (פ' נח תשמ"ט)
פסוק יא:
רש"י ד"ה ומלכים, שאול ואיש בושת שהיו משבט בנימין, שעדיין לא נולד. ע"כ. ולא ידעתי לשם מה צריך רש"י לומר כן אחר שכבר העיר קודם (ד"ה פרה ורבה) "שעדיין לא נולד בנימין"! (פ' וישלח תשנ"ב)
פסוק יב:
"ואת הארץ אשר נתתי... אתננה... אתן" וגו'. אתננה אחרי "נתתי" קשה, אא"כ נפרש "נתתי" במובן הבטחתי, וכזה לא שמענו. (פ' וישלח תשמ"ז) וכן כתוב בברית בין הבתרים (טו, יח) "לזרעך נתתי את הארץ הזאת". ור' בראשית רבה (מד, כב): "מאמרו של הקב"ה הוא מעשה". ור' רמב"ן על אתר ש"נתתי" פירושו "נתתי בשבועה". ור' מדרש שכל טוב (בובר) על אתר: שלש נתינות כתובות כאן, כנגד שלש ארצות: יהודה, ועבר הירדן והגליל. ור' אוה"ח הק' על אתר ששתי הנתינות האחרונות - אחד לו ואחד לזרעו.
פסוק יג:
רש"י ד"ה במקום אשר דבר אתו, איני יודע וכו'. דבור זה שייך לפס' יג ולא לפס' יד כמצוין בחומשים, וכפי שאכן מציין ר' אברהם ברלינר. שהרי מלים אלה בפס' יד מובנות בהחלט ונחוצות, ואלו בפס' יג הן מיותרות לכאורה, ועליהן מוסבות דברי רש"י. (פ' וישלח תשמ"ח)
פסוק יג:
ומכל מקום ראויה לציון החזרה המשולשת על הביטוי "במקום אשר דבר אתו" בג' פסוקים רצופים. (פ' וישלח תשמ"ח)
פסוק יג:
וקשה לומר שזה משום חשיבותה היוצאת דופן של הופעת הדיבור האלקי לאחד האבות. שהרי יש כאלה עוד ועוד. (פ' וישלח תשנ"ו) ור' רד"ק על אתר.
פסוק טז:
רש"י ד"ה כברת ארץ, ...ואגדה (בראשית רבה פב, ז), בזמן שהארץ חלולה ומנוקבת ככברה, שהניר מצוי והסתיו עבר והשרב עדיין לא בא. ע"כ. עדיין לא הגעתי למסקנה. לאיזו עונה מתכוון רש"י אם לתחילת החורף (ע"ש הניר מצוי והסתיו עבר), אך אז מה שייך לומר שהשרב עדיין לא בא. ואם מדובר בתחילת הקיץ. כדברי שפתי חכמים (אות ס), מה שייך לומר הסתיו עבר? (פ' וישלח תשמ"ח)
פסוק טז:
הסתיו הוא החורף. ראה אונקלוס (ח, כב) "וקיץ וחרף" שמתרגם: קייטא וסיתוא. (פ' וישלח תשנ"ג) וכן פירש רש"י בשיר השירים (ב, יא).
פסוק טז:
וראה רש"י להלן (מח, ז ד"ה כברת ארץ), ושם הדברים פשוטים ומובנים. (פ' ויגש תשמ"ח)
פסוק יז:
רש"י ד"ה כי גם זה, ...ורבותינו דרשו, עם כל שבט נולדה תאומה. הביאור הוא בהנחה שתאומה זו נולדה ראשונה, ורחל יראה שמא ילדה שתי בנות, ועל כן באים דבריה המרגיעים של המילדת - ודרשתם הנ"ל בבראשית רבה (פב, ח) תמוהה כשלעצמה, כי אם אמנם נולדה תאומה עם כל אחד מן השבטים, כיצד מגיעים למנין שבעים נפש אצל יורדי מצרים? וא"א לומר שאין הכתוב מונה את הנקבות, שהרי מונה את דינה ואפי' את יוכבד שנולדה בין החומות. (פ' וישלח תשמ"ז)
פסוק יז:
ור' להלן (לז, לה רש"י ד"ה וכל בנתיו). (פ' וישלח תשמ"ז)
פסוק יז:
וגם קשה לומר שכולן מתו לפני ירידת יעקב למצרים, או התחתנו עם אנשי כנען ונותרו שם. (פ' וישלח תשמ"ט) ור' להלן (מו, כו רש"י ד"ה כל הנפש הבאה ליעקב) שלדברי האומר תאומות נולדו עם השבטים, צריכים אנו לומר שמתו לפני ירידתן למצרים.
פסוק יח:
"ותקרא... ואביו קרא לו...". והשוה מה שכתבתי למעלה (לא, ג-ה) (פ' ויצא תשנ"ז)
פסוק יח:
ראה גם מה שכתבתי לבמדבר (כו, כד). (פ' פנחס תשנ"ט)
פסוק יח:
"...ואביו קרא לו בנימין". זהו היחיד שבין שבטי ישראל שאביו קראו בשם (בנוסף על השם שקראתו אמו). (פ' וישלח תשנ"ב)
פסוק יח:
ועכ"פ ר' למעלה (כט, לד ורש"י שם ד"ה קרא שמו לוי). (פ' וישלח תשנ"ו)
פסוק יח:
רש"י ד"ה בנימין, ...בארץ כנען שהיא בנגב... הנגבה. ע"כ. ולא ידעתי, למה רש"י מדגיש כל כך ענין הנגב שכלל לא הוזכר כאן. (פ' וישלח תשנ"ג) מן הפס' בתהלים (פט, יג) "צפון וימין אתה בראתם" למד רש"י שימין משמעו: דרום.
פסוק יט:
"ותמת רחל". ראה רש"י למעלה (לא, לב ד"ה לא יחיה) שמפני דבריו של יעקב ללבן "עם אשר תמצא את אלהיך לא יחיה..." מתה רחל בדרך. אף פעם לא הבנתי, כיצד זה חזרו בני יעקב על כגון דא (להלן מד, ט) והתחייבו שאין בהם מי שגנב הגביע. ותמיהה דומה על מעשה יצחק אבינו ע"ה למעלה (כו, ז), אע"פ שאברהם אבינו ע"ה נענש על מעשה כזה, ראה לעיל (יב, יב וכן כ, ב). וכן גם עניין כריתת הברית עם אבימלך (למעלה פרק כ), וראה רשב"ם (כב, א). ואעפ"כ חוזר יצחק על זה (כג, לא). (פ' וישלח תשנ"ג)
פסוק יט:
"ותקבר". לא נאמר ויקברה, מעין זה דלהלן "ואקברה" (מח, ז), וזה תמוה. (פ' וישלח תש"ן)
פסוק כב:
רש"י ד"ה וישכב, מתוך שבלבל משכבו, מעלה עליו הכתוב כאלו שכבה וכו'. והוא ע"פ גמ' שבת נה ע"ב, וכן דברי רש"י בד"ה הבא: "ללמדך... שלא חטא ראובן". ואולם לפי זה קשה עוד יותר, למה קלל יעקב אבינו ע"ה את בנו בכורו (להלן מט, ד) מעבר לכל פרופורציה למה שעשה, ובעיקר - למה שכיוון לעשות. וצ"ע. (פ' ויחי תשנ"א) ור' מהרש"א שם בח"א: "...היינו דלא חטא במעשה בלהה ממש אבל חטא בבלבול יצועי אביו". וה' מדקדק עם צדיקים (בבא קמא נ ע"א).
פסוק כז:
"...אשר גר שם אברהם ויצחק". וקשה לי, והרי צריך היה לומר אשר גרו שם, בלשון רבים? וא"א לומר כל אחד בפני עצמו, שהרי מסתבר שבמשך תקופה נכרת גרו יחדיו. (פ' וישלח תשמ"ז)
פסוק כט:
"...ויקברו אתו עשו ויעקב בניו". אין הכתוב מזכיר כאן, היכן קברוהו, כפי שאמנם מזכיר בקבורת אברהם (כה, ח-י) ובקבורת יעקב (נ, נג). (פ' דברים תשס"א)
פסוק כט:
באשר לרבקה, אין הכתוב מזכיר אפילו את עצם פטירתה. ואולי שייך הטעם שניתן לכך - שילדה את עשו - גם כאן? (פ' ואתחנן תשס"א)
פסוק כט:
והשוה גם למטה (מט, לא). (פ' עקב תשס"א)
פסוק כט:
והשבת אמר לי איתי שי' בפשטות - אברהם ויעקב הובאו מרחוק, ועל כן יש מקום להזכיר מקום קבורתם. יצחק נפטר בקרית ארבע ועל כן אין צורך להזכיר, שאכן נקבר במערת המכפלה, שהרי אין טבעי מזה. (פ' וישלח תשס"ה) ור' מש"כ למעלה (לג, ז).