יעקב בבית אל
בתחילת הפרק (א) מצווה הקב"ה על יעקב לעלות לבית־אל ולקיים את נדרו אשר נדר בצאתו מן הארץ, בשעת מחזה הסולם, להקים מצבה לד' עם שובו בשלום (בראשית כח כב). עיתוי הציווי רומז לתליית המשבר שנקלע אליו יעקב במה שהקדים את קניין השדה לקיום נדרו, שהיה ראוי למהר ולקיימו.
יעקב הבין שהדרישה להתעלות במדרגות הקודש מחייבת טהרה מיוחדת ועל־כן דרש מבניו להשמיד את שרידי השלל, שהיה מעורב בעבודה־זרה (ב). לאחר הטהרה (ד) החל יעקב במסעו לקיום דבר ד', בתוך חשש שמא יתעוררו כנגדו יושבי הארץ וינקמו את נקמת אנשי שכם. כפי שניתן לצפות, בא העזר העליון להגנתו: "וַיְהִ֣י ׀ חִתַּ֣ת אֱ-לֹהִ֗ים עַל־הֶֽעָרִים֙ אֲשֶׁר֙ סְבִיבֹ֣תֵיהֶ֔ם וְלֹ֣א רָֽדְפ֔וּ אַחֲרֵ֖י בְּנֵ֥י יַעֲקֹֽב׃"(ה). בסוף מסעו הגיע יעקב לבית־אל (ו), שָׁם֙ בנה מִזְבֵּ֔חַ לקיום נדרו ולהזכרת ההבטחה הגדולה שזכה לה בבריחתו מעשו (ז).
בהיותו בבית־אל התבשר יעקב בבשורה הקשה על פטירת דבורה מינקת רבקה (ח), ועל־פי דברי חז"ל, גם בבשורת פטירתה של רבקה אמנו עליה השלום (ייתכן שגם פורענויות אלו באו עליו בשל איחור הנדר). כשאנו מצרפים את סיפור הפגיעה בדינה לפטירתה של רבקה, ומאוחר יותר גם להסתלקותה של רחל, אנו נוכחים בחולשת החלק הנשי בבית־ישראל, המעידה על חולשת אחיזתו בבניין החיים הארציים בארץ הקודש. ייתכן שבחולשה זו מסתתר גרעין הנפילה שהצמיח מאוחר יותר את הגלות, שבה עתידים ישראל להיעקר לפי שעה מאחיזתם בארץ ולהתגורר במצרים.
לאחר שלושת האירועים המכפרים – העמידה במאבק כנגד הגויים, קיום נדר המזבח ובשורת הסתלקותה של דבורה – זכה יעקב להתגלות חדשה שבה קובע הקב"ה את שמו השלם והמתוקן, "יִשְׂרָאֵֽל׃", השם המעיד על היכולת להיאבק ולצאת בשלום. אמנם הנימוק שנאמר בפי המלאך - "כִּֽי־שָׂרִ֧יתָ... וַתּוּכָֽל׃" - לא נזכר בפי ד', וייתכן שיש בזה משום רמז כי מסכת הייסורים והמאבקים של יעקב־ישראל לא תמה עדיין [בימות המשיח ייקראו ישראל בשם אחר, מרומם עוד יותר, ישורון, הרומז לישרות דרכם בעת ההיא, כשלא יזדקקו עוד למאבק כלשהו].
בזכות השם החדש הגיע יעקב לפסגת שלמותו הרוחנית, שמתוכה מתחייב ניצחונו בכל המאבקים העומדים בדרכו. על־כן, בסמוך למעמד קריאת השם מתברך יעקב בהולדת הבן המשלים את ביתו לשנים־עשר שבטים (יא) וזוכה בפעם השלישית בהבטחה על ירושת הארץ (יב) [לאחר שהובטחה כבר לשני אבותינו הקודמים]. הדברים תלויים זה בזה, כפי שניתן ללמוד מסמיכות שתי הברכות: "גּ֛וֹי וּקְהַ֥ל גּוֹיִ֖ם יִהְיֶ֣ה מִמֶּ֑ךָּ... וְאֶת־הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֥ר נָתַ֛תִּי לְאַבְרָהָ֥ם וּלְיִצְחָ֖ק לְךָ֣ אֶתְּנֶ֑נָּה..."; הארץ אינה ניתנת לישראל אלא כאשר נשלם בניינם בתוספת גוי אחד, הוא בנימין (זוהר). לתוספת זו עצמה הם זוכים דווקא בהיותם בארץ חייהם, הקשורה בהם קשר חיים ומשלימה את הופעתם.
לאחר מכן, כדי לציין את ההתגלות שזכה לה, קרא יעקב את שם המקום בֵּֽית־אֵֽל (טו). לכאורה לא נצרך לכך, שהרי כבר בשעת חיזיון הסולם קרא למקום בשם זה (בראשית כח יט), אולם יש לחלק בין שתי קריאות השם:
בפעם הראשונה נבע השם מהכרתו של יעקב אבינו שעיקר ההצלחה בהתגלות השכינה בארץ תהיה דרך ביתו, העתיד להיבנות ולהיות לבית־אל, ולא בדרכם של אבותיו, שסברו שיוכלו לרומם את כל יושבי תבל ומלואה אל שלמות האמונה.
כעת, בשעת קבלת ההבטחה על התרחבות ביתו ועל מתנת הארץ, בצמוד לקביעת ערכו המיוחד ששם ד' מתגלה בתוכו, הבין יעקב שהוא זוכה להסכמה מלמעלה על דרכו המיוחדת, ומתוך כך שב וקרא למקום בית־אל כדי לחזק ולבסס את משמעותו המיוחדת של שם זה.