אם הבנים שמחה

בבית אל זכה ישראל לביסוס מדרגתו העצמית (כפי שהסברנו בסוף המאמר הקודם). מתוך תוקף הביטחון בדרכו יכול היה להמשיך במסעו הלאה, אל בית אביו (טז), מבלי לחשוש שמא יעמוד בצלו ויתבטל משליחותו המיוחדת [חשש דומה ביטאו חז"ל: "אילו היה אברהם קיים, היאך היה יצחק מנהיג שררה?"(ילקוט שמעוני תהלים רמז תתעה)]. בקרבת אפרת עצרה השיירה בשל לידת בנימין, שהייתה כרוכה בקושי גדול (טז) שהביא בסופו של דבר ליציאת נשמתה של רחל (יט).

מתוך הצער והמכאוב קראה רחל את שם הבן הנולד לה בֶּן־אוֹנִ֑י (יח), לאמר: הבן שנולד מתוך צער ואנינות. לעומתה, קָֽרָא־ל֥וֹ יעקב בִנְיָמִֽין (יח), על־שם ארץ־ישראל הנקראת 'ימין' [ביחס לארם, מקום הולדתם של שאר השבטים, הנמצאת מצפון ומשמאל לישראל. רוחות הצפון והדרום מקבילות לשמאל וימין, בהתאמה, כמו שנאמר: "צָפ֣וֹן וְ֭יָמִין אַתָּ֣ה בְרָאתָ֑ם"(תהלים פט יג)].

בנימין הוא השבט היחיד ששמו הקבוע לדורות שונה מהשם שבו נקרא על־ידי אמו. עניינם של האבות והאמהות רומז לשתי הבחינות הבונות את ישראל, כאשר הבחינה הראשונה היא דרך האמונה הצרופה וההתקשרות הרוחנית אל הא-להים; ואילו הבחינה השנייה היא יישומה של אותה אמונה בעבודת החומר, בניין החברה וכל מרכיבי החיים בעולם־הזה. ביארנו במאמר קודם שהקושי העיקרי שבו נתקלו ישראל מאז ימי האבות נופל בתחומה של הבחינה השנייה, יישום האמונה בדרכי החיים, בעוד על הבחינה הראשונה נאמר כי ישראל הם "מאמינים בני מאמינים"(שבת צז.), ללמד שהתיקון הרוחני כבר קבוע ועומד בתוכם במלוא שלמותו. על־פי עיקרון זה מתפרשות כמה וכמה פרשיות, וביניהן פרשת התגרות הנחש בחוה דווקא, ולא באדם, ופרשת ניסיונם של שליטים גויים לחמוס את נשות ישראל ובנותיהם (שרה, רבקה, דינה).

בשעה זו, כאשר זכה יעקב לשוב לארץ אבותיו ועמד בפני השלמת הממד הארצי־מעשי של שליחותו בארץ הקודש, שב ונתגלה אותו קושי. הפעם לא עלה זממו של כוח הרע בידו ולא הצליח לעכב את הופעתו של בנימין, המשלים את שבטי ישראל, אולם הוא גבה על כך מחיר דמים כבד במותה של רחל, עיקרו של בית יעקב.

גם לעתיד לבוא אנו עתידים למצוא שהגאולה השלמה כרוכה בשרשרת ייסורים המקדימה את ביאת המשיח, וככל הנראה היא מוכרחת לשם הופעתו, וכדברי חז"ל: "אם ראית דור שצרות רבות באות עליו כנהר - חכה לו"(סנהדרין צח.).

נראה כי לא בכדי נקרא מקום עליית נשמתה של רחל, שהוא גם מקום הולדת בנימין, בשמות אֶפְרָתָ ובֵית לחֶם, המעידים על הפוריות (בית) ועל הקיום הארצי (לחם) הנמשך לבית ישראל. לא לחינם היה זה גם ערש הולדתה של מלכות בית־דוד, המלכות השלמה. פטירתה של רחל, והקושי הזמני שהסבה לישראל, אין בהם כדי להפחית מִכֹּחָהּ להביא את העולם כולו אל שלמותו הארצית. חזונו הגדול של ירמיה לימי אחרית הימים, שבהם ישוב ישראל לארצו מתוך תכלית השלמות האפשרית, המחברת עליונים ותחתונים יחד, נסמך להבטחה א-להית שניתנה לרחל – שבניה עתידים להיוושע בזכותה – ומִכֹּחָהּ הוא מתגשם:

"וְרִוֵּיתִ֛י נֶ֥פֶשׁ הַכֹּהֲנִ֖ים דָּ֑שֶׁן וְעַמִּ֛י אֶת־טוּבִ֥י יִשְׂבָּ֖עוּ..."(ירמיה לא יד) - הרי שלמות ארצית; "וְלֹ֧א יְלַמְּד֣וּ ע֗וֹד אִ֣ישׁ אֶת־רֵעֵ֜הוּ וְאִ֤ישׁ אֶת־אָחִיו֙ לֵאמֹ֔ר דְּע֖וּ אֶת־יְ-הוָ֑ה כִּֽי־כוּלָּם֩ יֵדְע֨וּ אוֹתִ֜י לְמִקְטַנָּ֤ם וְעַד־גְּדוֹלָם֙ נְאֻם־יְ-הוָ֔ה כִּ֤י אֶסְלַח֙ לַֽעֲוֺנָ֔ם וּלְחַטָּאתָ֖ם לֹ֥א אֶזְכָּר־עֽוֹד׃"(שם שם לד) - הרי שלמות רוחנית עליונה; וכל זאת בכוחה של רחל: "כֹּ֣ה ׀ אָמַ֣ר יְ-הוָ֗ה ק֣וֹל בְּרָמָ֤ה נִשְׁמָע֙ נְהִי֙ בְּכִ֣י תַמְרוּרִ֔ים רָחֵ֖ל מְבַכָּ֣ה עַל־בָּנֶ֑יהָ מֵאֲנָ֛ה לְהִנָּחֵ֥ם עַל־בָּנֶ֖יהָ כִּ֥י אֵינֶֽנּוּ׃ כֹּ֣ה ׀ אָמַ֣ר יְ-הוָ֗ה מִנְעִ֤י קוֹלֵךְ֙ מִבֶּ֔כִי וְעֵינַ֖יִךְ מִדִּמְעָ֑ה כִּי֩ יֵ֨שׁ שָׂכָ֤ר לִפְעֻלָּתֵךְ֙ נְאֻם־יְ-הוָ֔ה וְשָׁ֖בוּ מֵאֶ֥רֶץ אוֹיֵֽב׃"(שם שם טו-טז)

אכן, גדולים צדיקים במיתתם יותר מבחייהם, ואולי משום כך הזכירה התורה את המצבה שהציב יעקב על קבורתה של רחל, ללמדנו שאין בפטירתה בחינה של נפילה חלילה, אלא אדרבה - בחינה של יציבות, שבה היא פועלת את פעולתה ממרומים.

בשני מאורעות אלו, פטירתה של רחל והולדתו של בנימין, נשלם בית־ישראל. יעקב האישי, הפרטי, התעלה למדרגת הכלל וכעת מכנה אותו התורה בתוארו הנעלה ־ "ישראל"(כא-כב).

בשעה זו, כשנשלמה הופעתם של בני יעקב וכבר ניתן לעמוד על חלקו המיוחד של כל אחד מהם בהשלמת הבניין הקדוש, נתגלתה פגימה כלשהי באחד הבנים (במעשה ראובן ובלהה), פגימה המורה על הבדל כלשהו בין דורות האבות לדורות הבנים. שלא כאבות, יהיו הבנים עלולים לכישלונות ולמכשולים רבים עד שיזכו להשלמת ייעודם. למרות זאת, אין בפגימה הנזכרת כדי לבטל את מדרגות הבנים ואת החשיבות העליונה שהתורה מייחסת להם, ועל כן הם נמנים כולם כבני יעקב – "וַיִּֽהְי֥וּ בְנֵֽי־יַעֲקֹ֖ב שְׁנֵ֥ים עָשָֽׂר׃"(כב, רש"י).

רק לאחר מניין זה, כשהשלים יעקב את שליחותו בבניין הבית, נמצאה עבודת חייו ראויה להצטרף לעמדתו הרוחנית השלמה של יצחק אביו – "וַיָּבֹ֤א יַעֲקֹב֙ אֶל־יִצְחָ֣ק אָבִ֔יו"(כז). מתוך כך מספרת התורה כי מלאו ימי יצחק והוא נאסף אל עמיו זָקֵ֖ן וּשְׂבַ֣ע יָמִ֑ים (כט), אם כי למעשה היה זמן ההסתלקות מאוחר בהרבה.

לעומת סיפור פטירתו של אברהם, שם הקדימה התורה את יצחק לישמעאל ומתוך כך קבעו חז"ל כי ישמעאל שב בתשובה והכיר בחשיבותו של יצחק, כאן הקדימה התורה את עשו ליעקב (כט) – להורות שעשו נשאר ברשעותו מראש ועד סוף.