תנ"ך על הפרק - בראשית לה - הכתב והקבלה

תנ"ך על הפרק

בראשית לה

35 / 929
היום

הפרק

יעקב בבית אל, פטירת רחל והולדת בנימין, פטירת יצחק

וַיֹּ֤אמֶר אֱלֹהִים֙ אֶֽל־יַעֲקֹ֔ב ק֛וּם עֲלֵ֥ה בֵֽית־אֵ֖ל וְשֶׁב־שָׁ֑ם וַעֲשֵׂה־שָׁ֣ם מִזְבֵּ֔חַ לָאֵל֙ הַנִּרְאֶ֣ה אֵלֶ֔יךָ בְּבָרְחֲךָ֔ מִפְּנֵ֖י עֵשָׂ֥ו אָחִֽיךָ׃וַיֹּ֤אמֶר יַעֲקֹב֙ אֶל־בֵּית֔וֹ וְאֶ֖ל כָּל־אֲשֶׁ֣ר עִמּ֑וֹ הָסִ֜רוּ אֶת־אֱלֹהֵ֤י הַנֵּכָר֙ אֲשֶׁ֣ר בְּתֹכְכֶ֔ם וְהִֽטַּהֲר֔וּ וְהַחֲלִ֖יפוּ שִׂמְלֹתֵיכֶֽם׃וְנָק֥וּמָה וְנַעֲלֶ֖ה בֵּֽית־אֵ֑ל וְאֶֽעֱשֶׂה־שָּׁ֣ם מִזְבֵּ֗חַ לָאֵ֞ל הָעֹנֶ֤ה אֹתִי֙ בְּי֣וֹם צָֽרָתִ֔י וַיְהִי֙ עִמָּדִ֔י בַּדֶּ֖רֶךְ אֲשֶׁ֥ר הָלָֽכְתִּי׃וַיִּתְּנ֣וּ אֶֽל־יַעֲקֹ֗ב אֵ֣ת כָּל־אֱלֹהֵ֤י הַנֵּכָר֙ אֲשֶׁ֣ר בְּיָדָ֔ם וְאֶת־הַנְּזָמִ֖ים אֲשֶׁ֣ר בְּאָזְנֵיהֶ֑ם וַיִּטְמֹ֤ן אֹתָם֙ יַעֲקֹ֔ב תַּ֥חַת הָאֵלָ֖ה אֲשֶׁ֥ר עִם־שְׁכֶֽם׃וַיִּסָּ֑עוּ וַיְהִ֣י ׀ חִתַּ֣ת אֱלֹהִ֗ים עַל־הֶֽעָרִים֙ אֲשֶׁר֙ סְבִיבֹ֣תֵיהֶ֔ם וְלֹ֣א רָֽדְפ֔וּ אַחֲרֵ֖י בְּנֵ֥י יַעֲקֹֽב׃וַיָּבֹ֨א יַעֲקֹ֜ב ל֗וּזָה אֲשֶׁר֙ בְּאֶ֣רֶץ כְּנַ֔עַן הִ֖וא בֵּֽית־אֵ֑ל ה֖וּא וְכָל־הָעָ֥ם אֲשֶׁר־עִמּֽוֹ׃וַיִּ֤בֶן שָׁם֙ מִזְבֵּ֔חַ וַיִּקְרָא֙ לַמָּק֔וֹם אֵ֖ל בֵּֽית־אֵ֑ל כִּ֣י שָׁ֗ם נִגְל֤וּ אֵלָיו֙ הָֽאֱלֹהִ֔ים בְּבָרְח֖וֹ מִפְּנֵ֥י אָחִֽיו׃וַתָּ֤מָת דְּבֹרָה֙ מֵינֶ֣קֶת רִבְקָ֔ה וַתִּקָּבֵ֛ר מִתַּ֥חַת לְבֵֽית־אֵ֖ל תַּ֣חַת הָֽאַלּ֑וֹן וַיִּקְרָ֥א שְׁמ֖וֹ אַלּ֥וֹן בָּכֽוּת׃וַיֵּרָ֨א אֱלֹהִ֤ים אֶֽל־יַעֲקֹב֙ ע֔וֹד בְּבֹא֖וֹ מִפַּדַּ֣ן אֲרָ֑ם וַיְבָ֖רֶךְ אֹתֽוֹ׃וַיֹּֽאמֶר־ל֥וֹ אֱלֹהִ֖ים שִׁמְךָ֣ יַעֲקֹ֑ב לֹֽא־יִקָּרֵא֩ שִׁמְךָ֨ ע֜וֹד יַעֲקֹ֗ב כִּ֤י אִם־יִשְׂרָאֵל֙ יִהְיֶ֣ה שְׁמֶ֔ךָ וַיִּקְרָ֥א אֶת־שְׁמ֖וֹ יִשְׂרָאֵֽל׃וַיֹּאמֶר֩ ל֨וֹ אֱלֹהִ֜ים אֲנִ֨י אֵ֤ל שַׁדַּי֙ פְּרֵ֣ה וּרְבֵ֔ה גּ֛וֹי וּקְהַ֥ל גּוֹיִ֖ם יִהְיֶ֣ה מִמֶּ֑ךָּ וּמְלָכִ֖ים מֵחֲלָצֶ֥יךָ יֵצֵֽאוּ׃וְאֶת־הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֥ר נָתַ֛תִּי לְאַבְרָהָ֥ם וּלְיִצְחָ֖ק לְךָ֣ אֶתְּנֶ֑נָּה וּֽלְזַרְעֲךָ֥ אַחֲרֶ֖יךָ אֶתֵּ֥ן אֶת־הָאָֽרֶץ׃וַיַּ֥עַל מֵעָלָ֖יו אֱלֹהִ֑ים בַּמָּק֖וֹם אֲשֶׁר־דִּבֶּ֥ר אִתּֽוֹ׃וַיַּצֵּ֨ב יַעֲקֹ֜ב מַצֵּבָ֗ה בַּמָּק֛וֹם אֲשֶׁר־דִּבֶּ֥ר אִתּ֖וֹ מַצֶּ֣בֶת אָ֑בֶן וַיַּסֵּ֤ךְ עָלֶ֙יהָ֙ נֶ֔סֶךְ וַיִּצֹ֥ק עָלֶ֖יהָ שָֽׁמֶן׃וַיִּקְרָ֨א יַעֲקֹ֜ב אֶת־שֵׁ֣ם הַמָּק֗וֹם אֲשֶׁר֩ דִּבֶּ֨ר אִתּ֥וֹ שָׁ֛ם אֱלֹהִ֖ים בֵּֽית־אֵֽל׃וַיִּסְעוּ֙ מִבֵּ֣ית אֵ֔ל וַֽיְהִי־ע֥וֹד כִּבְרַת־הָאָ֖רֶץ לָב֣וֹא אֶפְרָ֑תָה וַתֵּ֥לֶד רָחֵ֖ל וַתְּקַ֥שׁ בְּלִדְתָּֽהּ׃וַיְהִ֥י בְהַקְשֹׁתָ֖הּ בְּלִדְתָּ֑הּ וַתֹּ֨אמֶר לָ֤הּ הַמְיַלֶּ֙דֶת֙ אַל־תִּ֣ירְאִ֔י כִּֽי־גַם־זֶ֥ה לָ֖ךְ בֵּֽן׃וַיְהִ֞י בְּצֵ֤את נַפְשָׁהּ֙ כִּ֣י מֵ֔תָה וַתִּקְרָ֥א שְׁמ֖וֹ בֶּן־אוֹנִ֑י וְאָבִ֖יו קָֽרָא־ל֥וֹ בִנְיָמִֽין׃וַתָּ֖מָת רָחֵ֑ל וַתִּקָּבֵר֙ בְּדֶ֣רֶךְ אֶפְרָ֔תָה הִ֖וא בֵּ֥ית לָֽחֶם׃וַיַּצֵּ֧ב יַעֲקֹ֛ב מַצֵּבָ֖ה עַל־קְבֻרָתָ֑הּ הִ֛וא מַצֶּ֥בֶת קְבֻֽרַת־רָחֵ֖ל עַד־הַיּֽוֹם׃וַיִּסַּ֖ע יִשְׂרָאֵ֑ל וַיֵּ֣ט אָֽהֳלֹ֔ה מֵהָ֖לְאָה לְמִגְדַּל־עֵֽדֶר׃וַיְהִ֗י בִּשְׁכֹּ֤ן יִשְׂרָאֵל֙ בָּאָ֣רֶץ הַהִ֔וא וַיֵּ֣לֶךְ רְאוּבֵ֔ן וַיִּשְׁכַּ֕ב֙ אֶת־בִּלְהָ֖ה֙ פִּילֶ֣גֶשׁ אָבִ֑֔יו וַיִּשְׁמַ֖ע יִשְׂרָאֵֽ֑לוַיִּֽהְי֥וּ בְנֵֽי־יַעֲקֹ֖ב שְׁנֵ֥ים עָשָֽׂר׃בְּנֵ֣י לֵאָ֔ה בְּכ֥וֹר יַעֲקֹ֖ב רְאוּבֵ֑ן וְשִׁמְעוֹן֙ וְלֵוִ֣י וִֽיהוּדָ֔ה וְיִשָּׂשכָ֖ר וּזְבוּלֻֽן׃בְּנֵ֣י רָחֵ֔ל יוֹסֵ֖ף וּבִנְיָמִֽן׃וּבְנֵ֤י בִלְהָה֙ שִׁפְחַ֣ת רָחֵ֔ל דָּ֖ן וְנַפְתָּלִֽי׃וּבְנֵ֥י זִלְפָּ֛ה שִׁפְחַ֥ת לֵאָ֖ה גָּ֣ד וְאָשֵׁ֑ר אֵ֚לֶּה בְּנֵ֣י יַעֲקֹ֔ב אֲשֶׁ֥ר יֻלַּד־ל֖וֹ בְּפַדַּ֥ן אֲרָֽם׃וַיָּבֹ֤א יַעֲקֹב֙ אֶל־יִצְחָ֣ק אָבִ֔יו מַמְרֵ֖א קִרְיַ֣ת הָֽאַרְבַּ֑ע הִ֣וא חֶבְר֔וֹן אֲשֶׁר־גָּֽר־שָׁ֥ם אַבְרָהָ֖ם וְיִצְחָֽק׃וַיִּֽהְי֖וּ יְמֵ֣י יִצְחָ֑ק מְאַ֥ת שָׁנָ֖ה וּשְׁמֹנִ֥ים שָׁנָֽה׃וַיִּגְוַ֨ע יִצְחָ֤ק וַיָּ֙מָת֙ וַיֵּאָ֣סֶף אֶל־עַמָּ֔יו זָקֵ֖ן וּשְׂבַ֣ע יָמִ֑ים וַיִּקְבְּר֣וּ אֹת֔וֹ עֵשָׂ֥ו וְיַעֲקֹ֖ב בָּנָֽיו׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

מאת:

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק

אלהי הנכר. אין תיבת נכר תאר לאלהים שהרי הוא בא בלשון יחיד, גם תיבת אלהים סמוך אליו ולא יסמך המתואר אל התאר לכן הוא שם דבר דוגמת ובני הנכר (ישעיה נ"ו) (רוו"ה) דלא כרש"ד: הענה אותי. א"ת דקבל צלותי, תרגם לפי המכוון ולא לפי המלה, כי לא שייך עניית דברים בזה, ולדעתי הוראתו ענין השגחה, וטעמו אשר שם עין השגחתו עלי, ותרגומו (דער מיך בעריקקזיכטיגטע) כמבואר באורך בס"פ כי תבא בענין וענו הלוים: ויהי עמדי. יתכן היותו משרש עמד וטעמו עמידת העזר (מיין ביישטאנד, מיין שטיטצער) ומזה האשה אשר נתת עמדי, כענין אעשה לו עזר, ולזה תרגם אונקלס ויונתן בן עוזיאל כאן עמדי בסעדי: הנזמים. תרגם יונתן בן עוזיאל קדשייא דהוו באודניהון דיתבי קרתא דשכם דהוו צייר בהון דמות, והוא תוספת דברים על לשון המקרא, ויותר נראה כמו שכתוב במ"ב שהוא שב על אלהי הנכר, כלומר הנזמים אשר באזניהם של אלהי הנכר, שבימים הקדמונים היו הנזמים תמיד מוכנים לתכשיטי אלילים, כי העגל נעשה מנזמים, וכן אפוד גדעון: ויטמן אותם יעקב. כתב הרמב"ן אליל ומשמשי' אינם מן הנקברים אבל צריך שיהא מפרר וזורה לרוח או מטיל לים, והנראה אלי כי בני יעקב לא לקחו אליל ומשמשי' משכם עד שנתבטלה והותרה להם שהארמי מבטל אליל בע"כ והנה היא מותרת להם, אבל יעקב צוה להסיר אותה לטהרת הקודש שיהיו ראוים לעבוד את השם ולהקריב לפניו קרבן כאשר צוה להם בטבילה וחלוף בגדים, והיה די להם בקבורה, ולכן טמן אותם תחת האלה במקום שלא יעבד בו ולא יזרע, ע"כ (והרב מהרש"ל נתקשה בזה ומתרץ כדברים האלה, ולא הזכיר שכבר קדמו הרמב"ן, עיין בצדה לדרך מה שהתעורר על המרש"ל בזה) והרב"ח אמר אפילו היתה אליל ממש שאסורה בהנאה לא היה בידו להוליך לים המלח כי בדרך היה ואי אפשר לו זה, וגם לא היה יכול לשרפה פן יתעכב בזה ויתאספו עליו העמים אשר סביבותיו, לכן הוצרך לטמון אותם כי הוא הקל שבידו ע"כ, ולא ידעתי למה לא התעוררו על תלמוד ערוך (פרק ר' ישמעאל נ"ב א') מניין לאליל ש"י שטעונה גניזה, שנאמר ושם בסתר, ועוד שם מה מזבח טעון גניזה אף אליל טעון גניזה, פירש"י, דכשהיא שלמה גניזה בקרקע. עיין שם תוספת ד"ה מה מזבח, וכן הרמב"ם (פ"ח מעכו"ם ה"ט) כ' אליל של ישראל וגו' אסורה בהנאה לעולם וטעונה גניזה, (וע"ש בכ"מ שכתב ואיני יודע גניזה זו למה ה"ל לשרפה או לאבדה והניח בצ"ע) ומצאתי בספר תורת חיים שם פרק ר' ישמעאל שמחלק, באליל של כותי צריך שחיקה ובשל ישראל די בגניזה, ע"ש. ואין דבריו נראין מדהביא ר' יוסי ראי' לדבריו מעגל וממפלצת, דהוו של ישראל, עתוס' שם מ"ח ב' ד"ה התם הרי דאף בשל ישראל איירי ר' יוסי. וכמדומה לי דמטיל לים המלח דלשיטת הפוסקים הוא בעיני' ולא בעי שחיקה, כיון דאין אנשים מצויים שם כבשאר נהרות, א"כ הוא בעצמו הגניזה דקאמר תלמודא, ויעקב שטמן תחת האלה שהוא לרמב"ן מקום שלא יעבד ולא יזרע, הוא בעצמו הגניזה, ותו לא צרכינן למימר שבטלה תחילה ע"י אחרים, וכדין תורה עבד יעקב לטמנם ולגנזם במקום דלא אתו לאתהנוי' מני' ומצאתי להרב בעל פני יהושע סוכה (ל"א ב' ד"ה) באשרה דמשה, שכתב כדברי, והנאני: הערים. על עממיא די בקרוי סחרניהון, כ"ת אונקלס ויב"ע, ובאמת אין צורך להוסיף על לשון המקרא, כי יש לפרש על הערים, על האויבים והשונאים כמו ויהי ערך (ש"א כ"ח) ומלאו פני תבל ערים (ישעיה י"ד) והשמדתי עריך (מיכה ה') דתרגום כל אלה, בעל דבביה, וכן פירש"י שם ונקראו האויבים כן לפי שהם מערערים ומעוררים על שונאיהם: ויקרא למקום אל בית אל. אין פי' שקרא את המקום אל בית אל חלילה, רק כפירש"י הקב"ה בבית אל ושם גלוי שכינתו, וכתיב"ע אל דאשרי שכינתי' בבית אל, ורמ"א פי' האל ית' קרא למקום בית אל. ורי"א פי' יעקב קרא ופרסם לכל אדם שמקום השגחת ה' והשפעתו בבית אל, אמנם לפירש"י ורי"א היה יותר ראוי לומר ויקרא שם בשם אל בית אל, כמ"ש באברהם ויקרא שם אברם בשם ה'. גם פי' רמ"א ורי"א מתנגד אל הנגינה לכן יותר נכון נ"ל לפרש ויקרא מענין אלהי העברים נקרה עלינו שפי' מקרה ופגיעה וכת"א שם אתגלי עלנא, וטעם המקרא שקרה למקום ההוא ונתגלה בו אל בית אל (עס אָפפענבארטע זיך אן דיעזעם אָרט), ר"ל אל המיחד שמו בבית אל, כי הוא מקום הנבחר לגלוי שכינה, וכמ"ש אין זה כ"א בית אלהים וזה שער השמים: שמך עוד. ברוב המקומות אם מלת עוד מחובר אל השלילה יורה לשון לעולם, כמו עוד כל ימי הארץ לא ישבתו שפי' לא ישבתו לעולם, לא יאמר לך עוד עזובה (ניעמאלס מעהר), וכן מלות "כי אם" יורו על המוחלט, כמו אל תאכלו ממנו נא כי אם צלי אש (עמ"ש דברים ז' ה'), ויהיה א"כ משמעות המאמר כאן שלא יקרא מהיום והלאה בשם יעקב אלא בשם ישראל לבד, וזה א"א לומר שהרי הוא ית' בעצמו קראו בשם יעקב (לקמן מ"ו ויאמר יעקב יעקב, ולזה יוסיפו המפרשים תיבות שלמות על המקרא, לא יעקב (לבד) כ"א (גם) ישראל, ולא יתכן כי התורה תמימה, ונ"ל כי מלת עוד ענינו תוספת, אם תוספת בכמות עוד מי לך פה, ואם תוספת בזמן העוד אבי חי, אם תוספת בפעולה ותרץ עוד אל הבאר, אם תוספת במעלה, כמו אזמרה לאלהי בעודי, כי אחר שאמר אהללה ה' בחיי ר"ל בנפש המרגשת שהיא רוח החיוני אשר בי, אמר אזמרה בעודי ר"ל עם הנפש המשכלת הנותנת לי תוספת ויתרון ועודיות על שאר בע"ח, כי היא למין האנושי לבד (ע' רע"פ), וכן מלת עוד כאן מענין תוספת המעלה והחשיבות (פאָרצוגסווייזע), והמכוון שם יעקב לא יהיה לך שם החשוב והמעלה כ"א אמנם שם ישראל הוא יהיה שם המעלה והחשיבות, (ולזה לא הוזכר שם יעקב רק אצל ענינים חומריים ודברים מורכבים גופניים, ושם ישראל לא הוזכר כ"א אצל דברים הפשוטים הדקים הזכים והרוחניים, כמ"ש הרב"ח ר"פ ויחי והביא שם מקראות הרבה עד"ז), ובד"ז תפורש מלת עוד הנאמר (בירמיה כ"ג) לא יאמרו עוד חי ה' אשר העלה וגומר כ"א אשר העלה וגומר גם בזה מלת עוד עניני יתרון המעלה, ואמר בימים האלה השבח היותר מעולה לאומה הישראלית הוא בהודאה על הנפלאות הנעשה לשם בארץ מצרים, אמנם לעתיד הבטיח הנביא יהיה השבח היותר מעולה היציאה משאר ארצות והוא יהיה יותר פלא להשתבח ולהתהלל בו, עד שהיציאה האחרונה תהי' יותר חשובה ומעולה. וזה דעת רבותינו שאמרו לא שתעקר י"מ ממקומה אלא שיהי' כטפל לגבי העיקר, וכן אמרו על מקרא שלפנינו לא שיעקר שם יעקב ממקומה אלא ישראל עיקר ושם יעקב טפל לו, והוא פשטי' דקרא ומדוייק בלישנא. ובמכדרשב"י (קע"ד א') לא יקרא שמך עוד יעקב לאתישבא בשמא דא, ובאברהם דכתיב לא יקרא שמך עוד אברם, כתיב אחריו והיה שמך אברהם, ועל דא קיימא בשמא דא, אבל הכא לא כתיב והיה אלא כי אם ישראל יהיה שמך, ולא כתיב והיה שמך ישראל, ואפילו בזימנא חדא סגי ליה דלזמנין כך ולזמנין כך ע"ש. לפ"ז מלת עוד יתפרש כמלת עוד כל ימי הארץ (נח ח') עוד יהללוך סלה (תהלים פ"ז) שענינם המשך הדבר על ענינו מה שהיה בעבר ג"כ בהווה (פאָרטוואהרענד, אונאונטערבראכען) וטעמו לא יקרא שמך בתמידות יעקב. אחר הדברים האלה נתעוררתי על לשון את שמו, כי לשון זה רגיל בשם הראשון כשהיה הנקרא מחוסר שם, ויקרא את שמו נח, ותקרא את שמו ראובן, וכן הרבה אם במלת את או בלתו, אבל בשם השני אחר שהי' לו כבר שם אחר אז יחובר שם החדש בשימוש למ"ד ויקרח א' לאור יום ולחשך קרא לילה, ויקרא א' ליבשה ארץ, ואביו קרא לו בנימן, ויקרא להושע בן נון יהושע, ויקרא לה עיר דוד (ש"ב ה' ט') ויקרא למקום ההוא פרץ עזה (שם י"ח). לכן נ"ל שאין מלת את כאן סי' הפעול, אבל טעמו כמו את יעקב איש וביתו באו, שהיא מלת הצירוף והחבור, וטעם את שמו צירוף שמו (מיטנאמע, בייאנאמע) שיהיה שם ישראל שם מצורף ליעקב, לא שיתבטל מלקרותו בשם יעקב אלא במקומו יעמוד לו שם זה, ויצורף אליו גם שם ישראל, דלפעמים יקרא בשם הראשון ולפעמים בשני: במקום אשר דבר אתו. איני יודע מה מלמדנו (רש"י), והרע"ס כתב שמוסב על המקום אשר דבר אתו בצאתו ללכת לחרן, באותו המלון היה הדבור שם ושם נסתלק, לכן הציב מצבה באותו המקום עצמו: בצאת נפשה כי מתה. כיון דאמר בצאת נפשה לא ידענא כי מתה, אלא איצטריך בגין דאית בני נשא דנפקא נשמותייהו ואהדרן לאתרייהו וכד"א ותשב נפשו אליו, ויצא לבם, נפשו יצאה בדברו, לא נותרה בו נשמה, אבל האי נפקת נשמתה ולא אתהדרת לאתרה ומיתת רחל, (מכדרשב"י): וילך ראובן וישכב. אמרו (שבת נה) שלא חטא בשכיבה ממש רק שבלבל משכבו כמ"ש רש"י וכ"ה בס' הישר. ונ"ל הכרע מל' המקרא לדעת רז"ל, כי על שכיבה ממש לא שייך לשון וילך וישכב, כי לשון וילך יורה על התנועה מן הפנים אל החוץ, לכן לא יחובר עם לשון וישכב רק לשון ביאה או קימה כמו ותבוא ותשכב, ותקם ותשכב דבנות לוט, וכן ברות ותבא ותשכב מרגלותיו וכן בהרבה מקומות, והוא הראוי לענין שכיבת הזווג שהוא בפנימית החדר לא קרב חוצות, לכן לא שייך בזה לשון וילך, (ואין טענה מן וילך וישכב דשמואל, כי שם היתה הליכת הריחוק ממעמדו עם עלי כמבואר, וגם אין שם שכיבת הזווג), ולזה יראה לפרש לשון וישכב האמור כאן מה שהוא הפך הקימה, וכמו שלשון קימה יורה על הגדולה והכבוד כמו מקים מעפר דל (אויפריכטען), ככה יורה לשון שכיבה על הפוכו, והוא הורדת הבזיון והשפלות כענין נשכבה בבשתנו, וכבר מצאנו לשון שכיבה על הירידה וההשפלה מלמעלה למטה כמו ונבלי שמים מי ישכיב (איוב ל"ח), שפירושו יוריד וישפי' גשמי שמים, ואחר שידענו מעדות המקרא שבלהה לא היתה פילגש ליעקב כ"א אשתו ככתוב (לעיל ל') ותתן לו את בלהה שפחתה לאשה, ובבאור אמר קרא (ל"ז ב') בלהה וזלפה נשי אביו. (וקטורה שנקראת אשה ופילגש, כבר אמר הרמב"ן בעבור שנאמר לאברהם כי ביצחק יקרא לך זרע לא בזרע אחר היו כל נשיו אצלו פילגשים ולא היו נחשבות לנשים שאין זרען ביורשיו ע"ש), ואין לך בזיון יותר גדול מלקרוא את האשה הנשואה בנשואין גמורים בשם פילגש, והוא פחיתות לה ולבעלה, וזהו לדעתי מה שייחסו רבותינו לחטא ראובן שבלבל יצועי אביו, והוא במה שקראה בשם פילגש לעיני כל העם. ולפי"ז טעם המקרא, ראובן הלך (קרב חוצות בין אנשי העיר) ויבז ויורד את בלהה, במה שקראה בשם פילגש אביו, ושהיא איננה אשתו נשואה בנשואין גמורים, ומקום בזותו אותה לא הי' במקום מוצנע כ"א במקומות נודעות לרבים עד שמגלגול הדברים באו לאזני אביו, וזהו מה שסיים קרא וישמע ישראל. והנה לפירוש זה אין וישכב בהחלט כ"א עפ"י הדבור, כי מצאנו כמה פעלים שפעולתם אינם עשיית הפעולה בהחלט כ"א עפ"י הדבור לבד, כמו הארץ אשר נתתי לאברהם וליצחק לך אתננה, ששניהם לשון נתינה עפ"י הדבור לא במעשה, וכן ונתן אותם על ראש השעיר, שהוא להמפרשים רק נתינה בדבור, וכן כל טמא וטמאנו, וטמא אותו, וכן וטהר את הנגע בפ' נגעים וכן וישם את אפרים לפני מנשה, אין פעולתם רק בדבור, לא במעשה (ועמ"ש בקדושים בוישכב את אשת). וקרוב לומר שהסבה אשר ממנה נתעורר לבזותה בשם פילגש כי ראה עושה מלאכת כל צרכי הבית אחר הנישואין כמקדם בהיותה שפחה, ולא ידע כי רק מצד ענותנותה תחזיק עצמה כאחת השפחו'. (כמ"ש לעיל ל"ב כ"ג שנקראת שפחה ע"ש) וחשב שהוא מצד החיוב עליה, לכן קראה בשם פילגש שהוא לבעלי הלשון מלה הפוכה ומורכבת ר"ל עומדת לפרקים למשגל, ומשמשת את הבית, כמ"ש הראב"ד בהשגתו רפ"א מאישות:

תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך