עלה בית אל ושב שם. כבר נתקשה הרמב״ן מה זה שוב שם ישיבה זו מה היא והנראה משום שהיה ליעקב תיכף בבואו לבית אל להקים נדרו היינו להציב מצבה ויהיה בתורת תודה על העבר ולעשר כל אשר לו לקרבנות. אבל הקב״ה הודיעהו שקודם שיביא נדרו יש לו להתפלל על ההוה שהרי הוא בעת צרה ולזה א״ל. ושב שם. לא ימהר להקים המצבה אלא יתעכב. וכבר כ׳ הרא״ש בסוכה פ״ב דישיבה משמעו כ״פ עכבה ותחלה. ועשה שם מזבח. שהוא מסוגל יותר לתפלה ממצבה ומצבה היה מסוגלת יותר לתודה או להשיג רוה״ק בלי צורך תפלה וכמו שהעמיד משה רבינו שתים עשרה מצבה בהר סיני. אבל לתפלה מסוגל מזבח יותר כמו שעשה א״א בכ״מ העמיד מזבח ואח״כ כתיב ויקרא שם שהוא תפלה כמש״כ שם ורמז לו ה׳ עוד באמרו. לאל הנראה אליך בברחך וגו׳. והיית בעת צרה והתפללת על העתיד כן תעשה עתה. וכן עשה יעקב לא הזדרז בבית אל להקים נדרו ולהציב מצבה אחר המזבח עד אשר עברו ימי הבכיה על דבורה ורבקה ואח״כ בא הדבור. ואח״כ כתיב ויצב יעקב מצבה וגו׳ שהוא הנדר אלא שעשה כדבר ה׳ ושאמר ושב שם. ומכאן יש ללמוד שמי שאירע לו צרה ונמלט ממנה ונצרך להביא תודה או לברך הגומל. ועד שלא הגיע לזה אירע לו צרה אחרת אין לו להביא תודה או לברך הגומל עד שיהיה ניצל גם מאותה צרה שהוא נכנס שנית: הסרו את אלהי הנכר אשר בתוככם. ולא צוה על תשמישי ונוי ע״ז כמו שעשו ומסרו גם את הנזמים אשר באזניהם. היינו משום שיעקב לא הזהירם אלא על ע״ז ממש שאם הגיע לידם עד שלא נתבטלה שוב א״א לבטל מה״ת כמש״כ בס׳ דברים ז׳ כ״ה. ונקרא חרם ומסלק השראת שכינה כמו שאמר ה׳ ליהושע ז׳ לא אוסיף להיות עמכם אם לא תשמידו החרם מקרבכם וידוע דע״ז כתיב בה כי חרם הוא משא״כ תשמישי ע״ז אפשר לבטלה אפי׳ כבר הגיע לידם כמבואר ביו״ד סי׳ קמ״ו ס״ב. ואמר יעקב אשר בתוככם ולא אמר אשר בידכם כמו שכתוב במעשה ויתנו אל יעקב את כל אלהי הנכר אשר בידם. באשר שברור היה ליעקב שלא היה ביד בניו ע״ז שלא נתבטלה מקודם. אלא אשר בתוככם. יוכל להיות כי עוד נמצא בקרב השבי שלקחו משכם עבדים ושפחות איזה ע״ז שלא נתבטלה עדיין: והטהרו. בטבילה: והחליפו שמלתיכם. שמלה בכה״ת הוא בגד העליון לבדו ומש״ה מפרש בת״א בפ׳ יתרו וכבסו שמלתם וחוורו שמשמעו כיבוס לשם נקיות ולא תרגם ואצטבעו שהוא בכ״מ משמעו טבילה לשם טהרה והיינו מדכתיב שמלתם. ואי הוי המצוה לטבול מטומאה. הרי כל הבגדים שוים והיה ראוי לכתוב וכבסו בגדיהם. אלא בשביל כבוד היום שאין צריך אלא בגד עליון. וה״נ דייק והחליפו שמלתיכם ולא בגדיכם מבואר שהוא משום כבוד המקום והיום שיעמדו לפני ה׳: לאל העונה אותי ביום צרתי וגו׳. ביאר להם שאינו הולך להקים נדרו ולהביא תודה על העבר אלא לתפלה כמו שענה אותי ביום צרתי. כן יענני עתה כשצר לי. והוא ביאר יותר משביאר הקב״ה ליעקב שאינו מוכח כונת הקב״ה אלא מדאמר ועשה שם מזבח ולא מצבה שנדר. וכן ממה שאמר הנראה וגו׳. אבל יעקב הוסיף לקח והבין כונתו של הקב״ה וביאר הכונה לבניו ולכל אשר עמו ואמר העונה בלשון הוה ולא אמר שענה. אלא שכמו כן יענה אותו עתה: את כל אלהי הנכר. הוסיפו על צווי יעקב ומסרו כל אלהי הנכר אפי׳ אותם שבטלו קודם שבא לידם. ומש״ה מסיים. אשר בידם. דאחר שבטלו כבר רשאים היו לאוחזם בידם ומ״מ מסרו והוסיפו עוד ואת הנזמים וגו׳. המה תשמישי ע״ז שאפשר לבטל גם עתה מ״מ הכל מסרו ליעקב שלא יראה ולא ימצא זכר ע״ז באותו מעמד: ויטמן וגו׳. אותם שכבר נתבטלו ומותרים בהנאה מש״ה לא שרפם ולא קברם אלא טמנם כדי לחזור וליטלם כשיצאו מבית אל: ויהי חתת אלהים. לא זכו לא לחרב של א״א ולא לשלום של יעקב. כי לא התפללו עדיין. אבל מ״מ שומר ישראל אינו עוזב ח״ו לגמרי אלא עומד מרחוק ושומר בא״א וכמש״כ בחבורי רש״ת בביאור שה״ש ד׳ ו׳. ובס׳ דברים פ׳ וילך עה״פ לא ארפך וגו׳: אשר בארץ כנען. מיותר והוא משום דיש עוד עיר דשמה לוז אצל בית אל שהי׳ שמה גם אח״כ לוז כמבואר בס׳ יהושע ט״ז ב׳ ויצא מבית אל לוזה. והאי בית אל היא הנקרא שמה לוז תחלה כדכתיב בס׳ שופטים א׳ ויתירו בית יוסף בבית אל ושם העיר לפנים לוז ולוז השני׳ אינה בארץ כנען אלא בפריזי וכדומה. מש״ה כתיב שבא אל לוז אשר בארץ כנען אשר היא כהיום בית אל: ויבן שם מזבח. ולא כתיב וישב שם. והוא כדברינו במשמעות ושב שם אינו אלא העכבה מלהקים מצבה ונדרו: ויקרא למקום אל בית אל. אל הוא מדת הרחמים של השגחה עליונה כדתניא במכילתא ויבוא במקרא ט״ו ויקרא למקום שכאן מתנהג הקב״ה ברחמים: כי שם נגלו אליו האלהים בברחו וגו׳. שראה כאן מלאכים עולים ויורדים הכל הוא כדי להשגיח ולשמרו בעת צרה בשעה שברח מפני עשו. ועל כן מצפה לישועה ורחמים גם היום בעת שהוא בצרה. וע״ע מקרא ט״ו מה שכ׳ שם: אלון בכות. ידוע פרש״י בשם המדרש שבכו כאן גם על רבקה. ויש להבין אמאי לא פירש הכתוב שבכו אלא ברמז. אבל הענין דלא נזכר בכתוב אלא מה שהדין כך ומש״ה בא״א כתיב שהלך לספוד לשרה ולבכותה שכך הדין לבכות על שבעה קרובים וכן כאן במות דבורה שהיא כדין אדם כשר שהחובה לבכות עליו בפניו מש״ה כתיב שבכו על דבורה. אבל על רבקה שהי׳ שלא בפני המת ולא הי׳ מחויב לבכות עליה אלא יעקב בנה ולא כולם ע״כ לא כתיב בכיה זו : וירא וגו׳ עוד. דאע״ג שנדבר ה׳ עם יעקב זה שתי פעמים חדא בפדן ארם. והשנית בשכם מ״מ לא הי׳ בגלוי שכינה שהרי לא כתיב שם וירא. אלא ויאמר ה׳ אל יעקב. אבל כאן נגלה אליו ה׳ כמו שהי׳ בשעת החלום שראה והנה ה׳ נצב עליו והיינו לשון עוד. דמשמעו עוד הפעם: ויברך אתו. ברכת תנחומים. ונכלל בזה כונה מיוחדת לפרש דבר ה׳ כמו שיבואר: שמך יעקב. ודאי שמך יעקב. שמורה על הליכות הטבע כמ״ש בס׳ תולדת דלהכי אחז בעקב עשו. דאלו לפי הנהגה נסית לא הי׳ צריך לאחוז בעקב עשו כמו שאמר המלאך ליעקב לעיל ל״ב כ״ט לא יעקב יאמר עוד שמך וגו׳ וביארנו שאמר שלא הי׳ צריך לאחוז בעקב עשו כי שרית עם אלהים וגו׳. ואמר לו ה׳ דמכ״מ ודאי שמך יעקב הנך צריך לזה השם שלא הכל ראוים לנס ולהשתרר עם אלהים ועם אנשים. אבל לא יקרא וגו׳ כי אם ישראל יהיה שמך. לא יהי׳ נקרא שם יעקב לבדו כי גם ישראל יהי׳ שמך. ולכן אמר עוד הפעם שמך אשר הוא מיותר זה בשביל שני שמו׳ שבכל דור יהיו מ״מ אנשים שיהיו מוכשרים לנס וראוים להקרא ישראל כ״ז אמר לו על כלל אומה הישראלית. ועדיין איני יודע יעקב עצמו אם הוא ישראל אשר בו יתפאר במדת תפארת כמ״ש לעיל ל״ג כ׳ דבשביל זה נענש יעקב שקרא עצמו בזה השם ועתה ויקרא את שמו ישראל. שיהא הוא בעצמו נקרא ישראל באשר הוא איש המעלה: ויאמר לו אלהים. גם זה היה באותו מעמד אבל באמירה בפ״ע באשר אין ברכה זו מענין הקודם דמאמר הקודם הי׳ כולל כל זרע יעקב משא״כ מאמר הבא מיוחד על אפרים ומנשה ובנימין כאשר יבואר: אני אל שדי. ביארנו במאמר יצחק ליעקב ואל שדי יברך אותך ויפרך וירבך והיית לקהל עמים. שנבא לו שתבא לו נבואה זו באל שדי ושם ביארנו טעם זה השם: פרה ורבה. משמעות הלשון הוא מצוה ואזהרה על יעקב והכי אי׳ ביבמות דס״ה לראי׳ מזה המקרא דזכרים מצווים על פו״ר ולא נקבות. אבל באמת אינו כן שהרי לא עסק יעקב מכאן ואילך במצות פו״ר ובפירוש אמר יעקב ליוסף ע״ז הנבואה שראה בלוז בשם אל שדי ויאמר אלי הנני מפרך והרביתיך וגו׳ ביאר לו שלא הי׳ ציווי אלא ברכה והיינו שהקדים יעקב ואמר אל שדי נראה אלי בלוז בארץ כנען ויברך אתי. פי׳ לא שציוני אלא ויברך אתי ולמד יעקב שהפי׳ הוא כן מנבואת יצחק שאמר לו ואל שדי יברך אתך ויפרך וירבך. והיינו שכתבנו לעיל במקרא ט׳ דכתיב ויברך אותי שבא הכתוב להודיע כי כן הוא שלא הי׳ צווי אלא ברכה : גוי וקהל גוים יהיה ממך. היינו קהל עמים שאמר יצחק ליעקב ושאמר יעקב ליוסף. ובאמת לשון גוי וקהל גוים כאן אינו כמשמעו בכ״מ דגוי משמעו בכ״מ אומה בפ״ע ומלוכה בפ״ע כמו שביארנו כ״פ וביחוד הא דכתיב בהנחל עליון גוים יע״ש דקאי על שבעים אומות. וא״כ אין מקום כאן לזה הלשון שהרי מעולם לא הי׳ כ״א אומה ישראלי אחת. אבל חז״ל פירשו יפה זה הלשון גוי זה בנימין וקהל גוים זה אפרים ומנשה. והביאור ע״ז בא בדבר ה׳ עצמו שאמר ומלכים מחלציך יצאו: ואת הארץ וגו׳. בזה פירש ה׳ ליעקב מהו וקהל גוים. דיעמוד ממך שני בנים שיהיו מחולקים בארץ כמו גוי שיש לו ארץ בפ״ע מיוחד על שמו. והיינו כשבא יעקב ואמר ליוסף בדבר מנשה ואפרים א״ל דבר ה׳ ונתתיך לקהל עמים ונתתי את הארץ הזאת וגו׳ ולא הודיעו מאמר ה׳ גוי ולא הברכה של מלכים. דזה אינו שייך אלא לבנימין. והנה יעקב אמר לקהל עמים. באשר יש עם בפ״ע תחת מלוכה אחרת ויש להם גם ארץ מיוחדת וא״כ הי׳ ראוי גם להקב״ה לומר וקהל עמים יהי׳ ממך. אבל בשביל שאמר ה׳ גוי לענין מלוכה שזה אינו אלא בגוי בפ״ע. מש״ה אמר וקהל גוים אבל יעקב שלא אמר גוי אמר קהל עמים: אתן את הארץ. מיותר והכי מיבעי לך ולזרעך אחריך אתננה. אלא בא ללמד ששתי נתינות וחלוקת הארץ תהיינה היינו חלוקת יהושע וחלוקה דלעתיד ובשניהם יהיו מנשה ואפרים מחולקים בשני חבלים כמבואר בס׳ יחזקאל ואע״ג דבשערים לא יהיו מחולקים כדכתיב שער יוסף אחד אבל בחלוקת הארץ יהיו שנים: ויעל מעליו אלהים במקום אשר דבר אתו. כ׳ רש״י על במקום אשר דבר אתו. לא ידעתי מה מלמדנו ובאמת כל המקרא צריך ביאור מה מלמדנו. אלא הכונה הוא לפי מש״כ לעיל דראוי הי׳ ליעקב תיכף בבואו לבית אל להציב מצבה ולהקים נדרו אבל הקב״ה עכבהו עד בוא דברו. היינו שיבין דעת ה׳ שהגיע שעה רצויה לכך. והנה לשון ויעל מעליו אלהים נתבאר לעיל גבי א״א דכתיב בפ׳ מילה ויעל אלהים מעל אברהם. שעלה בפעם אחת שלא כדרך הנבואה אשר בכלות דבר ה׳ עוד הנביא משוקע באלהות איזה שעה עד ששב לאנושותו ולמקומו. ושם הי׳ לצורך מצות מילה וביקש א״א על כך כמש״כ בשם מדרש חז״ל. והכא ג״כ הפי׳ שאחר דבר ה׳ וברכתו נסתלקה השכינה מעליו לגמרי. ומזה הבין כי הגיעה השעה להתעסק במצות קיום נדר ולזה סיים הכתוב במקום אשר דבר אתו דמי שהוא שקוע בהתבודדות מתהלך אנה ואנה. כענין דכתיב באלישע במלכים ב׳ ד׳ וישב וילך בבית אחת הנה ואחת הנה וגו׳ וא״כ אם הי׳ יעקב עוד שקוע באלהות אחר דבר ה׳ לא הי׳ יודע לצמצם מקום הדבור אבל כאשר נסתלק אלהות מעליו פתאום הי׳ באותו מקום אשר רוח ה׳ דבר עמו. וידע המקום: ויצב יעקב מצבה במקום וגו׳ מצבת אבן. שעד כה לא ידע לכוין לא המקום ולא האבן שהי׳ לפני כ״ב שנה. ועתה הבין שהוא המקום אבל האבן שהית׳ מראשותיו כבר ניתקת ממקומה ולא הכירה ולקח אבן מאותו המקום ויצב בזה המקום המצומצם ומש״ה אמר אז יהי׳ בית אלהים כמ״ש שם: ויקרא יעקב את שם המקום אשר דבר אתו. פי׳ אותו המקום המצומצם אשר נודע לו עתה כי שם נצב עליו ה׳ ודבר אתו אז. אלהים בית אל. ולא אל בית אל. כמו שקרא תחלה לכל המקום שראה שם המלאכים עולים ויורדים. דשם הוא אות על השגחת ה׳ שבכל המקום שעומד הצדיק והכל מתפעלים בשבילו במדת הרחמים. אבל במקום המצומצם של הצדיק סביביו נשערה מאד ובכח הדין הקשה שהוא שם אלהים. וכדתניא במכילתא פ׳ בשלח עה״פ זה אלי ואנוהו אלהי אבי עמי התנהג במדת הרחמים ועם אבותי במדת הדין : ויהי עוד וגו׳. פגע ביעקב מדת הדין. ונענש באשתו האהובה לו כגופו בשעת הסכנה: ותלד רחל. עוד לא ילדה ממש. אלא אחזוה חבלי לידה וכדאיתא בשבת דף קכ״ט מאימתי פה״ק כו׳: בהקשתה בלדתה. שגמר הקישוי היה בלידה ממש ובזה הרגע יצאת נשמתה. והיתה יראה שמא מת הולד ג״כ כדרך היולדת שמתה שהולד מת קודם כדאי׳ בנדה דמ״ד א׳ דמעוברת שמתה ולד מיית ברישא ע״כ ותאמר לה המילדת אל תיראי שמת הולד. כי גם זה לך בן. גם זה יהי׳ לך חוטרא לידך ומרא לקבורך וכפרש״י ערכין ד״ז א׳ ד״ה ומקרעין. דזמנין דמיקרי דהיא מייתא ברישא או משום דכבר עקר הולד כשיטת התוס׳ בנדה שם: בן אוני. יש בזה שני משמעות מלשון צערי כפרש״י ומלשון כחי ואוני שהוא הולד לקח כחה ואונה ששבקה לו: בנימין. כפרש״י שא״י היא בנגב ארם. ודברי הרמב״ן אינם במח״כ כמש״כ לעיל ל״ב ו׳. ונראה עוד דימין הוא בדרום א״י. והוא יחס גדול שמוכשר יותר לתורה וכמש״כ לעיל בפ׳ לך: ותמת רחל. באשר יולדת המתקשה בלדתה נראית כ״פ מתה. ומ״מ אין זה אלא התעלפות שבא מחמת כאב וחלישות ומשתדלים להשיב רוחה כן עשו כאן ועסקו עמה הרבה אולי תשוב לחיות אבל ותמת רחל. ותקבר בדרך אפרתה. ולא הביאה אפי׳ לבית לחם. משום שא״א להשהות קבורת חיה בשום אופן כדאי׳ במ״ק דכ״ח אין משהין את הנשים מפני הכבוד לא שנו אלא חיה. וע׳ להלן מ״ח ז׳ שהית׳ סיבה וכונה מאת ה׳: קברתה. ע״פ דקדוק הלשון קברה מיבעי וכן הי׳ צ״ל מצבת קבר רחל. וכן בס׳ דברים ולא ידע איש את קברתו. קשה קברו מיבעי כי בכ״מ נקרא קבר. אלא משום דקבר מיקרי גם לפני קבורה כמו איש ממנו את קברו וכמו בקברי אשר כריתי וגו׳ אבל אחר קבורה נקרא קברה ע״ש פעולת הקבורה שנצטרף להקבר שהי׳ קודם ג״כ: ויסע ישראל. לפכח צערו ממיתת רחל הלך בדביקו׳ והתבודדות כדרך ישראל ובזה מצא דרך הקודש לקבלוני׳ בשמחה כדאיתא פ׳ הרואה מש״ה כתיב ישראל: בשכן ישראל. בהיותו משוקע בעניני אלהות ומסולק מהליכות עולם. ע״כ אירע מה שאירע עם ראובן. אבל אם הי׳ בבחינת יעקב לא קרה כזה. ופי׳ וישכב את בלהה. מבואר בפ׳ ויחי שע״כ הפי׳ שלא הי׳ מעשה ח״ו אלא שמר שלא יבא אביו לחדרה: וישמע ישראל. ג״ז שמע בעת שהי׳ בבחינת ישראל ע״כ השכיל ברוה״ק שלא נדחה ראובן מחמת זה מש״ה ויהיו בני יעקב שנים עשר אבל אם הי׳ שומע זה בעת שהי׳ בבחינת יעקב לא הי׳ כן: שפחת רחל. שהיתה מתנהגת נגד רחל כשפחתה וכן זלפה נגד לאה: היא חברון אשר גר שם אברהם ויצחק. הודיע כ״ז הכתוב אע״ג שכבר ידוע לנו היטב מזה ללמדנו שלא דר יעקב ובניו באלני ממרא אלא מתחלה בא לשם שדר שם יצחק אבל אח״כ עקר דירתו לחברון והיינו בעמק חברון סמוך להעיר אבל אינו מעורב עמהם והא שבחר להיות דירתו בחברון לא משום רעות זרע ממרא אלא משום שגר שם אברהם ויצחק היא העיר שנתקדשה בתורה ועבודה מימות אבותיו. אבל לא הי׳ לו שום התרועעות עם זרע ממרא האמורי וכמדת יעקב להיות בדד כמ״ש לעיל ל״ג ט״ו וי״ח ולהלן ל״ז א׳ :
