ירבעם בן נבט
ירבעם מוזכר לראשונה באופן חיובי. "וְהָאִ֥ישׁ יָֽרָבְעָ֖ם גִּבּ֣וֹר חָ֑יִל וַיַּ֨רְא שְׁלֹמֹ֜ה אֶת־הַנַּ֗עַר כִּֽי־עֹשֵׂ֤ה מְלָאכָה֙ ה֔וּא וַיַּפְקֵ֣ד אֹת֔וֹ לְכָל־סֵ֖בֶל בֵּ֥ית יוֹסֵֽף׃"(מלכים א יא כח).
אמנם גם נאמר: "וַיָּ֥רֶם יָ֖ד בַּמֶּֽלֶךְ׃ וְזֶ֣ה הַדָּבָ֔ר אֲשֶׁר־הֵרִ֥ים יָ֖ד בַּמֶּ֑לֶךְ שְׁלֹמֹה֙ בָּנָ֣ה אֶת־הַמִּלּ֔וֹא סָגַ֕ר אֶת־פֶּ֕רֶץ עִ֖יר דָּוִ֥ד אָבִֽיו׃"(מלכים א יא כו-כז). [בסדר הפסוקים מוזכר תחילה, שירבעם הרים ידו בשלמה, ורק אחרי כן שהיה איש חיל וששלמה הפקיד אותו על סבל בית יוסף. אולם זה כעין כלל ופירוטו].
מיהו איש זה? ועל מה הרים יד במלך שלמה? האם צדק? האם יש בבנין הַמִּלּוֹא מחלוקת בין שלמה לדוד?("שלמה סגר את פרץ עיר דוד אביו")
התאור הראשון של ירבעם הוא "גיבור חיל".
במקרא אנו מוצאים, שהביטוי גבור חיל אינו מתאר איש מלחמה בלבד, אלא אף אישיות גדולה מורמה מעם: המלאך אומר לגדעון "ה' עמך גבור החיל"(שופטים י' יב). שאול המלך מתואר - "בן איש ימיני גבור חיל"(שמואל א ט א). בועז מתואר "איש גבור חיל"(רות ב א). צדוק הכהן מתואר "וְצָד֥וֹק נַ֖עַר גִּבּ֣וֹר חָ֑יִל"(דברי הימים א יב כט). ועוד דוגמאות רבות לכך. חז"ל מספרים שירבעם, מלבד היותו איש מעשי, היה גם ענק בתורה:
תורתו של ירבעם לא היה בה שום דופי..."ושניהם לבדם בשדה" - מלמד שכל תלמידי חכמים דומים לפניהם(לפני אחיה השילוני וירבעם) כעשבי השדה, וכל טעמי תורה מגולים לפניהם כשדה. וחידשו דברים שלא שמעה אוזן מעולם.
(סנהדרין קב.)
בימי קדם, במלכות ישראל, מנהיגי העם המעשיים והמדיניים, היו גם ענקי התורה החזון והרוח. המתבונן בתיאור חז"ל את דוד ויואב, בניהו בן יהוידע, אבנר בן נר ועמשא בן יתר יווכח עד כמה מקיפה גדלותם את התורה והרוח, יחד עם המעשה.
אם כן ניתן להניח שלא לחינם הרים ירבעם יד במלך. היה כאן ויכוח עקרוני ביניהם. כך מסבירים זאת חז"ל:
אמר לו: "דוד אביך - פרץ פרצות בחומה כדי שיעלו ישראל לרגל ואתה גדרת אותם כדי לעשות אנגריא לבת פרעה!".
(סנהדרין קא:)
עוד מסופר, על מחלוקת נוספת של ירבעם עם שלמה:
אותו הלילה שנשא שלמה עם בת פרעה שתה. והיה ישן עד ארבע שעות ביום, ומפתחות של בית המקדש נתונות תחת ראשו. הדא הוא דתנן(=זה מה ששונים) על תמיד של שחר שקרב בארבע שעות... ויש אומרים, ירבעם בן נבט נכנס והוכיחו. ויכול היה? ר' חגי בשם ר' יצחק: עמד וכנס אלף מתוך שבטו, ונכנס והוכיחו. ההוא דכתיב(=זה מה שכתוב) "כדבר אפרים רתת" - כדבר ירבעם רתותו של שלמה. אמר לו הקב"ה: למה אתה מוכיחו, נשיא הוא בישראל, חייך שאני מטעימך משררתו ואין אתה יכול לעמוד בה. כיון שנכנס למלכות מיד "ויאשם בבעל וימות".
(ויקרא רבה יב ה)
אם נבדוק את הקו המשותף שבין המקרים שבהם קם ירבעם כנגד שלמה, נמצא שבשניהם העדיף שלמה את החוץ על הפנים. ירבעם מקנא לכבודו של הפנים !
נבאר את דברינו. יכולים אנו לשאול על חזונו הנשגב של ישעיהו: "נכון יהיה הר בית ה' בראש הרים... ונהרו אליו כל הגויים... כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים"(ישעיה ב ב), מדוע לא נזכר מאומה מזה בתורה? האם רק הנביאים הם בעלי מוסר כללי אנושי? והתורה לא הגיעה למדרגה זו?
ודאי הוא שהתורה במעלה גבוהה יותר מהנביאים, שכן התורה היא אספקלריא המאירה והנביאים - אספקלריא שאינה מאירה. אומרים חז"ל: "אילולי חטאו ישראל לא קיבלו אלא ה' חומשי תורה וספר יהושע שערכה של ארץ ישראל בו. שנאמר כי ברוב חכמה רוב כעס. כלומר, רוב החכמה שקיבלו ישראל - כל ספרי הנבואה, נוצרה כתוצאה מהכעס שהכעיסו ישראל לאביהם שבשמים"(בבא בתרא טו:).
האם יש רמז בתורה על חזון אחרית הימים?
אכן נמצא חזון עתידי בתורה, אך כוונו שונה בתכלית!
"ואתם תהיו לי ממלכת כוהנים וגוי קדוש"(שמות יט ו). הכל מרוכז בתוך עם ישראל. אמנם, מרומז כאן גם יחס אל כל באי עולם, שהרי לכהן המורם מעם יש את הצבור שממנו הורם.
הכהן משמש כמרכזו של הציבור. בכהן מופיעות מעלותיו וסגולתיו המיוחדות של הצבור. ר' יהודה הלוי ביאר: "ישראל באומות כלב באיברים". בנוסף לתפקיד הלב לקיים את כל איברי הגוף, יש לו תפקיד שני. לשמש מקום לכל רגשות האדם ורצונותיו. קהלת אומר: "וליבי ראה הרבה חכמה". ירמיהו אומר: "נשבר ליבי בקרבי". כל ההופעות הרוחניות העליונות של האדם שרשם בלב. הצער והשמחה, בלב הם. למצטער כואב לבו. והשמח, לבו מתרחב מרוב שמחה.
הצד הראשון של הלב הוא לשרת את האיברים. זהו הצד הנמוך יותר. הצד השני, שבו הלב הוא מקור ההופעות הרוחניות והאנושיות, הוא הצד המהותי יותר, הנעלה יותר, הוא הצד העצמי.
גם בישראל, יש שני צדדים למציאותם. הצד האחד, והוא הצד הנמוך יותר, שאותו הדגישה הנבואה, הוא להיות "אור לגויים". לישר את דרך ה' לעמים. עם כל החשיבות והאידאליות של תפקיד נעלה זה, נמצאו ישראל רק בתור טפל לעיקר. המרכז הוא כלל האנושיות. וישראל נוצרו כביכול, רק על מנת להוציא את האנושות מהבוץ האלילי והתרבותי שלה.
לעומת הנבואה, מדגישה התורה(שהיא אספקלריא המאירה), את הצד העצמי שבישראל. ישראל הם המקום המיוחד באנושות, שבו מופיע שם ה' בגלוי. שם מופיעות כל התכונות האנושיות בשיא טהרתן. כל אוצרות הרוח האנושיים, כל המידות הטובות, וכל הופעות הנבואה העליונות. יש בישראל מציאות של חיים שאין דוגמתם בכל אומה אחרת על פני כל הארץ(הרב קוק באורות הקודש א, עולת ראיה).
יש כאן תכלית עצמית בבריאתם של ישראל. "עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו"(ישעיהו מג כא). באופן זה מבאר הרב קוק(עולת ראיה חנוכה), את ההבדל בין בית שמאי לבין בית הלל בנרות חנוכה. בית שמאי סוברים פוחת והולך כנגד פרי החג. ובית הלל אומרים, מוסיף והולך. מפני שמעלין בקודש ואין מורידים. בית הלל מדברים על קדושתם ומעלתם העצמית של ישראל, שהיא תכלית בפני עצמה. קדושה זו, מוסיפה והולכת כל דור ודור. בכל דור, נוסף גילוי לקדושה של עם ישראל. בית שמאי מסתכלים על השפעת ישראל באומות. תפקידה הוא להפוך את כל האמונות והתרבויות המרובות של הגויים, לאמונה אחת. כולם יבואו לעבוד את ה' שכם אחד, וכולם ילמדו את תורת ה'. מהלך זה הוא מהלך של התמעטות והצטמצמות התרבויות והאמונות של הגויים, כנגדם הולכים פרי חג הסוכות ומתמעטים.
לשתי המגמות יש מקום, ובשתיהן יש צורך. השאלה היא, מה האיזון ביניהם.
דוד פרץ את חומת ירושלים לעולי רגלים. "שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני האדון ה'". זוהי מצוה לאומית ישראלית. שלמה סגר את המילוא לטובת בת פרעה. הנישואים עם בת פרעה, מהוים את הבסיס להשפעת ישראל לכל העמים.
ירבעם מקנא לכבודם ומעלתם הפנימית המיוחדת של ישראל. קרבנות התמיד מיוחדים לישראל. הם באים ממחצית השקל הנגבית מכל אדם בישראל. שלמה, מתוך שמחת המשתה עם בת פרעה, נרדם (אמנם בשוגג). קורבן התמיד לא קרב בעתו, וירבעם המקנא לכבודם של ישראל, בא ומוחה על כך. זוהי קנאה צודקת. מעלתם העצמית של ישראל, קודמת למעלתם בתור מתקני העולם. המהות העצמית קודמת לפעולות החיצוניות!
נראה לאמר שכאן נעוץ שורש כשלונו של שלמה. בסופו של דבר, נגרר שלמה אחרי נשיו ולא הצליח לרוממן. אומר המדרש:
אמר ר' יודן כל אותן שבע שנים שבנה שלמה את המקדש לא שתה בהן יין. כיון שבנאו ונשא בתיה בת פרעה, אותו הלילה שתה יין. והיו שם שתי בלוזמאות (שמחות). אחת שמחה לבנין בית המקדש, ואחת שמחה לבת פרעה. אמר הקב"ה של מי אקבל, של אלו או של אלו. באותה שעה, עלה על דעתו להחריב את ירושלים. ההוא דכתיב(=זהו שכתוב): "כִּ֧י עַל־אַפִּ֣י וְעַל־חֲמָתִ֗י הָ֤יְתָה לִּי֙ הָעִ֣יר הַזֹּ֔את לְמִן־הַיּוֹם֙ אֲשֶׁ֣ר בָּנ֣וּ אוֹתָ֔הּ וְעַ֖ד הַיּ֣וֹם הַזֶּ֑ה לַהֲסִירָ֖הּ מֵעַ֥ל פָּנָֽי׃"(ירמיהו לב ל"א).
(ויקרא רבה יב ה)
ביארו לנו חז"ל, שבנין שנבנה ללא שיווי משקל, אין לו יכולת עמידה, ואין לו קיום לאורך ימים. שלמה שגה באיזון הדק שבין הריכוז בפנימיות של עם ישראל, לבין השקעת הכוחות בתקון שאר האומות. המגע הרצוף עם שאר האומות דורש כוחות רוחניים גדולים מאוד שלא היו לעם ישראל באותה תקופה. ההתמודדות היתה קשה מדי וכוחו של עם ישראל לא עמד לו. משמרחיבים את הקליטה מבחוץ מעבר ליכולת, נכנסות רוחות זרות, ואלילים זרים. בסוף הממלכה נגררו ישראל אחרי עבודה זרה, גילוי עריות, ושפיכות דמים. העונש המוכרח היה גלות.