פסוק א:כי שכם וכו׳. בחשבם אשר בירושלים בהיות מקומו, יתחזק למלוך מבלי למלאות שאלתם:
פסוק ב:כשמוע. אשר מת שלמה אויבו:
פסוק ב:והוא עודנו. כשהיה עוד במצרים:
פסוק ב:וישב. עם כל זאת ישב במצרים, ולא חזר מעצמו:
פסוק ג:וישלחו. זקני העדה שלחו אחריו ללכת עמהם אל רחבעם, להיות הוא ראש המדברים, על כי ידעו בו שלא ישים למולו יד לפה, וכאשר החל להרים יד בשלמה:
פסוק ד:הקשה את עולנו. לכלכל בני ביתו הרב ומרבית הסוסים:
פסוק ד:ואתה עתה. רצה לומר: אבל אתה הואיל ואינך בגודל מעלת אביך, אשר באו לראות פניו מאפסי ארץ, אם כן מה לך להרבות באנשי בית וסוסים, עזוב אותם והקל עולנו:
פסוק ה:לכו עוד. רצה לומר: לכו לאהליכם והתעכבו עוד שלשה ימים, ואחרי זה שובו אלי:
פסוק ז:תהיה עבד. רצה לומר: תדבר בהכנעה כעבד:
פסוק ז:ועבדתם ועניתם. תעבוד אותם בדברי הכנעה ותשיב להם על שאלתם דבר הראוי, ועוד תוסף לדבר דברים טובים מאשר לא שאלו הם:
פסוק ז:והיו לך. ואז יהיו לך לעבדים לעולם, כי תמלוך בכל אשר תאוה נפשך:
פסוק ח:ויעזוב. כי לא ישרו בעיניו:
פסוק ח:גדלו אתו. יחד מקטנותם:
פסוק ח:אשר העומדים. ואשר היו העומדים לפניו:
פסוק י:קטני. אצבעי הקטן, עבה היא משתי מתני אבי, רצה לומר: אהיה עוד במעלה יותר מאבי:
פסוק יא:ועתה. הואיל ותגדל מעלתי, אוסיף עוד עולכם, כי עוד יתרבו אנשי וסוסי, ועליכם לכלכל:
פסוק יא:יסר אתכם. למלאות די מחסורו:
פסוק יא:ובעקרבים. המכאיבים עוד יותר:
פסוק טו:אל העם. אשר שאלו להקל עולם:
פסוק טו:כי היתה סבה. רצה לומר: לא בעבור גודל סכלותו השיב מה שהשיב, כי אם מה׳ היתה:
פסוק טו:אל ירבעם. אשר הוא ימלוך:
פסוק טז:מה לנו. רצה לומר: מהו החלק הניתן לנו בעבור דוד, לשנהיה עבדים לזרעו:
פסוק טז:ולא נחלה. אבל לא ניתן לנו נחלה בעבור בן ישי:
פסוק טז:לאהליך ישראל. אתה ישראל לכה לאהליך, ולא תמליכו אותו:
פסוק טז:עתה. רצה לומר: אתה רחבעם הבא מדוד מעתה ראה בהנהגת ביתך כאחד העם, ואין לך עסק במלוכה:
פסוק יח:וישלח המלך. שלח אל העם להחזירם בדברי רכות:
פסוק יח:התאמץ וכו׳. כי פחד לנפשו:
פסוק כ:כשמוע כל ישראל. כי זקני העדה לבדם שלחו אחריו מאז, וידעו ממנו וראוהו, ולאחר זמן נשמע לכולם כי שב ממצרים:
פסוק כ:זולתי שבט יהודה. ואף בני בנימין נכללו עמהם, על כי ירושלים עיר המלוכה היתה לנחלה לשניהם, ומפני כבוד שבט יהודה לא הוזכרו, כי אינן רק טפלים להם:
פסוק כג:ויתר העם. כי רבים משאר השבטים התגררו בנחלת יהודה ובנימין:
פסוק כד:כי מאתי. בהשגחה בא הדבר, ולא במקרה:
פסוק כה:ויבן. להיות עיר מבצר, להשגב בה:
פסוק כו:עתה תשוב. רצה לומר: מהרה ובזמן קרוב:
פסוק כז:אם יעלה. כשיעלה העם הזה וכו׳:
פסוק כז:ושב לב. לאהבו ולחפוץ בו, בראותם כי לו לבדו הרשות לשבת בעזרה, ולא לזולתו:
פסוק כז:ושבו אל רחבעם. להיות הוא עליהם למלך:
פסוק כח:ויועץ המלך. עם יועציו:
פסוק כח:רב לכם. רצה לומר: מרחק רב לכם הדבר, מאשר תעלו עד ירושלים:
פסוק כח:הנה אלהיך ישראל. פיתה אותם לאמר אשר השכינה תשרה על עגלי הזהב, וכאשר טעו מאז בהעגל שעשה אהרן לזה אומר בהלשון הזה עצמו, כמו שנאמר (שמות לב ח): אלה אלהיך ישראל וכו׳:
פסוק ל:לחטאת. עם כי מתחלה לא היתה הכוונה לשם עבודת כוכבים ומזלות, אולם בהאריך הזמן חטאו בהם, ועשום לעבודת כוכבים ומזלות ממש:
פסוק ל:עד דן. הרחיקו ללכת עד דן שהיתה בסוף הגבול, וכאומר הנה מתחילה פיתם בעבור מרחק הדרך לירושלים, ובסוף הרחיקו ללכת אל העגל אשר בדן:
פסוק לא:בית במות. עשה בדן בית להעמיד בו מזבחות:
פסוק לא:מקצות העם. ממקצותם, יהיה מי שיהיה:
פסוק לב:כחג אשר ביהודה. לעשות בו כמצות חג הסכות הנעשה ביהודה, בט״ו לחודש השביעי:
פסוק לב:ויעל. העלה עולות על המזבח:
פסוק לב:כן עשה וכו׳. כמו שעשה בדן, כן עשה בבית אל:
פסוק לב:והעמיד וכו׳. לעשות עבודת המזבח:
פסוק לב:אשר עשה. מקצות העם:
פסוק לג:ויעל. העלה עולות כמו בדן:
פסוק לג:אשר בדא מלבו. אשר המציא ממחשבות לבו, אשר לא כדת:
פסוק לג:ויעל וכו׳ להקטיר. ירבעם בעצמו עלה להקטיר את הקטורת, אבל שאר הקרבנות העלו כהני הבמות במצותו: