וילך רחבעם שכם כו'. אפשר כי לב הרבה מהעם היה אחרי ירבעם על כן באו שכם להמליך אותו כי שם חלקת בני שבטו ולהורות זה אמר ויהי כשמע ירבעם בן נבט עודנו במצרים חשבו שבשמעו יבא והוא לא כן עשה כי אם אדרבה וישב ירבעם במצרים ובראות כן וישלחו ויקראו לו ואז לבקש תואנה להמליכו מרחבעם שאלו להקל עולו ולא ערבו אל לבם לעשות עד בא ירבעם אתם על כן המתינו לשאל עד בואו ממצרים וילך אתם וידברו אל רחבעם לא נהגו בו אדר מלכות לאמר לו מלכנו אתה ואנו עבדיך אך הקל מעלינו כי אם כמדברים אל אחד העם וז"א אל רחבעם ולא נאמר אל המלך עם שכבר היה מולך עד בא ירבעם ממצרים וגם לא שלחו לו ע"י שליח כי לא בושו ממנו כי אם וידברו אל רחבעם הם בעצמם וגם לא דרך תחינה כי אם דבור כאשר ידבר המבקש תנאים בעסק עם חבירו אמרו לו לאמר שהוא לאמר להם הן או לאו בל ידחה אותם בדברים או בשתיקה.
פסוק ד:
ותהי שאלתם אביך הקשה וכו' וראוי להעיר שנכנסו בא' ויצאו בשתים אמרו הקשה את עולנו ויצאו בעבודה ובעול וגם תחלה אמרו בעול קושי ואח"כ אמר קושי בעבודה וכבדות בעול. ועוד אומרו וילכו העם שהוא מיותר. ועוד אומרו ויועץ המלך רחבעם למה לא קראו מלך כי אם בזה. ועוד אומרו אשר היו עומדים כו' בהיותו חי כי מי לא ידע כי בהיותו חי היה. ועוד אומרו וידברו אליו לאמר כי הלאמר הזה מיותר ובלתי מובן כי אינו לאמר לזולת. ועוד כי גזרת אם היום תהיה עבד לעם הזה היא והיו לך לעבדים כל הימים כל מה שבנתים הוא מיותר. ועוד אומרו ועבדתם שאם הוא שלא בלבד הוראת עבדות כי אם עבודה ממש לא יעלה על לב. ועוד שאם כן היה לו לקצר ולומר אם היום תעבוד. ועוד שאחר אומר ועבדתם אומר ועניתם ודברת אליהם כו' שמורה שאין הענין עבודה רק עניית דברים טובים ואם תנא היום תהיה עבד והדר מפרש מה הוא העבדות שהוא ועניתם כו' הלא אין זה משמעות הוי"ו וגם אומרו ועבדתם מורה ששולל פי' זה. ועוד אומרו ויעזוב את עצת כו' היה ראוי לאומרו אחר אומרו ויועץ את הילדים ואח"כ יאמר שעזב עצת הזקנים בעד עצת הילדים וגם אומר אשר יעצוהו הוא מיותר וכן אמרו אשר העומדים לפניו. ועוד למה משנה נוסח דברי העם בדברו את הילדים וכן הם בהשיבם אליו מעתיקים לשון העם וגם משנים מאשר אמר הוא להם וגם יש כמה ייתורי לשון בדבריהם וגם אומרו לאמר זה פעמים וגם אומרו אבי יסר כו' זה דרוש ללא שאלו:
פסוק ד:
אך הנה שני דברים היו א' עבודת המלך כענין שרי הנצבים המכלכלים את המלך וכיוצא בעבודות אשר למלכים מאת העם שנית עול מסים וכיוצא והנה העובדים את המלך ובלתי עושים לביתם לא יוכלו לסבול עול מסים כי מאין יבא להם ואין עושים לביתם והנה שתיהן היו לשלשה באופן שהאחד מקשה את השני מלסובלו וזה מאמרם אביך הקשה את עולנו כלומר שבעבודה הקשה היה מקשה עם העול מלסובלו נמצאו שתיהן נזכרים כאחת ועל שתיהן סיימו ואמרו ועתה הקל מעבוד' אביך הקשה שהיה מקשה את העול וגם בהקלך העבודה שלא יהיה עלינו כ"כ קשה גם אחר הקל העבודה לא נרצה כי אם שגם תקל העול וע"י כן ונעבדך שאם לא כן גם עבודה לא נעבד אפילו לא תהיה עבודה קשה ובכלל מאמרם הקילו בכבודו ובכבוד אביו שלא אמרו המלך אביך כי אם אביך בלבד וגם לא אמרו לו אדוננו או מלכנו הקל מעלינו כי אם ואתה עתה וכן באומרו ונעבדך הוא כאומרו ואם לאו לא נעבדך ובהיותו נדון בקרבו מה ישיב להם שלחם שלשת ימים ואחד ישובו ואמר וילכו העם שלא נהגו עמו אדר מלכות מלהניח אתו אנשים רבים ונכבדים להיות קרובים אליו לפי כבודו כי אם מיד וילכו העם כלו ויועץ עם הזקנים ועד כה לא קראו מלך כי אם רחבעם אך הוא כי בזה עשה כטכסיסי מלך להתייעץ עם הזקנים ואמר שהיו אותם אשר היו עומדים את פני שלמה אביו בהיותו חי טרם יכתב עליו ויעש הרע בעיני ה' שהוא תואר שהעושה כן אינו נקרא חי ואותם הזקנים יתכן שבעשותו הדבר ההוא לא היו עומדים לפניו כי רע בעיניהם הדבר ושאל לאמר לו מה אתם נועצים כו'
פסוק ז:
אז וידברו אליו דברים שמהם יבין מה יאות לאמר להם וזהו וידברו אליו לאמר והיו הדברים אם היום תהיה עבד לעם הזה אין צ"ל עבדות דברים כי אפילו ועבדתם שהוא בפועל כ"ש כי ואם היית עונה אותם דברים טובים בלבד היו לך עבדים כל הימים וכך היה לך לעשות ומזה תדע מה שתשיב ואמר כי בין להיותה עצת הזקנים בין מצד העצה בעצמה היה לו לקבלה ולא כן עשה כי אם ויעזוב עצת הזקנים שהוא הבחינה הראשונה בין אשר יעצוהו מצד עצמה שהיא השני' עזבה טרם ישמע הפכה ומה ששב להועץ עם הילדים לא היה אם יודה להם אם לאו כי אם שבהנחת המיאון איזה יהיה נוסח התשובה וז"א מה אתם נועצים ונשיב דבר ולא אמר איך אתם נועצים להשיב כאשר שאל לראשונים שהוא הן או לאו אך עתה תקע עצמו על לאו אלא ששאל מה יהיה נוסח ונשיב להם ועל כן לא אמר להשיב ולהיות דעתו כך הראה להם פנים להרחיק מהם עצת הזקנים והוא כאמור שם שאמרו לו הקל מן העול אשר נתן אביך שהוא שלא דברו דרך בקשה ותחנה כי אם כמצווים וגוזרים וגם לא אמר אדונינו המלך הקל מן העול אשר נתן המלך אביך עלינו כי אם בלי תואר מלכות לא לו ולא לאביו ועשה כן למען יתחמץ לבבם עליהם לייעץ רעה וכן עשו כי ויאמרו לאמר להם כה תאמר לעם הזה כו' והענין בשום לב אל אומרו כה זה פעמים ובאחד לשון אמירה ובא' לשון דבור וגם אל כפל אומרו קטני עבה כו' וגם או' אחרי כן אבי ייסר כו' בהיותו שמהראשון יובן השני כי הכל א' הוא אך הוא כי אמרו אם רצונך לדבר דרך לשין חיבה או לשין קושי והכל ענין אחד אם לשון חיבה שהוא לשון אמר כה תאמר לעם הזה שהוא אביך הכביד את עולינו שהוא כי נסו בעול אביך ואין יכולים לסובלו ואם תרצה לאמור בלשון קושי וז"א כה תדבר כנודע כי לשון אמירה הוא לשון חיבה ולשון דבור הוא לשון קושי ואמר מה שאמרתי כה תאמר שהוא לשון חיבה הוא לומר דרך כבוד ונסתר קטני עבה ממתני אבי והם יבינו פשר דבר והוא בלשון כבוד ואשר אמרתי כה תדבר שהוא לשון קושי הוא אמור להם בפירוש אביך העמיס עליכם עול כבד כו' ואם לא תקבלו אבי ייסר אתכם בשוטים ואני איסר אתכם בעקרבים ובבואם באו לקבל התשובה הביאו את ירבעם לפניהם כלומר אם תחפוץ ואם לאו הנה מלכנו אתנו וזה נרמז באו' ויבא בוי"ו במקום אלף לרמז אל שבט מלכות שהוא ירבעם וזהו ויבא ירבעם ולא נכלל אתם לומר ויבאו ירבעם וכל העם על כי הרמז הוא עליו לבדו כמדובר:
פסוק יג:
ויען המלך כו'. הנה כל פסוק זה הוא מיותר ובפסוק שאחריו הראוי יאמר בעצת הילדים ולא כעצת בכ"ף הדמיון ומה גם כי הכל מיותר ויאמר מה שהשיב ואנחנו נדע כי הוא עצת הילדים. אך הנה כתבנו כי שלש חלוקות הנה אחת עצת הזקנים להורות לשאלתם ועוד שתים בעצת הילדים א' בלשון אמירה הוא לשון חיבה לומר קטני עבה ממתני אבי הוא לומר אני צריך יותר כח להתקיים ממנו כי הוא בחכמתו כל העולם היו שולחים לו הון רב והשנית בלשון דבור וקושי לומר אבי העמיס כו' אבי יוסר כו' אמר כי מי יתן והיה תופס לשון ראשון של הילדים הלא היה לשון קושי כי אם ויען המלך את העם קשה שהוא לשון קושי של הילדים והם שתים רעות א' שמעצות הילדים תפס הלשון קשה ועוד שעצת הזקנים עזב אותו לגמרו שאחר דברו לשון הקושי היה יכול לחזור ולומר הנה הקושי הזה הוא הראוי לעשות אך עכ"ז לא אשיב פניכם ואקל מעליכם וזהו ויען המלך את העם קשה ויעזוב כו' ופי' מה שאמרתי ויען המלך קשה הוא כי וידבר אליהם כעצת הילדים שתפס הלשון דבור שהוא כעצת ולא עצת הילדים כי עיקרם היה מה שהתחילו בלשון אמירה והוא אפילו לא הזכיר רק לשונם האחרון של קושי ועל מה שאמרתי ויעזוב את עצת הזקנים הוא כי ולא שמע המלך את העם כי אפילו בהתחלות קשות שהתחיל היה יכול לסיי' בנחמה ולומר עכ"ז לא אשיב פניכם ריקם היום להקל מעולכם כאמור. עוד אפשר כיון באומרו כעצת הילדים שאינו חוזר בייחוד אל אשר יעצוהו הילדים שגדלו אתו כי אם שדבר אליהם שלא בדעת כי אם כעצת הילדים דעלמ' שאינם רואים את הנולד. ועוד אפשר בייתור הלשון כי פסוק ראשון היה מספיק ויען המלך את העם קשה כו' אך הפסוק השני הוא נמשך עם השלישי ושיעורו מה שוידבר אליהם כעצת הילדים לאמר כו' ולא שמע המלך אל העם אל תתמה על פתיותו כי הנה היתה סבה מעם ה' כו':
פסוק טז:
וירא כל ישראל כו' רז"ל פירשו מה לנו חלק בדוד זה מלכות שמים ולא נחלה בבן ישי זה מלכות בית דוד איש לאהליו ישראל זה בית המקדש אל תקרי לאוהליך אלא לאלהיך א"ר סימון בן מנסיא אין ישראל רואים סימן גאולה עד שיחזרו ויבקשו שלשתן הה"ד אחר ישובו בני ישראל ובקשו את ה' אלהיהם זה מלכות שמים ואת דוד מלכם זה מלכות דוד ופחדו אל ה' ואל טובו זה בית המקדש ע"כ. ולכאורה פירושם בלתי מתיישב על הלשון ואפשר כוונו לומר שאין לנו חלק בדוד הוא אותו חלק אלוה שהיא שכינה אשר הוא שורה בדוד מה לנו ממנה חלילה ואותה הנחלה שהנחיל לו הקב"ה שהוא מלכותו וזרעו ג"כ לאלהיך ישראל ולא לאהל דוד הוא בהמ"ק ועל מה שנאמר דרך דיוק לאוהליך כלומר ולא לאוהל דוד על כן אמרו על תקרי שכוונו שדי להם אלהיהם יתב' בכל מקים שהוא ואין להם חפץ בבית המקדש שבנה דוד ונסתייעו לפרש כך מפסוק אחר ישובו שיורה מכללם כי שלש אלה מאסו והוא כי פירשו אל ה' ואל טובו לומר לא כאשר עד כה שלא פחדו רק מה' לבדו כי אם אל ה' ואל טובו הוא ב"ה כד"א ההר הטוב הזה הוא בית המקדש וע"ד הפשט יאמר מה לנו עתה חלק בדוד כמו שהיה בתחלה כשאמרנו כי עשר ידות לו במלך כי עתה כבר נתנו העשרת שבטים לזולתו כי לא נעלם ענין אחיה השלוני שעל כן שלחו אחריו מצרימה כאמור למעלה וישלחו ויקראו לו כו' ואין צ"ל עתה כי אם אפי' לעתיד שנאמר לירבעם ואענה את זרע דוד אך לא כל הימים שהוא משיח בן דוד לעתיד גם זה אין לנו חפץ וזהו ולא נחלה בבן ישי הוא כד"א ונחל ה' את יהודה חלקו ובחר עוד בירושלם הוא דוד שעל ידו בחר בירושלם כאו' לא בחרתי בעיר מכל שבטי ישראל ואבחר בדוד שפירשו ז"ל שע"י מה שבחרתי בו בחרתי בירושלם על כן לאהליך ישראל ולא אחרי רחבעם ולא יבצר כי גם שדוד היה בג"ע מכאן היו בושים ממנו ועל כן עשו כמדברים עמו מפה ואו' לו ראה ביתך דוד והוא רחבעם כי כל זרעו נקרא בית דוד כי הוא סבת הדבר כי לא ידע להתנהג עם העם ואז וילך ישראל לאהליו ויניחו את המלך זולתי היושבים בערי יהודה אפי' אשר מעשרת השבטים המתגוררום בערי יהודה מלך עליהם בכלל שבט יהודה וזהו ובני ישראל היושבים בערי יהודה וימלוך וכו':
פסוק כ:
ויהי כשמע כל ישראל וכו'. ראוי לשים לב כי למעלה נאמר ששלחו אחריו מצרימה וילך אתם לדבר אל רחבעם שנאמר וישלחו ויקראו לו ויבא ירבעם וכל קהל ישראל וידברו אל רחבעם נראה כי לא שב מעצמו כי אם ששלחו אחריו וגם שלא המליכוהו מיד כשבא כי אם שהלך אתם בשליחותם לדבר אל המלך ושב אחרי כן ביום השלישי לקבל תשובת המלך ולא הומלך המלך עדיין וכה יאמר כי בשמוע כל ישראל שבא מיד וישלחו ויקראו אותו אל העדה וימליכו אותו. ועוד כי מפסוק זה נראה ששב מעצמו ולמעלה הוא אומר וישב ירבעם במצרים וישלחו ויקראו לו:
פסוק כ:
אמנם הוא בשום לב כי למעלה נאמר קהל ישראל ופה נאמר כל ישראל ואומרה כי קהל ה' הוא אותם שהם ראשים על כל העם אשר הם הנקהלים לכל דבר כללי וכשאומר כל ישראל הם כל הכללות כמשמעו ומלבד הכרח הענין והמשמעות גם הוא מוכרח מצד אחר כי לא יתכן הלכו כל ישראל לדבר עם המלך ולשוב ג"כ כולם ביום השלישי אך הם כל כללות הנקהלים בעד כל ישראל ועליהם נאמר וישלחו ויקראו ויבאו ירבעם וכל קהל ישראל וידברו אל רחבעם ואותם ראשי העם הן הם אשר שלחו אחרי ירבעם יבא ממצרים והביאוהו אתם לדבר אל המלך אך כל כללות ישראל לא ידעו ששלחו אחריו כי אם ראו ששב ולא נודע לכל הכללות כי אם אחר עבור כל שלשת הימי' של השאלה והתשובה של רחבעם ואחר הפרדם קהל ישראל מעליו וכשמוע אח"כ כל כללות ישראל המליכוהו וז"א ויהי כשמוע כל ישראל כי שב ירבעם וישלחו וכו' וימליכו אותו וכו':