תנ"ך על הפרק - מלכים א יב - בניין נערים סתירה וסתירת זקנים בניין / הרב חיים בן סניור שליט"א

תנ"ך על הפרק

מלכים א יב

299 / 929
היום

הפרק

וַיֵּ֥לֶךְ רְחַבְעָ֖ם שְׁכֶ֑ם כִּ֥י שְׁכֶ֛ם בָּ֥א כָל־יִשְׂרָאֵ֖ל לְהַמְלִ֥יךְ אֹתֽוֹ׃וַיְהִ֞י כִּשְׁמֹ֣עַ ׀ יָרָבְעָ֣ם בֶּן־נְבָ֗ט וְהוּא֙ עוֹדֶ֣נּוּ בְמִצְרַ֔יִם אֲשֶׁ֣ר בָּרַ֔ח מִפְּנֵ֖י הַמֶּ֣לֶךְ שְׁלֹמֹ֑ה וַיֵּ֥שֶׁב יָרָבְעָ֖ם בְּמִצְרָֽיִם׃וַֽיִּשְׁלְחוּ֙ וַיִּקְרְאוּ־ל֔וֹויבאווַיָּבֹ֥איָרָבְעָ֖ם וְכָל־קְהַ֣ל יִשְׂרָאֵ֑ל וַֽיְדַבְּר֔וּ אֶל־רְחַבְעָ֖ם לֵאמֹֽר׃אָבִ֖יךָ הִקְשָׁ֣ה אֶת־עֻלֵּ֑נוּ וְאַתָּ֡ה עַתָּ֣ה הָקֵל֩ מֵעֲבֹדַ֨ת אָבִ֜יךָ הַקָּשָׁ֗ה וּמֵעֻלּ֧וֹ הַכָּבֵ֛ד אֲשֶׁר־נָתַ֥ן עָלֵ֖ינוּ וְנַעַבְדֶֽךָּ׃וַיֹּ֣אמֶר אֲלֵיהֶ֗ם לְכ֥וּ עֹ֛ד שְׁלֹשָׁ֥ה יָמִ֖ים וְשׁ֣וּבוּ אֵלָ֑י וַיֵּלְכ֖וּ הָעָֽם׃וַיִּוָּעַ֞ץ הַמֶּ֣לֶךְ רְחַבְעָ֗ם אֶת־הַזְּקֵנִים֙ אֲשֶׁר־הָי֣וּ עֹמְדִ֗ים אֶת־פְּנֵי֙ שְׁלֹמֹ֣ה אָבִ֔יו בִּֽהְיֹת֥וֹ חַ֖י לֵאמֹ֑ר אֵ֚יךְ אַתֶּ֣ם נֽוֹעָצִ֔ים לְהָשִׁ֥יב אֶת־הָֽעָם־הַזֶּ֖ה דָּבָֽר׃וידברוַיְדַבְּר֨וּאֵלָ֜יו לֵאמֹ֗ר אִם־הַ֠יּוֹם תִּֽהְיֶה־עֶ֜בֶד לָעָ֤ם הַזֶּה֙ וַֽעֲבַדְתָּ֔ם וַעֲנִיתָ֕ם וְדִבַּרְתָּ֥ אֲלֵיהֶ֖ם דְּבָרִ֣ים טוֹבִ֑ים וְהָי֥וּ לְךָ֛ עֲבָדִ֖ים כָּל־הַיָּמִֽים׃וַֽיַּעֲזֹ֛ב אֶת־עֲצַ֥ת הַזְּקֵנִ֖ים אֲשֶׁ֣ר יְעָצֻ֑הוּ וַיִּוָּעַ֗ץ אֶת־הַיְלָדִים֙ אֲשֶׁ֣ר גָּדְל֣וּ אִתּ֔וֹ אֲשֶׁ֥ר הָעֹמְדִ֖ים לְפָנָֽיו׃וַיֹּ֣אמֶר אֲלֵיהֶ֗ם מָ֚ה אַתֶּ֣ם נֽוֹעָצִ֔ים וְנָשִׁ֥יב דָּבָ֖ר אֶת־הָעָ֣ם הַזֶּ֑ה אֲשֶׁ֨ר דִּבְּר֤וּ אֵלַי֙ לֵאמֹ֔ר הָקֵל֙ מִן־הָעֹ֔ל אֲשֶׁר־נָתַ֥ן אָבִ֖יךָ עָלֵֽינוּ׃וַיְדַבְּר֣וּ אֵלָ֗יו הַיְלָדִים֙ אֲשֶׁ֨ר גָּדְל֣וּ אִתּוֹ֮ לֵאמֹר֒ כֹּֽה־תֹאמַ֣ר לָעָ֣ם הַזֶּ֡ה אֲשֶׁר֩ דִּבְּר֨וּ אֵלֶ֜יךָ לֵאמֹ֗ר אָבִ֙יךָ֙ הִכְבִּ֣יד אֶת־עֻלֵּ֔נוּ וְאַתָּ֖ה הָקֵ֣ל מֵעָלֵ֑ינוּ כֹּ֚ה תְּדַבֵּ֣ר אֲלֵיהֶ֔ם קָֽטָנִּ֥י עָבָ֖ה מִמָּתְנֵ֥י אָבִֽי׃וְעַתָּ֗ה אָבִי֙ הֶעְמִ֤יס עֲלֵיכֶם֙ עֹ֣ל כָּבֵ֔ד וַאֲנִ֖י אוֹסִ֣יף עַֽל־עֻלְּכֶ֑ם אָבִ֗י יִסַּ֤ר אֶתְכֶם֙ בַּשּׁוֹטִ֔ים וַאֲנִ֕י אֲיַסֵּ֥ר אֶתְכֶ֖ם בָּעַקְרַבִּֽים׃ויבווַיָּב֨וֹאיָרָבְעָ֧ם וְכָל־הָעָ֛ם אֶל־רְחַבְעָ֖ם בַּיּ֣וֹם הַשְּׁלִישִׁ֑י כַּאֲשֶׁ֨ר דִּבֶּ֤ר הַמֶּ֙לֶךְ֙ לֵאמֹ֔ר שׁ֥וּבוּ אֵלַ֖י בַּיּ֥וֹם הַשְּׁלִישִֽׁי׃וַיַּ֧עַן הַמֶּ֛לֶךְ אֶת־הָעָ֖ם קָשָׁ֑ה וַֽיַּעֲזֹ֛ב אֶת־עֲצַ֥ת הַזְּקֵנִ֖ים אֲשֶׁ֥ר יְעָצֻֽהוּ׃וַיְדַבֵּ֣ר אֲלֵיהֶ֗ם כַּעֲצַ֤ת הַיְלָדִים֙ לֵאמֹ֔ר אָבִי֙ הִכְבִּ֣יד אֶֽת־עֻלְּכֶ֔ם וַאֲנִ֖י אֹסִ֣יף עַֽל־עֻלְּכֶ֑ם אָבִ֗י יִסַּ֤ר אֶתְכֶם֙ בַּשּׁוֹטִ֔ים וַאֲנִ֕י אֲיַסֵּ֥ר אֶתְכֶ֖ם בָּעַקְרַבִּֽים׃וְלֹֽא־שָׁמַ֥ע הַמֶּ֖לֶךְ אֶל־הָעָ֑ם כִּֽי־הָיְתָ֤ה סִבָּה֙ מֵעִ֣ם יְהוָ֔ה לְמַ֜עַן הָקִ֣ים אֶת־דְּבָר֗וֹ אֲשֶׁ֨ר דִּבֶּ֤ר יְהוָה֙ בְּיַד֙ אֲחִיָּ֣ה הַשִּׁילֹנִ֔י אֶל־יָרָבְעָ֖ם בֶּן־נְבָֽט׃וַיַּ֣רְא כָּל־יִשְׂרָאֵ֗ל כִּ֠י לֹֽא־שָׁמַ֣ע הַמֶּלֶךְ֮ אֲלֵיהֶם֒ וַיָּשִׁ֣בוּ הָעָ֣ם אֶת־הַמֶּ֣לֶךְ דָּבָ֣ר ׀ לֵאמֹ֡ר מַה־לָּנוּ֩ חֵ֨לֶק בְּדָוִ֜ד וְלֹֽא־נַחֲלָ֣ה בְּבֶן־יִשַׁ֗י לְאֹהָלֶ֙יךָ֙ יִשְׂרָאֵ֔ל עַתָּ֕ה רְאֵ֥ה בֵיתְךָ֖ דָּוִ֑ד וַיֵּ֥לֶךְ יִשְׂרָאֵ֖ל לְאֹהָלָֽיו׃וּבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל הַיֹּשְׁבִ֖ים בְּעָרֵ֣י יְהוּדָ֑ה וַיִּמְלֹ֥ךְ עֲלֵיהֶ֖ם רְחַבְעָֽם׃וַיִּשְׁלַ֞ח הַמֶּ֣לֶךְ רְחַבְעָ֗ם אֶת־אֲדֹרָם֙ אֲשֶׁ֣ר עַל־הַמַּ֔ס וַיִּרְגְּמ֨וּ כָל־יִשְׂרָאֵ֥ל בּ֛וֹ אֶ֖בֶן וַיָּמֹ֑ת וְהַמֶּ֣לֶךְ רְחַבְעָ֗ם הִתְאַמֵּץ֙ לַעֲל֣וֹת בַּמֶּרְכָּבָ֔ה לָנ֖וּס יְרוּשָׁלִָֽם׃וַיִּפְשְׁע֤וּ יִשְׂרָאֵל֙ בְּבֵ֣ית דָּוִ֔ד עַ֖ד הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה׃וַיְהִ֞י כִּשְׁמֹ֤עַ כָּל־יִשְׂרָאֵל֙ כִּֽי־שָׁ֣ב יָרָבְעָ֔ם וַֽיִּשְׁלְח֗וּ וַיִּקְרְא֤וּ אֹתוֹ֙ אֶל־הָ֣עֵדָ֔ה וַיַּמְלִ֥יכוּ אֹת֖וֹ עַל־כָּל־יִשְׂרָאֵ֑ל לֹ֤א הָיָה֙ אַחֲרֵ֣י בֵית־דָּוִ֔ד זוּלָתִ֥י שֵֽׁבֶט־יְהוּדָ֖ה לְבַדּֽוֹ׃ויבאווַיָּבֹ֣ארְחַבְעָם֮ יְרוּשָׁלִַם֒ וַיַּקְהֵל֩ אֶת־כָּל־בֵּ֨ית יְהוּדָ֜ה וְאֶת־שֵׁ֣בֶט בִּנְיָמִ֗ן מֵאָ֨ה וּשְׁמֹנִ֥ים אֶ֛לֶף בָּח֖וּר עֹשֵׂ֣ה מִלְחָמָ֑ה לְהִלָּחֵם֙ עִם־בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֔ל לְהָשִׁיב֙ אֶת־הַמְּלוּכָ֔ה לִרְחַבְעָ֖ם בֶּן־שְׁלֹמֹֽה׃וַיְהִי֙ דְּבַ֣ר הָֽאֱלֹהִ֔ים אֶל־שְׁמַעְיָ֥ה אִישׁ־הָאֱלֹהִ֖ים לֵאמֹֽר׃אֱמֹ֗ר אֶל־רְחַבְעָ֤ם בֶּן־שְׁלֹמֹה֙ מֶ֣לֶךְ יְהוּדָ֔ה וְאֶל־כָּל־בֵּ֥ית יְהוּדָ֖ה וּבִנְיָמִ֑ין וְיֶ֥תֶר הָעָ֖ם לֵאמֹֽר׃כֹּ֣ה אָמַ֣ר יְהוָ֡ה לֹֽא־תַעֲלוּ֩ וְלֹא־תִלָּ֨חֲמ֜וּן עִם־אֲחֵיכֶ֣ם בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֗ל שׁ֚וּבוּ אִ֣ישׁ לְבֵית֔וֹ כִּ֧י מֵאִתִּ֛י נִהְיָ֖ה הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֑ה וַיִּשְׁמְעוּ֙ אֶת־דְּבַ֣ר יְהוָ֔ה וַיָּשֻׁ֥בוּ לָלֶ֖כֶת כִּדְבַ֥ר יְהוָֽה׃וַיִּ֨בֶן יָרָבְעָ֧ם אֶת־שְׁכֶ֛ם בְּהַ֥ר אֶפְרַ֖יִם וַיֵּ֣שֶׁב בָּ֑הּ וַיֵּצֵ֣א מִשָּׁ֔ם וַיִּ֖בֶן אֶת־פְּנוּאֵֽל׃וַיֹּ֥אמֶר יָרָבְעָ֖ם בְּלִבּ֑וֹ עַתָּ֛ה תָּשׁ֥וּב הַמַּמְלָכָ֖ה לְבֵ֥ית דָּוִֽד׃אִֽם־יַעֲלֶ֣ה ׀ הָעָ֣ם הַזֶּ֗ה לַעֲשׂ֨וֹת זְבָחִ֤ים בְּבֵית־יְהוָה֙ בִּיר֣וּשָׁלִַ֔ם וְ֠שָׁב לֵ֣ב הָעָ֤ם הַזֶּה֙ אֶל־אֲדֹ֣נֵיהֶ֔ם אֶל־רְחַבְעָ֖ם מֶ֣לֶךְ יְהוּדָ֑ה וַהֲרָגֻ֕נִי וְשָׁ֖בוּ אֶל־רְחַבְעָ֥ם מֶֽלֶךְ־יְהוּדָֽה׃וַיִּוָּעַ֣ץ הַמֶּ֔לֶךְ וַיַּ֕עַשׂ שְׁנֵ֖י עֶגְלֵ֣י זָהָ֑ב וַיֹּ֣אמֶר אֲלֵהֶ֗ם רַב־לָכֶם֙ מֵעֲל֣וֹת יְרוּשָׁלִַ֔ם הִנֵּ֤ה אֱלֹהֶ֙יךָ֙ יִשְׂרָאֵ֔ל אֲשֶׁ֥ר הֶעֱל֖וּךָ מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃וַיָּ֥שֶׂם אֶת־הָאֶחָ֖ד בְּבֵֽית־אֵ֑ל וְאֶת־הָאֶחָ֖ד נָתַ֥ן בְּדָֽן׃וַיְהִ֛י הַדָּבָ֥ר הַזֶּ֖ה לְחַטָּ֑את וַיֵּלְכ֥וּ הָעָ֛ם לִפְנֵ֥י הָאֶחָ֖ד עַד־דָּֽן׃וַיַּ֖עַשׂ אֶת־בֵּ֣ית בָּמ֑וֹת וַיַּ֤עַשׂ כֹּֽהֲנִים֙ מִקְצ֣וֹת הָעָ֔ם אֲשֶׁ֥ר לֹֽא־הָי֖וּ מִבְּנֵ֥י לֵוִֽי׃וַיַּ֣עַשׂ יָרָבְעָ֣ם ׀ חָ֡ג בַּחֹ֣דֶשׁ הַשְּׁמִינִ֣י בַּחֲמִשָּֽׁה־עָשָׂר֩ י֨וֹם ׀ לַחֹ֜דֶשׁ כֶּחָ֣ג ׀ אֲשֶׁ֣ר בִּיהוּדָ֗ה וַיַּ֙עַל֙ עַל־הַמִּזְבֵּ֔חַ כֵּ֤ן עָשָׂה֙ בְּבֵֽית־אֵ֔ל לְזַבֵּ֖חַ לָעֲגָלִ֣ים אֲשֶׁר־עָשָׂ֑ה וְהֶעֱמִיד֙ בְּבֵ֣ית אֵ֔ל אֶת־כֹּהֲנֵ֥י הַבָּמ֖וֹת אֲשֶׁ֥ר עָשָֽׂה׃וַיַּ֜עַל עַֽל־הַמִּזְבֵּ֣חַ ׀ אֲשֶׁר־עָשָׂ֣ה בְּבֵֽית־אֵ֗ל בַּחֲמִשָּׁ֨ה עָשָׂ֥ר יוֹם֙ בַּחֹ֣דֶשׁ הַשְּׁמִינִ֔י בַּחֹ֖דֶשׁ אֲשֶׁר־בָּדָ֣אמלבדמִלִּבּ֑וֹוַיַּ֤עַשׂ חָג֙ לִבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וַיַּ֥עַל עַל־הַמִּזְבֵּ֖חַ לְהַקְטִֽיר׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

הרב חיים בן סניור שליט

בניין נערים סתירה וסתירת זקנים בניין

עצת הזקנים

חז"ל אמרו לנו: "כל הנוטל עצה מן הזקנים אינו נכשל". אולם רחבעם לא אימץ לעצמו כלל חשוב זה שהוכיח את עצמו בכל הדורות. הזקנים הנם ככנפים לקהל ישראל ובעזרתם יכולים להתרומם מעל מצוקת השעה ולעבור בשלום את הנחשולים הסוערים המאיימים לשטוף את עם ישראל ולהטביעו חלילה בתאוות העולם ובמנעמיו. כאשר הציגו בני ישראל את בקשותיהם בפני המלך רחבעם, ביקש האחרון זמן של שלשה ימים כדי להתישב בדבר ולהשיב לבקשתם. בני ישראל בקשו הקלה מן המסים הכבדים שנגבו בתקופת שלמה. אמנם בימי שלמה נאות חלק מהעם לשלם מסים כבדים כי הארץ היתה בפריחה כלכלית, ואפילו ישלמו מסים כבדים הם יקבלו טובות הנאה שונות מאת המלך, מה גם שעם ישראל נהנה לשמוע את תורתו וחכמתו שהיו לשם דבר בכל העולם כולו. אולם רחבעם לא היה חכם כאביו ולא בעל מעוף כמוהו וממילא אם רחבעם ימשיך לגבות מסים כבדים כשלמה לא תצמח תועלת גדולה לאזרחים, לפיכך בקשו הקלה בתשלומי המסים. רחבעם הולך ומתיעץ עם הזקנים(זקן הוא זה שקנה חכמה ולא דווקא בגיל) שעמדו לפני אביו. הזקנים שהיו מיומנים היטב בניהול ממלכה אמרו לו להיות לעבד לעם ולמלא את בקשתם.

לזקנים לא היתה שום כוונה להכנע לעם לאורך כל הדרך כפי שנראה כעת, ולמרות זאת רחבעם לא מקשיב להם:

את הזקנים שואל רחבעם: "איך אתם נועצים להשיב..." פרוש הדבר: רחבעם לא חשב לרגע למלא את רצון העם ולהקל מעליהם את נטל המסים הכבד. שאלתו היתה כיצד לדחות את העם: "אם בדברים רכים, אם ברמאות, אם בדברים קשים ומפחידים". על עצתם של הזקנים לרחבעם אמרו חז"ל את האמרה: "סתירת זקנים בנין, ובנין נערים סתירה". מסביר המלבי"ם שהזקנים אמרו לרחבעם שלא יסרב למלא את בקשת העם, והיינו שלא ידחה את בקשתם על הסף אלא יבוא לקראתם מעט. הם נמקו את דבריהם לאמר: אם יסרב למלא את מבוקשם הם ימרדו במלך וימליכו אדם אחר כטוב בעיניהם. הזקנים לא הציעו לרחבעם להכנס עם העם למשא ומתן על מה לוותר ואת מה לאמץ, כי הם בוודאי ינסו לסחוט ממנו ככל אשר יוכלו. לפיכך יאמר להם שהוא יהיה עבד לעם ויצטרך למלא את בקשתם וממילא בקשתם תחשב לבקשה פעוטה והגיונית. תשובה זו תגרום שהתסיסה תבלם כי המלך הבטיח להיות עבד לעם, וישראל יצפו בוודאי לקבל מהמלך יותר מכפי בקשתם ואז הם ישמעו בקולו כי הם יבחינו ברצון טוב מצדו לנהל מלכות שקטה המתחשבת בעם, ולאחר בסוס המלוכה על ידי רחבעם ינהג בארץ כאות נפשו ואם ינסו למרוד ידכא חיש מהר את המרידה נגדו. וזה שכתוב: "אם היום תהיה עבד לעם הזה ועבדתם", כלומר, אל תשיב במישרין לשאלתם. אתה רק תאמר להם כי הנך מסכים להיות עבד לעם הזה. בדברי הימים(ב י ז) נאמר: "אם תהיה לטוב להעם הזה ורציתם ודברת אליהם דברים טובים". כלומר, הזקנים יעצו לרחבעם שיאמר שכל דאגתו לטובת העם הזה ולא לטובת עצמו ורצונו רק למלא רצונם ואז הם יתנו בו אמון ויעבדוהו ללא כל תנאים מוקדמים. הזקנים יעצו לרחבעם שיקרא לנציגי העם עוד היום ויאמר להם כי החליט לשרת את העם ואין צורך לחכות שלשה ימים כדי להשיב תשובה. עצת הזקנים נראיתה לרחבעם בלתי הגיונית. רחבעם ראה בעצתם הגבלת מלכותו והוא הרי רצה למלוך כאביו, שלטון בלתי מוגבל, למרות שלא יכל להטיב עם העם כשלמה. לפיכך דחה רחבעם את עצת הזקנים.

נדקדק בפסוקים ונבין מדוע לא קיבל רחבעם את עצת הזקנים. הפסוק אומר: "ויעזוב את עצת הזקנים אשר יעצוהו"(מלכים א יב ח). שואל המלבי"ם מדוע כתוב "עצת הזקנים אשר יעצוהו" ואילו כאשר מספר לנו הכתוב שקיבל את עצת הילדים לא נאמר "אשר יעצוהו" אלא "וידבר אליהם כעצת הילדים לאמר"(מלכים א יב יד)?

מסביר המלבי"ם כי רחבעם לא בקש מהזקנים עצה מה לעשות אלא כיצד להשיב לעם, ועתה, כאשר ראה רחבעם שהזקנים מיעצים לו נגד דעתו דחה את עצתם. רחבעם לא ירד לעומק דעת הזקנים כי אם יוותר עתה והעם יקבל את שלטונו ללא עוררין יוכל אחר כך לשלוט כרצונו, דהיינו שעתה הוותור הוא וותור טקטי ולא מהותי.

עצת הילדים

רחבעם ראה בעצת הזקנים כעין השפלה ולכן פנה אל הילדים שגדלו אתו, מתוך הנחה שהצעירים ירגישו עלבון אם יצטרכו לוותר ולהכנע לזולת למרות שאחר כך ישיגו את מטרתם. הצעירים הינם פגיעים יותר ורגשנים וממילא לא יציעו לו לוותר אפילו לזמן קצר, ואפילו אם הוותור איננו מהותי. העקרון הוא לא להכנע לדרישה להקל מנטל המסים של שלמה, אדרבה, יש להפגין הפגנת כח מיד עם תחלת הממלכה כדי שהעם יבין כי אי אפשר לסחוט ותורים ממלך כרחבעם וממילא לא יבואו שוב בדרישות נוספות. גישה זו נוגדת את ההגיון הבריא, כי לשכנע צריך בדרכי נועם ולא בהפגנת כח, הרי אם השליט יפגין כח העם ימרוד בו בהזדמנות הראשונה. גם אם לפי שעה יצליח הרודן לשלוט, הרי דם רב ישפך עד אשר תתבסס מלכותו, אם בכלל. הילדים חשבו לבנות את מלכות רחבעם על בסיס חזק, כאשר יראה העם שהמלך איתן בדעתו ואינו מוכן לפשרות בוודאי לא יעזו האזרחים להמרות את פיו ואז מלכותו תכונן ותתבסס ואילו עצת הזקנים מביאה לכאורה להתפוררות המלוכה כי הם הציעו להכנע לעם.

אם כן מובנים עתה היטב דברי חז"ל שאמרו: "בנין נערים סתירה וסתירת זקנים בנין"(מגלה לא:). הנערים רצו לבנות ולבסס את מלכות רחבעם והדבר הביא לסתירת המלכות ולקרע בעם ישראל ואילו הזקנים נראה כאלו לסתור את המלכות ועצתם היתה מביאה לבנין אם כן תמיד יש לדעת כי כל הנוטל עצה מן הזקנים אינו נכשל.

  באדיבות הרב, מתוך ספרו: 'אמרי ח"ן - מלכים'

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק


תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך