פסוק ב:וירא אליו ה' ויאמר אל תרד מצרימה. הטעם הוא כי איתא בזוהר דלכך היה גאולת מצרים ע"י הקב"ה בעצמו ולא ע"י מלאך דא"כ היה המלאך נתגשם בטומאת מצרים וצריך לומר דהא דלא נתגשמו ישראל במצרים כי לפי שהחומר יותר זך מקבל פגם ביותר והמלאכים חומרם יותר זך וברור וכן יצחק לאחר עקידה נזדכך כעין תחיית המתים ונזדכך כמו מלאך ולכך לא היה יכול לירד למצרים:
פסוק ג:גור בארץ הזאת ואהיה עמך ואברכך כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל. נראה דרצה לומר ההתחלה בך הוא אבל העיקר יהיה לזרעך וא"כ אף שאתה בארץ הזאת הוא מענין גירות ויתקיים השבועה אשר נשבעתי ואע"פ ששם היה התנאי שיהיו בארץ לא להם ארבע מאות שנה מ"מ גם זה בכלל הגירות וא"כ אל תפחד כי מ"מ אקיים שבועתי:
פסוק ד:והתברכו בזרעך כל גויי הארץ. הרצון בזה שיתגיירו מלשון מבריכין אילן והוא התדבקות זה בזה ולכך צוהו הקב"ה לגור בארץ כדי שיגייר גרים בארץ מגורי אביו אבל במצרים לא היה לו לגייר גרים כי עד דור שלישי אינם ראוים ומשה דקיבל הערב רב חזי מה סליק בהו:
פסוק ה:עקב אשר שמע אברהם בקולי וישמור משמרתי וגו'. הרצון בזה כי יזכו לנחול א"י כי אברהם נקרא אב המון גוים וכל הגרים מתיחסים לאברהם כי הוא שרשם וגם רמז במלת עקב כי אע"פ ששמר אברהם התורה והמצות מ"מ לא יזכה תיכף לא"י אך יהיה בו בתורת גר ושכר אברהם יהיה בעקב ובסוף בדור אחרון אבל עכשיו באמת צריך לקבל הגירות:
פסוק ו:וישב יצחק בגרר. מבואר במדרש דנקרא גרר שגרר ממקום אחר כי לא היה שייך לפלשתים וידוע דלכך קנה יוסף ופרעה כל מצרים והעביר העם לערים משום דנאמר כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ומלת לא להם הוא לכאורה מיותר דבארץ שלהם לא שייך גירות אבל הכוונה שיהיו גרים אצל עם הדרים בארץ לא להם והוא גרים לגרים וכן היה במצרים ויצחק התחיל להגלות ולכך גר בגרר שהוא ארץ לא להם כי לא היה מתחילה שייך לאבימלך ובגזל לקחו ממקום אחר:
פסוק ז:וישאלו אנשי המקום לאשתו ויאמר אחותי היא. נראה הא דלא מצינו שגם רבקה אמרה אחי הוא כדמצינו בשרה הטעם הוא כי כבר היה ליצחק בנים גדולים יעקב ועשו רק שהם אמרו שהבני' הם מאשה אחרת או מבעל אחר כמ"ש הרמב"ן והיה רבקה מפחד שעשו לרוע מעלליו יגלה הסוד ויהיו הם לבזיון וקצף וגם אם היא אחות יצחק ועשו יקדיח תבשילו ברבים והיא תאמר שהם בניה מאיש אחר ויצחק הוא אחיה יהיה זאת לחרפה וקלון ליצחק כי יאמרו רוב בנים הולכין אחר אחי האם ולא היה רצונה לגרום לו קלון משא"כ יצחק שאהב לעשו וחשבוהו לצדיק נאמן כי ציד בפיו לא היה לו מניעה משני טעמים הנ"ל למנוע לומר אחותי היא:
פסוק ז:ויאמר אחותי היא כי ירא לאמר אשתי היא פן יהרגוני אנשי המקום על רבקה כי טובת מראה היא. ונראה דבנתינת טעם דטובת מראה היא בא ליישב הקושיא שלא אמרה דאשת איש היא מבעל אחר דהשתא לא יהרגו את יצחק וגם לא יאנסוה דבני נח מצווים על אשת איש ובאמרו אחותי היא לא ינצל רק בהריגה אבל עדיין יש חשש דיאנסוה ונראה לפרש כי אמרו בסוף מסכת נדרים בהאי נואף דמים גנובי' ימתקו וא"כ אדרבה אם יאמר שאשת איש היא יותר יתגבר יצרם ויאנסוה וזה כוונת המדרש שיוסף אמר לאשת פוטיפר מתירא אני מבעלך אמרה לו הריני הורגו אמר לה מה נפקא לך חלב עזים שחורות ולבינות אחת היא ויש להבין למה לא השיב תיכף כך חלב עזים וכו' אלא דיש לומר דקודם שאמרה הריני הורגו יש לה נ"מ דמים גנובים ימתקו אבל כשאמרה לו הריני הורגו תו ליכא מים גנובים א"כ גם אם יאמרו שהיא אשת איש מבעל אחר והוא במדינת הים יש יותר לחוש דיאנסוה דמים גנובים ימתקו אבל תקשה עדיין למה אמר אחותי היא שלא יהרגוה אם היה אומר סתם שהיא פנויה ג"כ לא יהרגוה וגם לא יאנסוה שלא יהיה יצרם תקפם בחשבם שהיא פנויה ועל זה בא כמתרץ תינח אם היא כשאר נשים אבל באמת טובת מראה היא יפה מכל הנשים ואם כן אף בפנויה יחמדו לה וא"כ לא יועיל אמירת אחותו היא רק לענין שלא יהרגוה:
פסוק ח:ויהי כי ארכו לו שם הימים וישקף אבימלך מלך פלשתים בעד החלון וירא והנה יצחק מצחק את רבקה אשתו. היינו מקודם לא שימש מטתו בשנת רעבון אבל בשנה זו פסק הרעב כאשר נאמר שזרע בארץ ואז שימש מטתו ובזוהר הקשה האיך שימש מטתו לעין כל רואה ותירץ דבחלון אצטגנינות וחכמה ראה. ויש להבין למה לא הרגיש תיכף באצטגנינות וחכמה שהיא אשתו. נראה לבאר כי השמטה מחלק התורה לשבע שנים כנגד שבעה כוכבי לכת והיה בשבע הרעב כי לית לה מגרמיה כלום ואם כן כאשר החל הרעב היה בשנת שבע לשמיטה אח"כ ארכו לו שם הימים יותר משלש שנים כמבואר במדרש והגיע לשנת ארבעה בשמיטה שאז מושל מזל חמה ואמרינן ביה כל רזים גלוים ולכך אז הרגיש אבימלך ע"י אצטגנינו' וכלי הבטה שרבקה אשתו. או יובן בהבן הפסוק למה לנצח תשכחנו תעזבנו לאורך ימים השיבנו וגו'. ויש סתירה בפסוק מיניה וביה דתחילה אמר לנצח ואח"כ אמר לאורך ימים דמשמע אבל לא לנצח אבל אמרו למען יאריכון ימיך היינו ליום שכולו ארוך והיינו התורה ועה"ב שהוא כולו ארוך כי ארוכה מארץ מדה וזהו אורך ימים בימינה שהיא התורה ועה"ב והוא בימינ' דהרוצה להחכים ידרים והנה יעקב נטל התורה ועוה"ב והניח לעשו העוה"ז ולכך אנו בגלות בצער ועינוי כי ע"י כן נקנית התורה ועוה"ב וזה מאמר המקונן למה לנצח תשכחנו בגלות תעזבנו בגלות וצער ושעבוד ובא כמתרץ לאורך ימים פירוש שע"י כן אנו זוכים לאורך ימים. וזהו הטעם עזיבה שלך לטובה כדי שיהיה לנו אורך ימים אבל השיבנו כדי שנזכה מהרה לשניהם כללו של דבר א"י ותורה וחכמה הוא יום שכולו ארוך וזקני תלמידי חכמים כל זמן שמזקינין יוסיפו דעת ולכך יצחק הוסיף דעת יום ביומו ואמרו במס' חגיגה אבדה עצה מבנים וגו' כי את זה לעומת זה ברא אלקים אם יש בישראל חכמים בתורה יש בא"ה חכמים בחכמות החיצונות ואם לאו גם בהם אין חכמה ולכך נאמר כי ארכו לו הימים רצונו לומר שהגיע למדריגת התורה הנקראים אורך ימים בשלימות והוסיף אומץ בתורה אז גם אבימלך התאזר עוז בחכמת אצטגנינות וישקף בחלון של חכמה שהיא אשתו:
פסוק ט:ויאמר אליו יצחק כי אמרתי פן אמות עליה. הא דלא השיב לו יצחק כאברהם הטעם למה אמר אחותי היא נראה דעיקר שאלת אבימלך לא היה על אמירת אחותי היא רק דשאלתו היה למה הכשלת רבים ואי משום שלא תהרג בשבילה היה לך לומר אשת איש היא מאיש אחר ובן נח מצווה על אשת איש וע"ז השיב שירא לנפשו דלבסוף יתגלה הדבר ולא ימלט שירגישו שנוהג עמה אישות וא"כ ימיתו אותו על שניאף עם אשת רעהו אבל באמרו אחותי היא אף על פי כן יכולה להיות אשתו ואין בו משפט מות כי בן נח מותר באחותו וזהו דלכך לא אמרתי שהיא אשת איש מאיש אחר פן אמות עליה:
פסוק י:ויאמר אבימלך מה זאת עשית לנו כמעט שכב אחד העם את אשתך והבאת עלינו אשם. יש להבין בזה שאמר את אשתך דמשמע דההקפדה היא משום אשת איש דהא אף אם ה תה פנויה לא יתכן לאנסה בחזקה והרי זה גזל ובן נח חייב מיתה על הגזל כמו על אשת איש כמ"ש הרמב"ן בדינה בשכם אך ידוע דמותר אפילו למלך ישראל ליקח מכל גבול הבנות לו לנשים ופלגשים כמ"ש הרמב"ם וה"ה למלך אומות העולם ואם כן אם היתה פנויה היתה מותרת לו משום גזל רק שקפידא הוא משום שהיא אשתך וזהו כמעט שכב אחד העם את אשתך ופירש רש"י אחד העם זהו המלך ולא היה מכשול אבל לשאר העם היה מכשול גם בפנויה וידע אבימלך אף שלקחה לא היה מגיע ח"ו לידי מעשה כאשר קרהו עם שרה שהיה יד ה' בו למנעו מעון רק מ"מ נענש על המחשבה בעצירת כל הנקבים והיה צריך לתפלת אברהם וזהו כמעט שכב ר"ל לא הגיע הדבר לידי שכיבה ממש אבל כמעט קרוב לכך ומכל מקום הבאת עלינו אשם כמו שהיה אצל שרה:
פסוק יא:ויצו אבימלך את כל העם לאמר הנוגע באיש הזה ובאשתו מות יומת. איתא במדרש אפילו צרור נראה לפרש דידע אבימלך בחכמת אצטגנינות כי הוא גלות ליצחק ונאמר לאברהם בהבטחה גם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי לכך הזהירה מבלי לעשות להם אפילו דבר קטן שלא יהיה מרה באחרונה:
פסוק יב:ויזרע יצחק בארץ ההיא וימצא בשנה ההיא מאה שערים ויברכהו ה'. הא דכתיב בשנה ההיא דקודם לזה לא בא לזרוע שהיה ירא שמא ירגישו שהיא אשתו דידע יצחק דכשיזרע יהיה הברכה בתבואה ואמרו חז"ל השרוי בלא אשה שרוי בלא ברכה כי אין הברכה רק בדבר שלם ואיש בלא אשה הוא פלג גופא וא"כ כאשר יתברך ירגישו שהיא אשתו כי לולי כן לא היה מתברך אבל בשנה ההיא כאשר התוודע שהיא אשתו אז לא מנע לזרוע:
פסוק יב:וימצא מאה שערים. אמרו חז"ל אומד זה למעשרות ונראה לבאר כי מבואר בזוהר ובמדרש דברכת ה' הוא אלף דכתיב יוסף ד' עליכם ככם אלף פעמים וכאן היה רק מאה ולזה אמרו אומד זה למעשרות דהנך מאה היה רק מעשרות והיה באמת הברכה אלף או יש לומר דפירוש דמאה שערים הוא ששיערוהו לכרי ונמצא אחר כך ק' פעמים כפי המשוער וקאמר הטעם למה היה הכרי מועט ונתרבה ולמה לא נתגדל בתחילה בארץ זרע רב ולכך קאמר ויברכהו ה' כי אלו נתגדל ונתרבה בארץ לא היה ניכר הברכה רק היו תולים שארץ ההיא שמינה וטובה היא להרבות התבואה אבל כאשר נעשה כבר הכרי והיה מעט ומ"מ נתרבה אח"כ ניכר לעין כל שהוא ברכת ה' וזהו ויברכהו ה':
פסוק יד:ויהי לו מקנה צאן ומקנה בקר ועבודה רבה. איתא במדרש שהיה הוא לעבד נראה לפרש כי הוצרך לקיים גלות כמ"ש במצרים ובכל עבודתם בשדה:
פסוק טו:וכל הבארות אשר חפרו עבדי אביו בימי אברהם אביו סתמום פלשתים וימלאום עפר. נראה הטעם שסתמום כמו שאמרו נחוניא חופר שיחין כי בא"י לא היה מי בארות מצויה ע"כ חפר שיחים לעולי רגלים וכן אברהם שרצה שיהיו עוברים ושבים שכיחים אצלו ולכך חפר בארות בדרך כדי שיהיה מים מצוים לעוברים ושבים והפלשתים התחכמו לסותמן וע"י כך יפסקו עוברים ושבים ויצטרך יצחק לעקור משם כמ"ש לעיל גבי סדום וגם היה כל התחכמות אברהם ויצחק לחפור בארות שיהיו מים מצויים לעוברי דרכים כמו שמצינו בנחוניא חופר שיחים כי ידעו שאחד מזרעם יפול לבור והוא יוסף ואמרו בנחוניא שבתו נפלה לבור מלא מים והתפלל לה' דבר שנצטער בו אותו צדיק יכשל בו זרעו והיתה ניצלת וא"כ גם הם שנצטערו בכריית הבארות לעוברים ושבים הגין שלא נכשל יוסף והועלה מבור:
פסוק טז:ויאמר אבימלך אל יצחק לך מעמנו כי עצמת ממנו. נראה לבאר שירא אבימלך שיתגבר וימלוך בחזקה וזה סימן לבנים שגם במצרים אמרו הבה נתחכמה לו פן ירבה ועוד שאבימלך ידע באצטגנינות שלו שגירות יצחק שם היה לו לגלות ובגלות נאמר ואחרי כן יצאו ברכוש גדול וא"כ כל זמן שלא היה ליצחק רכוש גדול לא היה אפשר לומר לו לצאת משם אבל כאשר נתעצם בעושר אמר כבר הגיע העת לצאת כי כבר קנה רכוש גדול:
פסוק יח:וישב יצחק ויחפור את בארות המים אשר חפרו בימי אברהם אביו ויסתמום פלשתים אחרי מות אברהם ויקרא להן שמות כשמות אשר קרא להן אביו. הא דסתמום פלשתים אחרי מות אברהם וגם מה שהקפיד יצחק לקרוא להן שמות ההן שקראם אברהם נראה לבאר כי אברהם אבינו חפר בארות להודיע כי הקב"ה משנה הטבע כי טבע הארץ היה שם רזה ויבישה ולא נמצא שום מעין בשדה והוא חפר בארות ומצא מים והיה דרך נס ובזה קרא אברהם בשם ה' לפרסם כי אלקים מדת הדין הוא הטבע וה' הוא מדת הרחמים שעושה נס ומשנה הטבע ושקר בפי האומרים כי העולם הוא הטבע בעצמו ולכך אחר מות אברהם לבל יתפרסם שם אלקי אברהם סתמום הפלשתים ולכך טרח יצחק לחפור אותם שנית להודיע כח ה' ולגייר גרים ולכך קרא להן שמות כמו אברהם כי לפעמים בא שינוי טבע במקרה או בתחבולה אבל לא יתמיד ולכך אלו שינה שמם היו אומרים שהם בארות אחרות ובארות אברהם היה שינוי טבע במקרה אבל לא התמיד ולזה קרא להן שמות הראשונים להודיע שהתמיד שינוי הטבע ההוא והיה נס מה':
פסוק יח:גם יש לפרש כי מהות החכם הוא שלא יעשה דבר בלתי טעם וגדר הכסיל הוא שעושה דבר בלתי כוונה וטעם והנה בענין קריאת השמות יש שמות שהן בדרך ההסכמה לבד ואין בהם לא חכמה ולא שכל ובזה הכסיל והבער שווים בו אבל שם הנרצה לענין הדבר הוא מדבר חכמה וזה היה ענין אדם הראשון שקרא לכולם שמות לא בדרך ההסכמה כי אין זה מעלה לאדם כנודע ומה שקרא יצחק להבארות אותן השמות שקרא להן אברהם היה בחכמה בטבע אדם משכיל שפועל הכל בשכל כי אילו היה ההסכמה לבד לא היה יצחק משגיח בהם לקרותם בשמות הקדמונים כי מה נ"מ בו אבל להיותם שמותם מגדר החכמה ויש בו טעם ודעת גם יצחק לא רצה לשנותן כי החכמה והשכל יעמוד לעולם בלי שנות והבן:
פסוק יט:ויחפרו עבדי יצחק בנחל וימצאו שם באר מים חיים ויריבו רועי גרר וגו' ויקרא שם הבאר עשק ויחפרו באר אחרת ויריבו גם עליה ויקרא שמה שטנה ויעתק משם ויחפור באר אחרת ולא רבו עליה ויקרא שמה רחובות וגו'. הרמב"ן אמר סימן בחפירת בארות הללו לבתי מקדשות ואני אומר שהוא סימן לבאר המדבר כי אחר יציאת מצרים היה להם באר וכן יצחק אחר צאתו מגולה מפלשתים היה לו באר וקרא שמו עשק וכן היה ביציאת ישראל ממצרים ויקרא את שמו מסה ומריבה וכן אח"כ במות מרים היה סלע המחלוקת והיה שטנה וכן יצחק קרא שם בארות השניות שטנה ובישראל במדבר היה אח"כ עלי באר ושמחו על גבי באר ואת והב בסופה זו היא רחובות וכן הענין ביצחק כי ידוע יחיד העובד לנהר שלו אוסרו וכן עיר שעבדו לנהר שלהם הוא אסור כמבואר במס' עבודת כוכבים ובתוספות שם והפלשתים עבדו לנהר ג"כ ולכך לא רצו לשתות מי נהר שלהם ולכך חפרו בארות אחרות ומצאו באר מים חיים אמנם לא ימלט שבא מי נהר לתוך מי באר מים חיים ומתמצה לשם כאשר יעידו הטבעים ואם תחפור באר אפילו מים חיים אצל נהר תטעום בתוך באר מים חיים מי נהר ועדיין אוסרו ולכך רבו עליו אנשי גרר כי הם מים שקידשו לעבודת כוכבים ומזלות שלהם ע"כ חפר בארות אחרות ואף דהשתא נמי מן הבאר מים חיים הראשון יתמצה מים לבאר השני מ"מ כל דפריש מרובא פריש אמנם גם בהם יש שטנה כנודע דעבודת כוכבים ומזלות שנפל לרבוא ומרבוא למקום אחר גם תערובת ההוא אסור מחומרא דעבודת כוכבים ומזלות ואם כן באמת גם בזה יש שטנה אמנם אם נפל ממקום אחר למקום אחר שהוא עתה תערובות השלישי הוא מותר עיין בי"ד סימן ק"י ע"כ באר השלישי שהותר נקרא רחובות והבן כי נכון הוא:
