'כי עצמת ממנו מאוד'

יצחק זרע בארץ גרר והוא הצליח מאוד, והוא הלך וגדל במקנה ובצאן, עד שקינאו אותו פלשתים וגירשו אותו מארצם: "ויאמר אבימלך אל יצחק, לך מעמנו כי עצמת ממנו מאד" (בראשית כו, טז), "כל אותן עצמות שעצמת לא ממנו היה לך?" (בראשית רבה סד, ז). יצחק נודד מגרר וחופר שלוש בארות: את עשק, את שטנה ואת רחובות.

וכתבו המפרשים שכל מעשה האבות הם סימן לבנים, למה שעתיד למצוא אותם בגלות. והרמב"ן (בראשית יב, ו) ביאר ששלוש הבארות הם סימן לשלושת הבתים שיהיו לישראל בעתיד, וכל מה שקרה ליצחק אירע לנו בגלותנו. תחילה מצליחים היהודים בצד הכלכלי, ההצלחה מעוררת קנאה אצל התושבים הגויים, ונדמה להם שכל עושרם של היהודים מידם של הגויים באה להם: "כל אותן עצמות שעצמת, לא ממנו היה לך"? אמנם בתחילה מתביישים השלטונות לפגוע באזרחיה היהודים, והם משלחים בהם את ההמון, כמו רועי אבימלך המתגרים ביצחק. היהודים נדמה להם שאך מקרה הוא, ומצפים להגנת השלטון; אך הסוף הוא שהשליט עצמו מגיע ותובע את הסתלקותו של היהודי: "לך מעמנו, כי עצמת ממנו מאוד".

וכבר ידוע הפתגם העממי "שההיסטוריה של האנושות מלמדת, שהאנושות לא לומדת מן ההיסטוריה". ולכן ישראל היושבים בארצות פזוריהם חוזרים על הטעות ומפתחים גישה אופטימית שכשוך הסערה ייטב להם. בדרך זו פירשו את הפסוק בפרשת וילך "ואמר ביום ההוא הלא על כי אין אלוקי בקרבי מצאוני הרעות האלה ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא וכו'" (דברים לא, יז-יח). והקשו רבים, כיוון שהתוודו על עוונם, על מה ולמה יחרה בהם אפו? ואמרו בטעם הדבר, שהתשובה הייתה רק "ביום ההוא", רק בזמן שהצרה הייתה בתוקפה, הכירו בטעותם וחזרו בתשובה; אך כשוך הסערה חזרו לסורם והפטירו כאשתקד, ושוב תקעו יתד בארצות הגולה, וארץ ישראל אינה מגמת פניהם.

ובזה פירשו את הערת המסורה המובאת בפרשת השבוע על הפסוק "ויגדל האיש וילך הלוך וגדל עד כי גדל מאוד" (בראשית כו, יג): "ד' פעמים הלוך מלא בתורה. ואלה הם: "הלוך ושוב" (שם ח, ג), "הלוך וחסור" (שם שם, ה), "הלוך ונסוע" (שם יב, ט),  "הלוך וגדל". כלומר, אם נמשיך בשיטת "הלוך ונסוע", שניסע מגלות לגלות ונברח מארץ אחת לארץ אחרת - יתקיים בנו "הלוך וחסור", שהגלות מחסרת תמיד, ונלך ונידרדר; אך אם נעלה מצרת הגלות "הלוך ושוב", היינו שנשוב לארץ הקודש - יתקיים בנו "הלוך וגדל".

וחסד עושה עמנו הקב"ה, שמעורר רגש של קנאה בלב אומות העולם כלפי ישראל, שאילולי כן כבר היינו משתקעים בארצות הגויים באופן שקשה היה לנו להשתחרר מהם. דווקא קנאה זו היא שמחזירה אותנו לעצמיותנו, והיא משמשת אחת ממכשירי ההצלה של ישראל. "ולא מצאה היונה מנוח לכף רגלה, ותשב אליו אל התיבה" (בראשית ח, ט), הא אם מצאה מנוח, לא הייתה שבה. ובדומה לזה, "ובגוים ההם לא תרגיע ולא יהיה מנוח" (דברים כח, סה), הא "אלו מצאה מנוח לא היתה חוזרת" (בראשית רבה לג, ו). 

וכן ביאר הנצי"ב את המקרא "הן עם לבדד ישכן ובגוים לא יתחשב" (במדבר כג, ט). יסוד קיומו של עם ישראל הוא בזה שהם יושבים בדד, ואינם מעורבים באומות העולם; אך כשהם מנסים להתערב בגויים ולהתקרב אליהם, "בגוים לא יתחשב" - הם לא יתחשבו בנו. הקב"ה מכניס שנאה בלב הגוים, ואינם מחשיבים אותנו. וזה הדבר ששומר על קיומנו.

וזה היה סוד קיומנו גם בגלות מצרים:

רבנן פתחין פתחא להאי קרא. "בה' בגדו כי בנים זרים ילדו עתה יאכלם חודש את חלקיהם" (הושע ה, ז). ללמדך כשמת יוסף הפרו ברית מילה, אמרו נהיה כמצרים וכו'. וכיון שעשו כן הפך הקב"ה האהבה שהיו המצריים אוהבין אותן לשנאה. שנאמר "הפך לבם לשנוא עמו להתנכל בעבדיו" (תהילים קה, כה). לקיים מה שנאמר "עתה יאכלם חודש  את חלקיהם". מלך חדש שעמד (במצרים) וחדש עליהם גזרותיו, (שמות רבה א, ח).

ופירש הבית הלוי בדרשותיו, שישראל חששו לעתידם אחר מות יוסף, וביקשו עצה להתקרב אל המצרים ולא להיות מובדלים מהם הרבה. הם רצו שלא יהיו ניכרים ביניהם כגרים וכנכרים, יען כי בהתקרבות הגופים יתקרבו הלבבות ותתמעט השנאה.

וודאי שעפ"י השכל האנושי ההתקרבות מביאה לאחדות ולאהבה, אלא שזה ממש הפך כוונת מצוות מילה שיהיו ישראל מובדלים מהגוים, כמ"ש "ואבדיל אתכם מן העמים" (ויקרא כ, כו). וכשישראל מקרבים עצמם לגוים, אז הקב"ה מחדש ההבדל על ידי זה שמחדש שנאה בלבם, וכל זה לטובתם של ישראל, שלא יתערבו ביניהם (בית הלוי, חלק ב ריש פרשת שמות).