ללמוד וללמד
בתחילת הפרשה מבשר הקב"ה ליצחק "כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל וכו' והרביתי את זרעך ככוכבי השמים וכו', עקב אשר שמע אברהם בקולי" (בראשית כו, ג-ה). וכן בהמשך "אנכי אלקי אברהם אביך, אל תירא כי אתך אנכי וברכתיך והרביתי את זרעך בעבור אברהם עבדי" (שם שם כד). והדבר מפליא, שאין ליצחק זכות עצמית, והברכות ניתנות לו בזכות אביו אברהם.
עמד על תמיהה זאת הספורנו (כו, ה), הוא מציין שלא מצינו כן אצל שאר האבות, שלא תלה הכתוב קיום ההבטחה בזכות אבותיהם אלא בזכות עצמם. ומבאר הספורנו, שאברהם לא רק שקיים כל התורה בעצמו, אלא דאג ללכת ולקרוא בשם ה', וכן כתב הרמב"ן (בראשית יב, ח): "היה למוד ללמד ולפרסם האלוקות". ובמדרש רבה (לט, טז): "מלמד שהקריא שמו של הקב"ה בפי כל בריה". וכן יעקב היה בבית מדרשו של שם ועבר, היה "איש תם ישב אהלים" (בראשית כה, כז) - "ללמוד וללמד דעת את העם, בפרט באהלי שם ועבר, ששם עלו כל מבקש ה' בלי ספק" (ספורנו בראשית כו, ה). אבל ביצחק לא מצינו שהיה מלמד אחרים וקורא בשם ה'. וכיון שאינו ממשיך את מפעל אביו, אינו זוכה בברכה אלא בזכות אביו. ומיד אחר כך בפסוק הבא נאמר, "ויבן שם מזבח ויקרא בשם ה'" (בראשית כו, כה), רק אחרי שגם הוא קורא בשם ה' - "ראו ראינו כי היה ה' עמך וכו' אתה עתה ברוך ה'" (שם, כח-כט), מכאן ואילך מבורך יצחק בזכות עצמו (בראשית כו, ה ד"ה "וישמור משמרתי").
על חשיבות הלימוד לאחרים, עמד הספורנו גם בפרשת נח. "ונח מצא חן בעיני ה'" (בראשית ו, ח), ומדוע היה צורך במציאת חן, בחנינה, כדי להצילו, הרי הוא היה "איש צדיק תמים" (שם, ט), האם לא היה די בצדקותו? וביאר הספורנו בסוף פרשת בראשית: "'ונח מצא חן' - להציל גם בניו ובנותיו". כלומר: נח עצמו אמנם ניצל בזכות צדקותו, אך זכותו לא עמדה לו להציל גם את בניו, והם ניצלו רק בזכות החנינה. וביאר שם הספורנו טעם הדבר, "כי לא לימדו את דורם לדעת את ה', כאברהם, משה ושמואל וזולתם וכו', כי אמנם הצדיק המשלים עצמו בלבד, הוא ראוי שימלט עצמו בלבד, אבל המשלים גם את זולתו הוא ראוי שימלט גם את זולתו".
יסוד זה למד הספורנו ממקרא מפורש בספר יחזקאל: "בן אדם, ארץ כי תחטא לי למעל מעל, ונטיתי ידי עליה וכו' והשלחתי בה רעב והכרתי ממנה אדם ובהמה והיו שלשת האנשים האלה בתוכה, נח דניאל ואיוב, המה בצדקתם ינצלו נפשם וכו' חי אני נאם אדני ה' אם בנים ואם בנות יצילו, המה לבדם ינצלו והארץ תהיה שממה" (יד, יג-טו). הרי שנח לא דאג לבני דורו להצילם והוא ניצל בזכות מעשיו, אך לא היה בזה די להציל גם את בניו, והם ניצלו בזכות החנינה.
על דרך זו פירש המשך חכמה מדרש חז"ל: "חביב משה מנח. נח משנקרא איש צדיק נקרא איש אדמה אבל משה משנקרא איש מצרי נקרא איש האלוקים" (בראשית רבה לו, ג). שתי דרכים בעבודת ה'. אחת, מי שמתייחד ומתבודד לעבודתו יתברך, והשנייה, מי שעוסק בצורכי ציבור ומבטל עצמו עבור הכלל, ומפקיר נפשו עבורם. ההיגיון אומר שהמתבודד עולה מעלה מעלה, ומי שאינו דואג לעצמו אלא לאחרים יורד מטה מטה. ובכל זאת מצאנו שנח התבודד ולא הוכיח את בני דורו, ירד ממדרגת איש צדיק לאיש אדמה; ומשה שזוהה כאיש מצרי, ומסר נפשו על כלל ישראל, נתעלה למדרגת איש אלקים שהיא תכלית השלמות. ללמדך שעיקר תכלית האדם היא להיטיב עם הכלל, ואל יחשוב שבזה מרע לעצמו (בראשית ט, כ ד"ה "איש האדמה").
וכך ביאר בהקדמה לשערי יושר:
שכמו שבמעשה של הקב"ה בהבריאה כולה, וכן בכל רגע ורגע שהוא מקיים את העולם, כל מעשיו הם מוקדשים לטובת זולתו, כן רצונו ית' שיהיו מעשינו תמיד מוקדשים לטובת הכלל, ולא להנאת עצמנו (סוף הפסקה הראשונה).
וביסוד זה ביאר הרב קוק זצ"ל אגדה מאגדות רבה בר בר חנה: אמר לי (ההוא טעיא) בא והראה לך מקום שבו נושקים שמים וארץ זה לזה. לקחתי לסל הלחם שלי ונתתיו בחלון שברקיע. כשגמרתי תפילתי חיפשתי אותו ולא מצאתיו. אמרתי לו: האם יש גנבים כאן. אמר לי: זהו גלגל הרקיע שחוזר. חיכיתי עד למחרת באותו מקום ואכן מצאתיו (תרגום מבבא בתרא עד ע"א). וביאר הרב, עפ"י דברי הרמח"ל בספרו אדיר במרום (על הפסוק "ארח צדיקים"), שיש שני סוגי הנהגה. יש אדם העוסק בשלמותו האישית, ויש העוסק בתקנת הכלל, ומתוך שלמות הכלל זוכה גם הוא בפרטיות, שהרי גם הוא חלק מן הכלל. וכתב שם הרמח"ל שאין לחשוש שהעיסוק בתיקון הכלל ימנע ממנו טובה. אדרבא, לבסוף יתברך מחלק הכלל יותר מאשר אילו היה עוסק בתיקונו ושלמותו הפרטית בלבד. אלא שהחילוק הוא, שאם היה עוסק רק בפרטיותו, היה רואה מיד איך מעשיו הם סיבות להצלחתו. מה שאין כן כשעוסק בצרכי הכלל, לא יראה זאת מיד, ורק לאחר זמן יתגלה איך הצלחת הכלל היא גם הצלחתו האישית.
על פי זה הסביר הרב קוק את המאמר התמוה, השמים הם העניינים הכלליים, והארץ - הפרטיים, והם נושקים זה לזה; ללמדך שאין סתירה ביניהם, ואין צורך להתמקד דווקא בענינים הפרטיים. רבה בר בר חנה לקח את סל הלחם, המבטא את הצרכים הפרטיים, וכיוון אותו נגד הרקיע, להכין אותו לקבל מן השמים, מרווח הכלל - והנה נגנב הסל והוא לא ראה את התועלת האישית שתצמח לו מהעיסוק הכללי. וזהו ששאל, אם יש גנבים כאן, שהרי לא ייתכן שהתועלת תהיה רק לכלל ולא יהיה לו כל רווח מזה. וענה לו ההוא טעיא, שאין הדבר כך, אלא שצריך להמתין עד שיסובו המהלכים לטובת הכלל, ויבואו לבסוף גם אל חלקו הפרטי, אל רווחתו האישית, ולבסוף אכן קיבל חלקו למחרת. "ובזה מסר לו סוד גדול בעבודה ושלמות, 'ארח צדיקים כאור נגה' (משלי ד, יח)".
וכן כתב החתם סופר:
"כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו וגו'". יש לומר אי היה אברהם מגיע למדרגת נבואתו להודיעו אשר יעשה במשפט אומה או עיר פלוני, לא היה נמנע ממנו הידיעה, כמו שנאמר לישעיהו וירמיהו ויחזקאל על כמה אומות מה שאינו נוגע לישראל כלל, וכדכתיב בריש ירמיהו "נביא לגויים נתתיך" (א, ה). אבל לא הגיע מדרגת נבואת אברהם לידי כך. אמנם לא מפני שלא היה ראוי, אלא שלא היה פנאי ליחד מחשבתו ולהתבונן בענינים גבוהים כאלו, מפני שהיה מתעסק עם בניו ועם ביתו אחריו ללמדם דרך ה', ואותם לא הגיעו בתחילת לימודם אלא במדרגה פחותה לעבוד על מנת לקבל פרס, למען הביא ה' על אברהם את אשר דיבר עליו. וכיון שהשפיל דעתו ושכלו לכבוד השי"ת ללמדם דרך ה' והפסיד לעצמו מדרגת נבואתו, לכן אמר הקב"ה המכסה אני , וכי בשביל זה יפסיד, הלא ידעתי שכל עצמו מה שלא הגיע הוא לזה רק למען יצוה את בניו ואת ביתו אחריו, וק"ל (תורת משה, פרשת וירא).