א וַיְהִ֤י רָעָב֙ בָּאָ֔רֶץ מִלְּבַד֙ הָרָעָ֣ב הָרִאשׁ֔וֹן אֲשֶׁ֥ר הָיָ֖ה בִּימֵ֣י אַבְרָהָ֑ם וַיֵּ֧לֶךְ יִצְחָ֛ק אֶל־אֲבִימֶּ֥לֶךְ מֶֽלֶךְ־פְּלִשְׁתִּ֖ים גְּרָֽרָה׃ ב וַיֵּרָ֤א אֵלָיו֙ יְהוָ֔ה וַיֹּ֖אמֶר אַל־תֵּרֵ֣ד מִצְרָ֑יְמָה שְׁכֹ֣ן בָּאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֖ר אֹמַ֥ר אֵלֶֽיךָ׃ ג גּ֚וּר בָּאָ֣רֶץ הַזֹּ֔את וְאֶֽהְיֶ֥ה עִמְּךָ֖ וַאֲבָרְכֶ֑ךָּ כִּֽי־לְךָ֣ וּֽלְזַרְעֲךָ֗ אֶתֵּן֙ אֶת־כָּל־הָֽאֲרָצֹ֣ת הָאֵ֔ל וַהֲקִֽמֹתִי֙ אֶת־הַשְּׁבֻעָ֔ה אֲשֶׁ֥ר נִשְׁבַּ֖עְתִּי לְאַבְרָהָ֥ם אָבִֽיךָ׃ ד וְהִרְבֵּיתִ֤י אֶֽת־זַרְעֲךָ֙ כְּכוֹכְבֵ֣י הַשָּׁמַ֔יִם וְנָתַתִּ֣י לְזַרְעֲךָ֔ אֵ֥ת כָּל־הָאֲרָצֹ֖ת הָאֵ֑ל וְהִתְבָּרֲכ֣וּ בְזַרְעֲךָ֔ כֹּ֖ל גּוֹיֵ֥י הָאָֽרֶץ׃ ה עֵ֕קֶב אֲשֶׁר־שָׁמַ֥ע אַבְרָהָ֖ם בְּקֹלִ֑י וַיִּשְׁמֹר֙ מִשְׁמַרְתִּ֔י מִצְוֺתַ֖י חֻקּוֹתַ֥י וְתוֹרֹתָֽי׃ ו וַיֵּ֥שֶׁב יִצְחָ֖ק בִּגְרָֽר׃ ז וַֽיִּשְׁאֲל֞וּ אַנְשֵׁ֤י הַמָּקוֹם֙ לְאִשְׁתּ֔וֹ וַיֹּ֖אמֶר אֲחֹ֣תִי הִ֑וא כִּ֤י יָרֵא֙ לֵאמֹ֣ר אִשְׁתִּ֔י פֶּן־יַֽהַרְגֻ֜נִי אַנְשֵׁ֤י הַמָּקוֹם֙ עַל־רִבְקָ֔ה כִּֽי־טוֹבַ֥ת מַרְאֶ֖ה הִֽיא׃ ח וַיְהִ֗י כִּ֣י אָֽרְכוּ־ל֥וֹ שָׁם֙ הַיָּמִ֔ים וַיַּשְׁקֵ֗ף אֲבִימֶ֙לֶךְ֙ מֶ֣לֶךְ פְּלִשְׁתִּ֔ים בְּעַ֖ד הַֽחַלּ֑וֹן וַיַּ֗רְא וְהִנֵּ֤ה יִצְחָק֙ מְצַחֵ֔ק אֵ֖ת רִבְקָ֥ה אִשְׁתּֽוֹ׃ ט וַיִּקְרָ֨א אֲבִימֶ֜לֶךְ לְיִצְחָ֗ק וַיֹּ֙אמֶר֙ אַ֣ךְ הִנֵּ֤ה אִשְׁתְּךָ֙ הִ֔וא וְאֵ֥יךְ אָמַ֖רְתָּ אֲחֹ֣תִי הִ֑וא וַיֹּ֤אמֶר אֵלָיו֙ יִצְחָ֔ק כִּ֣י אָמַ֔רְתִּי פֶּן־אָמ֖וּת עָלֶֽיהָ׃ י וַיֹּ֣אמֶר אֲבִימֶ֔לֶךְ מַה־זֹּ֖את עָשִׂ֣יתָ לָּ֑נוּ כִּ֠מְעַט שָׁכַ֞ב אַחַ֤ד הָעָם֙ אֶת־אִשְׁתֶּ֔ךָ וְהֵבֵאתָ֥ עָלֵ֖ינוּ אָשָֽׁם׃ יא וַיְצַ֣ו אֲבִימֶ֔לֶךְ אֶת־כָּל־הָעָ֖ם לֵאמֹ֑ר הַנֹּגֵ֜עַ בָּאִ֥ישׁ הַזֶּ֛ה וּבְאִשְׁתּ֖וֹ מ֥וֹת יוּמָֽת׃ יב וַיִּזְרַ֤ע יִצְחָק֙ בָּאָ֣רֶץ הַהִ֔וא וַיִּמְצָ֛א בַּשָּׁנָ֥ה הַהִ֖וא מֵאָ֣ה שְׁעָרִ֑ים וַֽיְבָרֲכֵ֖הוּ יְהוָֽה׃ יג וַיִּגְדַּ֖ל הָאִ֑ישׁ וַיֵּ֤לֶךְ הָלוֹךְ֙ וְגָדֵ֔ל עַ֥ד כִּֽי־גָדַ֖ל מְאֹֽד׃ יד וַֽיְהִי־ל֤וֹ מִקְנֵה־צֹאן֙ וּמִקְנֵ֣ה בָקָ֔ר וַעֲבֻדָּ֖ה רַבָּ֑ה וַיְקַנְא֥וּ אֹת֖וֹ פְּלִשְׁתִּֽים׃ טו וְכָל־הַבְּאֵרֹ֗ת אֲשֶׁ֤ר חָֽפְרוּ֙ עַבְדֵ֣י אָבִ֔יו בִּימֵ֖י אַבְרָהָ֣ם אָבִ֑יו סִתְּמ֣וּם פְּלִשְׁתִּ֔ים וַיְמַלְא֖וּם עָפָֽר׃ טז וַיֹּ֥אמֶר אֲבִימֶ֖לֶךְ אֶל־יִצְחָ֑ק לֵ֚ךְ מֵֽעִמָּ֔נוּ כִּֽי־עָצַֽמְתָּ־מִמֶּ֖נּוּ מְאֹֽד׃ יז וַיֵּ֥לֶךְ מִשָּׁ֖ם יִצְחָ֑ק וַיִּ֥חַן בְּנַֽחַל־גְּרָ֖ר וַיֵּ֥שֶׁב שָֽׁם׃ יח וַיָּ֨שָׁב יִצְחָ֜ק וַיַּחְפֹּ֣ר ׀ אֶת־בְּאֵרֹ֣ת הַמַּ֗יִם אֲשֶׁ֤ר חָֽפְרוּ֙ בִּימֵי֙ אַבְרָהָ֣ם אָבִ֔יו וַיְסַתְּמ֣וּם פְּלִשְׁתִּ֔ים אַחֲרֵ֖י מ֣וֹת אַבְרָהָ֑ם וַיִּקְרָ֤א לָהֶן֙ שֵׁמ֔וֹת כַּשֵּׁמֹ֕ת אֲשֶׁר־קָרָ֥א לָהֶ֖ן אָבִֽיו׃ יט וַיַּחְפְּר֥וּ עַבְדֵֽי־יִצְחָ֖ק בַּנָּ֑חַל וַיִּ֨מְצְאוּ־שָׁ֔ם בְּאֵ֖ר מַ֥יִם חַיִּֽים׃ כ וַיָּרִ֜יבוּ רֹעֵ֣י גְרָ֗ר עִם־רֹעֵ֥י יִצְחָ֛ק לֵאמֹ֖ר לָ֣נוּ הַמָּ֑יִם וַיִּקְרָ֤א שֵֽׁם־הַבְּאֵר֙ עֵ֔שֶׂק כִּ֥י הִֽתְעַשְּׂק֖וּ עִמּֽוֹ׃ כא וַֽיַּחְפְּרוּ֙ בְּאֵ֣ר אַחֶ֔רֶת וַיָּרִ֖יבוּ גַּם־עָלֶ֑יהָ וַיִּקְרָ֥א שְׁמָ֖הּ שִׂטְנָֽה׃ כב וַיַּעְתֵּ֣ק מִשָּׁ֗ם וַיַּחְפֹּר֙ בְּאֵ֣ר אַחֶ֔רֶת וְלֹ֥א רָב֖וּ עָלֶ֑יהָ וַיִּקְרָ֤א שְׁמָהּ֙ רְחֹב֔וֹת וַיֹּ֗אמֶר כִּֽי־עַתָּ֞ה הִרְחִ֧יב יְהוָ֛ה לָ֖נוּ וּפָרִ֥ינוּ בָאָֽרֶץ׃ כג וַיַּ֥עַל מִשָּׁ֖ם בְּאֵ֥ר שָֽׁבַע׃ כד וַיֵּרָ֨א אֵלָ֤יו יְהוָה֙ בַּלַּ֣יְלָה הַה֔וּא וַיֹּ֕אמֶר אָנֹכִ֕י אֱלֹהֵ֖י אַבְרָהָ֣ם אָבִ֑יךָ אַל־תִּירָא֙ כִּֽי־אִתְּךָ֣ אָנֹ֔כִי וּבֵֽרַכְתִּ֙יךָ֙ וְהִרְבֵּיתִ֣י אֶֽת־זַרְעֲךָ֔ בַּעֲב֖וּר אַבְרָהָ֥ם עַבְדִּֽי׃ כה וַיִּ֧בֶן שָׁ֣ם מִזְבֵּ֗חַ וַיִּקְרָא֙ בְּשֵׁ֣ם יְהוָ֔ה וַיֶּט־שָׁ֖ם אָהֳל֑וֹ וַיִּכְרוּ־שָׁ֥ם עַבְדֵי־יִצְחָ֖ק בְּאֵֽר׃ כו וַאֲבִימֶ֕לֶךְ הָלַ֥ךְ אֵלָ֖יו מִגְּרָ֑ר וַאֲחֻזַּת֙ מֵֽרֵעֵ֔הוּ וּפִיכֹ֖ל שַׂר־צְבָאֽוֹ׃ כז וַיֹּ֤אמֶר אֲלֵהֶם֙ יִצְחָ֔ק מַדּ֖וּעַ בָּאתֶ֣ם אֵלָ֑י וְאַתֶּם֙ שְׂנֵאתֶ֣ם אֹתִ֔י וַתְּשַׁלְּח֖וּנִי מֵאִתְּכֶֽם׃ כח וַיֹּאמְר֗וּ רָא֣וֹ רָאִינוּ֮ כִּֽי־הָיָ֣ה יְהוָ֣ה ׀ עִמָּךְ֒ וַנֹּ֗אמֶר תְּהִ֨י נָ֥א אָלָ֛ה בֵּינוֹתֵ֖ינוּ בֵּינֵ֣ינוּ וּבֵינֶ֑ךָ וְנִכְרְתָ֥ה בְרִ֖ית עִמָּֽךְ׃ כט אִם־תַּעֲשֵׂ֨ה עִמָּ֜נוּ רָעָ֗ה כַּאֲשֶׁר֙ לֹ֣א נְגַֽעֲנ֔וּךָ וְכַאֲשֶׁ֨ר עָשִׂ֤ינוּ עִמְּךָ֙ רַק־ט֔וֹב וַנְּשַׁלֵּֽחֲךָ֖ בְּשָׁל֑וֹם אַתָּ֥ה עַתָּ֖ה בְּר֥וּךְ יְהוָֽה׃ ל וַיַּ֤עַשׂ לָהֶם֙ מִשְׁתֶּ֔ה וַיֹּאכְל֖וּ וַיִּשְׁתּֽוּ׃ לא וַיַּשְׁכִּ֣ימוּ בַבֹּ֔קֶר וַיִּשָּׁבְע֖וּ אִ֣ישׁ לְאָחִ֑יו וַיְשַׁלְּחֵ֣ם יִצְחָ֔ק וַיֵּלְכ֥וּ מֵאִתּ֖וֹ בְּשָׁלֽוֹם׃ לב וַיְהִ֣י ׀ בַּיּ֣וֹם הַה֗וּא וַיָּבֹ֙אוּ֙ עַבְדֵ֣י יִצְחָ֔ק וַיַּגִּ֣דוּ ל֔וֹ עַל־אֹד֥וֹת הַבְּאֵ֖ר אֲשֶׁ֣ר חָפָ֑רוּ וַיֹּ֥אמְרוּ ל֖וֹ מָצָ֥אנוּ מָֽיִם׃ לג וַיִּקְרָ֥א אֹתָ֖הּ שִׁבְעָ֑ה עַל־כֵּ֤ן שֵׁם־הָעִיר֙ בְּאֵ֣ר שֶׁ֔בַע עַ֖ד הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה׃ לד וַיְהִ֤י עֵשָׂו֙ בֶּן־אַרְבָּעִ֣ים שָׁנָ֔ה וַיִּקַּ֤ח אִשָּׁה֙ אֶת־יְהוּדִ֔ית בַּת־בְּאֵרִ֖י הַֽחִתִּ֑י וְאֶת־בָּ֣שְׂמַ֔ת בַּת־אֵילֹ֖ן הַֽחִתִּֽי׃ לה וַתִּהְיֶ֖יןָ מֹ֣רַת ר֑וּחַ לְיִצְחָ֖ק וּלְרִבְקָֽה׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

ברכת אשר

אשר וסרטיל

פסוק א:
"ויהי רעב בארץ". לא ברור לי, אימתי היה רעב זה, אם לפני לידת יעקב ועשיו, ואין מוקדם ומאוחר בתורה, ואם לאחריה, אלא אז הרי היתה נוכחותם של שני הבנים מוכיחה כי רבקה אלמנה או גרושה, ולא תחת חסות האח, שכן בוודאי לא הניחו את שני הבנים לבדם בבאר־שבע בעת הרעב. ולפי שעה לא ראיתי, מי מעיר על כך. (פ' תולדות תשנ"ז)
פסוק א:
ובוודאי גם לא חיפשו למלך אלמנה או גרושה, אם לשני בנים, אחד צייד ואחד יושב ישיבה. (פ' תולדות תשנ"ח) ור' רמב"ן להלן (פס' ז) שעל הבנים לא שאלו את יצחק, כי יאמר בני אשה אחרת הם לי.
פסוק ב:
רש"י ד"ה אל תרד מצרימה, שהיה דעתו לרדת למצרים, כמו שירד אביו בימי הרעב וכו'. וכך במפורש בתרגום יונתן בן עוזיאל - והוה בלבבה דיצחק למיחות למצרים. ודעתו זו של יצחק משתמעת מציוויו של ה' אליו שלא לרדת שמה. וראה רשב"ם (לפס' א) שמסיק על כך מן הגיאוגרפיה - פלשת היא בדרך מא"י למצרים, והוכחתו משמות (יג, יז). (פ' תולדות תש"ן)
פסוק ב:
ובאשר לשיוכה של פלשת לא"י, הרי נושא זה עולה בפרשה פעמים מספר. מן הציווי "אל תרד... גור בארץ הזאת" וגו' ברור שהיא שייכת לא"י. וכן משמע מדברי יצחק להלן (כב) "ופרינו בארץ", אבל ראה דברי רש"י להלן (יב ד"ה בארץ ההוא). (פ' תולדות תשנ"א) ור' רא"ם שם שאמנם פלשת־גרר אינה חשובה ומובחרת כעיקר ארץ־ישראל, מ"מ נמצאת בתוך גבולות הארץ. ור' גור אריה ש"ארץ זבת חלב ודבש" נאמר רק על מקום הכנעני והחתי והאמורי והפרזי והחוי והיבוסי (שמות ג, ח) וגרר היתה מחוץ לגבולותיהם, אך עכ"ז קדושה היא בקדושת א"י ולכן יכול היה יצחק לשבת בה. ור' רש"י לדברים (ב, כג). נראה שהמקור לכך הוא העובדה שלא נזכרה ארץ פלשתים בהבטחת הארץ. הוזכרו רק שבעה גויים (דברים ז, א) או עשרה גויים (למעלה טו, יט-כ). ור' רמב"ן (כג, יט). ור' להלן (פס' יב).
פסוק ה:
רש"י ד"ה וישמר משמרתי... ד"ה מצותי... ד"ה חקותי... ד"ה ותורתי... . לפי פירושו לדיבורים השונים הסדר מאד לא הגיוני - תחילה גזרות להרחקה וכך הלאה. וצ"ע. (פ' תולדות תשנ"ד) ור' משכיל לדוד שהקדים רש"י גזירות חכמים על עריות ושבת למצוות התורה כיון שהם חביבים יותר כאמור במסכת עבודה זרה לה ע"א.
פסוק ה:
רש"י ד"ה ותורתי, להביא תורה שבעל פה, הלכה למשה מסיני. ע"כ. ולא ידעתי, מה שייך כאן הלכה למשה מסיני שניתנה לו למשה רבנו ע"ה. ובאשר לדברי שפתי חכמים (אות ע): וא"ת כיון שקיימו כל התורה למה נשא יעקב שתי אחיות, ושמעון - דינה אחותו, ועמרם - יוכבד אחות אביו. וי"ל דלא קיבלו עליהם לקיימם אלא בא"י והם היו בחו"ל. רמב"ן. (א) רמב"ן אינו שואל אלא על יעקב שנשא אחיות ועל עמרם ויוכבד דודתו, אבל אינו שואל על שמעון ודינה. (ב) בוודאי לא שייכת תשובתו של רמב"ן ששמירתו של יעקב (בית אברהם) את התורה היתה בארץ בלבד לעניין שמעון ודינה (אשר, אגב, אינו כתוב מפורש). אבל אפשר לשאול על רמב"ן, כיצד הוא מפרש עניין זה שבוודאי התרחש בארץ. (פ' תולדות תשס"ה, מלון קראון פלז'ה, אילת) ר' עוד דברי הגאון ר' אשר זליג וייס שליט"א בספרו מנחת אשר לספר בראשית עמ' רעא "בענין יעקב נשא שתי אחיות וקיום המצוות על־ידי האבות".
פסוק ז:
"ויאמר (יצחק) אחתי הוא (רבקה), כי ירא לאמר אשתי פן יהרגני" וגו'. המעבר מלשון מדבר לנסתר ושוב למדבר תמוה, ולא ראיתי לו הסבר. (פ' תולדות תשמ"ט)
פסוק ז:
אברהם אמר אחותי היא על שרה שהיתה אחיניתו ואלו יצחק אמר כך על רבקה שהיתה בת דודו (בתואל בן נחור אחי אברהם). (פ' תולדות תשנ"א)
פסוק ז:
וקצת דרוש הסבר, כיצד עשה יצחק כן בלא לומר דבר לרבקה, כפי שעשה אברהם אבינו ע"ה (לא תמיד). (פ' תולדות תשס"ה, מלון קראון פלז'ה, אילת) ור' העמק דבר על אתר.
פסוק ז:
יש מקום להניח שדור האבות ידעו אירועי קודמיהם, ואם כן קשה, כיצד זה חוזר יצחק על מעשה אביו אע"פ שזה התקבל קצת קשה הן אצל אבימלך הן אצל פרעה. (פ' תולדות תשס"ה) ור' אברבנאל על אתר.
פסוק ח:
"וישקף אבימלך מלך פלשתים בעד החלון". מתרגם אונקלוס "מן חרכא", ונראה שזהו תרגום "חלון" שבבניין קבע, קשוח, שהרי את ה"צהר" שבתיבה (ו, טז) הוא מתרגם "נהור", כלו' מקור אור כלשהו, בלא להיכנס למחלוקת לטיבו של המקום אם חלון ואם אבן טובה, ואלו את "חלון התבה" (ח, ו) הוא מתרגם "כות תיבותא", שהרי זה לא יכול להיות אבן טובה, ובהכרח הוא פתח כלשהו. אך לא מצאתי מלת "כות" במילון יסטרוב. (פ' תולדות תשנ"ד)
פסוק ח:
ואצל עזרא ציון מלמד ז"ל - חלון. (פ' תולדות תשנ"ה)
פסוק ח:
רש"י ד"ה וישקף אבימלך, שראהו וכו'. קצת תמוה שאין רש"י מזכיר גם כאן "כל השקפה (שבמקרא) לרעה, חוץ מהשקיפה ממעון קדשך" וכו', כמו שכתב למעלה (יח, טז' ד"ה וישקיפו), וראה מה שכתבתי שם. (פ' תולדות תשמ"ח)
פסוק ח:
וראה דברי שפתי חכמים (אות ק) כאן וישקף - השגחה והבנה. (פ' תולדות תש"ס)
פסוק ח:
עכ"פ מאד קשה לתאר שיצחק ורבקה נהגו בחוסר צניעות. לכאורה הרבה יותר פשוט לומר שראם נוהגים כמנהג בעל ואשתו. (פ' תולדות תשס"ו) וכן בחזקוני.
פסוק ט:
"פן אמות עליה". יש לשאול, והרי ג"ע הוא מן הדברים שביהרג ואל יעבור. ואולי צריך לומר שיצחק סבר, שאין זה ג"ע מצדו, ועל כן היה נכון להציל חייו בדרך זו. ועכ"פ צ"ע. (פ' תולדות תשמ"ח) ועוד: גם אם היה נהרג לא היה מונע לקיחתה.
פסוק י:
רש"י ד"ה אחד העם, המיוחד בעם וכו'. והוא כתרגום אונקלוס, ובלא להזכירו, וזה שכיח למדי. (פ' תולדות תשנ"ט)
פסוק י:
רש"י ד"ה והבאת עלינו אשם, אם שכב כבר, הבאת אשם עלינו. ע"כ. מעניינת רגישותו היתרה של אבימלך לאיסור אשת איש, בעוד שלשפיכות דמים לשם זה לא היתה - לפחות לדעת יצחק - כלל. ומכל מקום קשה, למה אין רש"י מבין לשון הכתוב Conjuctive, כלו' לשון אלו - אלו היה שוכב, כי אז הבאת אשם. (פ' תולדות תשמ"ט)
פסוק יב:
רש"י ד"ה בארץ ההוא, אע"פ שאינה חשובה כא"י עצמה, כארץ שבעת הגוים. ע"כ. קצת קשה לי, הרי מן הכתוב למעלה (ב-ג) "שכן בארץ אשר אמר אליך. גור בארץ הזאת" - והוא מיתרגם למעשה בפס' ו - "וישב יצחק בגרר" - משמע שגרר, ארץ פלשתים, בגבולות א"י היא. וראה גם רש"י למעלה (ב ד"ה אל תרד מצרימה) "...ואין חוצה לארץ כדאי לך". (פ' תולדות תשמ"ח)
פסוק יב:
והנה לא מצאתי בבראשית רבה כמסומן ברש"י, אבל נאמר שם (סד, ג) במפורש שהיא א"י - שכון בארץ - עשה שכונה בא"י וכו', וראה מה שהוספתי למעלה (ב). (פ' תולדות תש"ן)
פסוק יב:
והרבה דברים ראיתי באשר למעמד ארץ פלשת מבחינת שייכותה לא"י, וקשה לרכז הכל ולהביאו בפונדק אחד. ואי"ה עוד יבוא היום. (פ' בלק תשנ"ו)
פסוק יב:
ור' מה שכתבתי למעלה (כד, ו) ורשב"ם למעלה (כב, א). (פ' תולדות תשנ"ח) ור' התורה והארץ ח"ז עמ' 20 מאמרו של הרב יהודה הלוי עמיחי "באכה גררה עד עזה - מגרר לגוש קטיף" ובעמ' 268 מאמרו של הרב יצחק אמיתי "חבל עזה - אתגר מימי בראשית".
פסוק יב:
רש"י ד"ה מאה שערים, שאמדוה כמה ראויה לעשות, ועשתה וכו'. אלו ידעתי שהיחס בין כמות הזרעים ליבול הוא קטן בהרבה מן אחד למאה, הייתי מפרש בפשטות - ע"פ פשוטו של מקרא - הרבה מאד, וכדאי לברר. (פ' תולדות תשמ"ח)
פסוק יב:
ואמר לי ר' מאיר שורץ שי' שהיה איש פלחה בקיבוץ חפץ חיים, שאכן זה הרבה מאד, וכי אפילו היום מגיעים ליחס כזה רק במקרים הטובים ביותר. (פ' תולדות תש"ן)
פסוק יב:
שם. ...ורבותינו אמרו, אומד זה למעשרות היה. ע"כ. קשה לי והרי אין אומדן למעשרות, והיה צריך לומר - מנין זה, או מדידה זו, או ספירה זו וכו'.
פסוק יב:
ורק עתה שמתי לב ללשון רש"י: ...ועשתה על אחת שאמדוה מאה, כלו' אם אמדו את היבול במאה, הרי קצר עשרת אלפים, דהיינו פי מאה מן האומד. (פ' תולדות תשנ"א)
פסוק יב:
ועדיין קשה לי שבסופו של דבר אין כאן כי אם מספר יחסי, ובוודאי אין זה יסוד להפרשת מעשרות. (פ' תולדות תשנ"ד) ור' תוספות השלם שרבותינו באו לפרש למה אמד את השדה כמה תוציא, הלא אמרו חז"ל (תענית ח ע"ב) "אין הברכה שרויה בדבר המדוד... אלא בדבר הסמוי מן העין", אלא אמדה מפני המעשרות.
פסוק יד:
רש"י ד"ה ועבדה רבה, ...עבודה משמע פעולה רבה. ע"כ. אם כן הדבר למה צריך לכתוב "רבה", והרי תיבה זו במשמע של "עבודה"? (פ' תולדות תשנ"ג)
פסוק טו:
כל הפרשה אין יצחק אבינו מתלונן אצל אבימלך בהסתמך על הברית שכרת הוא (או קודמו) עם אברהם אבינו ע"ה (כא, כב-לב), אף כי גם שם היה עניין גזילת באר (שם, כה-כו) פריט חשוב ב"הסכם השלום". (פ' תולדות תשנ"ו)
פסוק טו:
רש"י ד"ה סתמום פלשתים, מפני שאמרו וכו'. מסתבר שרש"י רוצה להבהיר, למה לא שמרו על הבארות לעצמם אלא סתמון. (פ' תולדות תשס"א)
פסוק טו:
"...בימי אברהם אביו". לכאורה היה די לכתוב: בימיו, שהרי ידענו כי אברהם אביו של יצחק הוא, או: אשר חפרו עבדי אברהם אביו, כי בוודאי בימיו חפרו. והשוה פס' יח, שם הייתורים בולטים פחות. (פ' תולדות תשס"א)
פסוק טז:
"...לך מעמנו כי עצמת ממנו מאד". כך חרף הברית עם אברהם (כא, לב). אכן צדק רשב"ם בדבריו לריש פרק כב. (פ' תולדות תשנ"א)
פסוק טז:
וללמדנו הוא בא, מה ערכם של הסכמים ובריתות. (פ' תולדות תשנ"ט)
פסוק טז:
ואעפ"כ כרת יצחק ברית עם אבימלך זה, ר' להלן (פס' לא). (פ' תולדות תשנ"ט)
פסוק טז:
וניתן לפרש "ממנו" כמ"ם־ההשואה וגם כמ"ם־המוצא. (פ' תולדות תש"ס)
פסוק יח:
רש"י ד"ה וישב... ויחפר, ...מקודם שנסע יצחק מגרר, חזר וחפרן. ע"כ. בלעדי דברי רש"י אלה מובן שחפירות אלה נעשו בנחל גרר, הרחק מן העיר, אחר שעזבה כדרישת אבימלך. ולא ידעתי, מה מביא את רש"י לראות בשני פעלים אלה צורת עבר רחוק, כלו' קודם שנסע מגרר. ועוד, שלפי דבריו צריך להבין כעבר רחוק כל הנאמר עד פס' כג, והרי מפס' כב משמע שאחר עזבו את גרר התיישב בנחל גרר. וקשה לומר ש"ויעל משם באר־שבע" (כג) הוא התוצאה של "לך מעמנו" (טז), שהרי אחרי זה נאמר "ויחן בנחל גרר וישב שם" (יז). וצ"ע בדברי רש"י. (פ' תולדות תשמ"ט)
פסוק יח:
ולכאורה צריך לומר כך: פס' טו מדבר על עבר רחוק - הפלשתים סתמו את בארותיו של אברהם, ואף־על־פי שמוזכרת רק באר אחת אצלו, זו שבבאר־שבע (כא, כה-ל), הרי הכתוב כאן מניח כידוע שחפר בארות גם בגרר וקרא להם שמות.
פסוק יח:
פס' יח בא לאמר שהבארות של אברהם אביו, אותן יצחק פתח מחדש לפני שהתרחק מגרר ולהן קרא בשמותיהן הקודמים - סימן לבעלותו עליהן מכח ירושה - והניח אחריו כשהן פתוחות. כך לפי רש"י, אלא שלפי זה חסר עיקר מן הספר - העובדה שהניחן בלי ליהנות מהן, שהרי הורחק משם, ומה טעם אפוא באיזכורן בכלל.
פסוק יח:
פסוקים יט-כב מדברים על הבארות שחפר יצחק בנחל גרר, הרחק מגרר, ורק עליהן יצאה מחלוקת מצד אנשי גרר, עד רחובות. אלא שלפי זה מקומו של פס' יח הוא אחר טו, ובמקומו הוא קשה.
פסוק יח:
ברם, אם נאמר שלא כרש"י, כלו' בפס' יח מדובר בבארות שחפרן אברהם בשעתו בנחל גרר, אתי שפיר, דהיינו בארות אלה נותרו אמנם ברשותו, שהרי בעלותו עליהן היתה ברורה בשל השמות, והמחלוקת לא היתה אלא על החדשות שחפר. (פ' תולדות תשמ"ט)
פסוק יח:
ור' לכל הענין פירושו של מלבי"ם (פ' תולדות תשנ"ט)
פסוק יח:
"ויסתמום פלשתים אחרי מות אברהם". ויש לתמוה, היכן היה יצחק בשעה זו? והרי היה מצוי במשקו של אביו, וכפי שניכר בפרשה, ולמה אפוא הניח להם לסתום ולא פנה מיד אל בעל ברית אביו? (פ' תולדות תשנ"ז)
פסוק יח:
ועל סמך מה עשו כן הפלשתים, והרי ידעו שיש יורש חוקי לאברהם, בעל ברית אבימלך? (פ' תולדות תשנ"ט) ור' תוספתא סוטה (פ"י ה"ב) שכל זמן שהיה אברהם קיים היו הבארות נובעות מים, משמת אברהם פסקו, אמרו, הואיל ואין נובעות מים אינן אלא תקלה מפני גייסות (שיכולים להתחבא שם ולארוב להם), עמדו וסתמום ומלאום עפר, בא יצחק והיו בארות נובעות מים שנאמר: "וישב יצחק ויחפור את בארות המים".
פסוק יח:
"ויקרא להן שמות כשמות אשר קרא להן אביו". לא אדע, מה חשיבותה של קריאת שם לבאר, ור' גם למעלה (טז, יד): "על כן קרא לבאר וגו'" ולא אמר, מי קראה ועאכו"כ לא אדע, מה חשיבותה של קריאת שם מחודשת, ואולי זו וזו הן מעין הוכחה לחזקת בעלות, וברשב"ם: כדי שלא יוכל אדם לערער עליהן, אך מן טז, יד לא משמע כן.
פסוק יח:
ומ"מ ברור מכאן שתולדות המשפחה על פרטיהן נמסרו מאב לבנו בדיקנות רבה. (פ' תולדות תשמ"ז)
פסוק יח:
ור' מה שכתבתי להלן (פס' כ-כא). (פ' תולדות תשנ"ח)
פסוק יח:
מעצם חפירת הבארות מחדש וקריאת שמות להן "כשמות אשר קרא להן אביו" ניכר, כמה יצחק היה מעורב במעשי אברהם אבינו ע"ה, כלומר חרף העקידה היה מעורה בעניינים חומריים בהחלט, ולכאורה חובה לזכור זאת בימינו כשמנסים לצייר תמונה שונה מאד. (פ' תולדות תשנ"ג)
פסוק כ:
"ויריבו רעי גרר עם רעי יצחק". קשה לי, והרי זה אחר שיצחק עשה כדרישת אבימלך "לך מעמנו" וגו'. כלו' אמנם בנחל גרר, אך לא בטריטוריה של אבימלך. (פ' תולדות תש"ן)
פסוק כ:
ור' רש"י לפס' יח ומה שכתבתי שם. (פ' תולדות תשנ"א)
פסוק כא:
"ויקרא שמה שטנה". כמה אמת יש בדברי "דעת זקנים מבעלי התוספות" - "מן הראשון אקראי הוא, אבל מזה ודאי שטנה הוא", כלו' הישנות הדבר מורה על הסיבה האמיתית ואי־אפשר עוד ליחסו למקרה. כמה חכם היה אבינו יצחק שלא הישלה את עצמו אחר הישנות הדבר, וכמה לא חכמים היו והנם אחינו בנ"י בכל אתר שאינם לומדים מכגון דא. (פ' תולדות תשמ"ט)
פסוק כא:
ומעין דברי "דעת זקנים" ראה גם אצל חזקוני, אבל לענין עצמו, לא רק שקשה, לשם מה נתן שמות, והרי מתן שמות הוא סימן לבעלות והוא הסתלק מכאן, אלא גם אם הסתלק, בזכות מה נתן שמות והרי זוהי זכותם של הבעלים בלבד. ושמא ביקש לבטא בזה את אי־ויתורו על אדמת א"י ותכולתה? (פ' תולדות תשנ"ו)
פסוק כא:
ור' מה שכתבתי למעלה (פס' יח). (פ' תולדות תשנ"ח)
פסוק כג:
"ויעל משם באר־שבע". אין הכתוב מפרש, סיבת עלייה זו מהי, אם הפחד מפני מעשי איבה נוספים מצד הפלשתים (רמבמ"ן), ואם הרצון לשוב למקום אביו (רש"ר הירש), ואולם שני הביאורים אינם משכנעים ביותר כאשר הגירה־עלייה זו באה אחר ההצלחה המתוארת למעלה (כב), וצ"ע. (פ' תולדות תשמ"ט)
פסוק כג:
ואולי הסיבה לעזיבתו את האזור הפורה שבו ביקש להתיישב ואף הצליח בו, היא משום שגם סדר ישיבותיו של אביו היה - גרר ואחר כך באר־שבע. ואם אמנם פחד, הרי רמז לכך להלן (כד) - "אל תירא כי אתך אני", כלו' גם באר־שבע הרי היא בממלכת פלשת, אבל אין לך מה לפחד. (פ' תולדות תש"ן)
פסוק כג:
וראה רשב"ם - "כי היה מתירא מפניהם". ועדיין קשה לי, אם כדבריו שהתרחק כדי לא להתעסק בריב ומדון, למה הלך לבאר־שבע שאף היא שייכת לממלכת אבימלך, ואכן שם כרתו ברית אברהם ואבימלך (כא, לא). (פ' תולדות תשנ"ב)
פסוק כג:
וראה "דעת מקרא" לכשיתפרסם. (פ' בלק תשנ"ו)
פסוק כג:
וראה "אור החיים" הק' על אתר. וראה דברי רשב"ם להלן (לג) ששתי באר־שבע היו. (פ' תולדות תשס"א)
פסוק כד:
"...בלילה ההוא". לא ידעתי, באיזה לילה מדובר, והרי זה לילה מיודע, ולא מצאתי עדיין מי ישים לב לזה. אדרבה, אצל אחרים בולטת ההיעלמות, וצריך לבדוק "בלילה ההוא" שבמקומות אחרים. והנה בדקתי בגמ' (תענית כט ע"א, סוטה לה ע"א, סנהדרין קד ע"ב) וב"ילקוט שמעוני" (ח"א רמז שס"ח, תשל"ה, תשמ"ג, תשע"א ובח"ב רפ"י) ולא מצאתי מלבד הדרשה הידועה "בלילה ההוא, ליל ט' באב היה". ולכאורה בפס' ההוא (במדבר יד, א) הביטוי אינו בולט יותר מאשר כאן ואולי אף מובן יותר, כלו' - אחר הוויכוח עם המרגלים, מאשר כאן. (פ' תולדות תשמ"ח)
פסוק כד:
בתורה בא "בלילה ההוא" ה' פעמים (בראשית יט, לה; כו, כד; לב, יד; לב, כד; במדבר יד, א), בנביאים וגם בכתובים (אסתר ו, א). ור' גם ילקוט שמעוני רמז תתרנח שבארבעה מקומות נאמר "בלילה ההוא" וארבעתן היו בלילי פסחים.
פסוק כד:
ואולי כאן פשוט הכוונה בלילה אחר הגעתו לבאר־שבע. (פ' תולדות תשס"א)
פסוק כד:
וכך כותב ר' יהודה קיל בדעת מקרא. (פ' תולדות תשס"ו)
פסוק כה:
"ויבן שם מזבח... ויט שם אהלו, ויכרו שם עבדי יצחק באר". בפס' קצר אחד ג' פעמים תיבת "שם", ולכאורה לפחות האמצעית מיותרת. (פ' תולדות תשס"ג) ואולי להדגיש כי הלך בדרך אברהם אביו. ור' רד"ק.
פסוק כו:
רש"י ד"ה ואחזת מרעהו... סיעת מאוהביו וכו'. כלו' פירוש "אחזת" הוא סיעה, ופירוש הביטוי כולו: סיעה - קבוצה המורכבת מאוהביו של אבימלך, אחר כך מתלבט רש"י, אם המ"ם של "מרעהו" הוא מן היסוד או שמא היא אות־שימוש, ומטעמים טקסיים־חברתיים־פוליטיים הוא מגיע למסקנה שהיא אות־שימוש.
פסוק כו:
והנה בדפו"ר אין כל התלבטות, וזה לשונו: אחוז' מרעהו, וסיעת מרחמוהי, סי"ע מאוהביו אחוזת לשון קבוצה ואגודה שנאחזי' יחד.
פסוק כו:
ושאלתי עצמי, למה לא לבאר "אחוזת" כשם פרטי, על משקל "בשמת" (פס' לד), ובסוף הפרשה (כח, ט) "מחלת", ואם תרצה שם של זכר על משקל זה, הרי לך "גלית" (שמואל א'). וב"ה מצאתי כך מחלוקת בענייננו בבראשית רבה (סד, ט): ואחוזת מרעהו, רבי יהודה אמר, אחוזת מרעהו היה שמו, רבי נחמיה אמר, סיעת מחמוהי. ע"כ.
פסוק כו:
תמוה בעיני שרש"י בוחר בדעת ר' נחמיה (ואינו מזכיר את ר' יהודה), אע"פ שדווקא לדעת ר"י אין קושי בלשון היחיד שב"מרעהו", ולא ראיתי מי שיעסוק בקושי זה, חוץ מרמבמ"ן המאריך בביאור זה. (פ' תולדות תשמ"ז, תשנ"א, תשנ"ו-תשנ"ט)
פסוק כו:
וראויה לציון העובדה שרש"י דוחה פירוש מקרא בשל "דרך ארץ" (במובן הרחב), אין דרך ארץ לדבר על מלכות כן!
פסוק כח:
רש"י ד"ה תהי נא אלה וגו', האלה אשר בינותינו מימי אביך וכו'. קצת קשה, כיצד זה שרש"י אינו שואל לשם מה ברית נוספת ושבועה נוספת, הרי בברית עם אברהם אבינו נאמר "אם תשקר לי ולניני ולנכדי" (כא, כג), אחר שאמנם מזכיר את הברית ההיא. (פ' תולדות תש"ן)
פסוק כח:
ור' בענין זה אצל "אור החיים" הק' (כו ד"ה ואבימלך הלך אליו), המאריך בדרך פלפול יפה וחריף גם יחד. (פ' תולדות תשנ"ד) ור' העמק דבר שבא לחזק הברית שלא ישובו ויעברו עליה. תהי גם אלה, לא רק שבועה לחוד כמו שהיה בימי אברהם. ור' עוד שם.
פסוק כח:
ובאשר ללשון רש"י "מימי אביך", הפנה ר' רפאל בנימין פוזן תשומת־לבי לדברי התרגום " דהוה בין אבהתנא". (פ' תולדות תש"ן)
פסוק כט:
"...כאשר לא נגענוך וכאשר עשינו עמך רק טוב ונשלחך בשלום". מכאן שהצביעות איננה המצאת המאה הזאת וכי היא בעלת ותק רב. אנקת הרווחה שבמתן השם רחובות מלמדת שהעולם לא היה אידאלי כל כך, והיה ראוי לבדוק, אם צביעות זו היתה רק ביחס לישראל. (פ' תולדות תשנ"א)
פסוק כט:
רש"י ד"ה אתה, גם אתה עשה לנו כמו כן. ע"כ. וקשה, והרי לפי הדיבור הקודם זוהי אי־עשייה, שלא לגעת לרעה, ומה הוה אמינא שיצחק יתקוף את אבימלך? (פ' תולדות תש"ן)
פסוק כט:
וכתבו בעלי התוספות: משל לארי שהיה לו עצם בגרונו. אמר, כל מי שיבא ויטלנו, יעשרנו המלך עושר גדול. בא עוף אחד ששמו אגרון, שצוארו ארוך. אמר, אני אטלנו. הכניס העוף ראשו בגרון הארי והוציא העצם. לאחר שהוציאו, שאל שכרו. אמר לו הארי, לא דייך ששלחתיך בשלום ולא אכלתיך כשהכנסת ראשך בגרוני, אלא שעדיין אתה שואל שכר? כך אמר לו אבימלך ליצחק, חסד גדול עשינו במה ששלחנוך בשלום, כי דרכנו להזיק כל הבא.
פסוק לא:
"וישכימו בבקר וישבעו איש לאחיו". ר' רשב"ם למעלה (כב, א). ותמוה שאינו נדרש לנושא זה גם כאן, ומאי נפ"מ בין שתי בריתות אלה. (פ' תולדות תשמ"ז)
פסוק לא:
ולכאורה הענין הוא שיצחק ראה עצמו מחוייב לשבועת אברהם, שהבטיח ברית לארבעה דורות. (פ' תולדות תשס"ב)
פסוק לא:
"וישבעו איש לאחיו". כבר ראינו שהבנים ידעו את מעשיהם של האבות, וממילא ידע יצחק על השלילה שבברית אברהם עם אבימלך, כדברי רשב"ם למעלה (כ, א), ולכאורה צריך לומר כאן שיצחק לא יכול להתכחש לברית אביו עם אבימלך (ההוא או קודמו) משום חילול השם. מעשה אבות סימן לבנים. ומעשה אוסלו יוכיח. (פ' תולדות תשנ"ז)
פסוק לג:
רש"י ד"ה שבעה, על שם הברית. ע"כ. ולא ידעתי, מה בא לומר. (פ' תולדות תשמ"ח)
פסוק לג:
וראיתי ב"משכיל לדוד" שהוא על שם השבועה, שכן כל כריתת ברית בשבועה היא. וראה "מלכה של תורה". (פ' תולדות תשמ"ט)
פסוק לג:
וראה ר"ע ספורנו על אתר ההולך בדרך מקורית ביותר: קרא את הבאר "שבעה", מפני שהיה מקום שביעי שבו חפרו באר... על כן שם העיר באר־שבע - בסגול, מורה על השבועה, ועל מספר השבעה, אבל בימי אברהם היה שם העיר "באר־שבע" - בקמץ, על שם השבועה בלבד. (פ' וישלח תשנ"א)
פסוק לג:
ולא הבינותי את דברי שפתי חכמים (אות כ בחומש המאור), שהרי אכן כתוב (לא) "וישבעו איש לאחיו", ונראה כדברי משכיל לדוד. (פ' תולדות תש"ס)
פסוק לג:
ואמנם כבר בימי אברהם (כא, לא) נקראה העיר באר־שבע, אך ראה רשב"ם על אתר ששתי באר־שבע היו. וראה משך חכמה שכשכרתו אברהם ואבימלך ברית נקראה העיר באר־שבע, אלא שהופרה הברית עם גירושו של יצחק, לכן כשבאו לעשות שלום עם יצחק שבה השבועה ונקרא המקום באר־שבע שנית.
פסוק לד:
רש"י ד"ה בן ארבעים שנה, ...כך אלו, גוזלים וחומסים... כל מ' שנה היה עשו צד נשים מתחת יד בעליהן ומענה אותן וכו'. והוא ע"פ בראשית רבה (סה, א). וראוי לבדוק, מה ראה בעל המדרש לדרוש כן, ואיזה רמז לכך מצא. ומכל מקום ודאי שלשון גוזמה הוא כשאומר "כל ארבעים שנה", שהרי בוודאי לא עשה עשו מעשים כאלה בילדותו הראשונה, ר' רש"י למעלה (כה, כז). (פ' תולדות תשמ"ט)
פסוק לד:
אלא שזוהי דרכם ז"ל לייחס מעשי רשע לרשעים - "כל מה שאתה יכול לתלות ברשעים, תלהו עליהם" (תנא דבי אליהו רבא יח, פה). (פ' תולדות תש"ן) ור' מש"כ למעלה (כה, ל).
פסוק לד:
"...יהודית בת בארי החתי". דווקא יהודית היא אשת עשו! האם יש משמע לדבר זה? (פ' תולדות תשמ"ח)
פסוק לד:
להלן (לו, ב) כתב רש"י בד"ה אהליבמה: היא יהודית, והוא כינה שמה 'יהודית' לומר שהיא כופרת בעבודה־זרה, כדי להטעות את אביו. (פ' ויצא תשמ"ח)
פסוק לד:
וראה מה שכתבתי להלן (מט, ח) על הופעתו הראשונה של הכינוי יהודים. (פ' וישלח תשס"ד)
פסוק לה:
רש"י ד"ה ליצחק ולרבקה, שהיו עובדות ע"א. ר' שפתי חכמים (אות מ), ודבריו מאד אינם נראים, וכי כלום יש הווה אמינא להקדים כאן את רבקה ליצחק? ונ"ל פשוט שרש"י (בראשית רבה) מחפש מכנה משותף ברור וסביר למורת־רוח שניהם, שהרי סימפאטיה או אנטיפאטיה אינן שוות אצל שני יהודים בהכרח, משא"כ לגבי עבודת אלילים. (פ' תולדות תשמ"ז)
פסוק לה:
ובאשר לדברי שפתי חכמים, גם אפשר לומר סברה הפוכה. דוקא בעיני רבקה שהכירה ע"ז מקרוב, הדבר חמור יותר. (פ' תולדות תשמ"ח)