פסוק ד:והתברכו וכו׳ ואף לענין הקללה וכו׳ הביא זה הרב בכאן להכריח פירושו דל״ת מנ״ל הך פירושא דילמא ה״ק והתברכו בזרעך שכל גויי הארץ יתברכו בשבילך ובזכות זרעך ולכך קאמר ואף לענין הקללה מצינו כן והתם ודאי א״א לפרש שהיא לקללה לכל עמה שאם היא חטאה הם מה חטאו אלא מוכרח לפ׳ שיקללו בה ה״נ הוי פירושה שיברכו בהם:
פסוק ה:שמע וכו׳ כשנסיתי אותו נפקא ליה מדכתיב בפ׳ העקידה כי ברך וכו׳ עקב אשר שמעת בקולי וא״צ למ״ש הנח״י דליכא לפ׳ על התור׳ והמצות מדכתיב אח״כ וישמור משמרתי וכו׳ ע״כ דאי משום הא לא איריא דסוף סוף הראשון דבקרא הו״ל לפ׳ על התורה ומאי דיתיר ידרוש על דבר אחר:
פסוק ה:וישמור וכו׳ גזרות וכו׳ והקדימם להנך משום דחמורי׳ דברי סופרי׳ יותר מדברי תורה:
פסוק ז:לאשתו על אשתו. דאל״כ נמצא דעיקר השאלה לא כתיבא בקרא:
פסוק ח:וישקף וכו׳ ראהו משמש וכו׳ איכא למידק אמאי נקט רש״י וישקף וכו׳ הו״ל לקבוע פירושו על וירא והנה יצחק מצחק לא על וישקף ועוד טפי הול״ל מצחק משמש מיטתו ובזה היה מקצר כדרכו ומזה נ״ל שכוונת הרב לפ׳ מאי דאי׳ בזהר שלא היתה ראיה ממש אלא השקפה באצטגנינות והיינו דקאמר הרב וישקף ראהו וכו׳ כלו׳ מאחר שהשקיף באצטגנינות ראה כן דאל״כ לא הוה חזי מידי דודאי יצחק אבינו לא היה משמש מטתו ביום ומה גם בחלון פתוח חלילה ויש כמה הכרחים לפי׳ זה חדא דאל״כ יש כפל בפ׳ וישקף וכו׳ וירא היינו השקפה היינו ראיה ועוד דמאי בעד החלון היל״ל מן החלון ועוד מאי החלון בה״א הידיעה אלא ר״ל בעד החלון הידוע דהיינו אצטגנינות דומיא למאי דכתיב בעד החלון נשקפה ותיבב אם סיסרא ואפ׳ לומר דעד האידנא יצחק היה נזהר לפעול ע״י איזה שם באופן שלא יוכל אבימלך לידע באצטגנינו׳ שלו כשהיה משמש אבל עכשיו אחר שארכו הימים לא נזהר לעשות פעולתו להשמר ממנו ולכן וישקף וכו׳ ובזה מה נמלצו לחכי אמרי יושר של רש״י ז״ל בדבור דלעיל ולא נזהר להיות נשמר שנראה לשון כפול ובלא טעם והנח״י נדחק בו ע״ע ולדידן ניחא דרצה לומר לא נזהר לעשות פעולתו להיות נשמר:
פסוק י:אחד העם המיוחד וכו׳ נ״ל דכוונתו מדקאמר בבירור כמעט שכב ומצי למימר יצחק מנא לך דילמא לא היא ומעולם לא היה עולה על דעת שום נברא כך לכך מפ׳ דעליה דידיה קאמ׳ כן נ״ל כי מ״ש הרא״ם ז״ל מדכתיב והבאת עלינו ולא כתיב עליו דחוק טפי ומ״ש הנח״י מדכתיב אחד בפת״ח ולא אחד בסגו״ל עמו הס״ד כך משפטו כי א׳ בפת״ח הוא סמוך ובסגו״ל מוכרת:
פסוק יב:בארץ וכו׳ שניהם למה וכו׳ כלו׳ ההיא ההיא ל״ל אלא לומר שאותה הארץ בפרטית קשה משאר הארצות שסביבותיה ואותה שנת רעבון קשה משאר שנות רעבון:
פסוק יג:עד כי גדל וכו׳ זבל פרדותיו וכו׳ הק׳ בדב״ט ממ״ש רש״י לקמן בפ׳ וישלח גבי ענה אשר מצא את הימים שהביא פסולין לעול׳ ותי׳ דר״ל פרדותיו דהיינו יוני ועוד נדחק בדרך אחר ע״ש ומעיקר׳ ל״ק מידי דהך מלתא תליא באשלי רברבי דפלוגתא דתנא׳ היא בפסחים דף נ״ד דר׳ יוסי סבר דאדם הראשון במ״ש הרכיב ב׳ בהמות זע״ז ויצא מהן פרד ורשב״ג סבר פרד בימי ענה הוה ואין לתמוה דרש״י אייתי תרוייהו דבכמה מקומות כך דרכו לאתויי סברות חלוקות:
פסוק טו:סתמום וכו׳ תקלה פי׳ דמקרא דלקמן דכתיב ויסתמום פלשתים אחרי מות אברהם מוכרח דהסתימה היתה קודם ביאת יצחק לגרר וא״כ צריך להבין טעם בסתימה בשלמא אילו היה אפשר לומר שהיתה הסתימה אחר ביאתו של יצחק היינו אומרי׳ בפשיטו׳ שעשו כן להכריח את יצחק שילך מאצלם אבל הואיל ומכח קרא דלקמן משמע ליה לרש״י דלאו הכי הוה הילכך הוצרך לבקש טעם על הסתימה ומש״ה קאמר מפני הגייסות וצ״ל שהבארות הללו לאו בתוך העיר הוו דא״כ לא שייך טעמא דגייסות אלא חוץ מהעיר סמוך לה היו וע״ע לקמן בסמוך:
פסוק יז:בנחל גרר רחוק וכו׳ דאילו סמוך לעיר הרי בודאי מתחומי העי׳ ופשיטא דנחשב כעיר ומאי שייך ריב דכתיב ויריבו וכו׳ לאמר לנו המים פשיטא דשלהם הוה ויצחק גופיה מאחר שקיבל עליו ללכת מעמהם למה לו לחפור בורות בתחומם:
פסוק יח:וישב ויחפור וכו׳ קודם שנסע מגרר וכו׳ לאו דוקא אלא רצ״ל קודם שנסע מתחום גדר שהרי ע״כ לאו בתוך העיר הוו כדלעיל אלא כלו׳ מידי צאתו מגרר ללכת אל נחל גרר כשעבר דרך אותם הבארות חזר וחפר דעד עכשיו לא רצה לחפר הואיל והיה גר עמהן תוך העיר לא רצה לעשות דבר שלא ברצונם אבל עתה שנבאש עמהם ושלחוהו מאצלם שב וחפרן. והיה המשך הכתובים ע״ד זה תחלה מספר הכתוב שקנאו אותו פלשתים. ושוב כתב ומודיע שמתחלה היו שם בתחום העיר בארות אשר חפר אברהם וסתמו׳ פלשתים אחר מותו. והנה עתה אירע דמחמת הקנאה דלעיל ויאמר אבימלך אל יצחק לך מעמנו וכו׳ וילך משם יצחק לנחל גרר רחוק מן העיר ומדי לכתו קודם הגעתו לנחל גדר פגע אצל מקום הבארות וישב ויחפור את הבארות וכו׳ ואחר כך הלך לנחל גדר ויחפרו עבדי יצחק וימצאו וכו׳ בארות אחרות ועיין ברא״ם ובש״ח ואני הנלע״ד כתבתי ודוק:
פסוק כו:ואחוזת וכו׳ ואל תתמה וכו׳ לולא דבריו ז״ל הייתי אומר דלעולם תי״ו דאחוז׳ היא תי״ו הסמיכות אלא דמ״ם דמרעהו איננה שמושי׳ רק מהאותיות האמנתי״ו הנוספות על השם כידוע וחבירו ותהי אש׳ שמשון למרעהו וכן משמע מל׳ התרגום דמתרגם סיעת מרחמוהי ומשמע דתיו דסיעת היא סמיכות שהרי השם הוא סיעה כמאמרם ז״ל בספ״ק דברכות והוא שתהיה סיעה של בני אדם עוברת שם. אך נר׳ דהכרחו של רבינו משום דתיבת מרעהו היא ל׳ יחיד ולא יתכן להסמיך אחוזה דהיינו קביצה של ריע אלא קביצה של רעים והכי הול״ל ואחוזת מריעיו אבל אם נאמר שאינו נסמך יתכן לומר כן אחוזה כלו׳ קביצה עשויה מן רעהו כלו׳ מכל מי שהיה רעהו והטעם שבחר רש״י בפ׳ זה ולא נקט כסברת ר״י בב״ר דנר׳ דפשיטא טפי בל׳ דוחק דאחוזת שם איש וזה היה ריע המלך אפשר מדאשכחן לעיל בפ׳ ויאמר אבימלך ופיכול שר צבאו וכו׳ ואם אי׳ דאחוזת זה שם אדם רשום וחשוב טפי מפיכול אמאי לא הזכירו שם:
פסוק לג:שבעה ע״ש הברי׳ כי כריתת ברית ע״י שבועה היא וכדכתיב וישבעו איש לאחיו ועיקרה ותכליתה של שבועה היתה להקים ברית שהרי היה זה כדי לקיים מ״ש לו ונכרתה ברית עמך ולא ידענא מאי קא קשיא ליה להש״ח ע״ש:
