א וַיְהִ֤י רָעָב֙ בָּאָ֔רֶץ מִלְּבַד֙ הָרָעָ֣ב הָרִאשׁ֔וֹן אֲשֶׁ֥ר הָיָ֖ה בִּימֵ֣י אַבְרָהָ֑ם וַיֵּ֧לֶךְ יִצְחָ֛ק אֶל־אֲבִימֶּ֥לֶךְ מֶֽלֶךְ־פְּלִשְׁתִּ֖ים גְּרָֽרָה׃ ב וַיֵּרָ֤א אֵלָיו֙ יְהוָ֔ה וַיֹּ֖אמֶר אַל־תֵּרֵ֣ד מִצְרָ֑יְמָה שְׁכֹ֣ן בָּאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֖ר אֹמַ֥ר אֵלֶֽיךָ׃ ג גּ֚וּר בָּאָ֣רֶץ הַזֹּ֔את וְאֶֽהְיֶ֥ה עִמְּךָ֖ וַאֲבָרְכֶ֑ךָּ כִּֽי־לְךָ֣ וּֽלְזַרְעֲךָ֗ אֶתֵּן֙ אֶת־כָּל־הָֽאֲרָצֹ֣ת הָאֵ֔ל וַהֲקִֽמֹתִי֙ אֶת־הַשְּׁבֻעָ֔ה אֲשֶׁ֥ר נִשְׁבַּ֖עְתִּי לְאַבְרָהָ֥ם אָבִֽיךָ׃ ד וְהִרְבֵּיתִ֤י אֶֽת־זַרְעֲךָ֙ כְּכוֹכְבֵ֣י הַשָּׁמַ֔יִם וְנָתַתִּ֣י לְזַרְעֲךָ֔ אֵ֥ת כָּל־הָאֲרָצֹ֖ת הָאֵ֑ל וְהִתְבָּרֲכ֣וּ בְזַרְעֲךָ֔ כֹּ֖ל גּוֹיֵ֥י הָאָֽרֶץ׃ ה עֵ֕קֶב אֲשֶׁר־שָׁמַ֥ע אַבְרָהָ֖ם בְּקֹלִ֑י וַיִּשְׁמֹר֙ מִשְׁמַרְתִּ֔י מִצְוֺתַ֖י חֻקּוֹתַ֥י וְתוֹרֹתָֽי׃ ו וַיֵּ֥שֶׁב יִצְחָ֖ק בִּגְרָֽר׃ ז וַֽיִּשְׁאֲל֞וּ אַנְשֵׁ֤י הַמָּקוֹם֙ לְאִשְׁתּ֔וֹ וַיֹּ֖אמֶר אֲחֹ֣תִי הִ֑וא כִּ֤י יָרֵא֙ לֵאמֹ֣ר אִשְׁתִּ֔י פֶּן־יַֽהַרְגֻ֜נִי אַנְשֵׁ֤י הַמָּקוֹם֙ עַל־רִבְקָ֔ה כִּֽי־טוֹבַ֥ת מַרְאֶ֖ה הִֽיא׃ ח וַיְהִ֗י כִּ֣י אָֽרְכוּ־ל֥וֹ שָׁם֙ הַיָּמִ֔ים וַיַּשְׁקֵ֗ף אֲבִימֶ֙לֶךְ֙ מֶ֣לֶךְ פְּלִשְׁתִּ֔ים בְּעַ֖ד הַֽחַלּ֑וֹן וַיַּ֗רְא וְהִנֵּ֤ה יִצְחָק֙ מְצַחֵ֔ק אֵ֖ת רִבְקָ֥ה אִשְׁתּֽוֹ׃ ט וַיִּקְרָ֨א אֲבִימֶ֜לֶךְ לְיִצְחָ֗ק וַיֹּ֙אמֶר֙ אַ֣ךְ הִנֵּ֤ה אִשְׁתְּךָ֙ הִ֔וא וְאֵ֥יךְ אָמַ֖רְתָּ אֲחֹ֣תִי הִ֑וא וַיֹּ֤אמֶר אֵלָיו֙ יִצְחָ֔ק כִּ֣י אָמַ֔רְתִּי פֶּן־אָמ֖וּת עָלֶֽיהָ׃ י וַיֹּ֣אמֶר אֲבִימֶ֔לֶךְ מַה־זֹּ֖את עָשִׂ֣יתָ לָּ֑נוּ כִּ֠מְעַט שָׁכַ֞ב אַחַ֤ד הָעָם֙ אֶת־אִשְׁתֶּ֔ךָ וְהֵבֵאתָ֥ עָלֵ֖ינוּ אָשָֽׁם׃ יא וַיְצַ֣ו אֲבִימֶ֔לֶךְ אֶת־כָּל־הָעָ֖ם לֵאמֹ֑ר הַנֹּגֵ֜עַ בָּאִ֥ישׁ הַזֶּ֛ה וּבְאִשְׁתּ֖וֹ מ֥וֹת יוּמָֽת׃ יב וַיִּזְרַ֤ע יִצְחָק֙ בָּאָ֣רֶץ הַהִ֔וא וַיִּמְצָ֛א בַּשָּׁנָ֥ה הַהִ֖וא מֵאָ֣ה שְׁעָרִ֑ים וַֽיְבָרֲכֵ֖הוּ יְהוָֽה׃ יג וַיִּגְדַּ֖ל הָאִ֑ישׁ וַיֵּ֤לֶךְ הָלוֹךְ֙ וְגָדֵ֔ל עַ֥ד כִּֽי־גָדַ֖ל מְאֹֽד׃ יד וַֽיְהִי־ל֤וֹ מִקְנֵה־צֹאן֙ וּמִקְנֵ֣ה בָקָ֔ר וַעֲבֻדָּ֖ה רַבָּ֑ה וַיְקַנְא֥וּ אֹת֖וֹ פְּלִשְׁתִּֽים׃ טו וְכָל־הַבְּאֵרֹ֗ת אֲשֶׁ֤ר חָֽפְרוּ֙ עַבְדֵ֣י אָבִ֔יו בִּימֵ֖י אַבְרָהָ֣ם אָבִ֑יו סִתְּמ֣וּם פְּלִשְׁתִּ֔ים וַיְמַלְא֖וּם עָפָֽר׃ טז וַיֹּ֥אמֶר אֲבִימֶ֖לֶךְ אֶל־יִצְחָ֑ק לֵ֚ךְ מֵֽעִמָּ֔נוּ כִּֽי־עָצַֽמְתָּ־מִמֶּ֖נּוּ מְאֹֽד׃ יז וַיֵּ֥לֶךְ מִשָּׁ֖ם יִצְחָ֑ק וַיִּ֥חַן בְּנַֽחַל־גְּרָ֖ר וַיֵּ֥שֶׁב שָֽׁם׃ יח וַיָּ֨שָׁב יִצְחָ֜ק וַיַּחְפֹּ֣ר ׀ אֶת־בְּאֵרֹ֣ת הַמַּ֗יִם אֲשֶׁ֤ר חָֽפְרוּ֙ בִּימֵי֙ אַבְרָהָ֣ם אָבִ֔יו וַיְסַתְּמ֣וּם פְּלִשְׁתִּ֔ים אַחֲרֵ֖י מ֣וֹת אַבְרָהָ֑ם וַיִּקְרָ֤א לָהֶן֙ שֵׁמ֔וֹת כַּשֵּׁמֹ֕ת אֲשֶׁר־קָרָ֥א לָהֶ֖ן אָבִֽיו׃ יט וַיַּחְפְּר֥וּ עַבְדֵֽי־יִצְחָ֖ק בַּנָּ֑חַל וַיִּ֨מְצְאוּ־שָׁ֔ם בְּאֵ֖ר מַ֥יִם חַיִּֽים׃ כ וַיָּרִ֜יבוּ רֹעֵ֣י גְרָ֗ר עִם־רֹעֵ֥י יִצְחָ֛ק לֵאמֹ֖ר לָ֣נוּ הַמָּ֑יִם וַיִּקְרָ֤א שֵֽׁם־הַבְּאֵר֙ עֵ֔שֶׂק כִּ֥י הִֽתְעַשְּׂק֖וּ עִמּֽוֹ׃ כא וַֽיַּחְפְּרוּ֙ בְּאֵ֣ר אַחֶ֔רֶת וַיָּרִ֖יבוּ גַּם־עָלֶ֑יהָ וַיִּקְרָ֥א שְׁמָ֖הּ שִׂטְנָֽה׃ כב וַיַּעְתֵּ֣ק מִשָּׁ֗ם וַיַּחְפֹּר֙ בְּאֵ֣ר אַחֶ֔רֶת וְלֹ֥א רָב֖וּ עָלֶ֑יהָ וַיִּקְרָ֤א שְׁמָהּ֙ רְחֹב֔וֹת וַיֹּ֗אמֶר כִּֽי־עַתָּ֞ה הִרְחִ֧יב יְהוָ֛ה לָ֖נוּ וּפָרִ֥ינוּ בָאָֽרֶץ׃ כג וַיַּ֥עַל מִשָּׁ֖ם בְּאֵ֥ר שָֽׁבַע׃ כד וַיֵּרָ֨א אֵלָ֤יו יְהוָה֙ בַּלַּ֣יְלָה הַה֔וּא וַיֹּ֕אמֶר אָנֹכִ֕י אֱלֹהֵ֖י אַבְרָהָ֣ם אָבִ֑יךָ אַל־תִּירָא֙ כִּֽי־אִתְּךָ֣ אָנֹ֔כִי וּבֵֽרַכְתִּ֙יךָ֙ וְהִרְבֵּיתִ֣י אֶֽת־זַרְעֲךָ֔ בַּעֲב֖וּר אַבְרָהָ֥ם עַבְדִּֽי׃ כה וַיִּ֧בֶן שָׁ֣ם מִזְבֵּ֗חַ וַיִּקְרָא֙ בְּשֵׁ֣ם יְהוָ֔ה וַיֶּט־שָׁ֖ם אָהֳל֑וֹ וַיִּכְרוּ־שָׁ֥ם עַבְדֵי־יִצְחָ֖ק בְּאֵֽר׃ כו וַאֲבִימֶ֕לֶךְ הָלַ֥ךְ אֵלָ֖יו מִגְּרָ֑ר וַאֲחֻזַּת֙ מֵֽרֵעֵ֔הוּ וּפִיכֹ֖ל שַׂר־צְבָאֽוֹ׃ כז וַיֹּ֤אמֶר אֲלֵהֶם֙ יִצְחָ֔ק מַדּ֖וּעַ בָּאתֶ֣ם אֵלָ֑י וְאַתֶּם֙ שְׂנֵאתֶ֣ם אֹתִ֔י וַתְּשַׁלְּח֖וּנִי מֵאִתְּכֶֽם׃ כח וַיֹּאמְר֗וּ רָא֣וֹ רָאִינוּ֮ כִּֽי־הָיָ֣ה יְהוָ֣ה ׀ עִמָּךְ֒ וַנֹּ֗אמֶר תְּהִ֨י נָ֥א אָלָ֛ה בֵּינוֹתֵ֖ינוּ בֵּינֵ֣ינוּ וּבֵינֶ֑ךָ וְנִכְרְתָ֥ה בְרִ֖ית עִמָּֽךְ׃ כט אִם־תַּעֲשֵׂ֨ה עִמָּ֜נוּ רָעָ֗ה כַּאֲשֶׁר֙ לֹ֣א נְגַֽעֲנ֔וּךָ וְכַאֲשֶׁ֨ר עָשִׂ֤ינוּ עִמְּךָ֙ רַק־ט֔וֹב וַנְּשַׁלֵּֽחֲךָ֖ בְּשָׁל֑וֹם אַתָּ֥ה עַתָּ֖ה בְּר֥וּךְ יְהוָֽה׃ ל וַיַּ֤עַשׂ לָהֶם֙ מִשְׁתֶּ֔ה וַיֹּאכְל֖וּ וַיִּשְׁתּֽוּ׃ לא וַיַּשְׁכִּ֣ימוּ בַבֹּ֔קֶר וַיִּשָּׁבְע֖וּ אִ֣ישׁ לְאָחִ֑יו וַיְשַׁלְּחֵ֣ם יִצְחָ֔ק וַיֵּלְכ֥וּ מֵאִתּ֖וֹ בְּשָׁלֽוֹם׃ לב וַיְהִ֣י ׀ בַּיּ֣וֹם הַה֗וּא וַיָּבֹ֙אוּ֙ עַבְדֵ֣י יִצְחָ֔ק וַיַּגִּ֣דוּ ל֔וֹ עַל־אֹד֥וֹת הַבְּאֵ֖ר אֲשֶׁ֣ר חָפָ֑רוּ וַיֹּ֥אמְרוּ ל֖וֹ מָצָ֥אנוּ מָֽיִם׃ לג וַיִּקְרָ֥א אֹתָ֖הּ שִׁבְעָ֑ה עַל־כֵּ֤ן שֵׁם־הָעִיר֙ בְּאֵ֣ר שֶׁ֔בַע עַ֖ד הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה׃ לד וַיְהִ֤י עֵשָׂו֙ בֶּן־אַרְבָּעִ֣ים שָׁנָ֔ה וַיִּקַּ֤ח אִשָּׁה֙ אֶת־יְהוּדִ֔ית בַּת־בְּאֵרִ֖י הַֽחִתִּ֑י וְאֶת־בָּ֣שְׂמַ֔ת בַּת־אֵילֹ֖ן הַֽחִתִּֽי׃ לה וַתִּהְיֶ֖יןָ מֹ֣רַת ר֑וּחַ לְיִצְחָ֖ק וּלְרִבְקָֽה׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

לבוש האורה

ר' מרדכי יפה

פסוק ב:
רש"י אל תרד כו' כמו שירד אברהם כו' מה שהקשה כאן הרג"א וז"ל וא"ת אברהם מי התיר לו לצאת אחר שצוה אותו הש"י להיות בארץ עכ"ל: נ"ל שאין זו קושיא דהיכן צוה לו הש"י שישב בארץ ולא יצא ממנה הרי לא אמר לו אלא לך לך וגו' אל הארץ אשר אראיך והכי עבר אברהם בארץ וראה אותה ואמר לו הש"י לזרעך אתן את הארץ הזאת הרי קיים ציויו שלא אמר לו הש"י להראותו לו אלא כדי לחבב בעיניו המתנה שיתן לו ואח"כ היה לו רשות לצאת ממנה ע"י סיבת הרעב שהרי לא אמר לו הש"י מתחלה שישב שם הוא אלא זרעו ואעפ"כ וודאי בלא סיבת הרעב היה הדעת נותן שישב שם כיון שאמר לו הש"י לך לך וגו' למה יצא ממנה אבל בסבת הרעב וה"ה בסיבה אחרת למה לא יצא ממנה לא נצטווה על זה מעולם וזהו שפרש"י שם גבי ויהי רעב בארץ באותו ארץ לבדו לנסותו אם יהרהר כו' עד ועכשיו משיאו לצאת ממנה. ולא אמר עכשיו הוא רוצה להרעיבני אלא משיאו לצאת ממנה כי היציאה ע"י סיבה ודאי מותרת וכן חשב יצחק ג"כ ומה שתלה כאן ויצחק באברהם ואמר כמו שירד אברהם ר"ל שהיה דעתו לרדת למצרים ולא לארץ אחרת זה למד יצחק מאברהם ולא היציאה מצד שהיא יציאה כי חשבו שניהם שהוא מותרת ע"י איזה סיבה שיהיה ובאיזה ארץ שיהיה ואמר לו הש"י שאתה עולה תמימה כו' ולא שמיחה לו דווקא ארץ מצרים רק היציאה לבדה מה שלא היה כן באברהם:
פסוק ה:
רש"י שמע אברהם בקולי כשניסיתי אותו: נ"ל דדייק לה רש"י זה מדכתיב שמע וגו' משמע שעשה מה שציויתיו והיכן מצינו שנצטוה אברהם על דבר דשייך לומר עליו שמע וגומר דאי על כלל כל התורה הרי לא נצטוה עליה אברהם אעפ"י שקיימה ה"ל אינה מצוה ועושה ולא שייך לומר עליו שמע וגו' ואי על המילה כבר היא נכללת במלת חקותי דכתיב בה חק אלא על כרחך על הנסיונות שצוהו קאי:
פסוק ה:
בא"ד רש"י משמרתי גזירות להרחקה כו' יש מקשים למה הזכיר שלא כסדר איך שייך לומר ששמר ההרחקות קודם לגוף המצות ומה שכתב כאן הרג"א שההרחקות באין מכח שכל והוי השגתם כמו מושכל ראשון וזה קודם להשגת המצות שהם מפי הש"י ודאי אינו נכון דהא סוף סוף אי אפשר לקיים ההרחקות אם לא יקיים תחלה גוף המצות ובכאן נאמר וישמור משמרתי מצותי וגו' לכך נ"ל שהוצרך לכתוב כן משמרת בתחלה כדי שתהא חוזר על כולם ומושך עצמה ואחרת עמה וכאלו אמר וישמור משמרתי משמרת מצותי ומשמרת חקותי ומשמרת תורותי דהא בכולם שייך לומר בהם הרחקות וכולם שמר וכתב הכתוב ששמר המשמרת שהם הרחקות של כולם וממילא שמעינן במכ"ש ששמר הגופיי של כל אלו:
פסוק ח:
רש"י וישקף אבימלך ראהו משמש מטתו: הקשה הרא"ם מנ"ל דראה התשמיש שמא ראה גיפוף ונישוק ובה ידע שהיא אשתו. והונחו בקושיא והרג"א רוצה ליישבו בדוחק ואני אומר שיש לדקדק עוד על רש"י חלילה ליצחק אבינו שישמש מטתו בבית שאפשר ששכינים יראוהו אין זה דרך הצנועים אעפ"י שלא היה דואג עוד עליה מ"מ צניעות אין כאן ועוד בעד החלון מה פירושו אם ר"ל חלון של אבימלך למה לי למימר לא היה לו לומר אלא וישקף אבימלך וירא וגו': ואני שמעתי דהכי פירושו דקרא ויתורצו כל הקושיות דבעד החלון פירושו חלונו של יצחק ולא שהניחו יצחק פתוח שיכלו לראות השכיני' דרך שם דוודאי דרך הצנועים להיות נשמרים מזה אלא אדרבה יצחק סתם החלון והשקפת אבימלך היה בסיבת סתימת החלון שראה שסתמו יצחק והבין דכדי לשמש בבית אפל סתמו או משום כדי שלא יראוהו השכינים ובעד פרושו בסבת ופי' וירא והנה יצחק וגו' ר"ל הבין ששמש מטתו כמו וירא וירץ לקראתם וירא בלק וגו' שכולם לשון הבנה הם ה"נ מתוך שסתם יצחק החלון הבין אבימלך דכדי לשמש מטתו סתם דאי משום גיפוף ונישוק אין צריך סתימא אפי' ביום לא משום בית אפל ולא משום ראיית השכינים ורש"י שאמר ראהו משמש מטתו ר"ל הבין כאלו ראהו כו':
פסוק טו:
רש"י סתמום פלישתים מפני שאמרו תקלה הם לנו עכ"ל. וז"ל הרג"א דא"ל מפני שהיו מקנאין בו כמו הבארות האחרות שחפר דאם כן היה להם ליקח הבארות לעצמן ולא לסתום ומפני שהתרגום הוא טמונון פלשתאי דמשמע שהיו מטמינין אותן לעצמן ואם כן לא סתמום מפני הגייסות הבאות למלחמה רק לעכב לעצמן פירש כי טמונון הוא תרגום של סתמום עכ"ל ודבריו תמוהים מאד שאם כן תולה רש"י עצמו בחגורתו דמנ"ל שלא מפני שהיו מקנאין אותו סתמום שמא אדרבה מפני הקנאה סתמום ולכך תרגום המתרגם טמונון מפני שהיו מטמינים אותם לעצמו מפני הקנאה ומ"ש הכתוב סתמום פלשתים וימלאום עפר ר"ל שסתמו לו הדרך ומלאוהו עפר לשפוך סוללת כדי שלא יוכל יצחק לבא עליהם לשאוב מהם מים לשדותיו. דהא ע"כ צריך אתה לפרש כן לפי דבריו בהבנת פשט התרגום ובלא פי' רש"י שהרי פשט התרגום לפי דבריו משמע שהיו מטמינון לעצמן ואיך יאמר הכתוב סתמום וגו' אלא ע"כ כמו שפירשתי לכך נ"ל דמחוורת' דברי הרא"ם שאמר שאם מפני הקנאה סתמום ויקנאו אותו פלשתים ויסתמו את כל הבארות אשר חפרו וגו' מבעי ליה אבל מה שכתב אחר כך הרא"ם וז"ל ועוד אם סתמום תחלה בעבור שקנאו בו איך הניחוהו לחזור לפותחם כדכתיב וישב יצחק וכו' ויחפור את בארות המים וגו' עד כאן לשונו יש לדקדק גם כן אם מפני התקלה סתמום למה הניחוהו לחזור לפותחם כו' והרא"ם בעצמו תירץ בסמוך בשעה שסתמום היה להם מלחמה ואחר שהשלימו נתנו לו רשות לחזור ולחפור שאין כאן חשש תקלה אבל זה אינו נכון אף על פי שהשלימו יש לחוש לתקלה שמא יחזרו ויבאו גייסות פתאום ולא יהיה להם זמן לסתום ונ"ל דבשלמא שאם מפני התקלה סתמום בעוד שהוא היה דר עמהן במקומן לא היה יכולת בידו למחות בהם כי מצד הדין באו עליו לומר לו הואיל ואתה דר עמנו במקומינו אין לך רשות לעשות לנו תקלה לתת מקום לגייסות כו' ואחר שיצא מהם לא אכפת ליה בתקלתם ולא היה בהם כח למחות בידו כי הוא היה משיב להם מה לי ולתקלתכם ומיחה בהם שלא לסתום כי עצום הוא מהם כמו שאמר לו אבימלך כי עצמת ממנו אבל אם מפני הקנאה סתמום ולא היה יכולת בידו למחות בהם אף על פי שעצם מהם איך הניחוהו אחר כך לפותחם שהרי בענין זה לא היה כח בידו למחות בהם מתחלה אף על פי שעצם מהם ולפי זה גרסינן בסמוך ופלשתים סתמום קודם שנסע יצחק מגרר חזר וחפרן. דגרסינן קודם בלא וי"ו ראשונה וה"פ ופלשתים סתמום קודם שנסע יצחק מגרר ור"ל בטענה סתמום מפני התקלה בעוד שהוא דר במקומן א"נ סתמום מיד אחר מיתת אברהם קודם בא יצחק לגרר כמשמעות הפסוק ויסתמום פלשתים אחרי מות אברהם ובעוד היות יצחק בגרר הניחם יצחק סתומים מפני זו הטענה אבל לאחר שיצא מגרר חזר וחפרן כי היו גם כן סמוכים לשדותיו ולדירתו בנחל גרר חוץ מן העיר ולא היה בידם כח למחות בידו מפני תקלתו כי מה לו ולתקלתם והוא אינו דר עמהם והוא עצם מהם וגם מן הגייסות לא היה מתיירא אבל הרא"ם גורם וקודם בוי"ו ופי' קודם שנסע יצחק מגרר היתה הסתימה וגם חזרת החפירה היתה קודם שנסע יצחק מגרר ולכך הוצרך לתרץ שאחר שהשלימו עמו הכל הניחוהו לחזור ולחפור שאז לא היה חשש התקלה וגם הוצרך לשבש סדר הפסוקים ולומר דקרא דוישב יצחק ויחפור וגו' דבק עם פסוק סתמום פלשתים וימלאום עפר ואיני יודע מי הכריחו לכל הדוחקים הללו ואי משום מובן הפסוקים שמשמעתן שהיו הבארות בגרר ולאחר שיצא יצחק מגרר למה לו ליצחק הבארות אשר שם זו אינה טענה כי בלי ספק היו הבארות חוץ לעיר סמוך לשדה להשקות מהן השדות ואם כן י"ל שהיו בין העיר ובין הנחל והיו סמוכין לנחל גרר כמו לעיר גרר ויבואו הפסוקים כולם על סדר נכון:
פסוק כו:
רש"י ואחזת מרעהו ואל תתמה על תי"ו של אחוזת כו' לשון הרג"א ולא ידעתי למה לא פי' המ"ם נוספת ותהיה התי"ו תי"ו הסמיכות עכ"ל. ואיני יודע למה לא ידע וכי לא ראה הרב הציר"י שתחת המ"ם ואם היתה מ"ם הנוספת היה לה לינקד בשו"א כמו מ"ם דמבורך מרומם וכיוצא בהם ועוד שהרי הנקדנים שמו תחתיה המת"ג ואם היתה נוספת לא היה להיות תחתיה כלום רק שו"א אלא וודאי היא מ"ם המשמשת התיבה מורה על מה נ"ל: