"וּפָרִינוּ בָאָרֶץ": סגולת התעלות עולם החומר

מעלותיו של יצחק הולכות ומתגלות עם הזמן. התורה מספרת על הרעב שהיה בארץ (א) ועל הציווי המיוחד שנצטווה בו, לא על־פי שורת הדין ההלכתית, המתירה לצאת מן הארץ בעת רעב, ובשונה מן הציוויים שנצטוו אבותינו האחרים בזמנים דומים; "אַל־תֵּרֵ֣ד מִצְרָ֑יְמָה שְׁכֹ֣ן בָּאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֖ר אֹמַ֥ר אֵלֶֽיךָ׃"(ב). במקום לרדת מן הארץ הלך יִצְחָ֛ק אֶל ארץ הפְּלִשְׁתִּים אשר בגרר, גבולה הדרומי של הארץ, שהייתה מעין תחנת מעבר לקראת ירידה מהארץ.

בהזדמנות זו נתאשרה ביצחק השבועה שנשבע ד' לאברהם, ועליה נוספה הבטחה אחרת הראויה אליו לפי מעלתו: "וְנָתַתִּ֣י לְזַרְעֲךָ֔ אֵ֥ת כָּל־הָאֲרָצֹ֖ת הָאֵ֑ל"(ד); יותר ממה שהובטח לאברהם: "כִּ֧י אֶת־כָּל־הָאָ֛רֶץ אֲשֶׁר־אַתָּ֥ה רֹאֶ֖ה לְךָ֣ אֶתְּנֶ֑נָּה"(בראשית יג טו). הפסוק הבא מלמד שיצחק קיבל את המתנה בזכות מעלותיו הגנוזות של אברהם, שהתגלו כעת לראשונה בדבר ד' אליו דווקא: "עֵ֕קֶב אֲשֶׁר־שָׁמַ֥ע אַבְרָהָ֖ם בְּקֹלִ֑י וַיִּשְׁמֹר֙ מִשְׁמַרְתִּ֔י מִצְוֺתַ֖י חֻקּוֹתַ֥י וְתוֹרֹתָֽי׃"(ה). לפי דרכנו אנו למדים שיצחק הוא המגלה את מדרגותיו הנעלמות של אביו אברהם, ולפיכך גם זוכה ליטול את שכרן.

כמו אצל אברהם, ומאוחר יותר גם אצל יעקב, הועמד קיומו הארצי של בית יצחק בסכנה כאשר מלך הארץ נתן את עיניו ברבקה אשתו (ז-ח). מעשה רבקה בלט לטובה על רקע שני המעשים הדומים שהתרחשו בשרה, מכיוון שסבלה רק מהרהוריו המגונים של אבימלך ולא נלקחה בפועל לביתו (י). זאת הפעם הכירו הפלישתים מעצמם בזיקתה ליצחק ונמנעו מלשלוח בה יד (יא), כך שלא היה צורך בגילוי יד ד' בנס חיצוני.

יצחק גילה הצלחה נפלאה ביותר בבניין העולם־הזה, עד שהתורה מספרת שבאותו זמן קשה שבו שרר הרעב בארץ הצליח יצחק למצוא בה "מֵאָ֣ה שְׁעָרִ֑ים"(יב). יצחק המשיך בפעולתו המיישבת, המחיה את הארץ השוממה, וחפר בְּאֵרֹ֣ת מים חיים להשקות את הארץ (יח). גם בפעולות אלו המשיך את דרכו של אביו הגדול, ודרכן אנו שבים ומתוודעים להופעות רוחניות שנעלמו מעמנו בדמותו של אברהם ונתגלו רק עתה, ביצחק בנו: "וַיִּקְרָ֤א לָהֶן֙ שֵׁמ֔וֹת כַּשֵּׁמֹ֕ת אֲשֶׁר־קָרָ֥א לָהֶ֖ן אָבִֽיו׃"(יח).

נתינת השמות לבארות מלמדת על ראייתו של יצחק כי גם לבניין החומר, כשהוא מתקשר עם המגמות הרוחניות, יש ערך תכליתי מעבר לכל מדרגה חומרית: וכמעלתו של גוף האדם, שמתוך היותו קשור עם נשמתו נקרא גם הוא בשם.

אחרי חידוש וביסוס מפעל בארות החיים של אברהם, החל יצחק להרחיב את המפעל בחפירת בארות חדשות (יט). בשתי הבארות הראשונות נתקלו עבדי יצחק החופרים בשטנת הפלישתים (כ-כא), ורק הבאר השלישית שנחפרה יצאה מכלל מחלוקת (כב). לבאר זו האחרונה קרא יצחק רְחֹב֔וֹת, על שם ההרחבה שהרחיב לו ד' לפרות ולרבות בארץ.

בהקשר זה יש להזכיר את דברי הרמב"ן (כ), שהבארות הנובעות מים חיים רומזות לבתי המקדש שבנו בניו של יצחק, אשר דמו לבארות מהן שאבו ישראל רוח הקודש וכוחות חיוניים לבניינם הרוחני־לאומי. שתי הבארות הראשונות רומזות לשני הבתים הראשונים, שנחרבו בשטנת הגויים; הבאר השלישית היא הבאר המתגברת ברחבותה על צרות העין והלב, ומתוך כך קיומה מובטח כבית המקדש השלישי – שיתקיים לנצח.

בעקבות המחלוקות עם הפלישתים יצא יצחק מארצם וחזר לתוככי הארץ, אל באר־שבע (כג), מקום מושבו של אברהם אביו. במקום זה זכה לחזון א-להי המבטיח לו את המשכיות השמירה העליונה שחלה עליו לראשונה בזכות אברהם אביו, ועתידה לחול עליו גם בזכותו העצמית: "אַל־תִּירָא֙ כִּֽי־אִתְּךָ֣ אָנֹ֔כִי וּבֵֽרַכְתִּ֙יךָ֙ וְהִרְבֵּיתִ֣י אֶֽת־זַרְעֲךָ֔ בַּעֲב֖וּר אַבְרָהָ֥ם עַבְדִּֽי׃"(כד). מעודד מן ההבטחה התחזק יצחק ובנה מִזְבֵּ֗חַ שעליו קרא בְּשֵׁ֣ם יְ-הוָ֔ה, וליד אותו מזבח המשיך בכריית באר נוספת, ללמד כי הביטחון בד' איננו מפחית ממאמצי העשייה (כה).

ברגע זה, המבטא את שיא הצלחתו במפעל חייו – חיבור עבודת הארץ כהמשך רציף לעבודת ד' – זכה יצחק לברכה האמורה בספר משלי: "בִּרְצ֣וֹת יְ֭-הוָה דַּרְכֵי־אִ֑ישׁ גַּם־אֽ֝וֹיְבָ֗יו יַשְׁלִ֥ם אִתּֽוֹ׃"(משלי טז ז). אבימלך ושריו, שראו והכירו כי יצחק הוא "בְּ-ר֥וּךְ יְהוָֽה׃"(כט), הגיעו אליו וביקשו את הזכות לכרות עמו הסכם שלום.

כאות עידוד מלמעלה התבשר יצחק על־ידי עבדיו כי בבאר שהחלו לחפור נמצאו מים. יצחק קורא לבאר שִׁבְעָ֑ה, ועל שמה נקראה העיר באר שבע (לג), אולי כדי ללמד על התעלות כלל מעשיהם של שבעת ימי בראשית ממצבם החומרי והריק להתמלאות באורם הרוחני של ישראל ואבותיהם.

[מן האמור בפרק נראה כי שם הבאר נקרא על ידי יצחק, ונובע מעבודתו המיוחדת, אמנם למעשה כבר נקראה כך על ידי אברהם. נראה שיש כאן משום עדות נוספת על התיאום הפנימי בין שני אבותינו הקדושים, אברהם ויצחק, שסגנון עבודתם נראה לא פעם שונה בתכלית. עיין ספורנו.]

בהשפעה זו על התעלות עולם החומר סיים יצחק את תפקידו המיוחד לדורו ומכאן ואילך הוא ממשיך, כאברהם אביו, לחפש את הדרך שבה יוכל להשפיע על הדור הבא.