פסוק א:ואברהם זקן בא בימים ערש"י, ובמדרש א"ר יצחק באותן הימים שכ' (קהלת י"ב) עד אשר לא יבואו ימי הרעה וי"ל דעושר הוא ברכה לאדם כמ"ש יברכך בממון, אולם קודם ימי מיתה אין לו חפץ בהם, ול"ה ברכה אצלו, ורק אם עשה טוב בחייו נהנה אז ג"כ בזה, ולכן אברהם שהכניס אורחים בילדותו העונג הי' לו גם בימי הזקנה, וז"ש ואברהם וגו' וה' ברך כו' וגם בזקנותו כאשר בא בימים הי' לו העושר לברכה, ומפרש המד' אותם הימים שכ' בהם עד אשר לא יבואו ימי הרעה דאז יבטל כל התענוגים הי' אצל אברהם לברכה. וכן כ' בפ' וירא (כ"ב ג') וישכם אברהם בבוקר, בוקר נקרא ימי ילדות ערב ימי זקנה. אדם בילדותו יאמר יש לי עוד זמן לעשות טוב בעולם. וכשיזקין יחרט על מה שלא עשה טוב בילדותו, אבל אברהם השכים תיכף בילדותו לעשות טוב, וז"פ ויקח את שני נעריו אתו" את השנים מנערותו לקח אתו לעוה"ב, וכמ"ש ואברהם זקן בא בימים כי יש אדם כשיבא אחר מותו לעולם האמת בא בשנים מעטים ויש שבא בימים מיעוטים, כי מכל ימיו הי' רק מעט טובים והשאר עשה עבירות אבל אברהם זקן בא בימים, היה בא בכל הימים שחי. ועמ"ש בפ' מקץ (מ"א א') בשם הר"מ מפרעמישלאן ז"ל:
ואא"ז ז"ל בנחלת יעקב כ' כל החושים נחלשו בעת זקנה, רק שכל מתגבר דזקני ת"ח וכו' ששכל חלק ממעל, ואברים מורכבים בחומר וכשנחלש החומר נחלשו האברים אבל השכל נתחזק וז"ש אין זקן אלא מי שקנה חכמה ע"ש, וזה י"ל הפשט אל תאמר שימים הראשונים הי' טובים מאלה כי לא מחכמה כו', כי לעת זקנתו דרכו לומר ימים ראשונים הי' טובים, אמנם חכמה תעיד שימי זקנה יותר טובים מימים ראשונים. ועי' בפני יהושע בקידושין דל"ב זקן זה שקנה חכמה. אף דמנוטריקון לא שמעי' רק זה קנה אבל חכמה מנ"ל, רק דאמרי' דעה קנית מה חסרת דעה חסרת מה קנית עכצ"ל שקנה חכמה ע"ש, ולפי"ז י"ל ברך את אברהם בכל שלא הי' חסר לו מאומה. דעה קנית מה חסרת ל ועי' לקמן בפ' ויחי (מ"ז כ"ט):
עי"ל עפמ"ש בקידושין ד"ל ע"ב אם פגע בך מנוול זה משכהו לביהמ"ד כו' אי לאו יזכיר לו יום המיתה. והנה נער שבכחו ללמוד וגם ימי מיתה רחוקים אצלו. יוכל בקל לכבוש יצרו ע"י ליחוד התורה. משא"כ זקן וחלש שאינו יכול ליגע ולעמול בתורה. אבל אם המיתה קרובה לו יכול לכבוש יצרו ע"י הזכרת מיתה, וז"ש יש דרך ישר לפני איש' ר"ל כל זמן שנקרא איש בילדותו בדרך הישר" תורה שנקראת ספר הישר, וכן ישרים דרכי ה', אבל "ואחריתה" פי' בזקנותו דרך מות' הזכרת יום המיתה, וכן באברהם אף שבא בימים שהי' זקן והי' יכול לכבוש יצרו בימים של מיתה, לא בזה כבשו אלא זקן זה שקנה חכמה ובתורה נצח ליצה"ר:
ובב"מ דפ"ז אי' עד אברהם ל"ה זקנה כו', הנה אם יבא א' לעיר ורוצה לדעת טבעם אם הם דורשים חכמה או רק בכסף כסלם. צריך להתבונן איך הם מתייחסים אל הזקנים אם נותנים כבוד להם. ראיה שדעת וחכמה העיקר אצלם. כי ברוב שנים יוודע חכמה וזקני ת"ח דעתם מתישבת, אולם אי רק ממון העיקר אצלם. אז יבוזו לזקנים כי רק נערים שיש כח במתנם לעבוד ולסחור ינחלו כבוד ולא זקנים וחלשים. וכמ"ש בקהלת (ז' י') אל תאמר שהימים הראשונים הי' טובים מאלה כי לא מחכמה שאלת זאת. וכן אם בא איש לבית המסחר ומצא הסוחר הזקן ויתחיל לדבר עמו מעניני המסחר וענה:
אדוני! המתן ואקרא לבני כי הוא צעיר ויודע יותר בעניני המסחר ממני בימים האלה, אבל אם יבא איש מלומד לאיזה חכם ויתחיל לדבר עמו מעניני חכמות אז יענה:
המתן ויבא אבי הזקן והוא ישיב על כל שאלותיך כי הוא יודע יותר ממני, והנה הדורות בימי אברהם לא ידעו תורה וחכמה כי חיו רק חיי הוללות וטפשות וממילא לא חשבו לכלום להזקנים, וז"ש עד אברהם ל"ה זקנה של"ה נחשבת כלום אצלם ורק אברהם חפץ בחכמה ומאז הי' זקנים חשובים:
פסוק א:בכל רש"י בכל עולה בגימטרי' בן. עי' בב"ב דט"ו ב' ובמהרש"א ובס' ווי העמודים פרק כ"ו הביא מאביו השל"ה ז"ל דק' על רש"י שאמר ב' לשונות שעולה בגימ':
היינו עולה, היינו בגימ', וכ' שהוא כעין קשיא ותירוץ ע"י שתחילה רצה לגלות בכל עולה בן והוקשה לו א"כ לפ"ז הול"ל וה' ברך א"א בבכל, ויהי' פירושו שה' ברך אותו בבן, ובא כמתרץ ואמר בגי' בן כלומר אלו לא הי' לו פירוש אחר רק הגימ' אז הוי קשיא. אבל יש עוד פירושים אחרים זולת הגימ' ולפירושים ההם יוצדק הל' בכל לכן אמר עולה בן עש"ה ובס' מלין דרבנן אות א' באי אפשר בלי בנים. ובס' באר שלמה מערכת ב' אות ס"ז. ובס' שמע שלמה כ' כיון דיש מחלוקת ר"מ ור"י אי הי' לו בת הכריע רש"י מגימ' של"ה לו בת, תדע דהגימ' דבכל הוא בן שזו הוא הברכה שאין לו בת, וכ' עוד ואחר שהי"ל בן צריך להשיאו אשה, ר"ל דהדין ביבמות ס"ב דלקיים פ"ו צריך בן ובת, ואי' מיתיבי' בני בנים ה"ה כבנים ומשני ההוא להשלים ופרש"י של"ה לו אלא בן ונשא הבן אשה והוליד בת קיים אביו פ"ו, וזה הוקשה בפ' דלמ"ל להקדים של"ה לו רק בן ושעי"ז יוצרך לשליחות להשיא אשה ליצחק דסמיך לי' לזה תי' ומאחר דהי' לו בן ולא בת, וראה הזקן שלא קיים פ"ו הי' צריך להשיא ליצחק אולי יוליד בת וקיים גם הזקן פ"ו, ולכן נקט הל' הי' צריך להשיאו אשה ולא חייב כלשון הגמ' משום דאם הי' לאברהם בן ובת הי' חייב להשיאו אשה, אבל משום של"ה לו בת נוסיף על החיוב הי' צריך להשיא אשה לבנו שיקיים גם אברהם פ"ו, ובס' טעם מן מבעל זרע ברוך הביא מ"ש תוס' ב"ב. קמ"א א' אהא דבת הי"ל ובכל שמה וא"ת למ"ד ב"נ מותר באחותו הי' לו להשיאה ליצחק ותי' שמא קטנה היתה, ומקשין העולם הא רבקה נולדת אחר מיתת שרה וג"כ הי' קטנה. וי"ל דאי' בקידושין מ"א א' אסור לאדם להשיא בתו כשהיא קטנה עד שתגדל ותאמר בפלוני אני רוצה, ונ' הא דל"א סתם אסור להשיא את הקטנה ורק אסור להשיא בתו קטנה, משום דיתומה שמשיאין אותה אחי' מותר להשיאה בקטנותה דתוכל למאן וע"כ דייק בלישנא בתו דהיינו כשהוא מקבל קידושין דל"ש מיאון, ושפיר לבכל ל"ה יכול להשיאה בקטנותה דאברהם הי' משיאה. אבל רבקה הי' יתומה כמ"ש במדרש ניחא אף דהי' בת ג' שנים הי' יכול להשיאה. ובס' קהלת משה תי' דרש"י כ' בפ' וירא (כ"ב כ') בשובו מהר המורי' אברהם מהרהר אלו הי' בני שחוט כבר הייתי הולך בלא בנים הי' לי להשיאו מבנות ענר אשכול וממרא. ובאותו פעם נמי קשה למה לא השיא ליצחק את אחותו ותי' שפיר שמא אז הי' קטנה, ועל הפי' דהי' לו בת ובכל שמה ג"כ הק' המפו' דמה שייכות לזה שאמר לאליעזר שישא אשה ליצחק, וכ' בס' אמרי בינה דהדין אם הוא צריך לאשה ובנו צריך בנו קודם. בד"א כשקיים האב פ"ו אבל אם לא קיים, האב קודם, ומצות פ"ו זכר ונקבה כב"ה, וק' דהא אברהם ל"ה לו אשה ולמה צוה שיקח אשה ליצחק ולא לעצמו כי ל"ה לו בת ולא קיים פ"ו, לזה מס ים וה' ברך א"א בכל בת הי' לו ובנו קודם. ועי' בתוספתא פ"ז דבכורות וקידושין דכ"ט ב' ובחי' רד"ל במד"ר פ"ס סי' ט"ז בשם ס' חסידים. ובס' קרבן שבת פ"א אות ד' אריכות גדול:
ועשו"ת כתב סופר יו"ד סי' קט"ו די"ל שה' נתן לו בת מפני שהי' אומרים מאבימלך נתעברה וגם שרה צחקה, וכ' רמב"ן שתמהה שהי' שניהם זקנים, ועד עתה לא הצמיחו פרי רק עתה, ונ"ל משו"ה נענשה שרה ואמרו דמאבימלך נתעברה, וז"ש ה' למועד אשיב אליך כעת חיה ולשרה בן, ובתחלה אמר המלאך והנה בן לשרה אשתך שיהי' נקרא על שמו ושחה, לשרה שהוא אשתך בן כדרך איש ואשה ואחר שצחקה נענשה ולשרה בן. שיאמרו שבנה לבד הוא ולא ממך, וי"ל וה' פקד את שרה כאשר אמר היינו שנפקדה ברחמים באמירה רכה. ויעש ה' לשרה כאשר דבר קשות. ואמרי מאבימלך ולהוציא מלב בנ"א ילדה אח"כ בת ויאמינו למפרע כי גם יצחק מאברהם. ואח"כ מתה הבת וכל דברי חכמים אמת. וה' ברך א"א בכל שהי' לו בן ע"י הבת שהי' לו נתאמת שיש לו בן, ומ"ד דל"ה לו בת היינו בת של קיימא ולא נצרכה אלא להעדפה לאמת שיצחק בנו, ועי' אלשיך שישמעאל מצחק על שעשה אברהם משתה גדול, דהא מאבימלך נתעברה וע"י ששילח ישמעאל מעל פניו נתברר דיצחק בנו. דאל"כ ל"ה שולח את ישמעאל בנו יחידו וז"פ כל אשר תאמר שרה שמע בקולה, ועי"כ יהי' כי ביצחק יקרא זרע ויאמינו שיצחק בנך, וזה המשך עקדה דמקודם שגירש ישמעאל הי' אומרים מדרצה לשחטו ש"מ דלאו בנו הוא ולכן המתין עד אחר ששלח ישמעאל ונתברר דיצחק בנו. ועתה ה' נסה כו' וכ"ז כדי שילמדו ממנו אע"פ שהוא בנו יחידו קיים מצות ה' ורצה לשחטו:
ובס' שער יהודא בפתיחה כ' עפי"ד האר"י ז"ל ואלה תולדות יצחק בן אברהם, כי יצחק כשנולד הי' נשמתו מסטרא דנוקבא ול"ה ראוי להוליד, וע"כ אמרו המלאכים והנה בן לשרה אשתך לשרה דייקא ולא לאברהם כי הי' מסטרא דנוקבא, אבל בעקדה פרחה נשמתו ונתנו לו נשמה מסטרא דדכורא ומאז הי' ראוי להוליד. וז"ש וא"ת יצחק בן אברהם שנעשה בן לאברהם, וז"ש רש"י כי עד עכשיו הי' נקרא בן לשרה ומעכשיו בן אברהם ומאחר שהי' לו בן לו דייקא לאברהם והי' ראוי להוליד ע"כ הי' צריך להשיאו אשה. ועי' בהגהות חשק שלמה בש"ס ווילנא ב"ב דט"ז בפלוגתא אי הי' לו בת ויש נפק"מ בזה לדינא, דביבמות ס"ב שהה י' שנים ולא ילדה כופין להוציא ולישא אחרת, וילפי' מאברהם שנשא להגר מקץ עשר שנים, ונחלקו המפו' באם ילדה לו בנים אך דלא קיים פ"ו כגון זכר א' או נקבה א' אם כופין אותו לישא אחרת, ולכאו' למ"ד של"ה לו בת היינו של"ה בת כלל אפי' מהגר (דהא למ"ד שהי"ל בת כ' תוס' בדקמ"א א' שהוליד מהגר) יש ללמוד דעל פ"ו אין כופין לישא אחרת דאל"כ למה לא נשא אברהם עוד אשה אחרת לאחר ששהה י' שנים עם הגר ולא הולידה לו בת. אבל למ"ד שהי' לו בת תו אין ראי' מאברהם, וע"ע בס' בחירת אברהם על מד"ר בראשית מש"כ שם בריש הספר דבר נחמד דר"מ ור"י אזלו לשיטתייהו בסנהד' דנ"ח עש"ה, וע"ע בקובץ דרושים חוברת ד' סי' כ"ט ע"פ החת"ס שכ' שהצדיק שכבר השלים נפשו בעוה"ז ואין לו עוד עבודה להשלמת נפשו בעוה"ז ה' מאריך ימיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ע"ש:
ויל"פ בזה מ"ש אל תירא אברם וגו' שכרך הרבה מאד, אמר מה תתן לי וגו' דשכר מצוה בה"ע ליכא. והטעם דעדיין לא השלים מה שהוטל עליו ושכירות אינה משתלמת אלא בסוף אחר מיתה, וז"ש וא"ת כבר השלמתי חובתי ומה שאני חי למען אשר אצוה את בני אחרי. והרי אנכי הולך ערירי. וע"כ עדיין לא השלמתי פעולתי ואיך אתה מבטיח לי שכר וא"ל ה' אשר יצא ממעיך וגו' ובאמת כבר השלמת פעולתך והנך חי בשביל בנך, והנה אחז"ל והדרת פני זקן זה שקנה חכמה וכ' החת"ס לכאורה זקן ר"ת זה קנה אבל חכמה היכן נרמז (ועי' לעיל בשם פנ"י) אך דקאי אשיבה דרישא דקרא, דהיינו שהגיע לשיבה כי חי הרבה שנים והרבה הרפתקאי דעדו עלי' ובישישים חכמה. ויש שיגע בכ"ח שנים מה שלא יגע תלמיד ותיק במאה וזה קנה חכמה בקנין אף כי לא הגיע אלי' בעצם. מ"מ כבר הגיע לדעת זקנים ע"ש, ולפי"ז זקן היינו שכבר פעל ועשה אשר יעשה האדם ע"י שיבה וז"ש ואברהם זקן היינו שכבר פעל בשנותיו אשר חי עד הנה כל אשר עליו לעשות ועכ"ז עוד בא בימים וחי עוד ימים רבים כי וה' ברך א"א בכל שהי' לו בן וחי למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו:
ובהפלוגתא בב"ב דט"ז דרמ"א של"ה לו בת, ור' יהודה אומר שהי' לו בת, ואחרים אומרים בת הי' לאברהם ובכל שמה, ותמו' דלר"מ הברכה מה של"ה לו בת, ולר"י בהיפך ולאחרים מה נפק"מ שמה. וי"ל דתיבת כל ריבוי וכמו בכל השפות בחפצינו שיבין הקורא מה שלא כותב בפירוש כותב נקודות אשר מרמז שהקורא יבין. כן בלה"ק מלת כל במקום נקודות. ור"מ העמיק והבין כי לאברהם הזקן אחרי היאוש מבנים אם נולדה לו אפי' בת בטח הי' אין קץ לשמחתם, אך השמחה הי' רק לפי הערך שזקנים כמותם הי' להם אפי' בת אבל לצעירים יותר שמחה בזכרים כמ"ש אשרי מי שבניו זכרים. וה' חפץ לזכות אברהם בשמחה אשר גם לצעירים יש שמחה לא רק לפי הערך ונתן לו בן יצחק, וז"ש רש"י של"ה לו בת במקום הבן. ור"י הוסיף אף שבן יותר ברכה מבת. זה רק למי שאין לו בן אבל מי שיש לו בן משתוקק ג"כ לבת גם מצות פ"ו דוקא בלידת שניהם, ואחרים מוסיפים דשמחה שלימה רק אם בניו הולכים בדרך הישר. ועל יצחק ידענו שכ' יצחק בן אברהם ואברהם הוליד את יצחק. שכל המעלות שהי' לאברהם הי' ליצחק. אך על מדות הבת לא כ' בתורה מעלותיו, וז"ש ובכל שמה כעין אשכולת, איש שהכל בו והי' שמחתם שלימה שהי' להם בת בכל המעלות, ועל הדרש בכל בגי' בן קשה מאד הכי גילה חדשות הלא כ' מקודם דהי' לו בן. וגם לרבות עקידה וי"ל דרצו לרמז על אב שיש לו בנים שאינם הולכים בדרך הישר וכל זמן שהם סמוכים על שלחנו ישמעו בקולו. אבל כשגדלו והלכו מאביהם. מהרו להשחית דרכם, באופן שגם האב אין מכיר אותם ואומר "אחר" הוא. והודיע כאן ברכת אברהם ושמחתו. שגם בהיותו זקן הי' לו בן הדומה לו בכל. ואין לך ברכה גדולה מזה לאב. וז"פ יבמות ס"ב עה"פ (קהלת י"א ו') בבוקר זרע את זרעך, הי' לך בנים בילדות יהי' לך בנים בזקנה, שיחנך בניו באופן שיהי' לו בנים גם בזקנותו ולא יהי' לב האב נוהם לעת זקנותו שאין לו בן. והגר"א מווילנא ז"ל בפי' על משלי כ"ט עה"פ יסר בנך ויניחך ויתן מעדנים לנפשך כ' אף שאב צדיק אם בנו רשע יקחו אותו מג"ע ויבילו אותו לגיהנם שיראה יסורי בנו, וז"פ יסר בנך ויניחך על מקומך, וגם יהי' לך תענוג ממנו. ועי' לעיל בפ' לך (י"ב ב') בשם ס' וחשב לו הכהן:
פסוק א:ברמב"ן שיש בהקב"ה מדה שנקראת כל שיסוד הכל וכו' ע"ש בדרך נסתר, ועי' בס' תורת חיים ב"ב דט"ז מ"ש בדבריו, וע"ע בהקדמה לשו"ת אגודת אזוב מדברי בזה באריכות:
פסוק ב:זקן ביתו ומושל בכל אשר לו שים נא ידך תחת ירכי ערש"י שבועה בנק"ח, ובזה תי' בחתם סופר גיטין דע"ה הא דאז תהי' נקי מאלתי לא תמצא כפל בדברי אברהם. רק בספור אליעזר (בפמ"א) ונ' דאליעזר לא סיפר השבועה בשים ידך תחת ירכי, ושבועה בלא חפץ לא חמיר מנדר עי' סוגיא דנודרות אשבע חוץ לב"ד וכו' ע"כ הוצרך לספר להם שכפל תנאו ושקר לא סיפר שהרי בשבועה דחמיר נשמע לאו מכלל הן, והוי כאשר אמרו בכפל, אבל אברהם דהשבע בנק"ר ל"צ לכפול תנאו ע"ש:
והנה ג"כ ק' למה כל הסימנים זקן ביתו וכו' וי"ל באם יבא שוחט למקום א' ואמר שהוא שו"ב לא יקפידו כ"כ ולא ישאלו עלי' אם הוא ירא אלקים, וכשרואים שזקנו מגודל יאמרו אם לא הי' שוחט טוב. ל"ה בא לשחוט, וכן בסופר. כשיפתח איש חנות בשר, אבל אם יבא א' ללות ממנו אינו נותן רק אם יחקור וידרוש היטב אם הוא בעל בטוח. וזה מטעם כי עיקר אצלו עוה"ז ומילי דשמי' לטפל, לא כן אברהם דמילי דשמי' עיקר הי' אצלו. וזש"ה את עבדו זקן ביתו אשר הכירו שנים הרבה והמושל בכל אשר לו, שכל כספו וזהבו הי' בידו ומ"מ בדבר מצוה לא האמינו רק בשבועה, ועי' בתשו' הרא"ש כלל פ"ד אם כתב בשטר צוואה שיהי' מושל בכל אשר לו לשון אפטרופוס הוא ולא מתנה גמורה. ועשו"ת חוט המשולש סי' כ"ג באומר הכל ביד אחי הו"ל מתנה ולא אפטרופוס ועי' ברבה"ז:
פסוק ב:בכלי יקר. עי' יומא דכ"ח ובמהרש"א. וראיתי בזה דלכא"ק הא עבדים חשודים על עריות, ועי' בב"מ דפ"ו לית הימנותא בעבדי כו' ובירו' סוף הוריות, ואיך שלח אברהם עבד אחר אשה, אך לפמ"ש בב"ב דקס"ה א' רובן בגזל ומיעוטן בעריות. וא"כ אם הוא המושל בכל אשר לו, והבחין אותו דאינו נחשד על הגזל מכ"ש שאין לחשדו על עריות. ועי' דרו"פ אה"ע סי' כ"ה, ורמב"ם פכ"ב הי"ח מא"ב, ובס' דבש לפי מערכת ר' אות כ"ד. ושם בדבש לפי מער' ש' אות י"ב כ' דבר חדש הא דאנוסה אסורה לכהן דשמא הי' סופה ברצון. ובישראל שרי כל שהוי תחילתו באונס. ובידוע שהי' גם סופה באונס אף בכהן שרי ע"ש, וצ"ע בכתובות ד"ט בפ"פ וש"ד בש"ס וצע"ג:
פסוק ג:אשר לא תקח אשה לבני מבנות הכנעני באשר אנכי יושב בקרבו' הנך ד' תיבות מיותרים, כי אליעזר ידע כי הכנעני אז ישב בארץ ולמה חזר והודיע לו אשר אנכי יושב בקרבו, וראיתי לפרש דידוע דכל נסיעת אברהם הי' לטהר המקומות מחלאת זוהמת התאות ולהביא בלב אנשים רוח טהרה, ומובן הדבר דבכל מקום בואו הי' שוהה ויושב עד תם מלאכתו. ובמקום אשר עוד ל"ה הטומאה גדולה כ"כ הי' יושב שמה ימים מיעוטים אבל בבואו למקום שכבר טבעו שמה בבוץ חטאים. שהה שם ימים רבים ונמצא דכל מה ששהה אברהם במקום ראי' על השחתת המקום הזה וז"ש לא תקח אשה מבנות כנען. מפני שהוא עם נבזה מאד וזה לך האות אשר אנכי יושב בקרבו' כי זה ימים רבים לא אוכל ללכת ממנה הלאה, כי שם טומאה גדלה מאד ולכן לא תקח אשה משם:
פסוק ה:אולי לת"ה ללכת אחרי. עי' בירחון אהל תורה תרפ"ח סי' כ"ב דתיבת אחרי מיותרת דהול"ל רק אולי ל"ת ללכת אל הארץ הזאת, וכן בפ"ח ואם לא תאבה ללכת אחריך מיותרת, ועו"ק במ"ש הנה רבקה "לפניך" מה לפניך. וי"ל דעי"ק מדוע חזר לבן כרגע ממ"ש הנה רבקה לפניך וטען אח"כ תשב הנערה אתנו ימים כו' וי"ל עפמ"ש חז"ל (ברכות ס"א א'), אחורי ארי ולא אחורי אשה. ואחז"ל שם מנוח ע"ה הי' שהלך אחר אשתו. וידוע מנהג המכוער בזמנים הללו ליתן לנשים משפט הקדימה. וזה ששאל אליעזר אולי תהי' האשה מודרנית ולא תאבה ללכת "אחרי" דוקא כ"א לפני. ואחרי אשר אסור לי לילך אחריה אולי אשיב את בנך שמה ויקחנה משם, והשיב לו אם תהי' האשה חצופה ונקית משבועה, והשמר לך להשיב בני שמה לישא חצופה כזאת, וכשלבן התחכם וא"ל הנה רבקה לפניך ר"ל אני אתן לך את רבקה בתנאי זה שתלך לפניך. וחשב שיניח אליעזר את רבקה בידו וילך לדרכו. אבל אליעזר שהכיר רבקה לצנועה ולא תלך לפני' כלל התרצה לו. וכשנתודע ללבן שערמומיתו לא הועיל כלום שוב התחכם ואמר תשב הנערה כו', וכשאליעזר הוכיח לו שאינו רשאי לחזור מדבריו התחכם עוד ואמר נקרא לנערה ונשאלה את פיה. התלך עם איש הזה בלשון בתמי' כלו' הלא לא נאה לך לילך עם האיש הזה שהוא יהי' העיקר לילך ראשון ואתה טפל לו לילך אחריו, ותאמר אלך ונעשה לבן נדהם ולדאבונו הי' מוכרח להסכים ובאמת קיימה דבריה כמ"ש ותקם רבקה ונערותי' ותלכנה אחרי האיש:
פסוק ז:רש"י כל לי ולו ולהם הסמוכים וכו' עי' מהרש"א סוטה די"א והביאותי' בפ' שמות וע"ע בפ' נשא (ז' פ"ט) מ"ש בשם ס' איי הים יומא ד"ד. ותאוה לעינים סי' קע"ב ע"ש ושייך לכאן:
פסוק י:רש"י שטר מתנה כ' ליצחק. ראיתי בשם ס' פני ארי' דק' איך שלח לעבד אליעזר הא קיי"ל אין העבד נעשה שליח על קידושי אשה. עי' קידושין מ"א ב'. (ורמב"ם פ"ג הי"ז מאישות, ואה"ע סי' ל"ה ס"ו). אך באמת אי' במקנה דדוקא בשביל איש אחר שאינו רבו. אבל לרבו יכול לקדש דלא מטעם שליחות הוא רק משום דיד עבד כיד רבו. אך ק' דקידש עבור יצחק ולא הי' רבו, וז"ש דשטר מתנה כ' ליצחק. את כל אשר לו וגם עבדו בכלל ונעשה אליעזר עבדו של יצחק, וכמ"ש בסוף הפרשה הוא אדוני על יצחק. וע"ע בכנה"ג חו"מ סי' רכ"ב בהגהות הטור אות י"ד:
פסוק יד:הוכחת עי' בכל"י, ועמ"ש בפ' תולדות (כ"ה כ"ז):
פסוק טו:ויהי הוא טרם כלה לדבר, עי' בהוריות די"ב האי מאן דבעי לידע אי מסיק שתא כו', וכ' המהרש"א דדוקא אם אומר אם יהי' כן יצליח ואם לא יהי' כן לא יצליח שנתן סימן לטוב ולרע אז מקרי ניחוש אבל בלי כפל לא נקרא ניחוש. ועי' ס' קול יהודה שם במ"ש המד' אנכי הנה נצב על עין המים מלמד שהי' לו עוד לדבר. ואמר דדיוקו של המד' דאל"כ הי' ניחוש רק שהי' לו עוד לדבר ההפך ולא דיבר ולכן ל"ה נחש. ועי' בס' דב"ש שזה"פ ויהי הוא טרם כלה לדבר. שה' רצה להראות לו סימן טוב בלי שיהי' ניחוש, וכ"כ המהרש"א חולין צ"ה כל ניחוש שאינו כאליעזר ויהונתן אינו נחוש. וכ' דזה ודאי לא ס"ד דרב יעבור על לא תנחשו רק דרב לא אמר רק צד אחד. ובזה ל"ש ניחוש ור"י ס"ל דאף בכה"ג הוי קצת ניחוש אם סמך ע"ז, וע"ז פריך והא כל נחש שאינו כאליעזר ויונתן ל"מ נחש, והיינו דביונתן אמר שני הצדדין ואליעזר אף דלא מפורש בתורה מ"מ ע"כ אמר שני הצדדים דהרי נתן לה הצמידים ע"ש ולהנ"ל י"ל דאליעזר בקש לנחש וה' לא הניחו וטרם כלה דבריו ורבקה יוצאת:
וע"ע בס' פינות הבית בהקדמה הר הבית בדרך צחות, מה שנבחר זווגו של יצחק ע"י מים וכי מפני זה ראוי' לבוא לבית א"א המכניס אורח הגדול, וי"ל עפמ"ש בשבת דקנ"ב א' עד מ' שנין מיכלא מעלא מכאן ואילך משתה מעלא, ויצחק הי' בן מ ולא יקחו עבורו נערה בת י', דא"כ דעותיהם לא יהי' שוות, דאצלו יהי' משתה מעלי ואצלה יהי' מיכלא מעלי, ע"כ הנערה אשר לא תרע בעיני' השתי' יהי' הוכחה כי דעותיהם יהי' שוות ולא יהי' קטטה ביניהם:
פסוק יט:שתה וגם לגמליך אשקה, ובפ' חקת (כ' ח') והשקית את העדה ואת בעירם, וברש"י מכאן שחס הקב"ה על ממונם של ישראל, הנה בברכות ד"מ ע"א אסור לאדם לאכול קודם שיתן לבהמתו שנא' (עקב י"א ט"ו) ונתתי עשב בשדך לבהמתך, והדר ואכלת ושבעת, ועי' ט"ז או"ח סי' קס"ז סק"ז דרק אכילה אסור ולא טעימה מדאמר אסור לאכול ולא אסור לטעום ע"ש ובמח"כ בגיטין דס"א א' איתא אסור לטעום וכן אי' ברי"ף ורא"ש, ובגליון מהגר"י פיק הביא רמב"ם פ"ט ה"ח מעבדים וסמ"ג עשין פ"ז מקדימין מזון הבהמות ועבדים לסעודת עצמן, הרי הוא אומר כעיני עבדים אל יד אדוניהם וכעיני שפחה אל יד גבירתה וצע"ג עכ"ל, ועי' במג"א סקי"ח בשם ס' חסידים דשתי' מותר מדאמרה רבקה שתה וגם לגמליך אשקה ע"ש:
ואחי הרה"ג ר' שלמה זאב מלאדז נ"י אמר לי שאין ראי' שרבקה לא אמרה לאליעזר שישתה ואח"כ ישקה להגמלים רק אמרה שתה, ובעוד שהוא ישתה באותו זמן גם לגמליך אשקה אנכי, א"כ הי' בב"א שתייתו ושתיית הגמלים. ובכה"ג מותר אף באכילה, והנה בס"ח סי' תקל"א הביא ראי' מכאן ומפ' חקת והשקית את העדה ואת בעירם. העדה קודם. אבל באכילה כ' ויתן תבן ומספא לגמלים ואח"כ ויושם לפניו לאכול, וכן לאדם ולכל חית הארץ כו' נתתי את כל ירק עשב לאכלה, ע"ש בפירוש על ס"ח ובאור החיים שם. ובס' מלא העומר כ' לפי ששתיית אדם מעט ולבהמה צריך שתי' רבה וצריך טירחא אבל באכילה להיפך שאכילת אדם צריכה הכנה רבה. ולא לבהמה ורבקה הבינה זאת בשכלה ע"ש וברביד הזהב, ובפי' אזולאי על ס"ח הביא ס' בית דוד או"ח סי' פ' טעם לזה. ובס' פני"ק כ' לפמ"ש בנזה"ק ובאמרי שפר בראשית דלכך הבהמה קודמה לאדם דלפעמים אין האדם נתפרנס רק בזכות בהמתו כדאיתא במ"ר אדם ובהמה תושיע ה' אדם בזכות בהמה וכיון דהכל בזכותה ע"כ ראוי ליתן לה תחילה. ולפי"ז כאן ברבקה דפרש"י דהמים עלו לקראתה ע"כ הי' המים בזכותה שפיר האדם קודם, ולפי"ז א"ש הקו' מוהשקית את העדה ובעירם הרי דבשתי' האדם קודם. לפמ"ש הילקוט בפ' ותמת שם מרים ול"ה מים לעדה. לעדה ל"ה אבל לבהמות ולצאן ובקר הי'. ועשו"ת טוב טעם ודעת סי' רע"ט מהדו"ק דחז"ל סמכו לשפוך מים מן המת מקרא זה, ומרמז הפ' דוקא מים הראוים לעדה שפכו ולא מים שא"ר כ"א לשתיית בהמה א"צ לשפוך ע"ש ולפי"ז אז ל"ה המים בשביל הבהמה ושפיר האדם קודם:
וראיתי בשו"ת כתב סופר או"ח סי' ל"ב דהעלה ג"כ דגם טעימה אסור והביא בשם אביו הח"ס חילוק דוקא אדם בשלו בהמתו קודם לאשר מזונותי' עליו, אבל אחר הנותן לחבירו במתנה א"צ לתת לבהמות חבירו קודם והמקבל מותר לקבל ולאכול תחילה כיון דתלה בהנותן ולא ברשות עצמו, וא"כ אין ראי' דבשתי' מותר להקדים דברבקה היא השקתו לו והי' מותר לשתות קודם בהמתו. והק' עוד דבס"ח הי' יוכל להביא ראי' ביותר מפ' והשקית את העדה ואת בעירם והקדים העדה לבעירם וע"כ שאני אכילה משתי'. ובחילוק הח"ס א"ש כיון דאמר ה' והשקית כו' דהמים שיוציא משה מן הסלע נתונים המה לו, ומשלו הוא מזכה ונותן לעדה ואח"כ לבהמתם כיון דבנתינת אחר מותר להקדים אדם לבהמה, ותי' בזה הא דכתיב אח"כ ויצאו מים רבים ותשת העדה ובעירם. ולא כ' וישק. דה' לא אמר מים רבים אלא שיצאו לאט לאט וע"י הכאת משה יצא מים רבים מאד כנחל, והי' יכולים העדה ובעירם לשתות ביחד ואין כאן קדימה ואיחור ע"ש. והנה משה"ק על ס"ח דהו"ל ללמוד מוהשקית כו' במחכ"ת לא ראה בס"ח עצמו שהוכיח חזה דבשתי' אדם קודם. ועי' ג"כ בפמ"ג בא"א סקי"ח דמה שפרש"י חס הקב"ה כו' ולא לאורויי דלשתיי' אדם קודם כבר נשמע מרבקה עכ"ל ובס"ח דייק ג"כ מוהשקית כנ"ל:
ובקובץ דרושים חוברת ד' סי' ל"ו, נדפסו הערות מאדמו"ר הגה"ק מגור שליט"א על פ' בהר (כ"ה ו') לך ולבהמתך. ראיתי בס' י"ל מקשה הלא אסור לאכול עד שיתן לבהמתו ולמה מקדים לך, ולי אפשר רק במזון שלו אסור אבל שביעית הפקר הוא, וכן י"ל בקו' הראשונים באליעזר כי המים ל"ה שלו ובאחר נותן ל"ש זה, גם י"ל שהגמלים לא היו שלו ג"כ ל"ש זה, גם י"ל שמקדים לך, כי מאכל אדם אסור ליתן לבהמה אולם אם נותר ויתקלקל יכול ליתן גם לבהמה מזה, וכ"ה לשון הפ' בפ' משפטים (כ"ג י"א) והשביעית תשמטנה ונטשתה וגו' ויתרם תאכל וגו' פי' יתרם כשנתותר ממאכל אדם, עכ"ל הקדוש. ומצאתי בשו"ת שבות יעקב ח"ג סי' י"ג ג"כ הק' על הט"ז כנ"ל והעלה ג"כ דאף טעימה אסור, וע"ש דאף בהמה טמאה כן דאתיא בהמתך משבת. ועוד דבס"ח יליף מכ' ויתן תבן ומספא לגמלים והדר הושם לאכול לפניו הרי דגם בהמה טמאה חייב להאכיל קודם עש"ה, וע"ע בשו"ת חת"ס חו"מ סי' קכ"א. ועמ"ש בזה בפרי יוסף הנספח לספר חשרת מים על מס' גיטין דס"א. ופ"ע בשדי חמד אות ק' מזה. ונראה ג"כ להביא ראי' להמג"א מפ' חקת (כ' י"ט) ואם מימיך נשתה אני ומקני ונתתי מכרם. מוכרח דגם בשלו שתיית אדם קודם לבהמתו. והנה בפ' נח (ו' כ"א) והי' לך ולהם לאכלה ק' ג"כ דמשמע דאכילתו קודם למאכל בהמות וחיות ועופות וכמש"ל וג"כ הקשה זה במלא העומר ע"ש, ונראה מהטו"ז הנ"ל דטעימה מותר וראי' מדכ' ונתתי עשב כו' והדר ואכלת ושבעת ולמה הביא תורה ושבעת ע"כ דרך שביעה אסור. וא"כ כאן דלא כ' רק לאכלה ולא כ' לשבעה שפיר אדם קודם. ואמנם אף להפו' דגם טעימה אסור מ"מ י"ל דהיינו רק מדרבנן. דבהמ"ז נמי מדאוריי' הוא רק ואכלת ושבעת והם החמירו עד כזית ועד כביצה כמו כן החמירו בכל דבר דכ' שביעה. אבל מה"ת בעינן שביעה ממש ושפיר ניחא כאן:
וראיתי עוד במשניות ווילנא בתפארת יעקב שם על התפא"י שבת פט"ז אות י"ג דהא דאסור לאכול קודם בהמתו היינו בהגיע עת האוכל לבהמה צריך ליתן לה תחלה אבל אם אין בדעתו ליתן אז לבהמה אין איסור בדבר. דאל"כ לר' חידקא דס"ל ד' סעודות בשבת גם לבהמה יהי' צריך ליתן ד' סעודות גם בשבת דיש מצוה באכילה אולי ל"ש דין זה כלל, וגם אם יש לו אורח על שלחנו פשיטא דצריך ליתן לו תחלה דגדולה הכנסת אורחים ע"ש:
וע"ע בס' תו יהושע ח"א בהנהגת אדם סי' ג' אות כ' שהביא בשם שאילות יעב"ץ דדוקא בבהמות ועופות וכיוצא בהם אבל לחתול וכלב אף שהמה שלו ובתוך ביתו אע"פ שלענין צער בע"ח גם המה בכלל איסור אבל להקדים להם המזונות אין קפידא כ"כ, וע"ש עוד שהעלה להלכה דאף מי שאינו בביתו אינו רשאי לטעום דבר עד שיתן לבהמתו קודם, וא"כ מי שיש לו בהמה אינו יכול לטעום כלום בבית אחר אצל אחר כל זמן שלא הקדים לה מזונותיה וכ' דדבר זה נעלם מהטו"ז ע"ש. ועי' ג"כ בשערי תשובה סי' קס"ז סק"ט שהביא כן, וגם שצריך ליזהר לצוות לתת מאכל לתרנגולים בבקר כדי שלא יעבור על איסור צב"ח וכנודע ממעשה שאירע בזמן האר"י ז"ל ומוזכר בס' חרדים. ועי' בתרגום אונקלס עה"פ ותאמר גם לגמליך אשאב עד אם כלו לשתות ותרגם עד די ספקון למשתי ועי' רש"י ורא"ם, ועי' באוה"ח דדוקא באין סכנה או צער, בהמתו קודם אבל בסכנה או צער הוא קודם ולזה כששאל אליעזר הגמיאני הרגישה רבקה שצמא ומצטער אמרה לו שתה וכשנתנה לו ראתה כי אין כאן חשש צער צמא ותכל להשקותו ותאמר גם לגמליך אשאב, להם לא אשער לפי האומדנא אלא אשקה עד שאראה שמים לפניהם ואינם שותים וזה האות כי כלו לשתות, ועי' ג"כ בס' נטריקן להפמ"ג קו ח' שכ"כ בפשט רש"י ותרגום דבאליעזר רק מעט מים ובבהמות עד די ספוקן שיהי' להם די עש"ה:
וע"ע ביד אפרים שם שהקשה ג"כ על ס"ח דלמה לא הביא ראי' מפ' חקת והשקית את העדה ואת בעירם דבשתי' אדם קודם, ומאד פליאה שג"כ העלים עיניו ולא ראה בס"ח שכ' הראי' משם וע"ש שכ' ג"כ הטעם דבכל מקום בהמה קודם דלפעמים אוכל בזכות הבהמה. וה"ק ונתתי עשב בשדך ולבהמתך ובזכות זה גם אתה ואכלת ושבעת, וזה שייך רק בענין אכילה ע"פ דרך הטבע אבל אם הוא דרך נס אין סברא שהנס יהי' בזכות הבהמות. וכ"כ בס' בנין אריאל בפסוק למות שם אנחנו ובעירנו ולכן שפיר אדם קודם, ומשו"ה בהוצאת מים מן הסלע שאין מקום לתלות בזכות הבהמות פקיד רחמנא למשה והשקית את העדה ואת בעירם, ומדוקדק מ"ש והוצאת להם ר"ל בשבילם וזכותם לכן הם קודמים, אך מנהג העולם שלא להקפיד בשתי' כלל אפי' המדקדקים בענין אכילה, ולפמ"ש יש ליתן טעם דדוקא באכילה שצריך למטר השמים לרוות פני תבל תנובה, ואמר במדרש שאין המטר יורד אלא בזכות הבהמות, אבל לענין שתי' שמים רבים ע"פ האדמה לאו בזכות בהמות תליא מילתא ולא מצאה הקפידא מקום לנוח להקדים בשתי', ואמנם רוב העולם אינם נזהרים אף באכילה, ונראה לפי שעל הרוב יש להם עבדים ושכירים שלהם נמסר ההשגחה על בהמות ועופות, והם מוזהרים ועומדים לתת אכלם בעתו בבקר השכם, וחזקה שעושים שליחותם ומי שאין לו משרת, הוא בעצמו צריך לזהר בזה ע"ש:
ובגוף ראיות הס"ח מוהשקית ראיתי בכל"ח דתמה דאין הטעם שם משום צעב"ח, דמשום צעב"ח אין שייך לעשות נס שהוא למעלה מן הטבע, דכל הברואים הם רק תחת הטבע רק כמשחז"ל וילפינן מזה דהתורה חסה על ממונן של ישראל, ולהראות גודל חיבתן של ישראל לפני המקום שאף בשביל ממונם הוציא מ"ר מים מסלע, וברור שאף אי הי' ממון של ישראל מה שאינו בע"ח וצריך למים שלא יתקלקל הי' ג"כ בכלל הנס הזה, כיון שנעשה רק בשביל שהוא חמון ישראל ולא משום שהוי בע"ח, וא"כ איך שייך לומר דבזה הבהמה קודמת לאדם כיון דמצד הבע"ח לא הי' שייך בזה נס כלל עש"ה. ועי' בתורת משה להח"ס:
פסוק כד:בת בתואל בן מלכה. ערש"י ויגש (מ"ו ט"ו) אלה בני לאה, תלה הזכרים בלאה ונקבה ביעקב אשה מזרעת תחלה וכו', ועי' בס' תולדות אפרים פ' תצא דמשו"ה כ' (בפכ"ב ט"ז) ואמר אבי הנערה ופרש"י מלמד שאין רשות לאשה לדבר בפני האיש. וי"ל הטעם דנטפלו האבות כדי שיתבזו כמ"ש רש"י שם, א"כ בבת דבאה מכח האב מהראוי שיתבזה הוא ביותר, ובסו"מ לעיל (כ"א כ') כ' ואמרו דמשמע שניהם דבדין הי' שהאם לבדה תזקק לדבר. שבן בא מכחה ורק כיון שאין רשות לאשה לדבר בפני האיש. לכן הוצרך שיאמר גם הוא:
פסוק כט:ולרבקה אח ושמו לבן. עי' אוה"ח הצדיקים שמם קודם דכתיב ושמו בועז ושם האיש אלימלך וכו' א"כ למה לקח הכ' סדר הצדיקים בלבן הרשע, וצ"ע שלא הביא שכבר הקשה במד"ר נשא פ' יו"ד ומתרץ של"ה לבן שמו עצם רק לבן מאד או מלובן ברשע ע"ש ובמפורשי המד' ועי' בפ' תולדות (כ"ו מ"ג) אל לבן אחי ועוד שם, ועי' שמות (ט"ו ג') ה' שמו, ולהיפך איש בן בליעל שבע בן בכרי (ש"ב ב' א') וע"ש במדרש ובלקח טוב על אסתר פסוק איש יהודי (ב' ה') ובראב"ע איוב עה"כ איוב שמו:
פסוק לא:פניתי הבית. רש"י מע"ז וצ"ב מנ"ל זאת, ועוד מנא ידע לבן שהוא מבית אברהם דצריך לפנות ע"ז, דאח"כ אמר עבד אברהם אנכי ועדיין לא ידע, ובס' אמרי צבי וקהלת יצחק הביאו, דק' דהשאלה היה היש בית אביך מקים "לנו ללון, והיא השיבתו גם מקום ללין ולא אמרה לכם ללון מזה נראה דאליעזר שאל לנו ללון, היינו דהגיד לה שהוא מבית אברהם ומבקש מקום טהור, והיא השיבתו מקום ללון ולא אמרה לכם, יען דהיה ביתם מלא ע"ז, וע"כ כאשר רצתה רבקה וסיפרה שמבקש מקום פנוי מע"ז אמר לבן אנכי פניתי הבית מע"ז ע"ש, ובאמת בתרגום ובתיב"ע פי' אתר כשר, ועמ"ש בזה בקובץ המאסף ש' תרס"ח כרך ב' סי' נ"ט:
פסוק לג:לא אוכל עד אם דברתי דברי, עי' ס' משנת חכמים ה' עכו"ם סי' מ"ה דאי' בפסחים דמ"ט דאסור להנות מסעודת רשות, וסעודת אירוסין מקרי סעודת מצוה, ולכן לא רצה לאכול עד שידבר ואם יסכימו לדבריו אז יהי' המתנות סבלונות ויהי' סעודת מצוה ע"ש, ובקדושת לוי כ' כי אליעזר היה שליחו של יצחק, והחתן ביום קידושין אסור לאכול עד אחר קידושין וזה לא אוכל עד אם דברתי דברי וזהו הקידושין. וכ"כ זקיני הגרד"ד ז"ל בס' הדודאים והובא בקובץ דרושים חוברת ח' סי' כ"ד אך ק' הא שתה מים באותו יום. אך להטעם שרק משקה המשכר אסור ולא מים, ואכילה גורר שתיית יין, ועמ"ש בזה בקו"ד חוברת ט' סי' ל"ב ונ"א ומהאריכות לא העתקתי. ובס' משנת ר' אליעזר כ' עפמ"ש באה"ע סי' נ' השולח סבלונות לבית חמי' וחזרו משידוכין כתב ברמ"א דאם אכל החתן אצל הכלה אז הסבלונות אינן חיזרין ואל"כ חוזרין וקיי"ל שלוחו ש"א כמותו, ואליעזר דהי' שלוחו של יצחק נתן סבלונות לרבקה, כמ"ש וישם את הנזם. ומדאגה פן יחזרו מהשידוכין ואם יאכל יפסיד הסבלונות אמר לא אוכל עד אם דברתי דברי ואז אם לא תתרצו מחויבים אתם להחזיר הסבלונות, ועי' בזה בנחל קדומים. ואא"ז ז"ל בנח"י כ' דאחז"ל למה ת"ח דומה לפני ע"ה לקיתון של זהב כו' אכל עמו דומה לקיתון של חרס, וכן באליעזר שהי' דולה ומשקה כו' לא רצה לדבר עמו למען לא יגרע מחשיבתו אצלם ויהי' דבריו נשמעים:
ובתיב"ע כיון דחמא סמא דקטילא אחר לא אוכל עד דאמלל פתגמי וצ"ע. ובס' בנין אריאל כ' ע"פ המדרש דהמלאך הסיב הקערה עם סם לפני בתואל, ותוס' פ"ב דקידושין מ"ה ב' כ' דקטנה שהלך אביה למדה"י ומת שם ראוי' שתהי' אסורה לכל העולם שמא קיבל אביה קידושין אלא דמוקמינן לה בחזקת פנויה. וקיי"ל היכי דאיכא לברורי לא מוקמינן אחזקה. ולפי שהי' יודע אליעזר שבתואל ימות ע"י הסם, רצה לדבר תחלה ויהי' בתואל יכול להשיב לו אם קיבל קידושין לה, אבל אם ימתין לאחר הסעודה לא יתברר הדבר אם קיבל קידושין:
פסוק לד:עבד אברהם אנכי. עי' בספר מגדנות אליעזר בקו"א דל"ו עפמ"ש בירו' פ"ב דמכות דאם ת"ח בא למקום אחר לא יקבל כבוד יותר מהמגיע לו ע"ש, ובמדרש פנ"ט סי' ח' עה"כ זקן ביתו שהי' זיו איקונין של אליעזר דומה לאברהם, עוד במדרש ויאמר בא ברוך ה' שהי' סבור שהוא אברהם שהי' קלסתר פניו דומה לו, והנה כשבא אליעזר לבתואל התקבצו כל אנשי ביתו לחלוק כבוד לאברהם. וכשאליעזר ראה זאת, ויראתו הי' קודמת לחכמתו אמר הקדמה אינני ראוי לכבוד גדול כזה כי רק עבד אברהם אנכי ועמ"ש בפ' תולדות כ"ז י"א:
פסוק לו:ותלד שרה אחרי זקנתה. וקשה למה לאליעזר לדבר דבר שאין נפק"מ אם ילדה בן בילדותה או בזקנותה, עי' אדני פז דליצני הדור אמרו מאבימלך נתעברה ובאמת לא עביד ה' ניסא לשיקרא. עי' ע"ז נ"ד:
בא על א"א בדין שלא תתעבר אלא עולם כמנהגו נוהג אבל בזקנה לא יהי' נס שיוולד ממזר בעולם וכיון דילדה בזקנותה ראי' דלאו מאבימלך. ואליעזר ג"כ ירא שלא יאמרו אליו כליצני הדור ולכן הקדים סתירה לדבריהם שילדה בזקנותה וראי' דהוא מאברהם. וע' בתפארת יהונתן:
פסוק לו:ויתן לו. ערש"י ועי' ס' שי למורא על מס' בכורות די"א אריכות גדול:
פסוק לט:אלי לא תלך. רש"י חסר בת הי' לאליעזר, והק' המפו' למה לא פי' רש"י זה לעיל בפסוק ה'. ועשפ"ח ובס' הפלאה על כתובות שידע בתוד"ה ה"ג, כ' שכוונת אליעזר למצא עילה שידע שלא ישא בתו שהיא שפחה וע"כ צריך לשחררה, והמשחרר עבדו עובר בעשה ולכך אמר ההשב אשיב את בנך שמה נמצא שיוצא מא"י לחו"ל, וכ' ויתן לו פרש"י שנתן ליצחק שטר מתנה על כל אשר לו נמצא גם העבד בכלל וראי' דאמר אליעזר אל רבקה הוא אדוני ונמצא כשיצא לחו"ל יצטרך לכתוב גט שחרור לאליעזר ובתו, כי לא ירצו לצאת וא"י למכרם וכמ"ש לעיל, דממילא יוצאים לחירות וא"כ בל"ו לא מתקיים עשה דלעולם בהם תעבודו מוטב שישתחרר בא"י וישאנה וזה שסיפר העבד להם להחזיק הדבר בהחלט שלא יבא יצחק לחו"ל דהא משום טעם זה לא רצה לישא בתו עש"ה. ועי' ג"כ בישועות יעקב דכ' ג"כ כזה דלכתחילה ל"ה אפשר ליצחק לדבק בנת אליעזר דשפחה היא, והמשחרר עובר בעשה. אך בא"א בענין אחר מותר כמו חצי עבד וחצי ב"ח משום מ"ע דלשבת, אך אין אומרים חטא שיזכה חבירך ולא יוכל אברהם לשחרר, אמנם כשהלך אליעזר נתן לו שטר מתנה כפרש"י והעבד בכלל ושפיר אמר אלי דעתה יוכל לישא אותה וכ"כ הח"ס בחו"מ. ועשו"ת מי באר סי' ל"ח מהגאון ר' אייזק ק שור ז"ל אבד"ק בוקארעשט, דהקשה על זה מתוס' פסחים דפ"ח ב' ד"ה כופין וד"ה כשהוא, וגם ידוע דברי הר"ן פ' השולח דכשמשחרר לשם מצוה אינו עובר בעשה דלא אסרה תורה רק כשעשה לשם מתנת חנם, וגם דבדידה ליכא עשה, וע"ע בתוס' קידושין ל"ד א' ד"ה מעקה ובמקנה שם, ובתוס' ע"ז די"ג דמותר לטמא בטומאה דרבנן כדי לישא אשה, בשם שאלתות דמצוה קלה הוא ע"ש באריכות:
והגר"א מווילנא ז"ל אמר דיל"ד מהיכן הוציאו חז"ל לחשוד לאליעזר בזה הלא היה מוכרח להתנות מה יעשה אם לא תאבה ללכת אתו ורק דלשין ספק בלה"ק יש שני שמות נרדפים בל' פן ובל' אולי, והחילוק אם האומר חפץ שלא יתקיים הספק נאמר בל' פן כמו פן יפתה לבבכם פן יהי' עם לבבך בליעל, וכמו שאחז"ל השמר פן ואל אינו אלא ל"ת, ואם האומר יחפץ שיתקיים הדבר אז אומר בל' אולי, כמו אולי אבנה ממנה אולי ישא פני, אולי יש חמשים צדיקים, אולי אכפרה בעד חטאתכם, וכשאליעזר אמר בלשון אולי לא תלך ולא בל' פן מוכח דרצה שהתנאי יתקיים ובאמת חפץ שלא תאבה ללכת וע"ז דרשו בת הי' לו, ועי' ג"כ בס' לוית חן שכ"כ, ובס' אפוקי יהודה דרוש י"ח. ועי' בס' דברי שאול מ"ת שהק' דמצינו לשון אולי גם במה שאינו רוצה שיהי' כן כמו אולי יחסרון חמשה, וכן אולי ימשני אבי, (ובאיוב א' אולי חטאו בני). ועי' בעה"ט כתב דכוונת יעקב הי' אולי ימשיהו אביו לנשקו. אבל אין הפשט הפשוט כן, וכ' דההבדל שאולי יאמר כשהדעת נוטה שיהי' כן, ופן יאמר כשאין הדעת נוטה שיהי' כן ע"ש שמפרש בזה כל הפסוקים. ובהגהות על ס' קול אלי' תי' הקו' מאולי ימשני אבי דצדקתו ותמימותו של יעקב הי' כ"כ גדולה עד אף שאמו אמרה לו לעשות כן עפ"י נבואתה אעפ"כ לבו נקפו, ויש בזה צד שמתנגדת לצד האמת ותמימות שהי' יקר בעיניו, ומשום זה הי' בלבו כעין בקשה ותפלה שאביו ימשיהו. ועי"ז יעלה האמת מי מבניו עומד לפניו וה"פ הלואי ימשני אבי, ובאיוב ג"כ פחד פן חטאו בניו במשתה ומחשבה טובה מצרפת למעשה ולא מחשבה רעה. וז"ש אולי חטאו בני ברכו אלקים בלבבם ר"ל אני אקוה ואחפץ שלא יהי' החטא שחטאו רק בלבבם ולא יצא אל הפועל במעשה. ועי' בחי' מהר"ץ חיות מכות דכ"ד, ועי' ברש"י ויחי (ז' ט"ו) לו ישטמני יוסף שכ' לו ואולי אחד הוא לשון שמא, ולהנ"ל ג"כ קשה דהול"ל פן ישטמני דהא זאת הי' נגד רצונם, אך בבעה"ט שם כ' והלואי ישטמיני יוסף בלבו ולא יעשה לנו מעשה וכו' א"כ לפ"ד לק"מ. ובנחל קדומים כ' על הקו' למה לא פי' רש"י כן לעיל. דאברהם השיבו דהוא ארור ואינו מדבק בברוך, ועתה שאמר לו בא ברוך ה' ויצא מכלל ארור כמשחז"ל ששם בפי לבן שיאמר כן כדי שיצא מארור ושפיר קאמר אלי עכשיו שהוא ברוך יוכל לישא בתו:
ובהיותי בגור בפ' חיי שנת תרע"ב שמעתי מאדמו"ר שליט"א בשם הרה"ק מקאצק ז"ל שאדם אינו מרגיש נגיעה בעת שיש לו הנגיעה רק אח"כ וא"כ גם כאן אליעזר לא הי מרגיש הנגיעה מבתו רק אח"כ כשסיפר המעשה ול"ה לו עוד נגיעה סיפר שמקודם הי' לו נגיעה. (ומצאתי שנדפס זה בס' נפלאות חדשות) והוא אמר דבעת שהי' אליעזר בביתו של הצדיק אברהם לא הי' יכול להיות לו נגיעה, ורק אח"כ כשיצא מבית קדשו תיכף הי' לו נגיעה ופח"ח. והרה"צ ר' נח ז"ל מפיאסעצנא אמר לי אז בשם אדמו"ר שליט"א ע"ד הפשט שמקודם לא הי' יכול לחשוב שיקח בתו שאם לא תאבה האשה לילך אזי יצחק ילך אליה, ורק אח"כ שאמר לו אברהם השמר לך פן תשיב את בני שמה, ול"ה יכול יצחק לילך אלי', אז חישב שיקח את בתו, ואחי הרה"ג ר' שלמה זאב שיחי' אמר עפמ"ש הנוב"י מ"ק אה"ע סי' ס"ד דמשו"ה לא הוי שליח בקידושין תופס במקום שח"ל, דקידושין רק מדעתה ולא תתרצה באחר ול"ש חב לאחרים. ועוד דמגו דזכי לנפשי' זכי לחברי' ע"ש, ובשו"ת ברית אברהם אה"ע סי' קי"ח קי"ט, א"כ אליעזר שהי' שליח לקידושין אמר אולי לא תלך דתלוי ברצונה ואין אני ח"ל, והכתיב אלי דיש גם טעם הב' מגו דזכי לנפשי' דאליעזר עבד משוחרר הי' וזקן יושב בישיבה, עי' ביומא דכ"ח ב', א"כ אלי ממש ולכן מועיל שליחות:
ועי"ל כי אליעזר הי' חושב מקודם כי משפחת אברהם הם ג"כ אנשים גדולים כמו אברהם והיה ירא לומר לו שיקח בתו. אבל כשבא לשם וראה שמשפחתו הוא לבן ארמי, עתה חשב אלי כ' גם אנכי הנני חשוב ומורינו כמו משפחתו:
וברש"י כ' א"ל אברהם בני כרוך ואתה ארור ואין ארור מדבק בברון. ומקשים הול"ל ואין ברוך מדבק בארור. אך אומרים העולם דבסוף נעשה הארור מיוחס ויתחיל להשתרר על הברוך ואין הארור יוכל להדבק בו. והוא אמת ופוק חזי שכן הוא טמא דבר. וגם מלפנים כל אחד אשר משפחתו בזוי' ירא לגשת כי ידובר ט נכבדות עם איש חוטר ממשפחת מיוחסת, וכסף למכביר פזר עד בלי די. סדן אתו כי חשקה נפשו אשר לימים יוצרו. נכדיו גם המה יהי' חמר למשפחה כבודה אבל לעת כזאת עבד ימשול באדוניו. הולך בקומה זקופה כי כסף וזהב כו'. ובימי קדם כל אחד ממשפחה נכבדה הי' לשם ולתהלה וכולם כבוד יאמרו לו. ואם נמצא איש ממשפחה שפלה אשר הצליח דרכו. הכבוד נעדר ממנו. ובשער בת רבים מצא מקומו מן הצד. ואין איש יאמר לו עלה. ועתה הדיוט קופץ בראש ועונה עזות בפני איש נכבד מאבי אבות הקדושים ונעשה אלהי כסף ואלהי זהב":
פסוק מב:רש"י היום יצאתי והיום באתי. מכאן שקפצה לו הארץ אר"א יפה שיחתן של עבדי אבות מתורתן של בנים, עי' בס' קהלות ישורון ק' לשון עבדי לשון רבים הלא אליעזר לבדו הי', ועוד דהול"ל יותר מתורתן של בנים. וי"ל דכ' ויקח פשרה גמלים ויקם וילך למ"ל הכפל ויקם וילך, ועוד מצינו דמשק אליעזר שהי' דולה ומשקה מתורת רבו לאחרים. וכי כבודו ליקח בעצמו עשרה גמלים, וצ"ל שלקח עבד לכל גמל כדכ' ויתן מים לרחוץ רגליו ורגלי אנשים אשר אתו, וצ"ב למה דוקא י', וי"ל ע"פ מדרש יש תפלה שנענית למ' יום מנלן חמשה, ויש לכ"א מדניאל, ויש לג' חיונה, ויש לשעה מאליעזר, וי"ל עפמ"ש בברכות ד"ו דעשרה מקדמי שכינה ואתיא ג' עד דיתבו, ואם מקדם השכינה, התפלה רצויה יותר ונענית לשעה ואם מאחרין ביאת השכינה עד דיתבו אין נענה רק לאח"ז. וזה כוונת אליעזר שלקח י' גמלים ועבד לכל גמל כדי להתפלל בי' ונענה לשעה. ואיתא בילקוט ראובני, וכל טוב אדוניו בידו ברשותו כמו ויקח את כל ארצו מידו, וא"ש ויקח י' גמלים וילך כלו' שהלך להתפלל בי' לכן כל טוב אדוניו כלומר טובת אדוניו להצליח בשליחותו בידו ברשותו שהוא יגרום להיות נענה לשעה, וז"פ יפה שיחתן כלומר תפילתן של עבדי אבות עבדי ל"ר שהי' מתפללין בי' ונענה, מתורתן של בנים נשמע זאת שהרי פרשת אליעזר כפולה וילך והדר וכל טוב אדוניו בידו ויקם וילך, הכפל למה ודאי פירושו בשביל שהלך להתפלל בי' נענה, וע"ע בתורת משה, ובס' אמרי בינה, ומה שכתבתי בפ' ויגש (מ"ו י"ב) בשם התה"ד, ובהקדמה לס' חומות יהושע, ובקובץ הבאר ח"ג סי' ע' ומגודל האריכות לא העתקתי דבריהם עש"ה:
ובס' אור יקרות הביא ילקוט מחרן עד ב"ש הי' מהלך י"ז ימים ואליעזר הלך בג' שעות ותמוה מנלן, וי"ל עפמ"ש בספרים דלכך הי' לאליעזר קפיצת הדרך משום דהלך מביתו יום א' דסוכות, ואיך הלך חוץ לתחום לכן קפצה הארץ, ונודע דתחום דאור' י"ב מיל, ומהלך אדם בשעה ד' מיל, ומוכח שפיר דהלך בג' שעות דיכול לילך י"ב מיל והו"ל תחום דאו' והי' יכול לילך ולא יותר דעיקר קפיצת הדרך הי' שלא ילך יותר מתחום. ובהקדמה לידי משה על מד"ר, כ' דיצחק נעקד ביו"כ, ודרך ג' ימים הי' הר המוריה מביתו, נמצא בא לביתו חן העקדה בי"ג בתשרי, ונתבשר לו שמתה שרה ואותו היום נגלה השכינה ליצחק, וא"ל היום נולד בת זוגו רבקה, ואיתא במס' סופרים פכ"א הלכה ט', רבקה הי' בת ג' שנים וג' ימים כשבא אליעזר, נמצא דאותו יום הי' יום א' של סוכות ואיתא בעירובין מ"ג א' אין תחומין למעלה מעשרה, ומסיק בגמ' דמשכחת פ"י קפיצת הארץ, וא"כ ה"פ לפי שהי' ק' למדרש היום יצאתי והלא הי' יו"ט ותחומין אסורין כמו בשבת לז"א שקפצה וע"י קפיצה למעלה מי' אין תחומין:
ודודי הגאון האבד"ק לאסק שליט"א אמר דבר נכון ונדפס בקובץ דרושים חוברת ו' סי' כ"ט, דלכאו"ק איך עשה לו אליעזר סימן בהא שאמר לה הגמיאני נא, הא אמר שמואל בקידושין ד"ע ע"א, אין משתמשין באשה בין גדולה בין קטנה, ועכצ"ל דכל האיסור הוא מפני הרגל עבירה, ובפחות מג' שנים ויום א' דאין ביאתה ביאה ועי' נדה דמ"ג) אין לחוש ורבקה הי' אז בת ג"ש כמ"ש רש"י פ' תולדות (כ"ה כ'). ואם לא הי' קפיצת הדרך הי' אליעזר בא אחר שכבר הי' בת ג"ש ויום א' ולא הי' אפשר לו לעשות הסימן אשר בו נתברר לו כי ראוי' היא לבוא לבית אברהם. והחת"ם ז"ל כ' דרבקה הי' בת ג"ש ואם ימתין עוד יום א' שוב תהי' גיורת דאסורה לכהן וה"ה ליצחק עולה תמימה ע"כ קפצה לו הארץ משא"כ בחזרה. והנה איתא דהם לא האמינו לו עד שנתן להם פירות והכירו שהי' נתלשין ביומן כדאי' ר"פ אין צדין דיש להכיר בפירות ואמרו לו תשב אתנו ימים או עשור ולא תפסיד עי"ז כי תוכל לילך ע"י קפיצה, וא"ל טעיתם כי לא מחכמה קפצתי רק כי ה' הצליח דרכי ע"ד נס משא"כ בחזרה "אלכה" נא אל אדני בהליכה ולא בקפיצה. והר"ר העשיל ז"ל אמר דעל הפ' ויתן לו פרש"י שטר מתנה הראה להם, א"כ י"ל דהראה להם דהשטר מתנה נכתב בו ביום ועי"ז ידעו דהאמת אתו דבא בקפיצה:
פסוק נ:ויען לבן ובתואל. רש"י רשע הי' וקפץ להשיב לפני אביו פי' שו"ת חות יאיר סי' רכ"ה שהק' מוישלח (ל"ד י"ג) ויענו בני יעקב את שכם למה אמרו לפני אביהם כיון דשכם בא אל יעקב, והתי' דבשלמא כאן לבן ובתואל אמרו שפיר מדהקדים ש"מ דרשע הי' אבל שם לא מצינו דיעקב דיבר עם שכם, וא"ש בזה מ"ש תוס' ערכין ד"י ע"ב ד"ה אמרו, על מה דאי' שם דאמרו המלאכים לפני המקום למה אין ישראל אומרים שירה בר"ה ויו"כ דמשמע מלשון זה דהם אומרים שירה ולכן אין למנוע לומר והחיות ישוררו ע"ש, וצ"ע מחולין דצ"א ב' שאין מלה"ש אומרים שירה עד שישראל אומרים מלמטה, וא"כ לא יתכן שהמלאכים יאמרו שירה וישראל לא אע"כ דאם ישראל אומרים שירה מלאכים ממתינים להם. אבל באם אין ישראל אומרים שירה מלאכים לא שתקי ע"ש, וע"ע בס' מיני תרגומא ובני הרה"ח מו"ה דוד נ"י אמר עפמ"ש הרמב"ן שם כי ברצון אביהם ובעצתו ענו כי הי' הדבר להם לקלון לא רצו שיפתח פיו לדבר בי כלל ע"ש וא"כ א"ש דל"ש דהי' רשעים בזה דמה שאמרו הי' ברשות אביהם, אבל לבן לא נטל רשות מאביו ושפיר הוכיח מזה דדיבר מקודם דהי' רשע:
פסוק נ:מטוב עד רע. עי' תורת משה והביאותיו לעיל בפ' בראשית (ב' י"ח):
פסוק נא:הנה רבקה לפניך קח ולך. ובפנ"ז נקרא לנערה, ורק שם אז כבר מת בתואל כרש"י, ואין משיאין יתומה רק מדעתה כמ"ש בכתובות פ"ו מ"ו:
פסוק נב:עבד אברהם, עי' בהגהות חשק שלמה על מס' סופרים פכ"א הלכה ט'. עוג הוא אליעזר. וכ"ה בפדר"א ספט"ז, ולכאורה צ"ע דהא עוג מלך הבשן הרגו משה וכמ"ש בפ' חקת (כ"א ל"ה) ואלו אליעזר אמרי' לקמן סופ"ק דמס' ד"א זוטא דנכנס לג"ע בחייו ע"ש, שוב מצאתי בתוס' עה"ת שהאריכו בזה ותי' דשני עוג מלך הבשן הי' דכל מלכי בשן נקראו ע"ש עוג, ועוג דהרגו משה אחר הי'. ועי' מדרש תלפיות ענף אליעזר הביא מדרש דאליעזר הי' בן בנו של נמרוד, וכשיצחק נשא רבקה אליעזר יצא חפשי וגם במדרש פ' חיי שרה כ' דאליעזר הי' כנען בן חם ולפי ששרת לאברהם יצא מכלל ארור שנא' בו, בא ברוך ה', ובמדרש פ' פנחס, אליעזר נקרא צדיק שנא' צדיק אוכל לשובע נפשו, שאמר הגמיאני נא מעט מים ועשו רשע שפער פיו הלעיטני נא ע"ש מה שהאריך בזה:
פסוק נה:ובתואל היכן הי' המלאך המיתו, ובפסוק ל"ג ויושם לפניו לאכול. במדרש ורש"י שנתנו לאליעזר סם והמלאך החליף בשל בתואל, והקשו מהיכן למדו זה. ובמדרש תלפיות ענף אליעזר הביא גז"ש כ' כאן ויושם ובמיתת יוסף כ' ויושם בארון מה שם מיתה אף כאן מיתה וגם מדכ' לשון יחיד ויושם לפניו הא אליעזר הביא עמו אנשים ג"כ הול"ל לפניהם. א"ו רק לו הביאו מיוחד סם ע"ש. והחת"ם ז"ל אמר דהכתיב ויישם והקרי ויושם ולפי"ז ניתן לו ב' פעמים לאכול. בפ"א נתן לפניו לאכול אחד מבני הבית אשר נראה לכל מי הוא אשר העמיד לפניו המאכל, ובפעם ב' הושם לפניו מהמלאך אשר לא נראה לשום אדם ובב' יודין הפי' "הוא השים לפניו" ויושם בשורק פי' שהושם ולא מורה מי שהשים רק סתם הושם מהמלאך:
וראיתי בשם האזולאי ז"ל דבתואל ידע הדין דבעשה שליח לקדש ומת השליח בדרך אסור בכל נשים שבעולם והי' יצחק אסיר בנשים ולא יהי' לו יורש כי אם הוא ובניו כי קרובים המה לו, ואליעזר הכיר זאת, ועי' באוה"ח. וא"ל לא אוכל עד אשר דברתי דברי שיהי' קידושין וסעודת מצוה, ושומר מצוה לא ידע דבר רע ובין כה וכה בא המלאך והפך הקערה ומת. ואי"ל דאברהם אמר רק ליקח אשה מבני משפחתו, ואף דהא אסור בכל הנשים שבמשפחתו יוכל ליקח מכנעני. אך ז"א דיצחק הי' עולה תמימה ול"ה רשאי ליקח ממשפחה אחרת. והר"ר העשיל ז"ל אמר בזה, דלבן ואמו הרגו לבתואל כיון שלא בטובתן נתנו לרבקה ללכת ורצו שעכ"פ תוכל רבקה למאן כשתגדל, וקיי"ל קטנה שהשיאוה אחיה ואמה תוכל למאן וזאת רק כשאין לה אב אבל כשאביה יקבל קידושין עבורה א"י למאן לכך הרגו אותו. ובס' דברי שאול הק' דכתיב ויאמר אחיה ואמה תשב הנערה כו' ואמאי כ' במדרש דהמלאך הרגו לבתואל הא גם הם רצו לעכב, וי"ל דאיתא בכתובות דנ"ז ע"ב דהמארס הקטנה בין היא בין אבי' יכולין לעכב. היא משום פחד דלא יכילנא בבעל ואב דילמא ממרדא וחוזרת אלי'. והמרדכי פ"ב דקידושין כ' דבמת האב אין אחין ואם יכולין לעכב דאינה חוזרת אצל אחין ואם, וכן קיי"ל באה"ע סי' נ"ו. ורבקה קטנה הי' (ועי' ג"כ בתוס' יבמות דמ"א) א"כ בתואל הי' יכול לעכב ולא האח ואם לכן המיי המלאך לבתואל. ומה שקדשה בקטנותה אף דאסור לקדש עד שתגדיל הא תוס' כ' דבזה"ז דאנו מתי מעט חותר. ולפי"ז יצחק דלא רצה לשוב לחו"ל והי' עולה וגם ל"ה יכול לישא רק מבני משפחתו והוי כמתי מעט ומותר לקדש:
פסוק נה:ימים או עשור. רש"י ימים שנה דאין דרך המבקשים כו' עי' קובץ המאסף היו"ל בירושלים תרע"ג סי' ב'. וק' מפ' וישב (מ' ד') ויהי ימים במשמר ופרש"י שנה, ומנ"ל דאין לנו הכרח כמו ברבקה, ולומר דילפי' מהך דימים תהיה גאולתו בפ' בהר א"כ למ"ל הוכחה שכ' רש"י דרך המבקשים. וערש"י בהר (כ"ח כ"ט) ימים שנה שלימה וכמו תשב הנערה אתנו ימים וצ"ע:
פסוק נז:נקרא לנערה, ערש"י הקשו המפו' למה המתין לבן עד לבסוף לשאלה. ובס' קהלת משה כ' דהאלשיך תי' דרש"י פי' התלכי עם האיש הזה ותאמר אלך אפי' אם אינכם רוצים ומנ"ל זה, וי"ל דלבן רצה שדכנות ואליעזר פסק לו, לפיכך שתק לבן ואח"כ כשראה לבן ויוצא העבד כלי כסף וזהב ונתן לרבקה ומגדנות נתן לאחיה ולא נתן לו שדכנות ממון רצה לקלקל השידוך, ואמרה רבקה אפילו אינכם רוצים ע"ש:
עי"ל דבקידושין ס"ב בתנאי כפול פריך בשלמא לר"מ היינו דכ' ואם לא תאבה האשה ללכת אז תנקה אלא לר"ח למ"ל לאהדורי, ומשני אפי' היכי דניחא לכל המשפחה ולא ניחא לדידה ג"כ תנקה ע"ש, והנה ק' דבכמה פעמים אחר אליעזר ותהי אשה לבן אדוני, נמצא הי' יצחק בן אדוניו וכששאלה אותו מי האיש הלזה השיב הוא אדוני. וי"ל דאמר וה' הצליח דרכי ע"י קפיצת הדרך והם לא האמינו לו עד שהראה להם שטר מתנה באיזה זמן נכתב, ובטח נכתב שם אם יקח יצחק אשה אז שטר מתנה טובה ואם לא כל הנכסים ברשות אברהם. והנה קודם שנתרצית רבקה ללכת ולא נתקיימה שטר מתנה עדיין הי' אברהם אדון ורק כשנתרצית אזי יצחק האדון, ובאה"ע סי' ל"ח אם נכתב בשטר זמן או מעכשיו ל"צ תנאי כפול, ובשטר הי' כ' זמן כנ"ל ול"צ ת"כ וא"כ למה אהדר אברהם אחר ת"כ ועכצ"ל כתי' הגמ' היכי דניחא לדידהו כו' שמא היא לא תרצה לכן אחרו לבן ואמו נקרא לנטרה ונשאלה את פיה:
פסוק ס:את היי לאלפי רבבה. רש"י ומדרש מפני מה לא נפקדה רבקה עד שהתפלל עלי' יצחק של"י עכו"ם תפלתינו עשתה פירות. דו"ז הרה"ג ר' צבי הכהן ז"ל אבד"ק זגיערזש תי' בזה מ"ש ברש"י בלק (כ"ב י"ב) א"ל אברכם א"ל אינם צריכים לברכתך, כוונתו שברכתו יגרום רע שיאמרו שברכותיו נתקיימו ולא יצא מזה טובה רק רעה, א"ל ברוך הוא כי הקב"ה הבין כוונתו:
פסוק סא:ותקם רבקה ונערותיה וגו' ותלכנה אחרי האיש ויקח העבד את רבקה וילך, וקשה דבפסוק א' קראו בשמות איש ועבד, וגם מ"ש ויקח העבד מה קמ"ל בזה, עי' בס' אמרי שפר להראנ"ח עפמ"ש בכתובות דמ"ח א'. לעולם היא ברשות האב עד שתכנס לחופה הלכו שלוחי האב עם שלוחי הבעל עדיין היא ברשות האב, מסרו שלוחי האב לשלוחי הבעל היא ברשות הבעל, ומעתה כ"ז שרבקה הי' ברשות אביה אף שאליעזר עבד יצחק דאברהם נתן כל אשר לו ליצחק, בכ"ז ל"ה עבד אצלה, וז"ש ותקם רבקה ונערותיה כי בהיות נערות רבקה עמה באופן שהי' שלוחי האב אז הלכו אחרי האיש דל"ה עבדה, אמנם אח"כ מסרוהו נערותיה שלוחי האב לאליעזר ולקח אותה והלך לו, וכיון שמסרוהו שלוחי האב ונכנסת לרשות הבעל הי' אליעזר עבד אצלה לכן אה"כ ויקח העבד את רבקה:
פסוק סג:לשוח בשדה. ערש"י ורא"ם ושפ"ח, ועתו"ס ברכות דכ"ו ב' ד"ה ואין שיחה ובמהרש"א ובהגהות רעק"א, והנה תוס' הק' דאי' לפני ה' ישפוך שיחו אין שיחה אלא תפלה דכ' ויצא יצחק לשיח בשדה, ובס' שמע שלמה כ' דברייתא דברכות דמוכח לשיח בשדה מאשפוך לפניו שיחי הוא לר' יהושע דהלכתא כוותי' גבי דר"א בע"ז שם. וי"ל דסבר ר"י דבין לשון אשפוך לפניו שיחי בין לפני ה' אשפוך שיחי הכל בלשון תפלה דהא לא קאמר הוא כמו ר"א ואין שיחה אלא תפלה ול"צ להוכיחו מלשוח בשדה, אלא אדרבה לשיח בשדה ל' תפלה צריך להוכיח מקראי דאשפוך לפניו שיחי או מלפני ה' אשפוך שיחי. ובס' אהל שלמה מהגה"ק בעל תפארת שלמה כ' דהאנשים הדרים בכפרים ומתפללים תמיד בלי מנין ואינם שומעים דבר שבקדושה מנין להם יניקה בקדושה ורק מה שמקיימים ם מצות הכנסת אורחים, וז"ש ויצא יצחק לשיח בשדה לפנות ערב פי' קודם ביאת המשיח יצא יצחק לעיין באיזה זכות מתקיימים וירא והנה גמלים באים הוא הכנסת אורחים שבאים על הגמלים, וכן ראיתי בשם הר"מ מפרעמישלאן ז"ל:
פסוק סה:ותתכס. ערש"י לשון ותתפעל כמו ותקבר ותשבר. עי' דקדוקי רש"י. והק' המפו' למה נקט רש"י דוקא תיבות אלו ולא שאר לשונות ותתפעל שבתנ"ך, וראיתי בזה ע"פ שאחז"ל בברכות דל"א בהלולא דברי' דרבינא א"ל לר' המנונא לישרי לן מר א"ל ווי לן דמיתנן וכו', וזה מלמד רש"י כי יצחק כאשר בא אל בת זוגו היה ההרהור אז ותקבר הזכרת יום המיתה. בעת ותקח הצעיף ותתכס. והנה אי' בגמ' א"ל ב"ש לב"ה וכו' והתורה אמרה מדבר שקר תרחק א"ל ב"ה לדבריכם מי שלקח מקח רע ישבחנו כו' והיינו דמותר לשנות מפני השלום וכן מפורש שם בשטמ"ק. ונפסק כן באה"ע סי' ס"ה וע"ש בט"ז סק"א ולכך ר"י בר' אילעאי שרצה לומר כלה נאה וחסידה כב"ה הי' נוטל בד של הדס להראות דלא הירדוף, משים דכ' האמת ושלום אהבו וחותר לשנות מפני השלים ואין בזה משום מדבר שקר תרחק:
ודרך אגב אעלה מ"ש בפסקי תוס' תענית סי' ח' ת"ח דרכו להודות לחבירו בין על האמת בין על השקר ותמוה. ועמ"ש בזה החת"ם, בלקוטים ח"ו סי' ס"ו, ופ"ע בקובץ כנסת חכמי ישראל היו"ל באדעסא סי' ס"ב, ובקובץ המאסף היו"ל בירושלים שנת תרע"א סי' ס"ג, ותרע"ב סי' י"א ונ"א, עפמ"ש ביד שאול יו"ד סי' רמ"ב באם נשלח למו"צ אחד פסק של מורה אחר ורואין שטעה להחמיר דאין איסור בדבר שיחמיר מפני כבודו כדי שלא יתבייש ע"ש, ויש להביא ראי' מיבמות דקט"ו דר"י נשיאה משום כבודו דאבוהו דשמואל שלח תבדק נהרדעי כולה ע"ש ולפי"ז א"ש הפסקי תוס' דלחומרא מודה לו אף שהוא שקר ע"ש, וכ"ה בכתובות דע"ז ב' דרשב"י שאל לרשב"ל אם נראה קשת מימיך א"ל הן א"ל אי אתה בר ליואה וסיים בש"ס דלא הוי ורק דלא לאחזוקי טיבותא לנפשי' אף שהיה שקר. עי"ל עפמ"ש בתענית ד"ט ע"א שהי' רוצים להעניש להאמוראים בשביל שהי' מרמזין זל"ז שלא הי' שמעתתא דר"פ נוחין בעיניהם כמו ברבא ע"ש, ובודאי לא כוונו לקנטר אלא של"ה נראה בעיניהם לאמת, ואעפ"כ לא טוב עשו. ונראה דצריך להודות היינו לשתוק דהוי כהודאה אף שנראה בעיניו שקר וז"פ דצריך להודות בין על אמת ובין על שקר:
פסוק סז:ויבאה יצחק האהלה שרה. ערש"י כ"ז ששרה קיימת הי' נר דלוק וכו' עי' ס' סדורו של שבת ח"א שורש א' ענף ד' שכ' דרוש ארוך ות"ד בקיצור נמרץ. דרש"י כ' בפי"ד אותה הוכחת ראוי' היא לו שתהי' גומלת חסדים וכדאי לכנוס לביתו של אברהם. דחילוק בין חשד לרחמים. שבעל הרחמים אינו נותן רק אחר שראה העני בדוחקו אבל בעל החסד בבוקר יעמוד ורודף למצוא מקום לחול חסדו כמ"ש בשבת דק"ד א' דרכו לרוץ בתר דלים, וכמ"ש בב"מ דפ"ו ב' על אברהם ששלח לאליעזר אם יש אורחים ואח"כ הלך בעצמו וירץ לקראתם, וז"פ לעושה נפלאות גדולות לבדו כל"ח ה' עושה חסד בעצמו וכמ"ש אין בעל הנס מכיר בנסו, וז"פ ורבקה יוצאת לעשות חסד לעוברים ושבים, וג"כ הלשון וכדה על שכמה כאלו מדבר מדבר ידוע הול"ל וכד על שכמה, רק של"ה הולכת בכוונה להביא מים לביתה רק היציאה לעשות חסד וכדה הידוע לפעולתה, וז"פ ויהי כאשר כלו הגמלים מלשתות מלשון מניעה ששתו מעט ומנעו מלשתות מחמת הברכה שהיה במים ושתו רק קימעא, ותשאב לכל הגמלים בשאיבה אחת. וכשסיפר העבד ליצחק מעלותיה בריצת הבאר לקראתה וברכת מים ומדת חסד שלה. ולכן תיכף ויבאה יצחק האהלה שרה ונעשית דוגמת אמו. וז"ש חז"ל יומא פ"ו ב' השב מאהבה זדונות נעשו כזכיות, אהבה נמשך מחסד וכשעושה תשובה מאהבה מעורר עליו מדת החסד וה' עושה עמו ג"כ חסד. ולא בלבד שימחול לעונותי' כמדת רחמנות רק עונות כזכיות נוסף על זה. וזה הענין תוספות שבת להראות שאנו ג"כ עושן חסד ועי"כ יתעורר חסד מלמעלה עלינו ע"ש ותמצא תענוג. וע"ע בתורת חיים. ב"מ דנ"ט בהא דאין ברכה אלא בשביל אשתו אריכות בזה ע"ש:
ויש לומר ג"כ דאיזה עשיר השמח בחלקו וכמ"ש דהע"ה תהלים (קס"ז) כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא צרה ויגון אמצא, ודרך זה בחרה שרה ששמחה בגורלה בכל מצב, וז"ש כל זמן ששרה קיימת "נר" של שמחה דולקת תמיד, הן בעת שהברכה הי' מצויה בעיסה, והן בעת שענני המצר הי' במשכנה תמיד היתה בשמחה, וכשראה יצחק שגם רבקה באה למדרגה הזאת ע"כ ויאהבה: