א וְאַבְרָהָ֣ם זָקֵ֔ן בָּ֖א בַּיָּמִ֑ים וַֽיהוָ֛ה בֵּרַ֥ךְ אֶת־אַבְרָהָ֖ם בַּכֹּֽל׃ ב וַיֹּ֣אמֶר אַבְרָהָ֗ם אֶל־עַבְדּוֹ֙ זְקַ֣ן בֵּית֔וֹ הַמֹּשֵׁ֖ל בְּכָל־אֲשֶׁר־ל֑וֹ שִֽׂים־נָ֥א יָדְךָ֖ תַּ֥חַת יְרֵכִֽי׃ ג וְאַשְׁבִּ֣יעֲךָ֔ בַּֽיהוָה֙ אֱלֹהֵ֣י הַשָּׁמַ֔יִם וֵֽאלֹהֵ֖י הָאָ֑רֶץ אֲשֶׁ֨ר לֹֽא־תִקַּ֤ח אִשָּׁה֙ לִבְנִ֔י מִבְּנוֹת֙ הַֽכְּנַעֲנִ֔י אֲשֶׁ֥ר אָנֹכִ֖י יוֹשֵׁ֥ב בְּקִרְבּֽוֹ׃ ד כִּ֧י אֶל־אַרְצִ֛י וְאֶל־מוֹלַדְתִּ֖י תֵּלֵ֑ךְ וְלָקַחְתָּ֥ אִשָּׁ֖ה לִבְנִ֥י לְיִצְחָֽק׃ ה וַיֹּ֤אמֶר אֵלָיו֙ הָעֶ֔בֶד אוּלַי֙ לֹא־תֹאבֶ֣ה הָֽאִשָּׁ֔ה לָלֶ֥כֶת אַחֲרַ֖י אֶל־הָאָ֣רֶץ הַזֹּ֑את הֶֽהָשֵׁ֤ב אָשִׁיב֙ אֶת־בִּנְךָ֔ אֶל־הָאָ֖רֶץ אֲשֶׁר־יָצָ֥אתָ מִשָּֽׁם׃ ו וַיֹּ֥אמֶר אֵלָ֖יו אַבְרָהָ֑ם הִשָּׁ֣מֶר לְךָ֔ פֶּן־תָּשִׁ֥יב אֶת־בְּנִ֖י שָֽׁמָּה׃ ז יְהוָ֣ה ׀ אֱלֹהֵ֣י הַשָּׁמַ֗יִם אֲשֶׁ֨ר לְקָחַ֜נִי מִבֵּ֣ית אָבִי֮ וּמֵאֶ֣רֶץ מֽוֹלַדְתִּי֒ וַאֲשֶׁ֨ר דִּבֶּר־לִ֜י וַאֲשֶׁ֤ר נִֽשְׁבַּֽע־לִי֙ לֵאמֹ֔ר לְזַ֨רְעֲךָ֔ אֶתֵּ֖ן אֶת־הָאָ֣רֶץ הַזֹּ֑את ה֗וּא יִשְׁלַ֤ח מַלְאָכוֹ֙ לְפָנֶ֔יךָ וְלָקַחְתָּ֥ אִשָּׁ֛ה לִבְנִ֖י מִשָּֽׁם׃ ח וְאִם־לֹ֨א תֹאבֶ֤ה הָֽאִשָּׁה֙ לָלֶ֣כֶת אַחֲרֶ֔יךָ וְנִקִּ֕יתָ מִשְּׁבֻעָתִ֖י זֹ֑את רַ֣ק אֶת־בְּנִ֔י לֹ֥א תָשֵׁ֖ב שָֽׁמָּה׃ ט וַיָּ֤שֶׂם הָעֶ֙בֶד֙ אֶת־יָד֔וֹ תַּ֛חַת יֶ֥רֶךְ אַבְרָהָ֖ם אֲדֹנָ֑יו וַיִּשָּׁ֣בַֽע ל֔וֹ עַל־הַדָּבָ֖ר הַזֶּֽה׃ י וַיִּקַּ֣ח הָ֠עֶבֶד עֲשָׂרָ֨ה גְמַלִּ֜ים מִגְּמַלֵּ֤י אֲדֹנָיו֙ וַיֵּ֔לֶךְ וְכָל־ט֥וּב אֲדֹנָ֖יו בְּיָד֑וֹ וַיָּ֗קָם וַיֵּ֛לֶךְ אֶל־אֲרַ֥ם נַֽהֲרַ֖יִם אֶל־עִ֥יר נָחֽוֹר׃ יא וַיַּבְרֵ֧ךְ הַגְּמַלִּ֛ים מִח֥וּץ לָעִ֖יר אֶל־בְּאֵ֣ר הַמָּ֑יִם לְעֵ֣ת עֶ֔רֶב לְעֵ֖ת צֵ֥את הַשֹּׁאֲבֹֽת׃ יב וַיֹּאמַ֓ר ׀ יְהוָ֗ה אֱלֹהֵי֙ אֲדֹנִ֣י אַבְרָהָ֔ם הַקְרֵה־נָ֥א לְפָנַ֖י הַיּ֑וֹם וַעֲשֵׂה־חֶ֕סֶד עִ֖ם אֲדֹנִ֥י אַבְרָהָֽם׃ יג הִנֵּ֛ה אָנֹכִ֥י נִצָּ֖ב עַל־עֵ֣ין הַמָּ֑יִם וּבְנוֹת֙ אַנְשֵׁ֣י הָעִ֔יר יֹצְאֹ֖ת לִשְׁאֹ֥ב מָֽיִם׃ יד וְהָיָ֣ה הַֽנַּעֲרָ֗ אֲשֶׁ֨ר אֹמַ֤ר אֵלֶ֙יהָ֙ הַטִּי־נָ֤א כַדֵּךְ֙ וְאֶשְׁתֶּ֔ה וְאָמְרָ֣ה שְׁתֵ֔ה וְגַם־גְּמַלֶּ֖יךָ אַשְׁקֶ֑ה אֹתָ֤הּ הֹכַ֙חְתָּ֙ לְעַבְדְּךָ֣ לְיִצְחָ֔ק וּבָ֣הּ אֵדַ֔ע כִּי־עָשִׂ֥יתָ חֶ֖סֶד עִם־אֲדֹנִֽי׃ טו וַֽיְהִי־ה֗וּא טֶרֶם֮ כִּלָּ֣ה לְדַבֵּר֒ וְהִנֵּ֧ה רִבְקָ֣ה יֹצֵ֗את אֲשֶׁ֤ר יֻלְּדָה֙ לִבְתוּאֵ֣ל בֶּן־מִלְכָּ֔ה אֵ֥שֶׁת נָח֖וֹר אֲחִ֣י אַבְרָהָ֑ם וְכַדָּ֖הּ עַל־שִׁכְמָֽהּ׃ טז וְהַֽנַּעֲרָ֗ טֹבַ֤ת מַרְאֶה֙ מְאֹ֔ד בְּתוּלָ֕ה וְאִ֖ישׁ לֹ֣א יְדָעָ֑הּ וַתֵּ֣רֶד הָעַ֔יְנָה וַתְּמַלֵּ֥א כַדָּ֖הּ וַתָּֽעַל׃ יז וַיָּ֥רָץ הָעֶ֖בֶד לִקְרָאתָ֑הּ וַיֹּ֕אמֶר הַגְמִיאִ֥ינִי נָ֛א מְעַט־מַ֖יִם מִכַּדֵּֽךְ׃ יח וַתֹּ֖אמֶר שְׁתֵ֣ה אֲדֹנִ֑י וַתְּמַהֵ֗ר וַתֹּ֧רֶד כַּדָּ֛הּ עַל־יָדָ֖הּ וַתַּשְׁקֵֽהוּ׃ יט וַתְּכַ֖ל לְהַשְׁקֹת֑וֹ וַתֹּ֗אמֶר גַּ֤ם לִגְמַלֶּ֙יךָ֙ אֶשְׁאָ֔ב עַ֥ד אִם־כִּלּ֖וּ לִשְׁתֹּֽת׃ כ וַתְּמַהֵ֗ר וַתְּעַ֤ר כַּדָּהּ֙ אֶל־הַשֹּׁ֔קֶת וַתָּ֥רָץ ע֛וֹד אֶֽל־הַבְּאֵ֖ר לִשְׁאֹ֑ב וַתִּשְׁאַ֖ב לְכָל־גְּמַלָּֽיו׃ כא וְהָאִ֥ישׁ מִשְׁתָּאֵ֖ה לָ֑הּ מַחֲרִ֕ישׁ לָדַ֗עַת הַֽהִצְלִ֧יחַ יְהוָ֛ה דַּרְכּ֖וֹ אִם־לֹֽא׃ כב וַיְהִ֗י כַּאֲשֶׁ֨ר כִּלּ֤וּ הַגְּמַלִּים֙ לִשְׁתּ֔וֹת וַיִּקַּ֤ח הָאִישׁ֙ נֶ֣זֶם זָהָ֔ב בֶּ֖קַע מִשְׁקָל֑וֹ וּשְׁנֵ֤י צְמִידִים֙ עַל־יָדֶ֔יהָ עֲשָׂרָ֥ה זָהָ֖ב מִשְׁקָלָֽם׃ כג וַיֹּ֙אמֶר֙ בַּת־מִ֣י אַ֔תְּ הַגִּ֥ידִי נָ֖א לִ֑י הֲיֵ֧שׁ בֵּית־אָבִ֛יךְ מָק֥וֹם לָ֖נוּ לָלִֽין׃ כד וַתֹּ֣אמֶר אֵלָ֔יו בַּת־בְּתוּאֵ֖ל אָנֹ֑כִי בֶּן־מִלְכָּ֕ה אֲשֶׁ֥ר יָלְדָ֖ה לְנָחֽוֹר׃ כה וַתֹּ֣אמֶר אֵלָ֔יו גַּם־תֶּ֥בֶן גַּם־מִסְפּ֖וֹא רַ֣ב עִמָּ֑נוּ גַּם־מָק֖וֹם לָלֽוּן׃ כו וַיִּקֹּ֣ד הָאִ֔ישׁ וַיִּשְׁתַּ֖חוּ לַֽיהוָֽה׃ כז וַיֹּ֗אמֶר בָּר֤וּךְ יְהוָה֙ אֱלֹהֵי֙ אֲדֹנִ֣י אַבְרָהָ֔ם אֲ֠שֶׁר לֹֽא־עָזַ֥ב חַסְדּ֛וֹ וַאֲמִתּ֖וֹ מֵעִ֣ם אֲדֹנִ֑י אָנֹכִ֗י בַּדֶּ֙רֶךְ֙ נָחַ֣נִי יְהוָ֔ה בֵּ֖ית אֲחֵ֥י אֲדֹנִֽי׃ כח וַתָּ֙רָץ֙ הַֽנַּעֲרָ֔ וַתַּגֵּ֖ד לְבֵ֣ית אִמָּ֑הּ כַּדְּבָרִ֖ים הָאֵֽלֶּה׃ כט וּלְרִבְקָ֥ה אָ֖ח וּשְׁמ֣וֹ לָבָ֑ן וַיָּ֨רָץ לָבָ֧ן אֶל־הָאִ֛ישׁ הַח֖וּצָה אֶל־הָעָֽיִן׃ ל וַיְהִ֣י ׀ כִּרְאֹ֣ת אֶת־הַנֶּ֗זֶם וְֽאֶת־הַצְּמִדִים֮ עַל־יְדֵ֣י אֲחֹתוֹ֒ וּכְשָׁמְע֗וֹ אֶת־דִּבְרֵ֞י רִבְקָ֤ה אֲחֹתוֹ֙ לֵאמֹ֔ר כֹּֽה־דִבֶּ֥ר אֵלַ֖י הָאִ֑ישׁ וַיָּבֹא֙ אֶל־הָאִ֔ישׁ וְהִנֵּ֛ה עֹמֵ֥ד עַל־הַגְּמַלִּ֖ים עַל־הָעָֽיִן׃ לא וַיֹּ֕אמֶר בּ֖וֹא בְּר֣וּךְ יְהוָ֑ה לָ֤מָּה תַעֲמֹד֙ בַּח֔וּץ וְאָנֹכִי֙ פִּנִּ֣יתִי הַבַּ֔יִת וּמָק֖וֹם לַגְּמַלִּֽים׃ לב וַיָּבֹ֤א הָאִישׁ֙ הַבַּ֔יְתָה וַיְפַתַּ֖ח הַגְּמַלִּ֑ים וַיִּתֵּ֨ן תֶּ֤בֶן וּמִסְפּוֹא֙ לַגְּמַלִּ֔ים וּמַ֙יִם֙ לִרְחֹ֣ץ רַגְלָ֔יו וְרַגְלֵ֥י הָאֲנָשִׁ֖ים אֲשֶׁ֥ר אִתּֽוֹ׃ לג ויישם (וַיּוּשַׂ֤ם) לְפָנָיו֙ לֶאֱכֹ֔ל וַיֹּ֙אמֶר֙ לֹ֣א אֹכַ֔ל עַ֥ד אִם־דִּבַּ֖רְתִּי דְּבָרָ֑י וַיֹּ֖אמֶר דַּבֵּֽר׃ לד וַיֹּאמַ֑ר עֶ֥בֶד אַבְרָהָ֖ם אָנֹֽכִי׃ לה וַיהוָ֞ה בֵּרַ֧ךְ אֶת־אֲדֹנִ֛י מְאֹ֖ד וַיִּגְדָּ֑ל וַיִּתֶּן־ל֞וֹ צֹ֤אן וּבָקָר֙ וְכֶ֣סֶף וְזָהָ֔ב וַעֲבָדִם֙ וּשְׁפָחֹ֔ת וּגְמַלִּ֖ים וַחֲמֹרִֽים׃ לו וַתֵּ֡לֶד שָׂרָה֩ אֵ֨שֶׁת אֲדֹנִ֥י בֵן֙ לַֽאדֹנִ֔י אַחֲרֵ֖י זִקְנָתָ֑הּ וַיִּתֶּן־לּ֖וֹ אֶת־כָּל־אֲשֶׁר־לֽוֹ׃ לז וַיַּשְׁבִּעֵ֥נִי אֲדֹנִ֖י לֵאמֹ֑ר לֹא־תִקַּ֤ח אִשָּׁה֙ לִבְנִ֔י מִבְּנוֹת֙ הַֽכְּנַעֲנִ֔י אֲשֶׁ֥ר אָנֹכִ֖י יֹשֵׁ֥ב בְּאַרְצֽוֹ׃ לח אִם־לֹ֧א אֶל־בֵּית־אָבִ֛י תֵּלֵ֖ךְ וְאֶל־מִשְׁפַּחְתִּ֑י וְלָקַחְתָּ֥ אִשָּׁ֖ה לִבְנִֽי׃ לט וָאֹמַ֖ר אֶל־אֲדֹנִ֑י אֻלַ֛י לֹא־תֵלֵ֥ךְ הָאִשָּׁ֖ה אַחֲרָֽי׃ מ וַיֹּ֖אמֶר אֵלָ֑י יְהוָ֞ה אֲשֶׁר־הִתְהַלַּ֣כְתִּי לְפָנָ֗יו יִשְׁלַ֨ח מַלְאָכ֤וֹ אִתָּךְ֙ וְהִצְלִ֣יחַ דַּרְכֶּ֔ךָ וְלָקַחְתָּ֤ אִשָּׁה֙ לִבְנִ֔י מִמִּשְׁפַּחְתִּ֖י וּמִבֵּ֥ית אָבִֽי׃ מא אָ֤ז תִּנָּקֶה֙ מֵאָ֣לָתִ֔י כִּ֥י תָב֖וֹא אֶל־מִשְׁפַּחְתִּ֑י וְאִם־לֹ֤א יִתְּנוּ֙ לָ֔ךְ וְהָיִ֥יתָ נָקִ֖י מֵאָלָתִֽי׃ מב וָאָבֹ֥א הַיּ֖וֹם אֶל־הָעָ֑יִן וָאֹמַ֗ר יְהוָה֙ אֱלֹהֵי֙ אֲדֹנִ֣י אַבְרָהָ֔ם אִם־יֶשְׁךָ־נָּא֙ מַצְלִ֣יחַ דַּרְכִּ֔י אֲשֶׁ֥ר אָנֹכִ֖י הֹלֵ֥ךְ עָלֶֽיהָ׃ מג הִנֵּ֛ה אָנֹכִ֥י נִצָּ֖ב עַל־עֵ֣ין הַמָּ֑יִם וְהָיָ֤ה הָֽעַלְמָה֙ הַיֹּצֵ֣את לִשְׁאֹ֔ב וְאָמַרְתִּ֣י אֵלֶ֔יהָ הַשְׁקִֽינִי־נָ֥א מְעַט־מַ֖יִם מִכַּדֵּֽךְ׃ מד וְאָמְרָ֤ה אֵלַי֙ גַּם־אַתָּ֣ה שְׁתֵ֔ה וְגַ֥ם לִגְמַלֶּ֖יךָ אֶשְׁאָ֑ב הִ֣וא הָֽאִשָּׁ֔ה אֲשֶׁר־הֹכִ֥יחַ יְהוָ֖ה לְבֶן־אֲדֹנִֽי׃ מה אֲנִי֩ טֶ֨רֶם אֲכַלֶּ֜ה לְדַבֵּ֣ר אֶל־לִבִּ֗י וְהִנֵּ֨ה רִבְקָ֤ה יֹצֵאת֙ וְכַדָּ֣הּ עַל־שִׁכְמָ֔הּ וַתֵּ֥רֶד הָעַ֖יְנָה וַתִּשְׁאָ֑ב וָאֹמַ֥ר אֵלֶ֖יהָ הַשְׁקִ֥ינִי נָֽא׃ מו וַתְּמַהֵ֗ר וַתּ֤וֹרֶד כַּדָּהּ֙ מֵֽעָלֶ֔יהָ וַתֹּ֣אמֶר שְׁתֵ֔ה וְגַם־גְּמַלֶּ֖יךָ אַשְׁקֶ֑ה וָאֵ֕שְׁתְּ וְגַ֥ם הַגְּמַלִּ֖ים הִשְׁקָֽתָה׃ מז וָאֶשְׁאַ֣ל אֹתָ֗הּ וָאֹמַר֮ בַּת־מִ֣י אַתְּ֒ וַתֹּ֗אמֶר בַּת־בְּתוּאֵל֙ בֶּן־נָח֔וֹר אֲשֶׁ֥ר יָֽלְדָה־לּ֖וֹ מִלְכָּ֑ה וָאָשִׂ֤ם הַנֶּ֙זֶם֙ עַל־אַפָּ֔הּ וְהַצְּמִידִ֖ים עַל־יָדֶֽיהָ׃ מח וָאֶקֹּ֥ד וָֽאֶשְׁתַּחֲוֶ֖ה לַיהוָ֑ה וָאֲבָרֵ֗ךְ אֶת־יְהוָה֙ אֱלֹהֵי֙ אֲדֹנִ֣י אַבְרָהָ֔ם אֲשֶׁ֤ר הִנְחַ֙נִי֙ בְּדֶ֣רֶךְ אֱמֶ֔ת לָקַ֛חַת אֶת־בַּת־אֲחִ֥י אֲדֹנִ֖י לִבְנֽוֹ׃ מט וְ֠עַתָּה אִם־יֶשְׁכֶ֨ם עֹשִׂ֜ים חֶ֧סֶד וֶֽאֱמֶ֛ת אֶת־אֲדֹנִ֖י הַגִּ֣ידוּ לִ֑י וְאִם־לֹ֕א הַגִּ֣ידוּ לִ֔י וְאֶפְנֶ֥ה עַל־יָמִ֖ין א֥וֹ עַל־שְׂמֹֽאל׃ נ וַיַּ֨עַן לָבָ֤ן וּבְתוּאֵל֙ וַיֹּ֣אמְר֔וּ מֵיְהוָ֖ה יָצָ֣א הַדָּבָ֑ר לֹ֥א נוּכַ֛ל דַּבֵּ֥ר אֵלֶ֖יךָ רַ֥ע אוֹ־טֽוֹב׃ נא הִנֵּֽה־רִבְקָ֥ה לְפָנֶ֖יךָ קַ֣ח וָלֵ֑ךְ וּתְהִ֤י אִשָּׁה֙ לְבֶן־אֲדֹנֶ֔יךָ כַּאֲשֶׁ֖ר דִּבֶּ֥ר יְהוָֽה׃ נב וַיְהִ֕י כַּאֲשֶׁ֥ר שָׁמַ֛ע עֶ֥בֶד אַבְרָהָ֖ם אֶת־דִּבְרֵיהֶ֑ם וַיִּשְׁתַּ֥חוּ אַ֖רְצָה לַֽיהוָֽה׃ נג וַיּוֹצֵ֨א הָעֶ֜בֶד כְּלֵי־כֶ֨סֶף וּכְלֵ֤י זָהָב֙ וּבְגָדִ֔ים וַיִּתֵּ֖ן לְרִבְקָ֑ה וּמִ֨גְדָּנֹ֔ת נָתַ֥ן לְאָחִ֖יהָ וּלְאִמָּֽהּ׃ נד וַיֹּאכְל֣וּ וַיִּשְׁתּ֗וּ ה֛וּא וְהָאֲנָשִׁ֥ים אֲשֶׁר־עִמּ֖וֹ וַיָּלִ֑ינוּ וַיָּק֣וּמוּ בַבֹּ֔קֶר וַיֹּ֖אמֶר שַׁלְּחֻ֥נִי לַֽאדֹנִֽי׃ נה וַיֹּ֤אמֶר אָחִ֙יהָ֙ וְאִמָּ֔הּ תֵּשֵׁ֨ב הַנַּעֲרָ֥ אִתָּ֛נוּ יָמִ֖ים א֣וֹ עָשׂ֑וֹר אַחַ֖ר תֵּלֵֽךְ׃ נו וַיֹּ֤אמֶר אֲלֵהֶם֙ אַל־תְּאַחֲר֣וּ אֹתִ֔י וַֽיהוָ֖ה הִצְלִ֣יחַ דַּרְכִּ֑י שַׁלְּח֕וּנִי וְאֵלְכָ֖ה לַֽאדֹנִֽי׃ נז וַיֹּאמְר֖וּ נִקְרָ֣א לַֽנַּעֲרָ֑ וְנִשְׁאֲלָ֖ה אֶת־פִּֽיהָ׃ נח וַיִּקְרְא֤וּ לְרִבְקָה֙ וַיֹּאמְר֣וּ אֵלֶ֔יהָ הֲתֵלְכִ֖י עִם־הָאִ֣ישׁ הַזֶּ֑ה וַתֹּ֖אמֶר אֵלֵֽךְ׃ נט וַֽיְשַׁלְּח֛וּ אֶת־רִבְקָ֥ה אֲחֹתָ֖ם וְאֶת־מֵנִקְתָּ֑הּ וְאֶת־עֶ֥בֶד אַבְרָהָ֖ם וְאֶת־אֲנָשָֽׁיו׃ ס וַיְבָרֲכ֤וּ אֶת־רִבְקָה֙ וַיֹּ֣אמְרוּ לָ֔הּ אֲחֹתֵ֕נוּ אַ֥תְּ הֲיִ֖י לְאַלְפֵ֣י רְבָבָ֑ה וְיִירַ֣שׁ זַרְעֵ֔ךְ אֵ֖ת שַׁ֥עַר שֹׂנְאָֽיו׃ סא וַתָּ֨קָם רִבְקָ֜ה וְנַעֲרֹתֶ֗יהָ וַתִּרְכַּ֙בְנָה֙ עַל־הַגְּמַלִּ֔ים וַתֵּלַ֖כְנָה אַחֲרֵ֣י הָאִ֑ישׁ וַיִּקַּ֥ח הָעֶ֛בֶד אֶת־רִבְקָ֖ה וַיֵּלַֽךְ׃ סב וְיִצְחָק֙ בָּ֣א מִבּ֔וֹא בְּאֵ֥ר לַחַ֖י רֹאִ֑י וְה֥וּא יוֹשֵׁ֖ב בְּאֶ֥רֶץ הַנֶּֽגֶב׃ סג וַיֵּצֵ֥א יִצְחָ֛ק לָשׂ֥וּחַ בַּשָּׂדֶ֖ה לִפְנ֣וֹת עָ֑רֶב וַיִּשָּׂ֤א עֵינָיו֙ וַיַּ֔רְא וְהִנֵּ֥ה גְמַלִּ֖ים בָּאִֽים׃ סד וַתִּשָּׂ֤א רִבְקָה֙ אֶת־עֵינֶ֔יהָ וַתֵּ֖רֶא אֶת־יִצְחָ֑ק וַתִּפֹּ֖ל מֵעַ֥ל הַגָּמָֽל׃ סה וַתֹּ֣אמֶר אֶל־הָעֶ֗בֶד מִֽי־הָאִ֤ישׁ הַלָּזֶה֙ הַהֹלֵ֤ךְ בַּשָּׂדֶה֙ לִקְרָאתֵ֔נוּ וַיֹּ֥אמֶר הָעֶ֖בֶד ה֣וּא אֲדֹנִ֑י וַתִּקַּ֥ח הַצָּעִ֖יף וַתִּתְכָּֽס׃ סו וַיְסַפֵּ֥ר הָעֶ֖בֶד לְיִצְחָ֑ק אֵ֥ת כָּל־הַדְּבָרִ֖ים אֲשֶׁ֥ר עָשָֽׂה׃ סז וַיְבִאֶ֣הָ יִצְחָ֗ק הָאֹ֙הֱלָה֙ שָׂרָ֣ה אִמּ֔וֹ וַיִּקַּ֧ח אֶת־רִבְקָ֛ה וַתְּהִי־ל֥וֹ לְאִשָּׁ֖ה וַיֶּאֱהָבֶ֑הָ וַיִּנָּחֵ֥ם יִצְחָ֖ק אַחֲרֵ֥י אִמּֽוֹ׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

ברכת אשר

אשר וסרטיל

פסוק א:
ראב"ע ד"ה ברך את אברהם בכל, באורך ימים ועושר וכבוד ובנים, וזו כל חמדת האדם. ע"כ. ניסוח ביטויי אושר כאלה סמוך אחר קבורת אשתו מתמיהים לא מעט. (פ' חיי תשנ"ו)
פסוק ב:
רש"י ד"ה תחת ירכי, לפי שהנשבע צריך... והמילה היתה מצוה ראשונה לו ובאה לו על ידי צער והיתה חביבה עליו ונטלה. (ור"ל מה שלא אמר תחת ירכך וה"ל להשביע העבד במילתו לפי ששל אברהם היתה ראשונה לו קודם מילת העבד וק"ל). ע"כ. ודאי שהתוספת שבסוגריים בחומש "רב פנינים" אינה נכונה, שהרי היא מנוגדת לכתוב בסוף פ' לך (יז, כג-כז), משם יוצא שתחילה מל את בני ביתו ורק אחר כך את עצמו, וכך גם מסתבר, כי איך יוכל למול מאות זכרים אחר שמל עצמו. אך עצם הדרשה קצת קשה - לשם מה ריבוי הטעמים? ומכל מקום חולק כאן רש"י על זה שאומר כי אברהם אבינו ע"ה קיים את כל המצוות כולן (בראשית רבה סד, ד וברש"י להלן כו, ה), והציון למס' שבועות לח ע"ב הוא משום ששם נאמר "צריך לאתפושי חפצא בידיה". (פ' חיי תש"ן)
פסוק ב:
ועכ"פ אין המלה "ראשונה" במקומה. ממה נפשך - או יחידה או אחת מני רבות (פ' חיי תשנ"ח)
פסוק ב:
ופשוט הוא לומר - מפני שהיתה זו המצוה היחידה. ובאשר לסדר המלה, אם מל תחילה עצמו או תחילה את ב"ב ראה בסוף פ' לך לך אצל רמב"ן ו"אור החיים" הק'. וראה מסורת המדרש לבראשית רבה שם (אות ו-ז) מראה מקום לזה - יומא כח ע"ב. קידושין פב ע"א. (פ' חיי תשס"ג) ור' גור אריה שאמנם קיים אברהם את כל התורה כולה, אך המצוה הראשונה עליה נצטווה היתה המילה.
פסוק ג:
"ואשביעך... אשר לא תקח אשה לבני מבנות הכנעני" וגו'. טעמים רבים נאמרו באשר לסיבת רצון אברהם אבינו ע"ה שלא לקחת לבנו אשה מארץ כנען, ודומה שרק רש"י מתעלם משאלה זו. רשב"ם - דווקא ממשפחתו, רמב"ן - לא מזרע כנען שהוא ארור (ואלו היתה לו בת, לא היה לו למי להשיאה), ר"ע ספורנו - לא מצא בכנען הגונה לו, "אור החיים" הק' - כדי למנוע נישואין עם בת אליעזר שהוא מזרע כנען. (פ' חיי תשמ"ח)
פסוק ג:
והנה להלן (ח) אומר רש"י (ד"ה ונקית משבועתי) וקח לו אשה מבנות ענר אשכל וממרא (ע"פ קידושין סא ע"ב), והרי גם הם מעמי כנען היו! (פ' חיי תשמ"ט) ור' רא"ם וגור אריה שכשהשביע אברהם את אליעזר עבדו על בנות הכנעני הוסיף לו "אשר אנוכי יושב בקרבו" לרבות "בנות ענר אשכול וממרא" בעלי בריתו. לכן אמר "ונקית משבועתי זאת" כלומר לא מכל השבועה אלא מהתוספת האחרונה, מבנות ענר אשכול וממרא ולא משאר בנות הכנעני.
פסוק ג:
"...אשר לא תקח אשה לבני" וגו'. פתיחה זו תמוהה, שהרי לכאורה היה צריך קודם לה ציווי לקחת אשה ליצחק, וכאלו ברור שתפקיד מציאת אשה ליצחק אך טבעי הוא שהוא מוטל על העבד - ולא על האב ולא על יצחק עצמו שכבר לא היה ילד. (בשעה שאברהם אבינו ע"ה צוה כך על עבדו, היה יצחק לפחות בן ל"ז שנה, שהרי נולד לשרה בהיותה בת צ', וכבר מתה כבת קכ"ז שנה). והוא הדין באשר להשבעה שיש לה מקום רק אחר הטלת התפקיד על העבד. וצ"ע. (פ' חיי תשס"ד) ור' העמק דבר שהקדים הכתוב להודיע שאברהם היה זקן בא בימים, כי לולא זה לא היה מצוה לעבדו אלא הוא בעצמו היה מזדרז למצוה רבה זו. ועוד: משום שהיו עסקיו עם כל אדם, זה בא ושואל בעניני אמונה וזה להתפלל עליו.
פסוק ד:
"כי אל ארצי ואל מולדתי תלך". בשבת שמתי לב לביטוי המפתיע "אל ארצי". הרבה עשרות שנים אברהם אבינו ע"ה כבר יושב בא"י, והארץ מובטחת לו הרבה פעמים, ועדיין הוא קורא לה לארם - "ארצי". האמנם? מששאלתי אחרים, הופתעו אף הם. אך תשובה טובה לא קיבלתי. בימים אלה הצעתי לדינה שתי' הרוצה למסגר לנו איזה פס', לכתוב: "הרחמן, הוא יוליכנו קוממיות בארצנו", כפי שמברכים אחינו הספרדים, וזאת לרגל ההתרפסות בפני כל גוי, לרבות אבי אבות הטומאה השוררת כיום אצלנו, וכלה ב"נושאים ונותנים" (מה נושאים?) על שלום. (פ' חיי תשנ"ג)
פסוק ד:
והשוה לעומת זאת דברי יוסף הצדיק (להלן מ, טו) "כי גנב גנבתי מארץ העברים". (פ' וישב תשנ"ג)
פסוק ד:
ור' "משך חכמה" על אתר הנדרש לשאלה, אך דעתו לא נראית לי, שהרי אברהם אבינו ע"ה מצוי ב"ארצי", ועל־כן אין בה במלה זו כל כיוון. אם רצונו לרמוז לארם נהרים כ"ארצי" לעתיד. (פ' חיי תשנ"ח, הראני פירוש זה מחותני ר' שמואל הכהן נ"י בשבת הבר־מצוה של עמיחי שי')
פסוק ה:
"...אולי לא תאבה האשה ללכת אחרי" וגו'. עצם העלאת האפשרות של רצון עצמאי מצד אשה צעירה בתקופה ההיא נראה לי מוזר, על־פי אורח החיים שאנו מיחסים לה. ושמא יש כאן טעות גדולה ומעמד האשה דאז כלל לא היה כנוע כל כך? (פ' חיי תשנ"ו)
פסוק ו:
"השמר לך פן תשיב" וגו'. מסתבר שלא מטעמי "ציונות" התבטא אברהם אבינו ע"ה בחריפות כזאת נגד הרעיון, שהרי היה יצחק יכול לעשות כמו יעקב אבינו, דהיינו לשאת אשה שם ולהעלותה ארצה, דבר שמותר לעשותו אפילו ע"פ ההלכה. ולכאורה הסיבה היא במעמדו המיוחד של יצחק אבינו כעולה תמימה, ורק לו אסור לצאת את הארץ גם באופן זמני. וכן בהעמק דבר, אך ר' דברי רשב"ם על אתר בכל פשטותם המשכנעת. (פ' חיי תשנ"ו)
פסוק ו:
ור' רש"י להלן (כו, יב) שפלשת אינה חשובה כא"י, ואעפ"כ הלך יצחק לשם. (פ' תולדות תשנ"ח) ור' רא"ם שם שאמנם פלשת־גרר אינה חשובה ומובחרת כעיקר ארץ־ישראל, מ"מ נמצאת בתוך גבולות הארץ.
פסוק ח:
רש"י ד"ה ונקית משבעתי וגו'. וקח לו אשה מבנות ענר אשכול וממרא. ע"כ. וראה דברי הגמרא (קידושין סא ע"ב). ור' דברי שפתי חכמים להלן (לט, אות ת). (פ' חיי תשמ"ט)
פסוק ח:
ור' תוס' שם ד"ה בשלמא לרבי מאיר. (פ' חיי תש"ן) ור' מש"כ למעלה (פס' ג).
פסוק יב:
"ויאמר ה' אלהי אדני אברהם" וגו'. לשכן בבית הכנסת שעבר לפני התיבה לאמירת פסוקי דזמרה ועשה זאת בקצב מהיר למדי, חשבתי לומר, שחכמי טבריה נתנו בטעם שלשלת עצה, ולפחות רמז, להתפלל במתינות, אבל בסופו של דבר התאפקתי. (פ' תולדת תשס"ב)
פסוק יד:
"והיה הנער אשר אמר אליה" וגו'. מסתבר שרק ילידי המקום היו רשאים להשתמש בבאר, ולא זרים, שאם לא כן לא יובן, למה צריך העבד שישקו אותו ואת גמליו ולמה לא שתה והשקה בלא עזרה. וקצת מוזר שלא ראיתי, מי יאמר הנחה זו שבלעדיה קשה להבין את הפרשה. (פ' חיי תשס"ה) ואולי מעיד הדבר על רוחב ליבה של רבקה אשר נענתה לבקשת איש זר זה על אף הבקשה הבלתי הגונה. ומה שאליעזר נהג כך, זה כדי לנסותה.
פסוק יד:
ד"ה ובה אדע, לשון תחינה, הודע לי בה. ע"כ. ור' ביאורו החשוב של בעל שפתי חכמים (אות ז). ור' ר"ע ספורנו המרחיב לפרש בכיוון זה גם את מאמרם ז"ל "כל נחש שאינו כאליעזר עבד אברהם" וכו' (חולין צה ע"ב), אך דומה שזה בניגוד לדברי ר' יונתן (תענית ד ע"א) שאליעזר שאל שלא כהוגן, ור' תורה תמימה על אתר (אות יז). ומ"מ דברי רש"י ור"ע ספורנו קצת דחוקים באשר לפשוטו של מקרא, ור' רמב"ן על אתר והם נוחים יותר. (פ' חיי תש"ן) ור' מאמרו של הרב יגאל שפרן בס' מרחבים ח"ז עמ' 201 - ניחושו של אליעזר לאור ההלכה. וכן נחמה ליבוביץ בעיונים עמ' 158.
פסוק יד:
רש"י ד"ה כי עשית חסד, אם תהיה ממשפחתו והוגנת לו וכו'. כמה חכם היה העבד. לא די לה להיות מן המשפחה, היא אף חייבת להיות הוגנת לו. ואולי רש"י רוצה ללמדנו חכמה זו, גם לנו? (פ' חיי תשנ"ה)
פסוק טו:
"רבקה... לבתואל בן מלכה, אשת נחור אחי אברהם". כלומר רבקה היתה בת אחי אביו של יצחק, דהיינו דודניתו. אך טעון הסבר, מדוע צריך לייחס את אביה של רבקה - בתואל - גם אחר אביו וגם אחר אמו, דבר שכמדומני לא מצאנו פעם נוספת במקרא כולו. וכאלו לרמוז שאין נחור אביו של בתואל, וממילא אין קרבת משפחה בין יצחק ורבקה. אך ראה דברי ר"ע ספורנו, שלפיו בא פסוקנו כדי להדגיש, כי בתואל בן הגבירה היה, ולא בן הפילגש ראומה. וראה להלן (פסוקים כד ו-מז) מהם אכן משתמע כדבריו. (פ' חיי תשנ"ו)
פסוק יח:
"ותאמר שתה אדני... ותאמר גם לגמליך אשאב". ושאלתי את בניי שי', והרי חייב אדם להאכיל תחילה את בעלי־החיים, כנדרש בדברים יא, טו? והשיב שלו' שי' שדין זה חל רק על בעליהם של בעלי־החיים ביחס לבעה"ח שלו, ולא של האורח. ומשה מרדכי שי' ביקש לחלק בין דין השקייה והאכלה. (פ' חיי תשט"ז)
פסוק יח:
אך ר' להלן (כד, לב) - אצל עבד אברהם בבית בתואל - שהאכיל הגמלים תחילה, לפני שהושם אוכל בפניו. (פ' חיי תשמ"ז)
פסוק יח:
ואולי שם נתן לפניהם משל אברהם, מה שהביא עמו. ועכ"פ ראה דברי "אור החיים" הק' על אתר. (פ' חיי תשנ"ג)
פסוק יח:
כאשר שאלתי אותה השאלה אתמול, השיבה מיכל את תשובת אביה, ועמנואל את תשובתו של משה מרדכי שי'. (פ' חיי תשנ"ו)
פסוק יט:
"ותכל להשקתו, ותאמר גם לגמליך אשאב". והרי היו גם אנשים והם מוזכרים להלן (פס' לב ו-נד), ולמה לא השקתה גם אותם? ואף אפשר לשאול, למה לא היתנה אליעזר את עניינה בהשקית האנשים אשר עמו? ואם אמנם "גם" שבפס' מד בא לרבות את האנשים, כדברי "חתם סופר", אמנם לא קשה על רבקה, אך עדיין קשה על העבד, למה התעלם מצרכי אנשיו. (פ' מקץ תשנ"ו)
פסוק כ:
"ותשאב לכל גמליו". לכאורה תמוה שנערה בת שלוש תשאב כמות מים גדולה כל כך כפי שנחוצה לעשרה גמלים, והרי ידוע שגמל שותה הרבה, ובמיוחד אחר תום מסע ארוך. ברם, אם נזכור דברי רש"י (להלן מב ד"ה ואבא היום) "היום יצאתי והיום באתי, שקפצה לו הדרך", אין זה מאמץ גדול כל כך, שהרי בוודאי הושקו הגמלים לפני צאתם. ומה שאיש מעבדי אליעזר לא סייע בעדה בשעת השקיה זו, צ"ל שלא היתה לזרים רשות לשאוב מים בעצמם, או נצטוו לעמוד בצד, כדי לאפשר את נסיונו של אליעזר. (פ' חיי תשמ"ח)
פסוק כ:
וה"ה כמובן גם באשר לפסיביותו של אליעזר עצמו שלא עשה כלום. (פ' חיי תשנ"ו) יש לציין כי על קפיצת דרך זו לא ידעה רבקה כשהזדרזה להציע עצמה לשאוב עבור הגמלים. ור' בראשית רבה (ס, ה) שכיון שראו אותה המים, מיד עלו לקראתה, וזה ודאי מקל על המלאכה. ועוד: י"א שהיתה בת י"ד כשנישאה.
פסוק כא:
רש"י ד"ה משתאה, לשון שאיה, כמו... משתאה, משתומם ומתבהל וכו'. בדיבור הראשון מתאר רש"י את שורש הפועל, ואלו בשני - את צורתו הדקדוקית, ולכאורה אין כל טעם בציון שני ד"ה, והרי פירוש אחד לפנינו. (ואלו בד"ה משתאה לה אין רש"י נדרש לפועל כלל אלא לתיבת "לה"). (פ' חיי תשמ"ט)
פסוק כא:
והרי זה אחד המקרים המעטים שבהם רש"י מקדים פירוש המלה לפירוש העניין, ועדיין לא מצאתי שיטה בזה. (פ' חיי תש"ן)
פסוק כא:
יש בדיבור תופעה תמוהה - רש"י מביא צורות מוזרות ביותר כדוגמאות "מגזרת" שולל, שממה, שמר. (פ' חיי תשנ"ד)
פסוק כא:
וכאשר הוא מביא דוגמאות להפרדתן של שתי האותיות הראשונות בהתפעל ע"י תי"ו, הוא מביא את הצורה שהיא יסוד הערתו בדיבור זה, וכבר ראיתי כגון דא, אבל זה תמוה. (פ' חיי תשס"א)
פסוק כב:
"...על ידיה". כלו' שם את הצמידים על ידיה אף כי לא ידע עדיין, אם אמנם היא ממשפחת אברהם אבינו ע"ה. זוהי דעת רש"י (כג, ד"ה ויאמר בת מי את). אך ראה רשב"ם, רמב"ן ור"ע ספורנו, שאינם סוברים כמותו. וראה ב"דעת זקנים" פשוטו של מקרא "לפי פשוטו... לתת עליה אם תהיה הגונה... וכשהגידה לו משפחתה, אז נתנם לה" וכו', והרי זו פשטות גאונית. (פ' חיי תשנ"ו)
פסוק כב:
ודומה שפס' מז דלהלן מוכיח שלא כרש"י. (פ' חיי תשנ"ז)
פסוק כב:
ור' מה שכתבתי להלן (לפס' מז). (פ' חיי תש"ס)
פסוק כג:
רש"י ד"ה ללין, לינה אחת... והיא אמרה (כה) ללון, כמה לינות. ע"כ. ור' שפתי חכמים (אות מ) ואין זה משכנע, ואכן איני יודע, מניין לו לרש"י הבדל זה בין ללון וללין. ור' להלן (נד), שם רש"י חוזר על הבדל זה, ולכאורה לא לצורך הכרחי. והרבה יותר נראים דברי רשב"ם על אתר. (פ' חיי תשמ"ט)
פסוק כג:
ותרגום אונקלוס אינו מבחין בין שתי הצורות. (פ' חיי תש"ס)
פסוק כז:
רש"י ד"ה בדרך, ...כל בי"ת ולמ"ד וה"א המשמשים בראש התיבה ונקודים בפתח וכו'. קצת מוזר שמזכיר גם ה"א, והרי לגבי' אין כל אפשרות אחרת. (פ' וירא תש"ס)
פסוק כז:
וראה בחומש "תורת חיים" כאן הע' 38 שבדפו"ר אינו גורס ה"א. ועתה קשה לי, למה מתעלם בקשר זה מן הכ"ף? (פ' חיי תשס"ב)
פסוק כט:
"ולרבקה אח ושמו לבן". והכתוב מפרט כאן מה שלא אמר למעלה (כב, כג), שם הזכיר את רבקה בלבד ולא את אחיה. (פ' חיי תשנ"ז)
פסוק כט:
"וירץ לבן אל האיש... ויהי כראת את הנזם... ויבא אל האיש" וגו'. סדר הכתובים תמוה ולכאורה היה צריך להיות הפוך - תחילה שמע את דברי אחותו וראה את המתנות שקיבלה, ורק לאחר מכן ובשל כך רץ החוצה, אל האיש. וזה שהכתוב מקדים את ראייתו את הדברים לשמיעתם, אינו קשה, שהרי מסבתר כי מיד ראה תכשיטים חדשים על אחותו ורץ אחר ששמע על מקורם, ואין דומה שמיעה לראייה. (פ' חיי תשמ"א)
פסוק כט:
וקצת תמוה שרש"י מתעלם מקושי זה. ודברי שפתי חכמים (אות ע) שמאריך להוכיח, שזה הקושי שעמד לפני רש"י בד"ה וירץ, נראים מאד דחוקים. ומכל מקום קשה, כיצד זה שמע, והרי רבקה סיפרה בבית אמה. (פ' חיי תש"ן)
פסוק כט:
וראה דברי ר"ע ספורנו על אתר, אך הקונסטרוקציה שלו את התרחשות הדברים קצת מסובכת. וראה גם דברי "אור החיים" הק', אך לא נתבהרו לי מספיק. (פ' וירא תשנ"א).
פסוק כט:
ובאשר לשאלה, כיצד הקשיב, והרי רבקה סיפרה לאמה בביתה שלה, שמא הקשיב מבחוץ, ולא יהיה בהנחה זו משום חושד בכשרים. אבל קשה יותר, כיצד ראה מבחוץ, ואולי ראה את התכשיטים כאשר רצה אל בית אמה, ועל כן הסתקרן והקשיב מבחוץ. (פ' חיי תשנ"ד)
פסוק כט:
ובוודאי לא שייך לומר על כגון דא "אין מוקדם ומאוחר בתורה". (פ' חיי תשנ"ו) ור' גור אריה.
פסוק לא:
"ויאמר (לבן) בוא ברוך ה'" וגו'. כבר כאן מופיע לבן בדמות בעלת שליטה ואין אפוא כל צורך במדרשים מסביב להעדר בתואל בהמשך הפרשה. ואולי יש רמז לחולשתו של בתואל כבר למעלה (פס' כד) "בת בתואל בן מלכה", שהרי אין זה שכיח, שאדם ייקרא על שם אימו ולא על שם אביו, ור' מה שכתבתי שם. (פ' חיי תשנ"ט)
פסוק לא:
ור' גם להלן פס' נ. (פ' חיי תשס"ב)
פסוק לא:
"פניתי הבית". כאן ברור שבלבן מדובר, ופירושו של דבר שכבר בתחילת הסיפור הוא מופיע כדמות חשובה ומכרעת. והנה בעוד שבפס' לב: "ויפתח... ויתן" - לא ברור, מי עשה כן, לבן או עבד אברהם, וכך גם בפס' לג: "ויאמר דבר" - לא ברור, אם לבן או בתואל, הרי בהמשך הדברים כמו כאן. "ויען לבן ובתואל" (נ) - כבר ניכר מעמדו החשוב של לבן (או שמא חוצפתו וחוסר דרך־ארץ שלו?), "ויאמר אחיה ואמה" (נה) - בתואל כבר ירד לגמרי מן הבמה, וראה דברי רש"י ד"ה ויאמר אחיה ואמה וגם דברי דעת זקנים שם. לשון הרבים שבפסוקים נז-ס מוסב אפוא על לבן ואמו בלבד. (פ' חיי שרה תשנ"ז)
פסוק לא:
באשר לפס' לב, ברור הדבר שבעבד אברהם מדובר, שהרי נאמר שם "האנשים אשר אתו", כלו' עם עבד אברהם. (פ' וירא תש"ס)
פסוק לא:
רש"י ד"ה פניתי הבית, מעבודת אלילים (בראשית רבה ס, ז). וקשה לי (א) בפסוקים אחרים (כט-נ) דורשים בגנותו של לבן, ואלו כאן - לשבחו. (ב) הרי מיד עם ראיית התכשיטים רץ אל עבר עבד אברהם אבינו, ואיך היה לו זמן לפנות את הבית מעבודה־זרה? כלו' הדרשה מאד אינה עולה עם פשוטו של מקרא. (פ' חיי תשנ"ח)
פסוק לא:
ומנין ידע, שעבודה־זרה תפריע את נוחותו של עבד אברהם? (פ' חיי תשס"א)
פסוק לא:
ור' הערה 43 בחומש תורת חיים בשם "יפה תואר" שרבקה כבר אמרה לאליעזר שיש שם מקום ללון, ומה בא לבן להוסיף בדברו ואנכי פניתי את הבית אם לא לדרש זה, והיא אינה נראית לי, שהרי הוא חייב להניח כי לבן ידע כל מה שדובר בין רבקה והעבד. (פ' חיי תשס"ב) ור' רא"ם שהיה צריך לומר "ומקום לנו בבית" ומדוע ראה צורך לספר שלא היה מקום פנוי ועכשיו פינה. ור' גם נזר הקדש על מדרש רבה שם שענין אברהם כבר היה מפורסם אצלם ובהיות אליעזר ברוך ה' מבית אברהם, ידע לבן כי יש לפנות הבית מעבודת אלילים עבורו. ואולי אין בזה דרישה לשבח, אלא שברוב להיטותו אחר הממון פינה הבית.
פסוק לב:
"ויתן תבן ומספוא" וגו'. מיהו הנותן? רמב"ן - לבן. (פ' חיי תשס"ד)
פסוק לב:
ר' בפירושו של רש"ר הירש המעיר כאן שנושא הכתוב אינו ברור, כלו' לא ברור, מיהו זה שנתן תבן ומספוא ומים. והנה קודם הוא מפתח תיאור אופיו של לבן אשר שינה יחסו אל עבד אברהם מיד כשהכיר, שבעבד מדובר. ותמיהני, למה אינו עקבי בתיאור זה ומפרש שאליעזר הוא אשר נתן, כפי שמשתמע מן הכתוב, וכפי שיעלה יפה עם תאורו הקודם. אך ראה בנדון תרגום יונתן בן עוזיאל "ויהב (לבן) תבנא" וכו', וראה רמב"ן על אתר. (פ' חיי תש"ן)
פסוק לב:
ומכיוון שלפי רש"י ברור, שעבד אברהם הוא אשר פתח את הגמלים (ד"ה ויפתח), הרי שגם יתר הפעולות היו - לפי רש"י - של עבד אברהם. (פ' חיי תשס"ו)
פסוק לג:
"ויישם לפניו... ויאמר דבר". זכורני כד הווינא טליא ולמדנו פרק זה כפרק ראשון בחומש (בשיעורי הדת אצל ר' אליעזר ורהפטיג זצ"ל) סיפר מדרש לפיו ביקשו בתואל ואנשי ביתו להרעיל את העבד בשעת הסעודה, ובא מלאך והחליף את הקערות בין בתואל והעבד ובתואל מת, ועל־כן לא מוזכר עוד בפרק. אם כן הדבר, הרי לשון יחיד "ויאמר" מובן יפה, כי לבן הפך לאיש הקובע בבית. (פ' וירא תשס"ב)
פסוק לג:
אבל ראה פס' נ, ור' פס' נה ורש"י שם ומש"כ שם ובראשית רבה (ס, יב). (פ' חיי תשס"ב) ור' להלן (פס' נה).
פסוק לג:
"...ויאמר דבר". כאן מתבקשת הערת רש"י: האומר, או - מי שבידו לומר, והכתוב מדבר בלשון קצר, שהרי זה מקרה קלאסי להערה שכזו, ותמוה שאין. (פ' חיי תשנ"ו)
פסוק לג:
ור' מה שכתבתי לפס' לא. (פ' חיי תש"ס)
פסוק לו:
רש"י ד"ה ויתן לו וגו', שטר מתנה הראה להם. ע"כ. והוא כדבריו למעלה (י ד"ה וכל טוב וגו'). (פ' חיי תש"ן)
פסוק לט:
רש"י ד"ה אלי לא תלך האשה, ...בת היתה לו לאליעזר... בני ברוך ואתה ארור וכו'. ושאלני נריה שי' בשיעור הראשון שבו למדנו בפרק זה, מכיוון שאברהם היה "בעל הברכות", למה לא ביטל את הארור של כנען ובזה תיפתר הבעיה. השבתי האמת - שאיני מתמצא בעסקי ברכות והפיכתן... (פ' וישלח תשס"א)
פסוק לט:
גם קשה להבין יחס זה לגר, ומה גם כשמדובר בעבד נאמן ביותר העושה שליחותו במלואה, והוא ירא שמים וגם "דולה ומשקה מתורת רבו" - כלום אין זה מסיר ממנו את תווית ה"ארור"? ובמה בית בתואל עדיף? (פ' חיי תשנ"ה) ור' יומא פז ע"א - הרבה בנים היו לו לכנען שראויין ליסמך כטבי עבדו של רבן גמליאל אלא שחובת אביהם גרמה להן. ואמנם על־ידי ששרת אותו צדיק באמונה יצא מכלל ארור לכלל ברוך (בראשית רבה ס, ז), אלא שביתו נולדה קודם לכן עוד בזמן שהיה ארור (נזר הקודש).
פסוק לט:
ועתה קצת קשה לי, כיצד זה שלמעלה (פס' ה) כתוב "אולי" מלא, בו"ו, הרי עניין זה שבת היתה לו לאליעזר וכו', מקומו היה להיות רמוז שם בשעה שאברהם אבינו דבר עמו, ולא כאן, וצ"ע. (פ' חיי תשס"ג) ור' גור אריה שנרמז הדבר כאן, כי חפץ היה אליעזר לספר מעלת אברהם ויצחק למשפחת רבקה, וימהרו לשלוח בתם. ור' דבק טוב שסיפר להם כדי שלא יענוהו "ולמה לא לקחתו לעצמך".
פסוק מב:
רש"י ד"ה ואבא היום, היום יצאתי והיום באתי, מכאן שקפצה לו הדרך (סנהדרין צה ע"א). ע"כ. דומה שענין קפיצת הדרך טעון מחשבה. הוא מוזכר בגמרא - סנהדרין צה ע"א וע"ב, חולין צא ע"ב ור' בתורה שלמה בראשית כד (אותיות עד, קטז וקסא) ושם כח (אות מה). הדבר היחיד שמצאתי שם אשר מצא חן בעיני הוא דבר רמ"ה לסנהדרין: ואני אומר קפצה לשון דילוג וכו' שמיהר להגיע להמקום ההוא עד שנראה כאלו קפצה לו הדרך. (פ' ויצא תשנ"ט)
פסוק מב:
אבל לכאורה לזה (כדעת רמ"ה) לא צריך צדקות, והרי קפיצת הדרך שמורה לצדיקים. ר' סנהדרין (שם), שם הוא נמנה עם יעקב אבינו ועם אבישי בן צרויה. (פ' חיי תש"ס)
פסוק מב:
וברור שאין רמ"ה כדברי רש"י, ראה להלן (סו ד"ה ויספר העבד). (פ' חיי תשס"א)
פסוק מב:
שם. ...והרבה גופי תורה לא ניתנו אלא ברמיזה. ע"כ. כלומר מן העובדה שהרבה גופי תורה לא ניתנו אלא ברמיזה, ואלו פרשה זו כפולה ניתנה, ניכר דבר יופין וחשיבותן של שיחות עבדי אבות בעיניו ית'. (פ' חיי תשנ"ו)
פסוק מב:
אבל משום מה אין רש"י מונה כאן ולוא חלק מגופי התורה שנלמדים מפרשה זו, וצריך לעשות מלאכה זו. (פ' חיי תשס"א) ור' נחמה ליבוביץ בעיונים לבראשית עמ' 162.
פסוק מד:
רש"י ד"ה הוכיח, בירר והודיע וכו'. תמוה שרש"י חוזר כאן על מה שכבר אמר למעלה (יד ד"ה אתה הוכחת), ובלשון ברור ומדויק יותר משם. (פ' חיי תש"ן)
פסוק מה:
רש"י ד"ה טרם אכלה, טרם שאני מכלה, וכן כל לשון הווה - פעמים שהוא מדבר בלשון עבר, ויכול לכתוב טרם כליתי וכו'. וקצת קשה לי. (א) אין בתנ"ך טרם כליתי. (ב) כמעט תמיד בא אחר טרם או בטרם לשון עתיד, ורש"י מביא דווקא היוצא מן הכלל. (ג) במקום אחר (להלן כט, ג) מדגיש רש"י שאין בלשה"ק משום הווה, כי כל הווה הוא עבר או עתיד, ולשם מה מנסח את הקביעה־התפיסה הזאת כאן באורח שונה. וצ"ע. (פ' חיי תשנ"ד)
פסוק מז:
רש"י ד"ה ואשאל, ...ואשים, שינה הסדר, ...אלא שלא יתפשוהו בדבריו ויאמרו, היאך נתת לה ועדיין אינך יודע מי היא. ע"כ. וקצת קשה, ומה אם יתפשוהו וישאלו כך? והרי תשובתו בצדו, כדברי רש"י למעלה (כג ד"ה ויאמר בת מי את). כלום חשש שהם לא יבינו ולא יאמינו שאכן בטח בזכותו של אברהם אבינו ע"ה? (פ' חיי תשמ"ט)
פסוק מז:
אך יותר קשה לי, למה אין רש"י מקבל את הכתוב כאן כפשוטו, ולא כדברי רש"י למעלה (כג), וטורח שם לפרש (במקום לפרש כאן). (פ' חיי תשנ"ז) ור' באר התורה שלא רצה לומר להם שסמך על הסימנים שהוכיחו שהיא זיווגו של יצחק, כי חשש שאם יראו שהוא צריך להם יבקשו ממנו הון עתק.
פסוק מט:
"...ואם ישכם עשים חסד ואמת את אדני". לא ידעתי, מה שייך כאן אמת, ומהו החסד בכך שיתנו את הבת לבנו של נשיא אלהים עתיר נכסים, והרי תאוות ממון היתה קיימת בבית זה, ראה רש"י למעלה (כט), ומה בכך אם תינשא למרחקים ולא יראוה עוד. (פ' חיי תש"ס) ור' רד"ק שכתב: אמת הוא שאתם חייבים בכבוד בני משפחתכם, כל שכן אברהם שהוא גדול משפחתכם אם שאל מאתכם בתכם לבנו שאתם חייבים לעשות רצונו, וחסד יהיה אם תשלחוה לו לארץ אחרת.
פסוק מט:
"ואפנה על ימין או על שמאל". תרגום אונקלוס: על ימינא או על שמאלא, ויונתן בן עוזיאל מתרגם: על דרומא או על ציפונא, דהיינו כמי שעומד עם הגב לים, וכפי שכבר ראינו למעלה (יג, ט). (פ' חיי תשס"ג)
פסוק מט:
רש"י ד"ה על שמאל, מבנות לוט שהיה יושב לשמאלו של אברהם. ע"כ. וקשה לי, איזו הוה אמינא היא זו להשתדך עם בנות לוט שזינו עם אביהם. (פ' חיי תשמ"ז)
פסוק מט:
ולמה לא יאמר העבד שיש אופציה להשתדך עם ענר, אשכל וממרא, כדברי רש"י למעלה (ח ד"ה ונקית משבעתי). וקשה לומר - כפי שביקש לומר ידידי ר' יצחק הדס שי' - שעבד אברהם אומר דבריו על־פי רצון אברהם לקחת ליצחק מבנות המשפחה, ועל כן הוא אומר לבתואל וללבן, אכן אתם משפחה, אך יש ענפי משפחה אחרים, שהרי גם ישמעאל ולוט ממשפחת אברהם הם, כי היות בנות לוט ממשפחת אברהם אינו מכפר על היות צאצאיהן ממזרים. (פ' חיי תשמ"ט)
פסוק מט:
ולא רק זו, כי אם גם - בנות לוט ידועות לשמצה, ראה רש"י למעלה (כ, א ד"ה ויסע משם אברהם), ואף צריך להיות הפרש גיל גדול בין בנותיהן של בנות לוט ולבין יצחק, שהרי זה הפרש של שני דורות, אף שמצינו הפרש גדול יותר בין נח לנעמה. (פ' חיי תש"ס)
פסוק מט:
ושמא מותר לומר שבדבריו של עבד אברהם אין אלא טיעון של נושא ונותן אורינטאלי ממולח שבונה על אי־ידיעת פרטים מדוייקים אצל שותפו למשא ומתן, ואז כל טענה מותרת. (פ' חיי תש"ס) וכן במשכיל לדוד.
פסוק מט:
ומעניין הוא שכאן מתרגם אונקלוס "שמאלא", ואלו רש"י רואה במלה שמאל ציון גיאוגראפי (בעקבות בראשית רבה ס, ט) בעוד שלמעלה (יג, ט) המצב הפוך, אונקלוס מתרגם: צפונא ואלו רש"י מדבר על ימין ושמאל כלשוננו. (פ' חיי תשנ"א)
פסוק נ:
רש"י ד"ה ויען לבן ובתואל, רשע היה וקפץ להשיב לפני אביו. ע"כ. ואם זה נקרא רשעות, הרי הוכיחה גם למעלה (לא), ואולי אין רש"י מעיר שם משום ששם אין הכתוב מזכיר את שני השמות בסדר הפוך, כמו כאן. (פ' חיי תשס"א) ור' מהר"י ברונא שיש מדייקים זאת מלשון היחיד "ויען לבן ובתואל".
פסוק נד:
רש"י ד"ה וילינו, כל לינה שבמקרא לינת לילה אחד. ע"כ. וקשה לי, לשם מה צריך רש"י לחזור כאן על מה שכבר אמר למעלה (כג ד"ה ללין), ומה גם שכאן ודאי וודאי שמדובר בלינת לילה אחד. ועצם הכלל של רש"י ראוי לבדיקה. (פ' חיי תש"ן)
פסוק נד:
עבד אברהם מבקש ללכת עם רבקה, והתגובה - "נקרא לנערה ונשאלה את פיה", והשאלה המוצגת: "התלכי עם האיש הזה", כלו' השאלה העקרונית, ולא אימתי - עכשיו או לאחר זמן, ואכן כך מבינים חז"ל, שהרי לומדים מכאן, שאין משיאין אשה אלא מדעתה, הוה אומר שנשאלה שלא לעניין שנדון כרגע, והוא מועד היציאה מבית בתואל. וממה נפשך קשה - אם כוונת הכתוב שנשאלה את השאלה האקוטית, כיצד נלמדת מכאן הלכה חשובה כל כך, ואם אמנם נשאלה השאלה העקרונית, הרי כבר הסכימו לשידוך ולא שאלוה. (פ' חיי תשס"ג)
פסוק נד:
וראה "דעת מקרא" שנראה קצת דחוק. (פ' תולדות תשס"ג) ור' משכיל לדוד שכשבתואל היה חי אמרו לאליעזר "קח ולך", כיון שאב זכאי בקידושי בתו ואפילו בעל כרחה, אבל לאחר שמת (רש"י לפס' נה), אמרו אם־כן "נקרא לנערה ונשאלה את פיה".
פסוק נה:
רש"י ד"ה ויאמר אחיה ואמה, ובתואל היכן היה? היה רוצה לעכב, ובא מלאך והמיתו. ע"כ. ומקורו בבראשית רבה (ס, יב), וראה גם ילקוט שמעוני (משלי רמז תתקמז, ד"ה צדקת). ור' שפתי חכמים (אות ב) סיפור בשם "מצאתי", ולא ידעתי מקורו. וצ"ע, למה אין רש"י מביא את המדרש הנ"ל כבר למעלה (פס' לג) וכפי שנדרש בבראשית רבה, שהרי שם מקומו, כי הוא נסמך על לשון "ויישם". (פ' חיי תשמ"ט)
פסוק נה:
ומעין ה"מצאתי" כבר מובא ב"דעת זקנים מבעלי התוספות" על אתר, ור' תרגום יונתן בן עוזיאל על אתר. ודבריו נראים יותר, שהרי בפס' נ עדיין בתואל חי. והסיפור גם מובא ב"בעל הטורים" (לג). ואם תאמר, היכן רמז לאבל בית בתואל, כבר עמדו ז"ל על כך, ראה בבראשית רבה דלעיל.
פסוק נה:
ואם פס' נ הוא הסיבה לאיחור הבאת רש"י את המדרש, הרי יכול היה להביאו לפחות לפס' נג.
פסוק נה:
ויש לשים לב לשוני במוטיבאציה של בתואל לפי המדרש ולפי המובא אצל "דעת זקנים" בדבר אחר.
פסוק נה:
ובאשר לפשוטו של מקרא, ראה ראב"ע על אתר, וראה במיוחד אצל רש"ר הירש המרחיב בדבר. (פ' חיי תש"ן)
פסוק נה:
באשר לדמותו של בתואל, ראה ילקוט שמעוני, בראשית רמז קט. (פ' חיי תשנ"ג)
פסוק נה:
ועתה אני נזכר כאלו אתמול ראיתי־שמעתי את ר' אליעזר ורהפטיג זצ"ל ה"מורה לדת" שבדרמשטט (בשנות השלושים למאה הכ' למניינם), כיצד סיפר החלפת הקערות בין זו של עבד אברהם, אותו ביקש לבן להרעיל כדי לשים יד על רכושו, לזו של בתואל. ועתה תוהה אני, למה זה התחיל ללמדנו חומש ב"שיעורי הדת" של הקהילה דווקא בפרק כד, ומשום מה לא שאלתיו אף פעם כשלמדנו חברותא, לפני שהיגר לאנגליה (תרצ"ט). (פ' וארא תשס"א)
פסוק נז:
רש"י ד"ה ונשאלה את פיה, מכאן שאין משיאין את האשה אלא מדעתה. (בראשית רבה ס, יב). ראה מה שכתבתי למעלה (נד-נח). ועוד: העובדה שלומדים הלכה מן הנהוג בבית בתואל, קצת תמוהה, אך ייתכן שלומדים משם רק דברים מתחום דרך־ארץ. וצ"ע. (פ' חיי תשמ"ט)
פסוק נז:
ולכאורה לא נהגו כן בבית לבן עצמו, ראה להלן (כט, כג). (פ' חיי תשס"א) ור' תפארת יוסף שהלימוד אינו ממנהג בית בתואל, אלא ממה שהאריך הכתוב לפרט דברי לבן ואמו. ור' מרגליות הים לסנהדרין מח ע"ב (אות ח).
פסוק נח:
רש"י ד"ה ותאמר אלך, מעצמי, ואף אם אינכם רוצים. ע"כ. אפשר לשמוע מן התשובה הקצרה "אלך" הסכמה ללכת כאן ועכשיו, וכדברי רשב"ם - "אינני חוששת להתעכב בשביל קישוטי עצמי", אך מנין לו לרש"י ההצהרה הדרמתית "אף אם" וכו'?
פסוק נח:
ואולי שומע רש"י בתשובה "אלך" משהו מן ההחלטי, כאלו רבקה אומרת. אלך כאן ועכשיו, וכאלו נשאלה כאן שתי שאלות - גם באשר לשידוך כשלעצמו וגם באשר למועד היציאה. (פ' חיי תשמ"ז)
פסוק נט:
"...רבקה אחתם... אחתנו" וגו'. לא ידעתי, על מי מוסב לשון הרבים, והרי הכתוב לא הזכיר אלא את לבן אחיה. וראה הצעתו של ר' יהודה קיל בדעת מקרא. (פ' חיי תשס"ה) ור' העמק דבר.
פסוק ס:
"לאלפי רבבה". ואונקלוס תירגם "לאלפין ולרבבן". ותמוה, מדוע מצמצם את ברכתם נגד פשוטו של מקרא. (פ' חיי תשנ"ח)
פסוק ס:
רש"י ד"ה את היי לאלפי רבבה, ...אותה ברכה, שנאמרה לאברהם בהר המוריה וכו'. התקשורת לבין א"י ולבין בבל לא היתה מפותחת ביותר, ר' סוף פ' וירא, ומנין אפוא ידעו בבית בתואל את תוכן ברכת אברם, כמשתמע מכאן? (פ' חיי תשנ"ד)
פסוק ס:
רשב"ם ד"ה את היי וגו'. ממך יצאו אותם הבנים וכו', זהו פירוש ר' יוסף בר שמעון קרא. ע"כ. אמירת דבר בשם אומרו דרך משובחת היא, אבל הרי לכאורה זהו פירושו של רש"י סבו, שקדם לר"י קרא. (פ' חיי תשנ"ו)
פסוק סא:
"ותקם רבקה ונערותיה ותרכבנה על הגמלים ותלכנה אחרי האיש". ור' מסכת סופרים: "בת שלוש שנים היתה רבקה כשיצאה מבית אביה". וראה מה הכתובים מספרים עליה בקשר לשאיבת המים, שיחתה עם אליעזר, השיחה עם המשפחה ובשעת ראייתה את יצחק לראשונה. ולכאורה קשה כבר כאן שלפי זה כל המעשים האלה מיוחסים לבת שלוש. אלא שכאן הקושי' מופנית לחז"ל (מסכת סופרים כא, ט), ואלו להלן - באשר לבני יעקב - קיים אותו הקושי כבר לגבי הכתובים, שעל־פיהם אפשר לחשב את גיל הבנים, לפחות בקירוב והמעשים שמסופרים עליהם, ור' מה שכתבתי בנושא זה ל, יד (רש"י ור"ע ספורנו), שם, לה (ראב"ע), לא, מו (רש"י). לג, ז (רש"י), שם, יד (רש"י), פרק לד - דינה, הבנים ובמיוחד שמעון ולוי. מט, כב (רש"י). (פ' וישלח תשנ"ט) ור' פסיקתא זוטא לפס' מד שאין לתמוה איך יצאה קטנה בת שלוש שנים לשאוב מים, שכן בת שלוש בדורות הראשונים יותר גדולה מבת עשר בדורות הללו.
פסוק סא:
"ותקם רבקה ונערותיה... ויקח העבד את רבקה וילך". שני דברים קשים בפס' זה. (א) נערות אלה, מאן דכר שמן? והרי קודם (נט) מדובר במיניקתה של רבקה בלבד, ולא בנערות. (ב) הביטוי "ויקח העבד" וגו' אחר שהכתוב אומר "ותקם רבקה" וגו'. הוא קצת תמוה, ונוח יותר להבין, אלו שני חלקי הפס' היו בסדר הפוך. ור' העמק דבר על אתר.
פסוק סא:
ובאשר למלה "ויקח", לא ידעתי, מה טיבה של לקיחה זו. אלמלא נאמר להלן (סז) "ויקח [יצחק] את רבקה ותהי לו לאשה, הייתי אומר שכאן עשה מעשה קידושין. אך ראה אונקלוס המתרגם־מפרש כאן "ודבר עבדא", ולהלן - "ונסיבת ית רבקה". (פ' חיי תשנ"ד) ור' דעת מקרא שנקט הכתוב לשון "ויקח... וילך" כנגד מאמר האירוסין (פס' נא) "הנה רבקה לפניך קח ולך".
פסוק סב:
רש"י ד"ה מבוא באר לחי ראי, שהלך להביא הגר לאברהם אביו שישאנה. ע"כ. למה דווקא עכשיו, כלו' מדוע החזרת הגר לא נעשתה הרבה יותר סמוך למות שרה. (פ' חיי תשס"ד)
פסוק סב:
איזו גדולת נפש - הוא מביא־מחזיר את הפילגש, ועדיין לא התנחם על אמו (סז). (פ' חיי תשנ"ד)
פסוק סב:
ועוד: אביו דואג לו לאשה, והוא - לאביו. (פ' חיי תשנ"ו)
פסוק סב:
ור' מדרש תנחומא ח: "מכאן אתה למד, שאם מתה אשתו של אדם, ויש לו בנים, שלא ישא אשה, עד שישיא את בניו, ואחר כך ישא אשה לעצמו... אמר יצחק אני לקחתי אשה, ואבי עומד בלא אשה. מה עשה, הלך והביא לו אשה".
פסוק סב:
אונקלוס - "...מבירא דמלאך קיימא אתחזי עלה" ולא ידעתי, מה פירוש "מלאך קיימא", ואין לשון זה ביתר המקומות שמוזכר בהם מלאך אלא להלן (כה, יא). (פ' חיי תש"ן)
פסוק סב:
ברש"י ד"ה יושב בארץ הנגב, ..."בין קדש ובין שור" (כ, א). ע"כ. כלומר אברהם אבינו ע"ה שינה מקום מגוריו פעם נוספת - לא חברון ולא באר־שבע, למה? (פ' חיי תשס"א) ור' רש"י למעלה (כ, א) ודעת מקרא שם.
פסוק סב:
שם. ...שנא' ויסע משם... וישב בין קדש ובין שור (כ, א), ושם היה הבאר, שנא' הנה בין קדש ובין ברד (טז, יד). ע"כ. וקשה לי, שהרי לכאורה ברד ושור אינם זהים, ומה מוכיח אפוא? (פ' חיי תשס"ב) ור' אונקלוס שתרגם בשניהם "חגרא".
פסוק סב:
"...בארץ הנגב". נו"ן סגולה ולא קמוצה, ולא כמו בפס' הבא "...לפנות ערב", עי"ן קמוצה בשל אתנחתא. ולא ידעתי הסבר. (פ' חיי תשס"ב)
פסוק סג:
"והנה גמלים באים". ואם אמנם לא ראה לא את אליעזר ויתר העבדים ולא את רבקה, מה בא בכתוב ללמדנו בזה שלא ראה כי אם גמלים. (פ' תולדות תשס"ו)
פסוק סג:
ור' רשב"ם על אתר. (פ' חיי תשס"ב)
פסוק סג:
"וישא עיניו... והנה גמלים באים. ותשא רבקה את עיניה ותרא את יצחק" וגו'. כיצד ניתן לפרש שתי ראיות שונות כל כך אצל בני זוג אידאליים? (פ' חיי תשנ"ד)
פסוק סג:
כששאלתי את אתי ועדו שי' השבת, ביקשו לומר תחילה שאליעזר, שרכב תחילה (ראה למעלה פס' סא) הסתיר את רבקה. אך זאת דחיתי משום שאם כך, היה צריך יצחק לראותו אותו, את אליעזר, שלקראת בואו־שובו המתין מן הסתם במתח. אחר אמרו, שאולי הבחין רק בדמויות גדולות, בגמלים, משום שבשעת העקידה כהו עיניו, כדברי מדרש להלן. שאלתי אחר־כך כמה יהודים טובים בשעת שלו' זכר אצל ר' אביגדור נבנצל שליט"א, אך לא קיבלתי תשובה טובה יותר. (פ' חיי תשנ"ד)
פסוק סד:
חזקוני ד"ה ותרא וגו'. פירושו הראשון מאד אינו סביר - קטנה ופחדנית שכזו אינה שואבת מים לעשר גמלים! (פ' חיי תשנ"ג)
פסוק סד:
רש"י ד"ה ותפל, השמיטה עצמה לארץ. ...ולא הגיעה עד הקרקע וכו'. ולא ידעתי, מה טעם השמטה זו. שאלו השמיטה עצמה ארצה, אפשר להבין שיש בכך משום דרך־ארץ (כשיצחק עומד, אין זה נאה שהיא תשב על הגמל), השמטה למחצה אינה מובנת. והנה היורד מגבו של גמל מבריך אותו, וכאן לא היה מי שיבריכו, שהרי רבקה הלכה־רכבה אחרי אליעזר (סא), ואף־על־פי שלא היה מרחק גדול ביניהם, שהרי דברו ביניהם, לא היה יכול אליעזר להבריכו, ועל כן שמטה עצמה בלא הברכה. (פ' חיי תשמ"ח)
פסוק סד:
ור' בפירושו של רש"ר הירש על אתר. (פ' חיי תש"ן) ור"ע ספורנו באר שהכניעה ראשה בהיותה על הגמל לכבוד יצחק.
פסוק סה:
"מי האיש הלזה". ודאי שלא שאלה רבקה על כל איש שנקרה בדרכה. אך קצת קשה ששאלה אחר שהבינה, שיצחק הוא "האיש הלזה". כפי שמשתמע מדברי מפרשים רבים. (פ' חיי תש"ן) ור' רשב"ם ששאלה מי האיש הלזה ההולך בשדה ופנה מדרכו לבוא לקראתנו.
פסוק סה:
"ותתכס". ולא ידעתי, מה טעם התכסות זו ברדיד (ר' תרגום יונתן בן עוזיאל) דווקא בפני מי שעתיד להיות בעלה. ושמא צריך לומר שברגע זה ראתה עצמה נשואה, ועל כן התכסתה מפני אליעזר ואנשיו. ור' דעת מקרא שכסתה פניה מטעמים שבצניעות, כמנהג כלות ישראל המכסות את פניהן בהינומא.
פסוק סה:
רש"י ד"ה ותתכס, לשון ותתפעל, כמו ותקבר, ותשבר. ע"כ. וקשה לי, הרי הדוגמאות שרש"י מביא הם לשון נפעל ולא התפעל, ולא בהכרח במשמע התפעל, כפי שאמנם יש בבנין נפעל. ובוודאי הוא כדברי שפתי חכמים (אות כ). (פ' חיי תשס"ד)
פסוק סו:
"ויספר העבד ליצחק". ויש לשאול, ואברהם היכן היה? והרי על העבד למסור דין וחשבון לאדונו־שולחו, ופטירתו של אברהם היתה רק לאחר מכן. ואין הכתוב נדרש לעניין זה כלל. ולא מצאתי במפרשים מי שיעסוק בזה. (פ' חיי תשמ"א)
פסוק סו:
וראיתי הערת שד"ל שהרגיש בדבר. אך אם אמנם אברהם היה בבאר־שבע, ואלו יצחק - בחברון, אתי שפיר. (פ' ויצא תשמ"א)
פסוק סו:
ור' מעין זה למעלה (כג, ב). (פ' חיי תשמ"ז)
פסוק סו:
משום מה מזכיר אי־איזכורו של אברהם בסוף הפרשה את אי־איזכורו של יצחק בתחילתה. (פ' חיי תשנ"ו)
פסוק סו:
רש"י ד"ה ויספר העבד. ור' מה שכתבתי למעלה (מב) בענין קפיצת הדרך. (פ' חיי תשס"א)
פסוק סז:
ר' תרגום אונקלוס לפס' זה. (פ' תולדות תשנ"ט, דרמשטט) "וחזא והא תקנין עובדהא כעובדי שרה אמיה" (וירא והנה מתוקנים מעשיה כמעשי שרה אמו).
פסוק סז:
רמב"ן ד"ה ויאהבה יצחק, ...כי מה טעם שיזכיר הכתוב אהבת האיש באשתו. ע"כ. מכיוון שכך העיר, חייב לפרש האמור להלן (כט, ל) "ויאהב גם את רחל מלאה", וראה שם. (פ' חיי תשנ"ד)
פסוק סז:
ואולי אפשר להבין "ויאהבה" כמו "והאדם ידע את חוה אשתו" (ד, א), כלו' המלים ידע ואהב משמשות בכמה משמעויות. (פ' חיי תשס"ב)